אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.

בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.

השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.

כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.

בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

אקטואליה 30/8 (חלק א')

חודשיים לא פשוטים עברו על כוחותינו. יולי השנה היה חם, לח ודביק אפילו יותר מבשנה שעברה ואוגוסט לא אכזב גם הוא. עומס העבודה גדול מתמיד, ועם זאת היתה תקופה מלאה מוזיקה וחידושים.

בשישי 1/7 נסעתי עם לון ודינה להופעה של סוויד בגני התערוכה, שם פגשנו זוג חברים שלהם בשם אבי ושני. ההופעה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 אבל באיחור אופנתי הלהקה עלתה לבמה (ללא מופע חימום) רק בשעה 23:00. במהלך ההופעה אמר הסולן ברט אנדרסון אולי משפט של ברכה לקהל, אבל האנרגיות המטורפות של ההופעה פיצו על הכל. ההופעה נמשכה פחות משעה וחצי, כולל הדרן בודד, וכללה שרשרת של 18 מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מבוצעים בהתלהבות ראויה להערצה ע"י הסולן בן ה-44 וחבריו. הם באו לתת בראש, ואין ספק שהם יודעים את העבודה.
מערכת ההגברה לא היתה במיטבה, והצליל קצת צרם (גם למחרת הרגשתי צפצופים באוזניים), אבל נהניתי מההופעה כמו שלא נהניתי הרבה זמן (עם כל הכבוד להופעות של סוזאן וגה, זה סגנון שונה לחלוטין), ויצאתי ממנה צרוד מרוב שירה וצעקות. לאחר ההופעה, שהשאירה טעם של עוד, היינו כולנו מוצפים אדרנלין. החלטנו להמשיך את הערב במקום אחר, ונסענו לבית קפה ברחוב דיזנגוף בת"א. שם ישבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו עד שעה קטנה בלילה. חזרתי הביתה לקראת 4:00, מה שקרה בפעם האחרונה אולי כשהייתי סטודנט.

בשבוע שאחרי הייתי בשלושה ימי מילואים. עוד תרגיל, זהה לקודמיו, אלא שהפעם קודמתי לתפקיד פיקודי זוטר (אולי בגלל הדרגה החדשה), לא שזה שינה משהו מהותי בחוויה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, עשיתי כל מאמץ שלא לישון שם בבסיס. בבוקר הראשון נסעתי עם שני קצינים מאזור המרכז, ובאותו ערב גם חזרתי איתם. בבוקר השני נסענו שוב, אבל בערב השני החליט הקצין בעל הרכב שהוא נשאר לישון בבסיס, ואני תפסתי טרמפ עם מישהו אחר לחיפה, כדי לישון אצל ההורים. למחרת אבא הקפיץ אותי קצת אחרי 5 לפנות בוקר (או שמא לילה?) להסעה מהדר שעברה דרך הקריות והגיעה עד הבסיס, מה שאמר יום עייף במיוחד. זה לא שינה הרבה, כי התפקיד העיקרי שלי באותו יום היה לנהוג במהירות של 60 קמ"ש ברחבי הגליל והגולן.
בערב היום השלישי, לאחר ששוחררנו, נסעתי עם אלי, הקצין בעל הרכב איתו נסעתי ביום הראשון והשני, הביתה. יצאנו מהבסיס והרכב שלו התחיל להראות סימני מצוקה קלים בצורת נורות דולקות. התפללנו חזק והמשכנו בנסיעה, אבל כנראה שלא מספיק חזק, כי אחרי כמה ק"מ הרכב פשוט נכבה בזמן הנסיעה ונאלצנו לעצור בצד. בדיקה קצרה וגירוד קל בראש לא קידמו אותנו כהוא זה, אבל אחרי כמה דקות של מנוחה הרכב התניע והמשכנו לנסוע עוד כמה ק"מ, שם העניין חזר על עצמו. בשלב זה התחלנו לעשות טלפונים במטרה למצוא שירות תיקוני דרך שיוכל לחלץ אותנו, ובסופו של דבר מצאנו את השירות שהביטוח מספק. בחור נחמד ויעיל בשם סעיד הגיע אלינו, בדק את המנוע וגילה שרצועות האלטרנטור גמורות. חשבנו שמפאת השעה האוחרת, הדבר יצריך גרירה למוסך ותיקון יקר ביום המחרת, אבל 2-3 טלפונים זריזים של סעיד העלו פתרון מהיר וזול בהרבה - הבאת רצועות חדשות מכפר כנא הסמוך על המקום, ובמחיר סביר. נסע הבחור, קנה, חזר, תיקן על המקום וקיבל טיפ נדיב. המשכנו הביתה, אמנם באיחור אבל מרוצים מאוד.

באותו שישי שמתי את כרמל בגן, נסעתי לת"א לאסוף את מיקה מהעבודה וביחד הגענו למרפאה הפרטית של רופא הנשים בבני-ברק לצורך בדיקת שקיפות עורפית. הבדיקה עברה בסדר, ואין סיבות לדאגה. באותו עניין, חודש לאחר מכן מיקה עברה סקירת מערכות מתקדמת, בה למדנו שתהיה לנו עוד בת (יאי! D-: ) והיא מתפתחת בצורה מושלמת. עם זאת, בדיקת החלבון העוברי הניבה תוצאה גבולית, ולכן בשבוע שעבר מיקה עברה בדיקת מי-שפיר, והתוצאות בקרוב.

ב-11/7 חל יום הולדתה של סוזאן וגה, ובאותו יום יצא גם החלק השלישי בסדרת האלבומים Close-Up, בו היא נותנת פרשנות מחודשת לשיריה הישנים. הפעם, משום מה, האלבום זמין להורדה אך הדיסק עצמו נמכר בינתיים רק דרך אמאזון בריטניה, כך שמעריצים אמריקאים אינם יכולים לקנות אותו (אלא אם כן יזמינו וישלמו מחיר מטורף על המשלוח), אבל לישראל המשלוח סביר. הזמנתי את הדיסק בהזמנה מוקדמת וקיבלתי אותו בשבוע בו יצא. ישנם ביצועים טובים מאוד וכאלה שסתם טובים, ויש אפילו שיר חדש מתוך המופע שראיתי באפריל על קארסון מקאלרס (פרטים ביומן המסע... לכשיפורסם). מומלץ בחום!

באותו שבוע ניצלתי את המתנה שניר קנה לנו ליום הנישואין וימי ההולדת - כרטיס זוגי להופעה של אהוד בנאי באמפי שוני ליד בנימינה. מכיוון שמיקה אינה נמנית על מעריצותיו, הזמנתי את לון לבוא איתי והוא הסכים בחפץ לב. יצאתי מהעבודה קצת מוקדם וחשבתי לתומי שאסע לבנימינה, אפגש עם לון לפני ההופעה, נשב לאכול משהו ואז נגיע בניחותא. לא לקחתי בחשבון את פקקי חמישי אחה"צ... הדרך צפונה לקחה לי כמעט שעתיים. כשהגעתי כבר לא נותר זמן רב, ולכן חטפתי משהו קטן לאכול ולשתות ונסענו לאמפי.

ההופעה היתה ללא מקומות מסומנים, ואנחנו התמקמנו בשורה השניה באמצע, מקום מעולה לכל הדעות. האזור שלפני השורה הראשונה התמלא במהרה עם תחילת ההופעות בבני נוער ומעריצים שהתקבצו כדי לרקוד במרחק נגיעה מהזמר והלהקה. ההופעה עצמה היתה מצוינת, התחילה שקטה ורגועה, ועם הזמן הלך וגבר הקצב, עד שבהדרנים כל הקהל, ואנחנו איתו, היה על הרגליים. חוויה נפלאה, גם למי שאינו מעריץ מושבע.

[חלק ב]

אקטואליה 9/11

[פורסם באיחור]

שוב עבר יותר מדי זמן... אני חייב לפנות זמן ולהכריח את עצמי לעדכן, אחרת זה לא ישתפר.

בין יום כיפור לסוכות בא אביו של בעל הבית וסידר לנו את התריסים השבורים ואת המרצפת השבורה במטבח, לאחר חודשיים וחצי מאז שנכנסנו לדירה. הוא אדם מבוגר, פנסיונר שרק מחפש איפה לעזור ובמה להתעסק, כך שאני שמח לספק לו תעסוקה.

אמא ויעל נסעו לטיול מאורגן של שבוע בדרום איטליה לפני סוכות, ספציפית לאזור נאפולי. הן ביקרו באתרים ארכאולוגיים דוגמת פומפיי ובמקומות יפהפיים דוגמת האי קאפרי. התמונות שראינו אחרי שהן חזרו בהחלט עשו חשק לטייל...

בחג הסוכות עצמו, עוד כשהן היו באיטליה, אנחנו נסענו לבניאס. לאחר חודשים ללא טיולים החלטתי שחייבים לנסוע לאנשהו לטייל, ועדיף עם כרמל. אם כבר נוסעים, למה לא לבניאס? היינו שם לפני יותר מחמש שנים, עם האוטו הראשון שקיבלתי מאמדוקס, וצילמנו באותו יום במצלמה חד-פעמית (זה מה קורה כששוכחים את המצלמה האמיתית בבית...), ומאז המקום השתנה מעט. התחלנו את הסיור באזור הבריכות ומקדש פאן. טיילנו שם עם כרמל, שיותר התחברה לנוף (האביך) והמים הזורמים מאשר לעתיקות. אכלנו ארוחת צהריים באותה מסעדה על הנחל בה אכלנו גם בעבר, והיה בינוני כמו תמיד. סיימנו את הסיור במפל, שהרשים את כרמל יותר מכל היתר. השעה היתה שעת צהרים חמה ומיקה וכרמל היו עייפות, כך שהן חזרו לאוטו ואני המשכתי לבד לראות את הגשר התלוי החדש, שהיה שווה את הביקור. חזרנו הביתה לקראת ערב, והעלינו את התמונות למחשב. תוך כדי השוואה עם התמונות מ2005 שמתי לב שבשני הטיולים לבשתי את אותה חולצה...

למחרת נסענו למסעדת הכבש בדלית-אל-כרמל, מקום המפגש המיתולוגי של מיקלוש וחבורתו. הבחור הגיע לחופשת מולדת מאוסטרליה הרחוקה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו אותו בחור שחלקתי איתו דירה בבאר-שבע, השיחה איתו גילתה שהוא עשה לביתו לא מעט וכעת הוא נהנה מהפירות ומטייל בעולם להנאתו. לפגישת המחזור הגיעה כמעט כל החבורה, כולל לון ודינה ועוד ספיחים, כאשר מאז הפגישה הקודמת נוספו כמעט לכולם ילד או שניים. כרמל היתה שם הגדולה ביותר, ולכן קצת השתעממה, אבל בסופו של דבר היא מצאה תעסוקה. האוכל היה כיד המלך, והשייח בא וניגן לנו בחליל כדי להנעים את הארוחה. בעקבות המפגש החלטתי שאין מנוס וחייבים לשמור על יותר קשר עם אנשים, ולכן אני טובל את רגלי בשלולית הפייסבוק כדי לפחות להיות מעודכן.

במהלך הסוכות התקיימה בגן הרמת כוסית לכבוד פתיחת השנה, שם הילדים הציגו מספר שירים (דומה למסיבת סיום השנה שהיתה בסוף יולי), וההורים התמוגגו מנחת. בשבוע שלאחר מכן התקיים יום הורים בגן, בו ההורים שהכניסו את ילדם לגן השנה הכירו את הצוות, את נהלי הגן ואת ההורים הותיקים יותר.

בשבוע השני של אוקטובר הגיעו אלינו ההורים שלי עם מתנת ראש השנה שלנו. הם קנו לנו טלויזיה LCD "32 חדשה של LG בצעד מפתיע, ועוד אחת זהה לניר. הורים לא נורמליים יש לי... את החדשה שמנו בסלון, את הLCD ישנה (גם היא "32, אבל בת 4 ועלתה פי 3) העברנו לחדר השינה, ואת המשקולת "21 של מיקה (אמנם בת 11 אבל עובדת יופי) פרסמנו ב"אגורה".

הדיסק החדש של סוזאן וגה, Close Up, Vol.2: People & Places, יצא לפני כחודש, ואני כמובן הזמנתי אותו מראש. למעשה הזמנתי אותו בחבילה שכללה גם ספל, חולצה והורדה של עוד שישה שירי בונוס. החבילה הגיעה בדואר יומיים אחרי שהדיסק יצא, ואני מאוד מרוצה. החולצה מתאימה, הספל נהדר, והמוזיקה מעולה, כמובן. מומלץ בחום!

עוד אלבום מצוין שיצא באותו זמן הוא Tiger Suit של הזמרת KT Tunstall אותה כבר הזכרתי. זהו אלבומה השלישי (תלוי איך סופרים) שיוצא אחרי הפסקה של כשלוש שנים. באלבום היא מערבת את הסגנון הישן שלה עם קצת מוזיקה אלקטרונית, והתוצאה בהחלט טובה ומומלצת. היא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות ותכניות אירוח בארה"ב, והסיכוי שתגיע הנה כמו סוזאן הוא אפסי, מה גם שאף אחד בארץ לא ממש מכיר אותה (חוץ מאותו שיר). נו טוף.

לון ודינה עברו לגור יחד בדירה קטנה בהרצליה, צעד מתבקש לאור מצב היחסים שלהם. לון מצא דיירים חלופיים לדירה בחיפה והעביר את הפקלאות להרצליה. עד לא מזמן הוא היה נוסע להרצליה כדי להיות עם דינה ובחזרה צפונה לעבודה, ודינה היתה נוסעת אליו מדי פעם. עכשיו דינה עובדת לא רחוק ממני בהרצליה פיתוח, ולון עושה שימוש בשירותי רכבת ישראל כדי להגיע עד הקריות. לרגל המעבר באנו עם כרמל באמצע אוקטובר להגיד מברוק על הדירה, ובשישי שלאחר מכן הם הגיעו אלינו, עם הכלבה קיארה, לארוחת ערב נחמדה.

החגים עברו עלי באופן יחסית טוב, אבל אני לא מצליח להוריד במשקל ללא פעילות גופנית, וההליכות לא מספיקות. לכן מצאתי שותף חדש לסקווש, בחור בשם אפי, והתחלנו לפני כמה שבועות לשחק באופן קבוע בימי חמישי. הוא חוזר לאט לכושר, כך שבינתיים אני מנצח אותו, אבל אני רוצה להאמין שבקרוב הוא ישתווה אלי ונוכל לשחק גם פעמיים בשבוע.

בסוף אוקטובר נערך חצי יום גיבוש לעובדי החברה שלי. אחה"צ נסענו לנגריה בת"א, שם כל צוות בנה לעצמו שולחן למשרד בשלוש שעות. צוות הנגריה הדריך אותנו בנוגע לכלים ושיטת העבודה, ובעלי החוש לדברים כאלה מבינינו הובילו את היתר. השולחנות הגיעו למשרד למחרת היום, והם משמשים אותנו.

באותו ערב התקיימה סדנת בישול צרפתי לצוות שלי, לרגל סיום פרוייקט שעליו עבדנו כמה חודשים טובים. בישול לא כל כך מדבר אלי, ולכן עזרתי במה שיכולתי לאחרים. האוכל עצמו היה נהדר: אנטריקוט עם פירה וקונפי שום, סינטה מגולגל, פטה כבד עם ריבת אגסים, קבבונים, לחם צרפתי עם ריבת בצל, וסופלה לקינוח. לאחר ההכנה ישבנו לסעוד, והאוכל היה מצוין ברמה של רוצה-לאכול-עוד-אבל-לא-יכול-להכניס-פירור. ערב חביב ביותר.

אגב עבודה, הצוות שלי כרגע שקוע בפרוייקט חדש שתאריך היעד הראשוני שלו הוא אמצע דצמבר, שזה לא רחוק. מן הסתם מורגש לחץ, שמתבטא ביותר שעות ויותר משימות. לאחר תאריך היעד יבוא חודש רגוע יחסית (חג המולד וראש השנה האזרחית) , אבל אחריו הלחץ יחזור ובגדול, לחלקו הבא של הפרוייקט.

למחרת התקיים בגן קורס החייאה שארגן הצוות. מיקה ואני הגענו כדי לשמוע מדריכת עזרה ראשונה, אשר הסבירה והדגימה לאורך כשלוש שעות על הליכי החייאה, כיצד למנוע חנק ואיבוד דם וכו'. ההסברים היו על אדם מבוגר וגם על ילדים קטנים. הנושא חשוב מאוד, אפשר להגיד שזה עניין של חיים ומוות. מיקה טוענת שברגע האמת היא לא תזכור שום דבר, אבל לפי דעתי במצב חירום אמיתי הדברים יצופו ויעלו בזכרון.

למחרת הלכנו להצגה "גיבורים" במסגרת המנוי שלנו. זו קומדיה קצרה בכיכובם של ספי ריבלין, יוסי פולק ואהרון אלמוג, אשר משוחקת לעילא, אבל קצת לוקה בחסר בתחום הכתיבה. היה חביב, אבל לא יותר.

בשבת האחרונה הגענו עם כרמל למסיבת יום ההולדת של זוהר, חברתה הטובה מהגן. המסיבה (רובה ככולה בנושא פו הדב) היתה נחמדה ונערכה על מדשאה בקרבת הגן. היו בה מספר ילדים מהגן ועוד כמה מכרים של ההורים, ואנחנו קיבלנו כמה רעיונות למסיבת יום ההולדת הקרבה של כרמל. כמובן שנערכה גם המסיבה הסטנדרטית בגן לכל הילדים, אבל זה כבר משהו אחר.

בפינת החדשות הטובות הפעם מנה כפולה: בתחילת אוקטובר יפעת ילדה בן בשם ניצן בשעה טובה, ובסוף אוקטובר נולדה בת לגל ורביב ושמה בישראל שירה. ביקרנו את שני התינוקות, שנולדו בריאים ומושלמים. אביב של יפעת ודורון מקבלת את האח החדש בסדר גמור, וגם אורי של גל ורביב מתחיל לקלוט שהוא כבר לא לבד, אם כי הוא פחות מתייחס לאחות הטרייה. בכל מקרה, מזל טוב לשני הזוגות ובהצלחה בגידול הילד השני!

זהו בערך. העתיד טומן בחובו ימי הולדת, הרבה עבודה, אבל גם טיול גדול באופק... אבל זה מצדיק רשומה נפרדת.

אקטואליה 2/6

שוב חלף לו חודש שלם. הזמן טס לא רק מיום ליום, אלא גם (ואולי בעיקר) משבוע לשבוע.

אתחיל ואומר שהתחלתי לעבוד בשעה טובה, אבל לסיפור כולו אקדיש פוסט נפרד. בקרוב על מסך זה.

אחרי יום העצמאות החלה דליפה של מים מהשכנה שמעלינו לתקרת השירותים שלנו, ומה שהתחיל כטיפות שנשרו לרצפה הפך לכתם רטיבות קבוע ועובש שהחל לפורר את הצבע בחתיכות קטנות. אחת לכמה שעות נושרת חתיכה לבנה קטנה מהתקרה, והשירותים שלנו נראים כאילו מישהו התיז צבע לבן לכל עבר. בעל הבית דיבר עם השכנה שמעל, שהזמינה אינסטלטור, שראה את העניין ובמהרה בימינו יטפל בנושא.

בתחילת החודש לקחתי את כרמל לתור נוסף אצל רופא התפתחותי בטיפת חלב. כצפוי, כרמל עברה את הבדיקה בהצלחה, והיא ילדה בריאה ונבונה, כמו שצריך. התור הבא, בעוד כשנה, יבדוק את הראייה שלה וגם יכולות שכליות מתקדמות יותר.

למחרת הגעתי ליום מילואים יחיד בצפון. תפסתי טרמפ עם אחד האנשים ביחידת המילואים שלי, שגר במרכז ועוסק בתחום הסיסטם. גלגלנו שיחה על הא ועל דא לאורך היום, בעיקר בנושאי עבודה, מה שהפך את היום המיותר לנסבל.

באותו שבוע קיבלתי משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי וחיכיתי, ולכן הייתי חייב להודיע לשירות התעסוקה שאני מועסק ומקבל שכר, מה שאומר שאני כבר לא מובטל רטרואקטיבית מאמצע אפריל. בכל זאת צברתי כמעט חודש של דמי אבטלה, אותם קיבלתי (בניכוי מסים כמובן) לקראת אמצע מאי. נחמד לקבל לפעמים כסף מביטוח לאומי, במיוחד לאור הסכומים ששילמתי לו עד היום. מה שכן, בימים האחרונים קיבלתי מהם מכתב שאומר שהם שילמו לי על יותר מדי ימים, ולכן עליי להשיב להם חלק מהכסף. חובות כאלה עדיף לשלם מאשר לתת להם לצבור רביות וקנסות, ולכן שילמתי כמו ילד טוב.

ביום שישי שאחרי יום ההולדת של ניר התכנסנו כולנו אצל ההורים בחיפה לחגוג. הגענו עם כרמל, וניר הגיע עם מיכל והבנות, והקלוריות זרמו כמים... ניר היה עדיין קצת חולה (הוא תפס מחלה דווקא בטיול לאילת בשבוע שלפני כן... תזמון גרוע) אבל כבר לא נורא. אמא, לעומת זאת, משתעלת כבר שלושה שבועות ולא מצליחה להשתחרר מזה.

באמצע החודש חל חג השבועות. התכנון המקורי היה לבלות את ערב החג בבית ובחג עצמו לנסוע לקיבוץ. בבוקר של ערב החג אמא התקשרה ושאלה "אולי בכל זאת תבואו, שלא נהיה לבד בחג?". אמרנו "למה לא" ונסענו. מסתבר שאמא שאלה גם את ניר וכך יצא שנפגשנו שוב. אז נודע לנו גם שניר הגיע לשלב מתקדם בתהליך מועמדות למשרת שופט שלום! ישיבה של הועדה לבחירת שופטים באמצע החודש הזה אמורה להכריע בעניינו, וכולנו מחזיקים לו אצבעות.
לאחר ארוחת ערב משופעת בפשטידות, ולאחר שכרמל נרדמה, יצאנו ברגל לכיוון מרכז הכרמל כדי לפגוש את לון ודינה (וכדי להוריד את האוכל). ישבנו איתם בבית קפה חביב והתעדכנו. בין היתר למדנו שלאחר חיפושים נרחבים, לון קנה דירה ברב-קומות שמוקם בימים אלה לא רחוק מהדירה שהוא שוכר כרגע בחיפה. הוא דיבר על זה כבר מזמן, והנה עכשיו זה סופסוף קורה. כמובן שהדרך עוד ארוכה עד לקבלת המפתח המיוחל, אבל בהחלט אפשר לברך "בשעה טובה".
למחרת נסענו לקיבוץ כדי לבקר את המשפחה של מיקה ולהיות בטקס שבועות המסורתי של הקיבוץ. אכלנו ארוחת צהריים חלבית עצומה אצל הדודים של מיקה (שאירחו עוד אנשים) ונחנו. אחה"צ הלכנו לטקס, שהיה מאוד נחמד, עם שירים וריקודים שניכר שהשקיעו בהם זמן ומחשבה. בטקס חוגגים חברי הקיבוץ יותר את הביכורים והקציר מאשר את מתן התורה, באופן מובן. התינוקות שנולדו בשנה החולפת מוצגים לקהילה, וכל אחד מענפי המשק מביא "ביכורים".

אם כבר נגענו בנושא, בפינת החדשות הטובות (אם לא היו מספיק עד עכשיו), צפויה לנו אחיינית חדשה מתישהו בסתיו! גל ורביב שוב בהריון, והפעם יש להם בת. האמת היא שההריונות של גל ושל יפעת מאוד קרובים, אז קשה לדעת מי תלד קודם.

מיקה ואני כבר הגענו מזמן למסקנה ששכר הדירה שאנחנו משלמים הוא מוגזם, והגיע הזמן למצוא דירה זולה יותר. כבודו של בעל הבית במקומו מונח, אבל אין הצדקה לשלם 3700 ש"ח לחודש על דירת 3 חדרים במגדיאל, למרות המחסן והחנייה, במיוחד כשיש מבחר דירות בשפע. בשבועות האחרונים עקבנו אחרי לוחות המודעות באינטרנט והלכנו לראות דירות בהוד השרון ובכפר סבא. לכל דירה חסרונות משלה, וחלקן נשללו על הסף מפאת השכונה.
בדרך לעבודה מיקה פגשה מישהו שהיא עבדה איתו בעבר, ומסתבר שהוא משכיר דירת 3 חדרים בכפ"ס. באנו, ראינו את הדירה והיא מאוד מצאה חן בעינינו. דיברנו עם הבחור לגבי תיקונים בדירה (פלדלת, מרצפות שבורות) והוא הסכים, ובימים הקרובים אנחנו אמורים לחתום על חוזה ולברך על המוגמר. מה שכן, הדירה מתפנה רק ב-6/7 ולכן נאלץ בלית ברירה להאריך את החוזה הקיים שלנו בעוד מספר ימים (תמורת סכום סמלי). עכשיו נותר להזמין הובלה ולהתחיל לארוז...

עדכון:
אחרי פסח, ולאחר כשלוש שנות עבדות, יעל קיבלה סופסוף את התקן המיוחל באוניברסיטת חיפה. משמעות הדבר היא שהיא ממשיכה לעשות בדיוק את אותה עבודה, אבל כבר לא עובדת לפי שעות אלא בשכר חודשי, ומן הסתם גבוה יותר. פועל יוצא מהעלייה בשכר הוא כמובן שדרוג רמת החיים, קרי דירה גדולה יותר. חיפוש דירות הוביל אותה למצוא דירת 2.5 חדרים בנווה שאנן, לא רחוק מהדירה ההיא של ההורים, והיא עוברת באמצע החודש.

9/10/07 - איפשהו מעל הים הערבי

[הקודם]

שלשום בבוקר קמנו קצת יותר מאוחר מהרגיל, מפני שהיינו עייפים ביום שלפני (טיסה על הבוקר, בקטפור, צ'אנגו נאראיאן, חזרה לקטמנדו בשעת העומס, רם ורעש). אכלנו ארוחת בוקר במסעדה בתוך הטאמל (לון הזמין סטייק לארוחת בוקר...) ומשם יצאנו בערך ב 10:00 למסלול הצעידה של LP מצפון ל Durbar Square.

המסלול לקח אותנו דרך מקדשים הינדים קטנים וגדולים, שווקים אינסופיים של בדים, תבלינים, כלי נחושת ופח, וגם דרך חצרות נסתרות ומקדשים בודהיסטים נעלמים (בעיר הזו אפשר להחביא כל דבר...). בין יתר המקומות ישנו מקדש לאל האחראי לכאבי שיניים, ובאופן מאוד מתאים האזור כולו מצופה מרפאות שיניים. בהמשך היום עשינו את מסלול ההליכה הדרומי יותר של LP, אבל הוא לא היה מרשים כמו הצפוני, ולא חידש לנו רבות.הסיור הצפוני הסתיים ממש בקצה הצפוני של ככר דורבר. עצרנו שם כדי לשתות משהו קר ולתכנן את המשך היום.

ההסברים של LP הביאו אותנו להתחיל בצד הדרומי של הככר, שם נערכה במקרה תחרות הודית-נפאלית באמנות לחימה חופשית כלשהי, כאשר המוני בני אדם מתקבצים כדי לצפות בקרבות. בככר עצמה, שהיא ככל הנראה הגדולה בנפאל, נפרשה לפנינו כמעט כל ההיסטוריה של קטמנדו דרך המקדשים השונים וההסברים של LP על התקופה בה נבנו והסיבה לבניה.

התחלנו מה-Kasthamandap, המבנה שנתן לקטמנדו את שמה, והוא כנראה המבנה החשוב ביותר בעיר בזמנו (המאה ה-12 ככל הנראה) כאשר שימש אכסניה לעולי רגל למקומות הקדושים, וברבות הימים הפך גם למקדש. גם מבנה זה נבנה, ע"פ האגדה, מעץ בודד. עברנו בין מקדשים נוספים, חדשים יותר וחדשים פחות, ביניהם מקדש שיווה-פרווטי (ממנו מציצות דמויות האל ואשתו על הככר) ובית הקומארי של קטמנדו.

בצידה הצפוני של הככר ישנם עוד מקדשים, כאשר הגדול והמפואר מכולם נמצא בתוך שטח הארמון, ואין אליו גישה. אגב, לארמון חזית אחת הפונה לככר ובנויה בסגנון אירופאי נאו-קלאסי... הקונטרסט בין הסגנונות הוא קצת מוזר, אבל כבר התרגלנו למוזרויות בטיול הזה, ועוד אחת כבר לא תפיל אותנו מהרגליים.

נכנסנו לשטח הארמון (זהו הארמון הישן; הארמון החדש נמצא ליד הטאמל, ממש ליד המלון שלנו) וראינו בו את חצר Nasal, בה עדיין מקיימים את טקס הכתרת המלך. במקום מוצבים חיילים במדים ייצוגיים שחורים, שנראים קצת כמו מדי הפיג'מה של השומרים השוויצרים בותיקן. החיילים שומרים שהתיירים לא יכנסו לשטחים הסגורים לקהל.

בצדו המערבי של הארמון ישנו מוזיאון נרחב ביותר, ומשמים ביותר, על חייו של המלך טריבובאן (אותו מלך נערץ שעל שמו נקרא גם שדה"ת הבינ"ל של נפאל בקטמנדו). הסיור במוזיאון מוביל, בין היתר, למגדל קטמנדו, הנמצא באחת מפינות הככר. מהקומה התשיעית במגדל (רב-קומות של ממש) ניתן לראות את סביבתו הקרובה של הארמון מגבוה, את גגות העיר למרחק מכובד, ואפילו את האתרים היותר רחוקים (למשל Swayambunath) ראינו משם. למוזיאון אסור להכניס תיקים ומצלמות, ולכ נאלצנו לגנוב תמונות עם מצלמת הטלפון של לון ולהמשיך בסיור במוזיאון.

במהלך הטיפוס מטה ראינו שני תיירים עם מצלמות ותהינו כיצד הצליחו להכניס אותן. לאחר שסיימנו את הסיור (שכאמור היה די משעמם, אבל לפחות היה כלול במחיר הכרטיס לארמון) לקחנו את התיק והמצלמה ומצאנו את הכניסה הנוספת למגדל. לון עלה שוב את תשע הקומות, הפעם עם מצלמה, וצילם את הנוף כראוי, וגם את תחרויות קרב המגע שעדיין המשיכו בככר למטה.

אחרי שהרגשנו שמיצינו את הככר (זה לקח יותר משעתיים!) המשכנו כאמור למסלול ההליכה הדרומי, שם אמנם לא נתקלנו במקדשים מהממים במיוחד (תופעת ABC חוזרת ובגדול) אבל נחשפנו לצד הדרומי של העיר, הצד העני יותר, וההבדל ניכר, למרות שיש אזורים עניים אף יותר.

לאחר הסיור הדרומי השעה היתה כבר 17:30 ואנחנו נזכרנו שאנחנו רעבים (לא אכלנו צהריים) ולכן פתחנו את LP בחיפוש אחרי מסעדה טובה לאכול בה את ארוחת הערב האחרונה שלנו בטיול. הלכנו לכיוון הטאמל כדי להגיע לאחת המסעדות המומלצות ובשלב מסוים לקחנו ריקשה (הפעם רק שניים...). אחרי בדיקה זריזה של המסעדה הראשונה, עברנו לשניה ושם כבר התמקמנו. זו מסעדת La Dolce Vita, מסעדה איטלקית לא רעה בכלל, מכובדת וותיקה יחסית (1986). ישבנו על הגג ואכלנו ארוחה טובה לאור נרות (היתה להם בעיה קלה עם החשמל באותו ערב...). לאחר הארוחה, בדרך למלון, השלמנו את קניית המזכרות והחולצות, והשגנו מחירים טובים על הכל.

השעה היתה 20:00 וידענו שלמחרת אין יותר מדי זמן פנוי, ולכן ניגשנו למספרה כדי שאני אוכל להסתפר ולהתגלח. המחיר היה סביר (140 לעבודה של חצי שעה) אבל הספר החליט לחלטר גם כעובד מכון ספא, ומרח עלי כל מיני קרמים, מסיכת פנים כלשהי, ובלי לשאול אותי החל לתת לי עיסוי ראש ופלג גוף עליון. עד שהבנתי שהוא עוד ידרוש על זה הרבה מעבר למחיר התספורת והגילוח כבר היה מאוחר מדי. מה לעשות, פעם אחת (נוספת) נדפקנו ונאלצנו לשלם לו, אם כי לא את הסכום שהוא רצה. מה שכן, אחלה תספורת ואחלה גילוח מיומן.

השעה היתה כבר מאוחרת כשחזרנו למלון, ואנחנו היינו עייפים מאוד. ניסינו לתפוס את רם החמקמק, אבל לשווא.

אתמול קמנו ב 7:00 כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במלון ויצאנו לרחוב כדי לתפוס מונית. נהג המונית היה נדיב והציע מחיר נמוך, ונסענו איתו לבודנאת Bodhnath, אחת הסטופות הגדולות בעולם, ומרכז חשוב לגולים הטיבטים בנפאל. הסטופה ענקית ויפהפיה, מקושטת בדגלי תפילה אינספור, ובנויה על חמש פלטפורמות אליהן אפשר לטפס. השמיים העניקו לנו חסד אחרון והיו רק מעט עננים על רקע כחול מושלם.

הסתובבנו קצת ברחובות שמסביב לסטופה. ברחובות אלה גרים המון פליטים טיבטים ופזורים ביניהם גם כמה מנזרים ומקדשים בודהיסטים, ממש כמו בטיבט. הטיבטים מקיימים את אורח החיים הטיבטי על מסורותיו ותרבותו, וזה מקום בו ניתן לראות את מה שבעצם כבר לא קיים בטיבט עצמה.

הזמן שלנו אזל. תפסנו מונית חזרה למלון, התקלחתי מקלחת זריזה בזמן שלון הלך לאסוף את החולצות שהזמנו בערב לפני, וארגנתי את התיקים לטיסה. לון הצליח לתפוס את רם, שפחות או יותר אמר לו שילך למצוא את הטמבל ולהתחשבן איתו וטרק את הטלפון. יש מצב שאנחנו נגבה מרם את הכסף שהוא חייב לנו ע"י ביטול אחד מחיובי האשראי (לון שילם 2 תשלומים זהים כי הכרטיס שלי לא עבר משום מה, כך שאפשר להתלונן על חיוב כפול), אבל בקיזוז המלון וארוחת הבוקר מדובר על סכום של כ-$15. נראה כבר כשנגיע הביתה.

לקחנו הכל, כאשר תיק הגב שלי מכיל את כל הדברים השבירים, ותפסנו מונית לשדה"ת. לון החליף בטאמל את יתרת הרופים הנפאלים שלנו לדולרים והשאיר בדיוק בשביל המס בשדה"ת, כך שהגענו לדיוטי פרי אחרי הצ'ק-אין בלי גרוש. איתנו הגיעו לטיסה של Jet Airways עוד המוני ישראלים, רובם מיועדים לטיסה של RJ לעמאן. ישבנו וקשקשנו עם בחור בשם עידו (שלימד אותנו את חוקי משחק התרמילאים הותיק שיטהד) ובחורה בשם נעמה (שטסה רק מחר לפנות בוקר עם טורקיש) והחלפנו חוויות מהטיול. מסתבר שלא רק לנו הרס מזג האוויר את הטרק...

הנפאלים התגלו בפרנואידים לא קטנים, ובדקו את תכולת תיקי היד אחרי הדיוטי פרי ושוב על כבש המטוס. הטיסה עצמה היתה בסדר גמור, קצת איחרה אבל לא נורא (היה לנו הרבה זמן לשרוף בדלהי...). אחרי שעברנו את כל הפרוצדורה של הודו, שמנו את התיקים הגדולים שלנו בשמירת חפצים בשדה"ת ותפסנו מונית עם שני החבר'ה אל ה Main Bazaar, הגרסא המקומית של הטאמל, אבל הרבה הרבה יותר ישראלית.

הגענו לסמטא של בית חב"ד, שם כל השלטים בעברית, המוכרים מדברים עברית ובכלליות אפשר להגיד שהגענו לארץ, רק צריך עוד טיסה ונסיעה הביתה. ראינו שם את גדודי הפריקים עם השרווואלים והראסטות, את הזרוקים והנזרקים שחונים שם לתקופה לא ברורה. חלקם הגיע ממקומות אחרים בהודו, במטרה לחזור לארץ (איתנו) וחלקם הגיע ולא בדיוק יודע לאן להמשיך. בכל מקרה, המיין בזאר הוא לא מקום לשהות בו הרבה זמן, מכיוון שהוא נמצא בלב אחת השכונות העניות במטרופולין הענק הקרוי דלהי, לא מקום סימפטי במיוחד. מה שכן, יש שם שוק תוסס מאוד, בעיקר של המקומיים.

ההבדל העיקרי, שאנחנו הבחנו בו, בין הודו ונפאל (מהמעט שראינו) הוא שהודו מזוהמת יותר, מתוירת הרבה יותר, אבל גם מאורגנת יותר ומסודרת, לפחות מבחינת תשתיות. עוד הבדל בולט הוא שהנפאלים, כשהם מדברים אנגלית, מובנים למשמע, בניגוד גמור להודים.

הסתובבנו קצת ברחוב הראשי ובסמטאות הצדדיות וספגנו מעט מהאווירה הססגונית. אכלנו ארוחה זולה ומהירה באופן מפתיע (הנסיון שלנו בנפאל קלקל לנו את חווית המסעדה), ואחריה לקחנו את התיקים מהחדר של נעמה, כדי לא להיות תלויים בה. צרבנו שני CD רגילים עם מה שנשאר לא צרוב עדיין וגלשנו קצת באינטרנט.

בשעה 23:00 בערך תפסנו מונית לשדה"ת בחזרה. ביקשנו שיביא אותנו לאולם מקבלי הפנים, מפני שהוא קרוב למחסן שמירת החפצים. לקחנו את התיקים הגדולים והלכנו לאותו "לאונג'" מצ'וקמק בו שהינו בפעם שעברה (לא מכניסים לטרמינל עד 3 שעות לפני הטיסה) ושוב התיישבנו שם כדי לנסות לישון ולהעביר את הזמן. לון הצליח איכשהו להרדם בישיבה, אבל בשבילי הרעש של ההודעות ברמקולים והתיירים הנוחרים (חלקם בדציבלים רבים) היה בלתי נסבל, ואני נותרתי ער. בשלב מסוים לון התעורר גם הוא ושיחקנו קצת קלפים, אבל בפועל היה לנו דז'ה-וו מגורפאני. אחרי 3:00 איפשרו לנו להכנס לטרמינל, שם עברנו את הצ'ק-אין והבידוק יחסית מהר, ואפילו ביקורת הדרכונים לא היתה נוראה.
ישבנו בדיוטי פרי עוד כשעתיים, זומבים בכסאות שלא מאפשרים לישון. לון קנה בשבילי פיצה מקפיצה וסופגניה לשנינו, כתחליף ארוחת לילה, ובכך נגמרו לנו הרופים ההודים בהצלחה. לאחר עוד בדיקה בטחונית (התיקים הקטנים ואנחנו) הגענו לגייט, ושם התייבשנו עוד קצת, עד שעלינו לבסוף לטיסה.

[בבית]

הטיסה היתה בסדר, ואפילו הצלחתי לישון שעה על המטוס, שעת השינה היחידה שלי באותו לילה. האוכל היה סביר ביותר והשירות גם הוא. נחתנו בעמאן באמצע סופת חול עם ראות קצת יותר מאפסית. הטייס תיקן תיקונים של ימינה-שמאלה ממש לפני הנחיתה, אבל בסופו של דבר הנחיתה היתה רכה.

שילמנו (שוב) 10 דינר עבור ויזה לירדן ויצאנו לחפש את נהג המונית שהבטיח לבוא לאסוף אותנו (דיברנו איתו מדלהי), אבל הוא פשוט לא הופיע. די מהר הסתבר לנו שהירדנים החליטו לנקות את שדה"ת שלהם מחאפרים לחלוטין, וכל מונית חוץ ממוניות שדה"ת מגורשות לפני שהן מספיקות לאסוף נוסעים. נאלצנו לקחת מונית רשמית ולשלם את המחיר המלא – 47 דינר. בשלב זה הייתי תשוש ורצוץ והמחשבה היחידה שלי היתה להגיע הביתה למיקה, ולעזאזל הכסף (היתה לנו אופציה לקחת אוטובוס/מונית לתוך עמאן ולנסות לתפוס מונית שם, אבל ויתרנו עליה). המונית הביאה אותנו למעבר הגבול, שם רצנו בזריזות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים הירדנית ולעלות על האוטובוס לצד הישראלי. אותו אוטובוס עוכב כחצי שעה בגבול ע"י מג"ב לבדיקה בטחונית מקיפה, ורק אח"כ נכנסנו לארץ.

ירדנו ראשונים מהאוטובוס ורצנו לבדיקות הבטחוניות. למזלנו ויתרו לנו על השיקוף (ראו בדיוק מי אנחנו) ועברנו את ביקורת הדרכונים מהר כדי לצאת מהמסוף. סבא וסבתא של לון הגיעו כדי לאסוף אותנו וכבר חיכו לנו עם מים קרים.

בדרך מהגבול עצרנו לאכול בבורגר-ראנץ', תוך כדי שאנחנו מקבלים את הלם התרבות ההפוך, מתלהבים מהסבון והנייר בשירותים. ישבנו וסיפרנו סיפורים, שעוד ודאי נספר שוב ושוב, ובאופן מוזר ההתרגשות והאוכל העירו אותנו ולא הרגשנו את העייפות כמעט.

נסענו ללב המפרץ, שם הורידו אותי בתחנת הרכבת. נפרדתי מלון אחרי חודש אינטנסיבי יחד, ועליתי על הרכבת לת"א. בדרך כמובן שדיברתי עם מיקה, וגם עם אמא ויעל, ומיקה חיכתה לי כאשר הגעתי לת"א. עם התיקים והמצלמה עלי, חיבקתי ונישקתי אותה, ושנינו היינו מאוד שמחים ונרגשים. משם לקחנו אוטובוס הביתה.

זה היה טיול מדהים, במובן שאנחנו נדהמנו. נפאל וטיבט הן באמת עולם אחר, עולם שאנחנו כמעט ולא שומעים עליו ביומיום, אבל הוא שם תמיד, וצריך לזכור שרוב אוכלוסיית העולם חיה באותו עולם שלישי.

עכשיו חוזרים לשגרה, שעומדת להשתנות שוב בעוד כחודשיים, ואני לא יודע מתי (אם בכלל) יצא לי לחזור ולטייל טיול כזה רציני. לעת עתה אני שמח לחזור למיקה ולשגרה, ואת המחר נשאיר למחר.

5/10/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר הסטנדרטית, יצאנו עם עוד חבורת אורחים על הג'יפ של המלון. שנינו הובלנו למרכז הרבעת הפילים בעוד יתר החברה נלקחה למרכז חקר הציפורים הקרוב. נהג הג'יפ ליווה אותנו אל המתחם, הראה לנו חדר ובו מידע באנגלית על הפיל האסיאתי בטבע ובשבי, ולאחר שקנינו חבילת עוגיות לפילים לקח אותנו אל אורוות הפילים.

הפילים הקטנים קשורים בשרשראות באורווה לצד אימם, במרחק מספיק כדי להגיע אליה ולינוק, אבל לא הרבה יותר. באורוות האחרות האמהות קשורות אבל הפילונים מסתובבים חופשי. פילון אחד כזה הגיע עד אלינו והאכלנו אתו את העוגיות. זו חוויה נחמדה, לעמוד ולהאכיל פיל בלי שום גדר בינינו, בהחלט לא משהו שנזכה לעשות שוב בקרוב.

לאחר הסיבוב הקצר-אך-לח (8:00, לחות של 95%) חזרנו למלון כדי לקחת את התיקים הגדולים, אך נודע לנו שישנה שביתה כלשהי ולכן האוטובוס שלנו לקטמנדו לא יצא בזמן. נשארנו בחדר במלון עוד כשעתיים בהמתנה לאור ירוק לצאת לדרך. בזמן הזה לון ישן ואני שיחקתי במשחקים של הטלפון הנייד.

בשעה 11:00 בערך האישור המיוחל הגיע, וזזנו לכיוון אותה תחנת אוטובוסים אליה הגענו ביום שלישי מפוקארה. ציפינו למצוא עוד ניעורית מתפרקת, אבל הופתענו לקבל אוטובוס תיירים יחסית חדש, עם כסאות נוחים ובולמי זעזועים סבירים, ואפילו דלת לתא הנהג. על האוטובוס היו כ-15 תיירים, נהג ועוזר, ועוד כמה מקומיים עלו וירדו בזמן הנסיעה.
בחלקה הראשון, הדרך לקטמנדו היא היפוך של החלק האחרון במסע מפוקארה, עד כביש פוקארה-קטמנדו, עורק התחבורה הראשי במדינה. שם פונים ימינה ומתחילים לטפס במעלה הנהר, במשך כמה שעות טובות (האוטו לא סחב...) עד שהגענו לקצה גבעה הנמצאת מעל עמק קטמנדו.

5.5 שעות של נסיעה, עם עצירה באיזושהי עיירה לצהריים/שירותים, הביאו אותנו לצפון קטמנדו, שם לקחנו מונית לכיוון מלון BH ב NR100 בלבד. רצינו לראות את מיסטר רם בהקדם כדי לקבל ממנו את הכסף שמגיע לנו, אבל הוא לא היה באזור, ולכן נאלצנו להוציא מהכספומט. הגענו עם רם לסיכום שאת מחיר הלילה במלון ננכה מהסכום שהוא חייב לנו.

[6/10/07]

הלכנו לישון בערך ב 23:00, אחרי סיבוב קצר בטאמל לארוחת ערב במסעדת טאשי-דלק הטיבטית (זולה וטובה, אבל איטית להחריד) וביקור בחנות צילום כדי להשיב את האבדות מצ'יטואן (מצאתי פולרייזר אפילו טוב יותר מזה שהיה לי, ויחד עם פילטר UV ומכסה עדשה חדש, הכל ביחד עדיין יצא רק $15).

את הבוקר (אתמול, יום שישי) התחלנו כבר ב 5:00. קמנו, ארזנו את התיקים הגדולים, לקחנו בתיקים הקטנים בגדים ללילה אחד (שרצינו לישון בנגרקוט, נגיע לזה) ועזבנו את החדר. המזגן בחדר רק זרק אוויר, מה שעצבן קצת, אבל כמו שלמדנו בפוקארה, מאוורר טוב הוא מספיק.

השארנו את התיקים למשמרת במלון ותפסנו מונית עם נהג מנומנם אל שדה התעופה, כדי לטוס אל ההרים וחזרה. מרגע שיצאנו מפתח המלון לון הביט למעלה בחשש בשכבת העננים שכיסתה אותנו. קיוינו שזו שכבה מקומית מעל עמק קטמנדו, ושאם היא לא מקומית לא נטוס באותו יום. בכל זאת עלינו על המטוס, אותו סוג של אוטובוס מעופף שהביא אותנו לפוקארה לפני כשבועיים, והטיסה המריאה, כאשר עליה 20 נוסעים, ולכל אחד מושב עם חלון.

לצערנו העננים לא היו מקומיים, וגם לא נמוכים במיוחד. היתה זו שכבת עננים בגובה 8000 מ' בערך, ופשוט לא ראינו את ההרים. המטוס נאבק לעלות מעל שכבת העננים, שם ראינו את קצהו של הר אוורסט, ועוד קצוות של הרים בודדים נוספים מעל 8000, אבל מה שראינו דמה לאיים קטנים בים של לבן, לא לתמונות המרהיבות שהובטחו לנו. תוך כמה דקות גם זה נגמר והמטוס חזר על עקבותיו אל קטמנדו.

ירדנו מהמטוס בתחושת בזבוז נורא. לון ניגש למשרדים של Yeti כדי להתלונן, אבל הם טענו שמבחינתם ברגע שראית משהו מההר זה מספיק טוב, ואין סיכוי לקבל החזר או טיסה נוספת. הלכו $130 על כלום.

יצאנו משדה"ת ולקחנו חאפר לכיוון בקטפור Bhaktapur, עיר עתיקה ממזרח לקטמנדו. הגענו לכניסה לעיר וקנינו כרטיסי כניסה ב $10 לאדם. הרמנו טלפון למאהש, אותו בחור נפאלי שטייל איתנו בטיבט, אחרי שכבר תיאמנו איתו שניפגש שם. מאהש הוא מדריך תיירים, ובמקרה גם גר ממש במרכז בקטפור. הוא אמר שהוא מגיע ב 9:30, אז חיכינו לו ובינתיים אכלנו ארוחת בוקר באיזו מסעדונת מקומית. היה זול, אם כי קצת מעושן.

התחלנו את המסלול של LP, קצת הססנים בניווט (המפות של LP לא בדיוק קלות למעקב) ועד מהרה מאהש הצטרף אלינו. מאותו רגע לא היינו צריכים יותר לנווט והחוויה הפכה הרבה יותר נעימה, במיוחד בגלל שהיה לנו הרבה על מה לדבר.

בקטפור היא עיר פחות צפופה מקטמנדו, הרחובות בה יותר שקטים ואין המולה של אנשים בכל פינה. הבתים בה בנויים בצורה מיוחדת, כאשר כמעט כל חלון הוא תגליף עץ מורכב וכל דלת היא מלאכת מחשבת.

עברנו עם מאהש בין מקדשים אינספור, ביניהם מקדשים שכונתיים רגילים וגם מקדשים ספציפיים המשמשים לפסטיבלים שנתיים. בין היתר ראינו את גאת השריפה על גדות הנהר Hanamante (למעשה יש גאת אחת לשריפת אלה שמתו ביום ואחת לאלה שמתו בלילה), את המקדש הפרטי של הקומארי, האלה החיה, ועוד מקדשים מיוחדים בהם צריכים המאמינים לבקר בימי פסטיבל דסאין (הבא עלינו לטובה בעוד כשבוע).

עברנו גם בככרות, כמו ככר הקדרים, שם עשרות קדרים יושבים על אבני הריחיים ומכינים כדים ועוד מיני מוצרי חרס (שם קנינו כמה מזכרות).

הגענו גם לככרות העיקריות של העיר. ראשית הגענו לככר טאומדי Thaumadi, שם נמצא מקדש Nyatapola הגדול והמרשים, ושם גם גר מאהש (יש לו דירה בקומה שניה שצופה אל המקדש... אחלה מיקום!). באופן טבעי הוא מכיר שם את כולם ובזמן שאנחנו הסתכלנו סביבנו בהשתאות, הוא לחץ ידיים והחליף מילים עם כל המוכרים בחנויות בדרך. המקדש האמור הוא הגדול ביותר בבקטפור ובנפאל, והוא בעל חמישה גגות פגודיים, עומד מעל חמש מדרגות גדולות, כאשר הכניסה הראשית "נשמרת" על ידי דמויות מתאבקים אגדיים, אשר אמורים להיות חזקים כמו 10 אנשים, מעליהם פילים שאמרוים להיות חזקים מהם פי 10, מעליהם נמרים (אותו רעיון), ומעליהם שני אלילים, כאשר הכח האמיתי נמצא אצל האלה, אשר לה מוקדש המקדש. למקדש עצמו יכולים להכנס רק הכהנים, וגם אנשי הקאסטה הגבוהה (כמו מאהש שלנו), אבל רק בשתי הזדמנויות בחיים.
היינו בככר טאצ'ופל Tachupal Tole, הככר העתיקה ביותר בבקטפור והמרכז העתיק של העיר. בככר זו מקדש Dattatreya, אשר ע"פ האגדה נבנה מעץ יחיד (וזה לא מקדש קטן...), מקדש נוסף (Bhimsen) ומוזיאון לגילוף בעץ, אמנות מאוד ייחודית לבוני החלונות והדלתות בעיר. נכנסנו לחנות מפעל של עבודות עץ במקום למוזיאון, וזכינו לראות גם את תהליך היצירה, בנוסף למוצרים המוגמרים היפהפיים.

אי אפשר בלי לבקר בככר Durbar, הככר המרכזית, שם נמצא ארמון המלוכה הישן של בקטפור (לכל אחת מערי העמק היה פעם מלך עם ארמון, ולכן ריבוי ככרות המלכות). רגע לפני הסיור בככר ישבנו עם מאהש ואכלנו צהריים במסעדה שהוא המליץ עליה (כמובן ששילמנו עליו, בכל זאת הוא הדריך אותנו חצי יום מלא...), וגם חיכינו לשמש שתצא מבין העננים. אגב, בדקנו באינטרנט וראינו שהתחזית אומרת שכל סוף השבוע יהיה מעונן בעמק, ולכן ויתרנו על ההמשך לנגרקוט Nagarkot, שם חשבנו לעלות ולראות את נוף ההימלאיה כמו בסרנגקוט עם הזריחה של שבת. לא נורא.

לככר שער מרשים (אותו ראינו רק כשיצאנו ממנה...) ופזורים בה מספר מקדשים פחות חשובים. חלקו המערבי של הארמון הוסב לגלריה הלאומית לאמנות, אליה לא נכנסנו. בהמשך נמצא שער מוזהב מעוטר בקישוטים שלא היו מביישים אף שער מקדש בודהיסטי בטיבט. LP טוען שהשער הוא יצירת האמנות החשובה ביותר בעמק קטמנדו. השער מוביל אל ארמון 55 החלונות, הקרוי ע"ש חלונותיו המגולפים מעץ ביד אמן. בתוך הארמון ישנו מקדש הינדי (הכניסה אסורה לנו) וגם המקווה הפרטי של המלך ומשפחתו, עם צינורות מים בצורת נחשים, סמל המלוכה.

בצדה המזרחי של הככר ישנו מקדש גדול לשיווה, ומולו פסאז', שלדברי מאהש היה מלא פעם בחנויות, עד שהגיע למקום צוות צילום לסרט "בודהה קטן" ושילם לכולם שכר של חודשיים-שלושה כדי שיסתלקו משם, והעירייה ראתה כי טוב ואסרה עליהם לחזור ולמכור שם.

סיימנו את הסיור בבקטפור, נפרדנו ממאהש לשלום ותפסנו מונית לכיוון הכפר הקטן צ'אנגו Changu, קצת צפונה מבקטפור, בקצה המזרחי של העמק. הכפר עצמו לא ממש מעניין, וגם הנוף לא מלהיב (במיוחד עם הערפילים וענן הזיהום היושבים על קטמנדו, עיר די מכוערת מלכתחילה), אבל בקצה הגבעה נמצא מקדש צ'אנגו נאראריאן Changu Narayan. המקדש הוא עוד מקדש לשיווה (נאראיאן הוא עוד אחד מהתגלמויותיו של שיווה) עם שני גגות וכל הפק"ל הרגיל. מה שמייחד אותו (והפך אותו לאתר שימור מורשת עולמי) הם פסלונים קטנים שנמצאים בשטחו, יצירות אמנות דתיות מן המאות התשיעית, השביעית ואפילו החמישית לספירה (!!), ששרדו בשלמותם. אחד הפסלונים אף הונצח על שטר NR10. הפסלונים אמנם קטנים, אבל עשירים מאוד בפרטים וניכר שאמן דגול פיסל אותם.

נהג המונית שלקח אותנו מבקטפור בא איתנו אל המקדש ולאחר מכן הסיע אותנו אל הטאמל בקטמנדו (מרחק 22 ק"מ!), כמעט עד המלון. החלטנו שאנחנו לא ישנים עוד לילה ב BH, מפני שהוא יקר מאוד, במיוחד אם המזגן לא עובד. הצלחנו למצוא את רם המאכער, והוא החזיר לנו מה שהיה צריך על ביטולי הטיסות, סכום של $290 לערך. הוא טען שאת הכסף של הטמבל הוא כבר העביר לו, ולכן אנחנו צריכים למצוא את הפורטר ולהתחשבן איתו. לא היה לנו יותר מדי כח להתווכח איתו ואמרנו שנדחה את העניין (של $60) למחרת היום. בינתיים לקחנו חדר ב BH הזול יותר, בפתח הסמטה, שוב בקיזוז מאותו חוב. קצת חששנו כשגילינו שבצמוד לחלון החדר שלנו נמצאת הטרסה שם יושבים אנשים ואוכלים בקולי קולות, ובחדר הסמוך ישנה משפחה מקומית רועשת במיוחד, אבל בשלב מסוים שני הצדדים השתתקו ואנחנו הצלחנו לישון כמו שצריך.

סופשבוע בכפר

ביום חמישי לקחתי יום חופש. בבוקר, אחרי שלקחתי את כרמל לגן, נסעתי לפנצ'ריה בגיל-עמל כדי להחליף את הצמיגים הקדמיים שלי (הם היו יבשים קצת, ועדיף להחליף לקראת החורף). בעל המקצוע פירק את הצמיגים הישנים (ככל הנראה המקוריים) וגילה באחד מהם נקב במקום שכבר היה בו פנצ'ר שתוקן. במצב כזה אי אפשר לתקן שוב, והצמיג הולך לפח. הבטיחות מחייבת להחליף צמד גלגלים בכל פעם, ולכן בכל מקרה נאלצתי לרכוש שניים. הצמיגים הדרושים לא היו במלאי, והובטח לי שהם יגיעו עד הצהריים.

חזרתי הביתה והלכתי להסתפר, בזמן שמיקה נסעה לקנות כמה דברים לקראת הנסיעה. בצהריים חזרתי לפנצ'ריה והצמיגים הוחלפו בחדשים, ובעל המקצוע המליץ לי לגשת לכיוון פרונט במכון שהוא סומך עליו.

לאחר אריזת הדברים (לקחנו חצי בית כרגיל...) נסענו לאסוף את כרמל מהגן, ואיתה נסענו לחיפה. לא היתה תנועה רצינית, אבל זה בכל זאת היה יום חמישי, ולכן לקח זמן. כשהגענו לחיפה כמובן שישבנו לשתות משהו ולנוח טיפה, כי שנינו היינו עייפים מההתרוצצויות. כרמל התחילה לשחק בצעצועים ולא התרגשה ממה שקורה סביבה, גם כשאמרנו לה שלום ונסענו צפונה. בדיעבד נודע לנו שהיא היתה ילדה טובה כל היומיים שלא היינו איתה, ועשתה להורים שלי ויעל חיים קלים. אלה חדשות טובות, ואני מקווה שנוכל לחזור על הניסוי מתישהו בקרוב, אולי בפסח.

הגענו לצימר במושב גורן אחרי 19:00, עייפים מאוד. אכלנו משהו קטן ודי מהר התמוטטנו על המיטה. שנינו נרדמנו מול הטלוויזיה, עוד לפני 22:00.

יום שישי היה גשום מאוד. בתחילה תכננו לטייל בשישי ולעשות בטן-גב בשבת, אבל מזג האוויר שינה את התכניות שלנו. התעוררנו מוקדם בבוקר (אבל אחרי כמעט 10 שעות שינה רצופות...) והמשכנו להתפנק במיטה כראוי. היה קר בחוץ וגשום, כך שלהשאר מתחת לפוך היה נחמד ורומנטי. כשהשמיים התבהרו מעט לקראת הצהריים, עשינו גיחה לקנות כמה דברים במרכז המסחרי של שלומי. ראינו סרט חביב במיטה עם פופקורן, וכשמיקה ישנה צהריים אני עברתי על העיתון של יום שישי, במיוחד על תשבצי ההגיון.

בערב יצאנו לאכול במסעדה בקיבוץ כברי. השירות היה אדיב, מהיר ומדויק, היין ששתיתי היה לא רע בכלל, המנות לא קטנות ואפילו משביעות, והכי חשוב - טעימות מאוד. החסרון היחיד של המקום הוא המחיר... ידענו מראש שהמקום יקר, אבל בדיעבד היתרונות הרבים אינם מצדיקים את המחיר המופרך שם.

לאחר הארוחה המשכנו לטיילת של נהריה, שם אכלנו קינוח ושתינו משהו חם. חיכינו ללון ודינה שהגיעו מהרצליה לנהריה כדי לראות הופעה של נאור ציון. אחד העובדים של לון השיג כרטיסים בחינם (קשרים בהפקה) וגם אנחנו הוזמנו. אנחנו בד"כ לא הולכים למופעי סטנד-אפ, אבל נהנינו וצחקנו כמו שלא צחקנו הרבה זמן (ישבנו מספיק רחוק מהבמה...), וזה היה מאוד נחמד. חזרנו לצימר אחרי חצות תשושים, ושוב התמוטטנו על המיטה.

בשבת בבוקר הגשם פסק, ואחרי בוקר רגוע ארזנו, שילמנו ויצאנו לקראת הצהריים מהצימר. עצרנו בפארק גורן בתצפית לכיוון מבצר מונפורט (בפעם הבאה גם נגיע אליו, אני מקווה). משם המשכנו לכיוון ראש הנקרה, שם ראינו את הנוף ואת מעבר הגבול, אבל לא ירדנו לנקרות, בעיקר בגלל התור הארוך לרכבל. נסענו לחיפה בעצלתיים והגענו אל ההורים בשעת צהריים מאוחרת, כשכרמל ישנה. אכלנו צהריים, ישבנו אצלם כמה שעות, ובסופו של דבר העמסנו את הדברים ואת עצמנו על האוטו, כולל כרמל, וחזרנו הביתה, בחזרה לשגרה.

היה סופשבוע נהדר מבחינתנו - רגוע, רומנטי, טעים ומצחיק. שנינו היינו זקוקים למילוי מצברים כזה, וזה היה שווה כל אגורה.

3/10/07 - סאורהה

[הקודם]

לאחר ארוחת בוקר מוקדמת (6:30) יצאנו לכיוון הנהר כדי לשוט לאורכו בקאנו. במהלך השיט הצביע המדריך על תנין או שניים ועל ציפורים שונות על גדות הנהר ומעליו, ואנחנו הסתכלנו דרך המשקפת ודרך עדשת המצלמה.

השיט ארך כ-40 דקות, והיה נעים מאוד (על הנהר, תוך כדי תנועה, יש רוח קרירה ונעימה). סיימנו את השיט בנקודה כלשהי על הגדה הנגדית, וירדנו לחוף כדי להתחיל את הטרק בג'ונגל. לפני הטרק הסביר לנו המדריך כמה דברים חשובים על איך להתגונן במקרה שאחת מחיות הבר תתקוף אותנו, למרות הסיכוי הקלוש אפילו לראות את התוקפים. הסתובבנו באזורים המעושבים (ישנו שם דשא שגדל לגובה שמכסה פילים, ולכן נקרא "דשא פילים") ונכנסנו למעבה הג'ונגל עצמו. בתוך הג'ונגל ראינו חרקים, צפרדעים, קופים וסימנים של קרנפים (אבל לא את הקרנפים עצמם, שהם מאוד ביישנים). למדנו למשל שהקרנפים אוהבים לשרוץ בשלוליות מים גדולות ונוהגים לבוא ולחרבן במקומות מאוד ספציפיים, אליהם הם חוזרים בכל פעם – ממש כמונו. אפילו ראינו עדר קטן של צבאים.

הלכנו חזרה לאורך הגדה לכיוון העיירה דרך היער ודרך העשביה הגבוהה. חצינו את הנהר בקאנו שבא לאסוף אותנו, ובעיירה עצמה, על גדת הנהר, הזדמן לנו מופע רחיצת הפילים, בו תיירים מוזמנים לקחת חלק (תמורת תשלום סמלי). סינדי ניסתה את כוחה ונרטבה עד צואר, במיוחד אחרי שהפיל זרק אותה מעליו והיא התחילה להסחף בזרם. לון צילם אותה עם המצלמה שלה בזמן שאני צילמתי את כל המופע כולו (היו שם 3-4 פילים) ושמתי לב לפתע שהעדשה של המצלמה שלי חשופה. אני לא יודע איך, אבל פילטר ה-UV התברג החוצה ונפל איפשהו בדרך הג'ונגל, ועליו היו הפולרייזר ומכסה העדשה. תעלומה של ממש.

אחרי ארוחת צהריים סינדי התנדבה לסדר לי איזשהו כיסוי מאולתר, ויותר מאוחר היא באמת מצאה איזו חתיכת בד ותחתית של בקבוק ואילתרה משהו בסגנון מקגייוור. כנראה גם היא היתה בפח"מ.

לאחר שנ"צ נסענו עם הג'יפ לכניסה לשמורה, שם נפרדנו מסינדי (שנסעה עם עוד כמה אנשים למרכז הרבעת הפילים) ועלינו על גבה של פילה כדי להסתובב בג'ונגל בצורה קצת שונה. כאשר הפילה מסתובבת ביער, החיות האחרות לא בורחות מפניה, אפילו אם היא סוחבת עליה אנשים. כך יצא שראינו צבי מנוקד ממש מקרוב ויצא לנו גם לצלם אותו, ראינו אנטילופות וגולת הכותרת – שני קרנפים חדי-קרן בסביבתם הטבעית. זהו מחזה שאפשר לראות אך ורק בצורה זו. הפילה הסתובבה ביער, דורכת על כל מכשול (ענפים, בוץ, מים) ומסלקת כאלה שאי אפשר לדרוך עליהם (עצים שלמים למשל). לון החליט שזהו כלי תחבורת השטח האולטימטיבי, ויש בזה משהו.

ציפינו שהפילה תוריד אותנו בכניסה לשמורה, המקום בו עלינו עליה, אבל להפתעתנו המשיכה הפילה (בהוראת הנהג כמובן) החוצה אל הכפר והמשיכה ללכת על הדרך החותכת בין הבתים. אחרי כ-10 דקות של הליכה בכפר הגענו למלון של הזוג שישב איתנו על הפילה, ושם ירדנו כולנו. הפילה המשיכה עם הנהג אל האורווה שלה, ואנחנו קלטנו שאף אחד לא בא לאסוף אותנו משם, והתחלנו ללכת לכיוון המלון שלנו.

בדרך למלון עצרנו בחנות מזכרות, שלון שוחח עם המוכר בה אתמול בערב (השיג גלויה תמורת מטבע של חצי שקל), וקנינו קערות מזמרות, סט מטבעות של נפאל, ותחתיות קרמיקה מצוירות.

חזרנו למלון ואכלנו ארוחת ערב. אחרי הארוחה התקבצו כל האורחים (כולל אלה שהגיעו היום בצהרים) בלובי למצגת שקופיות. המדריך בישנו הסביר בקולו המונוטוני-משהו ובאנגלית רצוצה-קמעה על נפאל בקצרה, על הפארק עצמו ועל החיות השונות שניתן לראות בפארק – קופים, פילים, דובים, קרנפים, נמרים, צבאים וציפורים. הוא פירט לנו את גודל החיה/אורך תקופת הייחום וההריון, ועד איזה גיל נשארים הצאצאים עם האם או להקה.

יצאנו החוצה כדי לצרוב DVD של 3 כרטיסי זכרון שלנו, וסינדי באה איתנו כדי לצרוב CD מהכרטיס שלה יחד עם תמונות שלנו מהיום. הצריבה לקחה לא מעט זמן, וניצלנו אותה לשיחה נחמדה.

מחר בבוקר אנחנו במרכז הרבעת הפילים, ואח"כ חוזרים לקטמנדו.

[הבא]

2/10/07 - סאורהה

[הקודם]

קמנו ב 6:00 כדי לראות את ההרים, אבל ערפילי הבוקר של פוקארה לא בדיוק אפשרו לנו... לא נורא, אתמול היה מספיק בשביל כמה שנים טובות.

ארזנו את התיקים ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס של התיירים, מרחק של 15 דקות ברגל מהמלון. בדרך עברנו ליד פלוגות משטרה באימוני בוקר ונער על אופניים מכר לנו מאפים טריים.

עלינו על האוטובוס לאזור צ'יטוואן Chitwan. זהו אוטובוס שהמילה "טלטולית" כבר לא מתאימה לו, והוא ראוי להקרא "ניעורית" או "שקשוקית". ישבנו בספסל האחורי (המושבים הנורמלים היחידים) וגילינו לחרדתנו שלגלגלים האחוריים פשוט אין בולמי זעזועים. הרגשנו כל בור בכביש וכל קפל בקרקע הקפיץ אותנו כמעט לתקרת האוטובוס. כמו שלון הגדיור את זה, ההרגשה היא כמו בתוך מכונת כביסה. עוד יצירת מופת מבית Tata.

לאחר כ 4.5 שעות (תוכנית ארוכה עם סחיטה) בדרכים ה"משובחות" של נפאל, כולל הפסקה לשירותים/שתיה ועוד אחת לתיקון הבלמים, הגענו לאמצע שומקום, שם חיכה לנו הג'יפ של המלון (יחד עם נציגי יתר המלונות). נסענו יחד עם בחורה בשם סינדי, אמריקאית שזה עתה נחתה בקטמנדו, אל המלון, שם אכלנו צהריים.

אחרי מנוחת צהריים (לון ואני נפלנו שדודים אחרי הטלטלות של הבוקר) הגיע מדריך בשם בישנו Bishnu ולקח אותנו לסיור רגלי בסאוראהה Sauraha, הכפר הגדול (או העיירה הקטנה, תלוי איך מסתכלים על זה) בו נמצא המלון. הוא הסביר לנו על אנשי הטארו Tharu, ילידי המקום. איש לא יודע מה מוצאם ומה ההיסטוריה שלהם, מפני שמעולם לא העלו דברים על הכתב, אבל כנראה שהם צאצאי שבט נודד מאזור רג'סטאן בהודו. הם מתקיימים בעיקר מהחקלאות, למרות שהאדמה עליה הם יושבים הולאמה ע"י הממשלה.

ראינו גם את אורוות הפילים, שם נמצאים פילי משא ועבודה. הפילים קשורים בשרשראות קצרות, וזה קצת עצוב לראות. מצד שני, פילים נוטים להתקפי זעם לעיתים, וחייבים להחזיק אותם קצר.

סיימנו את הסיור על גדת נהר הראפטי Rapti, שם ישבנו וראינו את השקיעה מעבר השני, תוך שיחה עם סינדי. לאחר מכן חזרנו למלון למנוחה קלה וארוחת ערב. יצאנו שוב, הפעם עם עוד אורחים של המלון, כדי לצפות במופע תרבות הטארו, עוד אחת מהפעילויות שהובטחו לנו. ציפינו למופע "אותנטי" עם שלושה רקדנים ונגן, מופע מסכן בשביל התיירים. הופתענו לקבל מופע מושקע, עם הסברים על הריקודים השונים (האמת, לא עד כדי כך שונים...) ומשמעותם לאנשי הטארו. בסוף המופע העלו חלק מהתיירים על הבמה לריקוד משותף, אבל אנחנו סירבנו בנימוס להתבזות בפומבי, מה גם שהתנאים כאן (90% לחות, 30° בצל) בקושי מאפשרים לנשום, שלא לדבר על להשתולל על הבמה.

מחר פעילויות נוספות... בינתיים הולכים לישון.

[הבא]

1/10/07 - פוקארה

[הקודם]

התעוררנו הבוקר ב 4:10 וקצת חששנו כשראינו עננות פזורה. כבר חשבנו שגם את ההזדמנות האחרונה לראות את ההרים אנחנו עומדים לפספס. בכל זאת קמנו והתלבשנו, ויצאנו לחכות למונית. נהג המונית שהיה אמור להגיע ב 4:55 לא הופיע, ולכן תפסנו מונית אחרת תמורת אותו הסכום (העלייה לסרנגקוט היא דבר שגרתי כאן, לכן יש מוניות בשפע בשעות אלה). להפתעתי הרבה אפילו אנט חיכתה לנו מחוץ למלון שלה, ואספנו אותה.

תוך כדי נסיעה שמנו לב שהעננות הפזורה היא אך ורק מעל אזור האגם, והשמיים מצפון ללייקסייד נקיים לחלוטין. סרנגקוט הוא כפר קטן שיושב על גבעה הנמצאת מצפון לפוקארה, ומשקיף דרומה ומזרחה על העמק בו אנו נמצאים, וצפונה אל רכס האנאפורנה המדהים, אותו התחלנו לראות בדרך, המעלה הגבעה, לאור הירח טרם הזריחה.

המונית הביאה אותנו עד ראש הגבעה כמעט, שם קנינו כרטיסים ועלינו ברגל את שארית הדרך (כואב, אבל שווה את זה!). לעינינו נגלה הנוף היפה ביותר שראינו בטיול עד כה, ואחד הנופים עוצרי הנשימה שנזכור לכל ימי חיינו.

מולנו התנשאו פסגות רכס האנאפורנה שרצינו לראות בדרעק ולא ראינו, ביניהן Annapurna South (גובה 7219 מ'), Dhaulagiri (גובה 8167 מ'), וכמובן Machhapuchhare (גובה 6997 מ'), הידוע גם בכינוי Fish Tail. בתחילה ראינו את הרכס באור העמום של לפני הזריחה, והוא נראה מדהים. לאט לאט עלתה השמש וצבעה את הפסגות בכתום שהלך והצהיב, ולבסוף עלתה השמש גם עלינו. ככל שההרים הלכו ונשטפו באור השמש הם רק הפכו ליותר יפים, יותר מלכותיים, יותר מרשימים, יותר עוצרי נשימה. כמו תמיד, צילמתי שם ללא הכרה, עשרות תמונות באיכות מקסימלית, כשאני מעריך שלפחות חלקן הקטן יזכו להגדלה לגודל של פוסטר.

לאחר כשעה וחצי של צילום אינטנסיבי תוך הקפדה לסגור את הפה מדי פעם (כדי שלא נראה נדהמים כל הזמן...), התחלנו להרגיש את הקיבה קוראת לנו, ואכלנו שלושתנו ארוחת בוקר ממש מתחת לנקודת התצפית. היה משביע ויחסית זול, וגם גלגלנו שיחה נחמדה תוך כדי.

אחרי ארוחת הבוקר ותצפית אחרונה לכיוון הרכס המדהים, תפסנו מונית שהסיעה אותנו אל המערות שנמצאות מצפון לפוקארה. ראשית נסענו למערת Mahendra, מערת נטיפים בה יש זקיף אחד שאמור להיות דומה לאל שיווה, מה שהופך את המערה לאתר עלייה לרגל להינדים. לון נכנס עם אנט ואני חיכיתי בחוץ, בדיעבד עשיתי בחכמה. לאחר מכן הסיע אותנו נהג המונית למערת עטלפים, בה אמורים להיות אלפי עטלפים. שוב לון ואנט נכנסו ואני חיכיתי בחוץ. שוב עשיתי בחכמה, מפני שבעונה הרטובה אין כמעט עטלפים במערה, והם יצאו מאוכזבים גם מהמערה הזו.

חזרנו למלון עם המונית והלכנו לקחת את הכביסה שלנו מהגברת סתוונית, שהפעם אכזבה אותנו וערבבה את הכביסה. לא נורא. יתר היום עבר בעצלתיים, כאשר נחנו צהריים בחדר (לון הצליח להרדם על אף הרעש מאתר הבנייה הסמוך) ולאחר מכן יצאנו לכיוון ה-"Strip" (כמעט כמו בלאס-וגאס...). הסוכן שמכר לנו את חבילת הטיול לצ'יטואן הבטיח לנו שעתיים אינטרנט חינם ורצינו לנצל את זה. ראינו את אנט במלון שלה, ועקב ריבוי עננים החלטנו שלא לעלות שוב לסרנגקוט לצפות בהרים בזמן השקיעה. אמרנו לה שאנחנו מתכוונים לאכול במסעדה איטלקית מומלצת ע"י LP (אאאמן) וקבענו שעה טנטטיבית. כשהגענו אל הסוכן גילינו שחיבור האינטרנט שלו, ולמעשה של עוד כמה חנויות, נפל מסיבה לא ברורה, ולכן לא יוכל לספק לנו את השירות המובטח. עברנו בלית ברירה בין חנויות האינטרנט וחיפשנו למי יש חיבור. מכיוון שהמחירים קבועים בכל פוקארה (מי אמר קרטל ולא קיבל) ישבנו אצל הראשון שהיה לו חיבור.

העלינו עוד תמונות לאינטרנט, קראנו קצת חדשות ודיברנו במסנג'ר עם מיקה, עופר, איירין ואחיה של סוזן. זו היתה טעימה קטנה של החיים האמיתיים שלנו בבית, ולפתע פתאום אני מתמלא שוב חשק לטייל, לראות דברים חדשים ולדחות עד כמה שאפשר את החזרה לשגרה. מצד שני, אני מתגעגע למיקה ולון לסוזן, ובעוד שבוע אנחנו בבית.

אחרי שעתיים על האינטרנט הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Caffé Concerto, שהוא בעקרון בר עם מוזיקת ג'אז, אבל גם מתמחה (בהצלחה יחסית) במאכלים איטלקיים. אנט צצה מאיפשהו וישבה עמנו לאכול ארוחת ערב אחרונה בפוקארה. לון ואנט הזמינו פיצה דקה (אך ענקית) ואני לקחתי לזניה, שהיתה בכלל לא רעה. אפילו קינחנו בגלידה איטלקית, חטא אמיתי.

מחר נקום עם הזריחה כדי לעלות לגג המלון ולצפות שוב במופע המרהיב של רכס האנאפורנה, וב- 7:30 אנחנו כבר צריכים להיות על האוטובוס אל צ'יטואן, הג'ונגל הקסום.

[הבא]

אקטואליה 14/9

השינויים עוברים אותנו גלים-גלים, ואם לא רושמים אז שוכחים.

אוגוסט נגמר, בשעה טובה, אבל הקיץ עדיין כאן. לאחר הרשומה הקודמת המשכנו בנוהל ההחלפה באמצע היום, מה שלא היה נוח מבחינת העבודה, אבל היה אפקטיבי. מבחינתי זה היה מאוד לא נעים להגיע כל יום בסביבות שתיים בצהריים לעבודה, וידעתי שישנם אנשים ששמים לב ועינם צרה. אותם אנשים כמובן לא ראו שיצאתי מהעבודה מאוד מאוחר... אבל זה כבר לא רלוונטי. מראית העין היא מה שקובעת במשחק הזה.

באמצע אוגוסט לון טס עם חברתו דינה לטיול של עשרה ימים בהולנד ובלגיה. במהלך הטיול הם התארחו שלושה ימים אצל נילס ואילונה בדרום הולנד, והביאו להם מתנת חתונה גם בשמי. בסופו של דבר אחרי טיול די אינטנסיבי ומאוד צמוד היחסים ביניהם, אליבא דלון, מצוינים. אני מאוד שמח בשבילם, במיוחד לאור התקופה הלא-פשוטה שלון עבר עם סוזאן לפני הפרידה.

מצבו של אלידע, סבא של מיקה, הדרדר לאחרונה, ולמעשה סבתא של מיקה, פרידה, כבר לא יכולה לטפל בו לבדה. מסיבה זו הוא עבר למעון הקשישים של הקיבוץ. אחד הרופאים החליף לו את מינון התרופות, וחל שיפור משמעותי במצבו, אבל הוחלט שהוא ימשיך לשהות במעון במהלך היום, והוא חוזר לישון בביתו בלילה. נראה אותם בסוף השבוע, ואני מקווה שמצבו עוד ישתפר הלאה. אמנם הוא כבר לא צעיר, אבל בכל זאת...

לפני כשבועיים השתחרר לנו מק"מ והגיע הזמן לחפש רכב משומש. מיקה הסמיכה אותי לבצע את החיפוש ולקחת את ההחלטה, ובכך הקלה על התהליך כולו. חיפוש קצר באתר יד2 הניב שלל מודעות של טויוטה פריוס 2007 למכירה. התקשרתי למודעה שנראתה לי הכי רצינית (קילומטראז' נמוך, מחיר מחירון) והלכתי לראות את הרכב. ממבט ראשון הכל היה תקין ותקני, וגם ממבט שני. המוכר (למעשה הרכב על שם אשתו והוא פעל ע"י ייפוי כח מטעמה) הוא אדם בגיל 65 מרמת השרון, והתרשמתי ממנו שהוא רציני ואמין, ורוצה לסגור עסקה הוגנת.
קבעתי לראות רכב נוסף, אבל עוד לפני שהגעתי אליו הוא נמכר. הרכב הראשון מצא חן בעיני, ובאותו יום שישי לקחנו אותו למכון בדיקה בבני-ברק. לרכב לא היו תאונות, יש לו מינימום שריטות וסימני בלאי (צמיג אחד יבש ויזדקק להחלפה לפני החורף), אבל בסה"כ הרכב "שמור" כמו שנאמר. החלטתי שלא לתת להזדמנות לחמוק בין האצבעות, והסכמתי לקנות את הרכב. כמובן שהכל נעשה בצורה מסודרת, עם זכרון דברים ומקדמה. קבענו להעביר את הבעלות שבוע לאחר מכן, כדי שאני אוכל לגייס את יתרת הסכום.
באותו סופ"ש קפצתי לחיפה, שם אבא שלי נתן לי המחאה עם הלוואה בסכום נאה, שאותה נחזיר בהקדם (מיקה שחררה קרן השתלמות שתכסה את רוב הסכום). בשבוע שעבר עשיתי סקר מקיף בין חברות הביטוח כדי לקבל תמונה של מחירי הביטוח לרכב, החובה והמקיף. בסופו של דבר עשיתי את הביטוח אצל סוכן הביטוח שאבא שלי עובד איתו כבר שנים. אמנם קצת יקר יותר מחברות הביטוח הישיר, אבל ללא ספק אמין יותר בשעת הצורך. בשישי האחרון נפגשתי עם המוכר בסניף דואר ברמת השרון, העברנו בעלות בצורה מסודרת וקיבלתי ממנו את שני המפתחות של הרכב. אנחנו עכשיו בעלי רכב משומש, לטוב ולרע. לפחות השבוע, עד שנחזיר את רכב הליסינג, יש לנו שני רכבים, ומיקה מאוד נהנית מהמצב.

בשבוע שעבר הייתי יומיים במילואים. קראו לי ולעוד שלושה אנשי מילואים מהיחידה שלי כדי לקחת חלק בתרגיל רחב היקף, שבמהלכו נדרשנו לבצע פעולה מסוימת. היום הראשון של המילואים עבר בהכנות מינימליות, ורוב היום היה בזבוז זמן צרוף, והיום השני היה יותר אינטנסיבי. לא אפרט יותר מדי, אבל שווה לציין שביום השני נהגתי כ-700 ק"מ, כולל הנסיעה מהבית לבסיס ובחזרה... מתיש!

בשבוע שעבר אמא שלי היתה באיטליה, בטיול מאורגן עם חברה ותיקה, ועל פי דבריה היא נהנתה מאוד. במיוחד היא נהנתה מהרכב הקבוצה איתה טיילה והמדריך המקצועי שליווה אותם. היא חזרה ביום שישי לפנות בוקר, ומן הסתם היתה עייפה מאוד. בשבת הגענו לחיפה אחה"צ לביקור קצר, והלכנו לאכול עם ההורים ויעל (או כמו שכרמל קוראת לה "אילי") במסעדה, ומשם נסענו הביתה.

השבוע נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים, ואפילו קיבלתי הדגמה פרטית של הפרוייקט שעליו החברה שלו עובדת עכשיו. מאוד מעניין, ובעל פוטנציאל הצלחה אדיר.

בפינת החדשות הטובות: לאסף לוי נולד בן, ושמו בישראל עידן! למרות בעיות קלות בלידה ועוד קצת אחריה, לאם ולתינוק שלום, ואני מקווה שייצא לנו להגיע אליהם לביקור בקרוב מאוד. מזל טוב!

וכעת לתחזית המורחבת. בשישי הקרוב, ערב ראש השנה, נתארח בקיבוץ דליה. בשבת ניסע שוב לחיפה. בראשון ייתכן ביקור אצל אסף לוי, אבל זה עדיין לא סגור. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, נחזיר את הרכב היקר ונשאר עם הרכב החסכוני יותר. בשבת הבאה עוברים לשעון חורף (כזה טמטום...) ובעוד שבועיים יום כיפור. ברביעי בעוד שבועיים נלך להצגה, ואחריה יהיה חג הסוכות. אחרי החגים - עוד יום מילואים.

מתישהו באוקטובר או נובמבר אנחנו מתכננים לקחת לילה או שניים באיזה מלון או צימר איפשהו, רק מיקה ואני. שנינו זקוקים לזה די בדחיפות, אחרי קיץ ארוך וקשה, מלא ארועים ושינויים.

30/9/07 - פוקארה

[הקודם]

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.

יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.

אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.

לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.

יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.

החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.

בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).

אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.

בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.

לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.

אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.

בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.

הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.

לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.

הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.

בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.

אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.

אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.

מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.

[הבא]

הי דרומה

בסופשבוע שאחרי ההופעה של סוזאן וגה, נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני עם הג'יפ של לון. לקחתי חופש מהעבודה ביום חמישי כדי לרוץ ולקנות אוכל ושתיה לטיול ולארגן כמה דברים, וטיפה לנוח. לנוח לא יצא לי. אחה"צ הגיעו אלי להוד השרון יעל, לון ואסף, העמסנו דברים על הג'יפ ויצאנו דרומה לכיוון מצפה רמון.

לאחר עצירה בבאר-שבע לארוחה קלה, המשכנו דרומה לכיוון חוות "חץ בשקט" שממערב למצפה רמון. המקום מנותק מרשת החשמל, והלילה שבילינו שם היה בהחלט נחמד. בגובה 900 מטר מזג האוויר קריר ויבש, וכשמתרחקים ממקורות אור מתגלה מחזה מרהיב - שביל החלב במלוא הדרו. העברנו את הלילה על מזרנים, לאור נרות.

ביום שישי תכננו לקום עם הזריחה, אבל זה לא קרה. קמנו בעצלתיים, ארזנו את המטלטלין ויצאנו למסלול הראשון מבין השניים שתוכננו. המסלול החל בנסיעה על שפת המצוק של מכתש רמון, דרך נקודת תצפית מרשימה על המכתש והתצורות הגיאולוגיות השונות בו, ובשלב מסוים ירד אל תוך המכתש בצידו המזרחי. המשכנו מזרחה מתוך המכתש על דרך הבשמים לכיוון חאן סהרונים, פונדק דרכים בו השתמשו הנבטים בדרכם מפטרה לעזה בימי קדם. משם המשכנו לכיוון ערוץ נחל נקרות, ירדנו את המדרגה הידועה, והוספנו לנסוע בערוץ הנחל, הזרוע חצץ.

בנקודה מסוימת בצבצה מתוך החצץ אבן, ולון לא ראה בה איום כלשהו ורצה לעבור מעליה. לרוע מזלנו היה זה קצה הקרחון של סלע גדול, והחצץ שמסביב שקע תחת כובד משקלו של הג'יפ, והותיר את הג'יפ משופד על אותו סלע, כאשר נסיונות חילוץ ראשוניים הותירו את אחד הגלגלים האחוריים של הג'יפ מחופר בחול שמתחת לחצץ, ואת יתר הגלגלים באוויר. ניסינו לייצר אחיזה ליתר הגלגלים כדי להרים את הג'יפ מעל הסלע, אך לשווא. המיגון התחתון של הג'יפ מנע כמובן נזק כלשהו, אבל הג'יפ נותר כמות שהוא - אבן שאין לה הופכין. לאחר שלוש שעות של נסיונות בשמש הקופחת של הצהריים (המדחום בג'יפ דיווח על 47 מעלות) הרמנו ידיים והחלטנו להזמין חילוץ. כיוון והיינו בערוץ צר של נחל, גילינו לחרדתנו שאין לנו קליטה סלולרית! לבסוף לון הצליח למצוא נקודה בה היתה לו קליטה מינימלית (ותודה לפלאפון) והוא התקשר למשטרת מצפה רמון, שנתנו לו מספר של מחלץ. זה האחרון הגיע כעבור כ-45 דקות, חיבר כבל גרירה בין הג'יפים, אחת ושתיים פשט ידיים, ויצא הגזר. באיחור של ארבע שעות, לאחר הפסקת צהרים מאולצת בצל השיטה, המשכנו במסלול.

כמובן שאירוע כזה מטיל צל כבד על כל הטיול, ואת יתר היום העברנו בדכדוך ועייפות. ובכל זאת, המשכנו במסלול התוכנן (ותודה לברקאי). עברנו בין מצדים נבטים לאורך דרך הבשמים, שתפקידם היה לשמור על השיירות מפני שודדי הדרכים - נקרות, קצרה, מואה.

הגענו לכביש הערבה ליד היישוב צופר בסביבות 17:00, ופנינו לכיוון חוות האנטילופות, מקום הלינה שלנו לאותו לילה. בעלת המקום אפשרה לנו לעשות נסיעת ספארי קצרה בשטח המחיה של חיות הבר שבמקום ולבקר בגן החיות הקטן הבנוי בצורת תיבת נח. לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה סבירה ביותר מבחינת האוכל וגם מבחינת המחירים.

לאחר יום מתיש וארוחת ערב נכבדת, הגענו לידי החלטה שלא לעשות את המסלול המתוכנן לשבת, שאמור היה להחזיר אותנו למצפה רמון בדרך ארוכה יותר וקשה יותר. החלטנו שלטייל לבד זה לא חכם (אם כי לא מתכון לאסון), ואנחנו בין כה וכה צריכים לסיים את הטיול מוקדם כדי לאפשר ליעל לחזור צפונה. בשבת התעוררנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מכובדת משאריות האוכל, ובשעה 11:00 ארזנו את כל הדברים ויצאנו צפונה בעצלתיים, כאשר בדרך עצרנו בכמה מקומות למטרת התרעננות.

נסענו דרך כביש 227, דרך מפעלי המכרות לכיוון ירוחם. הדרך, שמשמשת בימי חול רק משאיות כבדות, היא דרך יפהפיה ונגלו לנו בה נופי בראשית שלא יוצא לנו לראות הרבה כמותם. המשכנו דרך המכתש הגדול וירוחם, ונכנסנו לפארק ירוחם, שבו אגם ירוחם ההולך-ונעלם. משם המשכנו לכיוון כביש 40 וצפונה לבאר שבע, שם קצת התברברנו (לא לקחנו איתנו GPS, ובכל זאת שרדנו) אבל בסופו של דבר הגענו למסעדה אסייתית לא רעה (ודי זולה) שנמצאת בתוך סניף של "טיב טעם". סעדנו את ליבנו, והמשכנו צפונה, בכיוון הבית. הורדנו את אסף בת"א, ואותי ואת יעל הוריד לון בהוד השרון, משם יעל לקחה אוטובוס לחיפה.

בסה"כ היה טיול נחמד של פחות מ-48 שעות, שלקח אותנו כמעט הכי רחוק שאפשר במדינת המטר-על-מטר שלנו. הנופים של הנגב פורטים על מיתר מאוד מיוחד, לפחות אצלי, ובכל פעם אני מרגיש את המשיכה למדבר, לנופי בראשית, שהיובש והחום שימרו אותם במשך מיליוני שנים, ובעיקר למקומות הנידחים, הרחק מההמולה של היומיום. כנראה שלא נעשה טיול דומה בעתיד הקרוב (לון דיבר על למכור את הג'יפ בקרוב), אבל אין לדעת...

26/9/07 - גורפאני

[הקודם]

ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.

המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.

ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.

עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.

הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.

אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.

בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.

הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.

[הבא]

אקטואליה 16/7

שבוע כן שבוע לא... העדכונים נכתבים והשיירה עוברת.

נתחיל בתגלית שנקרתה בדרכי דרך טוויטר. האתר "רוורס עם פלטפורמה" מפרסם פודקאסט שבועי של שני חבר'ה שהחליטו שחסר פודקאסט בנושאי תוכנה בעברית, ועשו מעשה כדי לתקן את המצב. הם התחילו כבר לפני יותר מחצי שנה, ואני מאזין לפודקאסטים הישנים שלהם בסדר כרונולוגי (לא שזה קריטי, כל תכנית היא על נושא נפרד). הם מדברים, לרוב עם אורחים מומחים, על נושאים כלליים וכאלה שבחוד החנית, ובשלושים-ארבעים דקות מכסים את נושא השיחה בד"כ ממעוף הציפור. ועדיין, זהו מקור מידע מאוד נחמד, טוב יותר מהפודקאסט השבועי של ג'ף אטווד וג'ואל ספולסקי, שמדבר באריכות על האתר StackOverflow יותר מאשר על נושאים כלליים.

בסוף חודש יוני לון עבר דירה, בשעה טובה. לאחר תקופת אריזה קשה, במהלכה הוא נפטר מהרבה זבל שהצטבר אצלו (אחד היתרונות הגדולים של מעבר דירה...), הוא נטש את נהריה לטובת חיפה, ועבר לדירת 60 מ"ר ברחוב חנה סנש. ביקרנו בדירה ביקור חפוז בסוף השבוע שעבר והיא בהחלט נעימה, עם נוף מרהיב לכיוון מפרץ חיפה.

ביום שלון עבר לחיפה קרה הבלתי יאומן! נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים ארוכה, במהלכה דיברנו על הא ועל דא, לאחר מספר חודשים בהם לא יצא לנו אפילו לדבר בטלפון. היתה ארוחה נחמדה ושיחה טובה, וקבענו לעשות את זה שוב בקרוב, בשאיפה בעוד 10 ימים.

במוצ"ש לפני שבועיים יצאתי עם מיקה לדייט, כדי לחגוג את יום הנישואין החמישי שלנו. ניצלנו את שובר המתנה שקיבלתי מ"נישה" בזמנו ואכלנו ארוחה איטלקית טובה במסעדה בהרצליה פיתוח. השובר נתן לנו שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שתי כוסות שתייה ושני קינוחים. על כל זה השארנו אך ורק טיפ מכובד, ויצאנו מרוצים. משם המשכנו לת"א כדי לראות את הקומדיה "הזוג המוזר" עם אלי יצפאן ויעקב כהן, שנתנו הופעה פנטסטית. אני לא זוכר מתי צחקנו ככה. היה ערב מהנה (במהלכו תמר נשארה לשמור על כרמל אצלנו), וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.
כשאני מסתכל סביבי, אני רואה אנשים שהזוגיות לא באה להם בקלות, גם בגילנו. כאלה שניסו ונכשלו, כאלה שנכוו, וכאלה שויתרו על הרעיון מתוך ייאוש. מה שיש לי עם מיקה הוא מיוחד, ואסור לשכוח שאנחנו ברי מזל. אחרי שמונה שנות הכרות וחמש שנות נישואין מצבנו טוב מאוד, ואסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו.

בשבוע שעבר הייתי אצל שיננית, או שמא עלי לאמר שינן, במרפאת השיניים בהרצליה. השינן עבד קשה כדי להסיר את האבנית מהשיניים שלי, אבל בדופו של דבר השיניים שלי נקיות כמו שלא היו הרבה זמן. קבעתי תור נוסף לינואר.

מיקה קנתה כרטיסיית אורח לבריכה במורד הרחוב (שם לתמר יש מנוי), ולקחנו את כרמל כבר בשבת שעברה אחה"צ לטבול בבריכה. כרמל אוהבת את המים, אבל מפחדת מהמים העמוקים, אפילו אם מחזיקים אותה. לא נורא, בסוף היא תתרגל לרעיון. מה שכן, היא אוהבת לשבת על שפת בריכת הפעוטות ורוצה כל הזמן שאמא ואבא ישבו לידה :-)

פינת החדשות הטובות: יפעת מצאה עבודה חלקית במכירות עבור משרד נסיעות שמארגן טיולים מיוחדים לקבוצות, והחלה לעבוד בתחילת החודש. העבודה היא בשעות גמישות, חלקה מהבית, כך שזה מסתדר לה יופי. אני מקווה שהיא תצליח שם.

ביום ראשון היום הגדול - ההופעה של סוזאן וגה בהיכל התרבות בת"א. לקראת ההופעה אני תרגמתי ראיון שהופיע בynet לאנגלית לטובת פורום המעריצים Undertow, אליו אני שייך כבר שנים. אני מצפה להופעה בכליון עיניים, ומקווה שאחרי ההופעה תהיה הזדמנות לפגוש את סוזאן, ולו רק כדי לכפר על הפדיחה של 99...

23/9/07 - פוקארה

[הקודם]

אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון, והופתענו לקבל ארוחת בוקר כיד המלך במחיר סביר ביותר (אנחנו עדיין חושבים ביואן). אח"כ תפסנו מונית לכיוון מקדש פאשופטינאת Pashupatinath, המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל, שהיא מדינה הינדית ברובה. בכניסה למקדש תפס אותנו מישהו ואמר שהוא מדריך מקומי, וישמח לתת לנו סיור מודרך במחיר אפילו נמוך מדמי הכניסה. לקחנו את העסקה והלכנו איתו לכניסה צדדית לאתר.

המדריך הוביל אותנו אל הגאתות Ghats, פלטפורמות לשריפת גופות המתים. ישנן גאתות לעניים ובנפרד לעשירים, וראינו גופות מוכנות ללוויה הינדית בשני הצדדים. נהר Bagmati נחשב קדוש ולכן השריפה ופיזור האפר בנהר נחשבות מכובדות ביותר.

המקדש מתמקד בפולחן שיווה Shiva, האל ההינדי היוצר וההורס, הקרוי גם פאשופטי Pashupati (בצורתו הנעימה יותר). במקום מסתובבים בערבוביה בני משפחה של הנפטרים, מתפללים רגילים, סאדו Sadhu (נזירים הינדים סגפנים) וקופים לרוב, ובין כולם משוטטים התיירים ומצלמים. המדריך לקח אותנו לנקודות הצילום הטובות, והסביר על כל אתר שעברנו בדרך. בסה"כ הוא הרוויח את לחמו בכבוד ואנחנו קיבלנו הדרכה טובה יותר מזו של LP.

לאחר שנפרדנו מהמדריך המשכנו לשוטט באתר, ישבנו על גדת הנהר כשבגדה הנגדית נשרפה גופתו של אדם עני (לון הזדעזע מהמנהג ומהפומביות שבסיטואציה) ובסופו של דבר הלכנו אל צדו השני של האתר, שם היתה קבוצת קופים גדולה שהשתעשעה בקפיצה למים מהענפים הגבוהים של העץ.

משם תפסנו מונית שלקחה אותנו למלון, אספנו את התיקים הגדולים, ואותה מונית הביאה אותנו לשדה"ת, על מנת שנטוס הנה לפוקארה Pokhara. הגענו לשדה"ת מוקדם מדי, ונאלצנו לחכות עד שנוכל לעשות צ'ק-אין (הטיסה המוקדמת יותר היתה מלאה לצערנו). בסופו של דבר עברנו את הבידוק ה"קפדני" ועלינו לטיסה. המטוס, אוטובוס מעופף עם 30 מקומות ישיבה ושני פרופלורים, טס טיסה קצרה (כחצי שעה) במזג אוויר מעונן וחלבי, לכיוון פוקארה. בדרך ראינו מהחלון קצת מרכס הרי האנאפורנה, אבל לא באמת מספיק בשביל לצלם. נחתנו בשדה"ת הקטן של פוקארה, ותהינו אם תמורת עוד כמה רופים הטייס יביא אותנו כבר עד למלון. תפסנו מונית (עוד חאפר במדינה של חאפרים) שניסה את כוחו בשכנועים של מלון מסוים, למרות שאנחנו ביקשנו להגיע למלון Base Camp Resort. הוא לא באמת ידע איפה המלון, ולכן היה צריך לעצור ולשאול (כמובן שכל מי ששאל טען שיש לו מלון יותר טוב להציע לנו), אבל בסופו של דבר הביא אותנו למלון שרצינו (המלצה של רם המפורסם).

סגרנו מחיר סביר עבור חדר מכובד, ויצאנו לעיר לחפש מקום שיכבס לנו את כל הבגדים מאז תחילת הטיול עד מחר בבוקר. אחרי שמצאנו מישהי שהסכימה גם לעשות לנו מחיר, מצאנו גם נהג מונית שייקח אותנו מחר לנקודת תחילת הטרק.

פוקארה עצמה רחוקה משפת אגם Phewa Tal, ומה שנמצא כאן לחוף האגם (Lakeside) הוא רחוב ארוך המוקדש לתעשיית התיירות. מכבסות, ציוד טרקים, שיחות בינ"ל (לון דיבר עם סוזן באוסטריה), חלפני כספים, מסעדות, חנויות מזכרות, ספרים, דיסקים, אינטרנט וכו'. כמו הטאמל, אבל פרוש על רחוב אחד ארוך. יש כאן הרבה פחות אנשים מאשר בטאמל, ולכן התנועה יותר דלילה (אשכרה אפשר ללכת על הכביש בלי להדרס) והכל יותר בשאנטי. המחירים זולים יותר מאשר בקטמנדו, לפחות בתיאוריה, אבל המבחר מצומצם יותר.

עשינו קצת קניות בשביל הטרק (כיסוי לתיק שלי, כפפות ללון, מקלות הליכה, מגבת, חטיפים, נרות) וחזרנו למלון לנוח קצת לפני ארוחת ערב. בעוד אנו נהנים מהמזגן התעשייתי בחדר, כבו לפתע כל האורות ונדלקה תאורת החירום. היתה זו הפסקת חשמל בכל האזור, ככל הנראה מתוכננת. יצאנו בחזרה לכיוון המרכז כדי לאכול ארוחת ערב (לון היה רעב מאוד, ולאחר כאבי השיניים התחשק לו סטייק טוב), ושמנו לב שלחנויות מסוימות ישנו גנרטור או מצבר, והאורות דלוקים כרגיל. אפילו המחשבים עבדו כרגיל בקפה-אינטרנט שעברנו. נראה שהעסקים כאן מתורגלים במצב הזה.

אכלנו בסניף המקומי של Everest Steakhouse, הפעם סטייקים צנועים יותר, ויצאנו מרוצים עד הגג. בזמן הארוחה חזר החשמל לפעול. בדרך חזרה למלון קנינו עוד כמה דברים קטנים, ועל הדרך גם פרטנו כמה אלפים (בטרק עצמו אנחנו נצטרך הרבה כסף קטן).

מחר בבוקר, אחרי שנקבל את הכביסה שלנו נקייה (בשאיפה גדולה) אנחנו צריכים לארוז מחדש את התיקים שלנו. הפורטר של רם, אותו ראינו כבר בקטמנדו אתמול, אמור להגיע הנה מחר בבוקר, וב 7:30 אנחנו כבר אמורים להיות על המונית בדרך לנאיאפול Nayapul, נקודת הזינוק ל-10 ימים של הליכה.

[הבא]

22/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.

עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.

מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.

יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.

הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).

תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).

ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.

[הבא]

אקטואליה 1/6

הפעם זה לקח פחות מחודש... נראה אם אני אצליח לדבוק בזה.

בסופ"ש אחרי שחזרנו מאילת חגגנו בחיפה יומולדת 38 לניר, וכרגיל היה מאוד נחמד. פער הגילאים בין כרמל ויהלי הולך ומצטמצם, והן כבר יכולות לשחק יחד בצעצועים ולראות ביחד את אותן תכניות טלויזיה, ואני מקווה שהן יהיו חברות טובות כשיגדלו.

בעקבות שבירתה של אחת משיני הבינה שלי באילת קבעתי תור לרופא שיניים בהרצליה בשבוע שאחרי. צילומי הרנטגן הראו לרופא שגם אחרי שנים שלא נבדקתי, אין צורך בסתימות חדשות אלא רק בעקירת מה שנשאר מהשן השבורה וקצת ניקוי אבן. לאחר שלושה ימים הגעתי לאותה מרפאה, ורופא אחר נתן לי שלוש זריקות הרדמה ממוקדות, ובעזרת סוג של צבת פשוט משך את השן החוצה. כל ההליך לקח פחות מחמש דקות. ההרדמה פגה לאחר כמה שעות והתחלתי להרגיש כאבים כאילו מישהו קדח לי בלסת. כדורים נגד כאבים עזרו לי, אבל הכאב בלסת נמשך אחר כך כמה ימים. מה שכן, מוזרה לי ההרגשה ללא השן בתוך הפה...

מיקה, שנאלצה לפנות את מקומה אצל אותו עו"ד לטובת המזכירה שחזרה מחופשת לידה, מצאה אחרי אילת בקלות עבודה במשרד עו"ד בבניין ממול, לאחר שחילקה קו"ח בתיבות הדואר של המשרדים באזור. דובר על משרה חלקית קבועה, בשכר מכובד. בסוף השבוע הראשון לעבודה מיקה חזרה הביתה עם חום ושיעולים, ביום שבו עברתי את העקירה , ולמחרת כבר נשארה בבית. הרופאה נתנה לה מראש מרשם לאנטיביוטיקה למקרה שהמחלה תחזור, ומיקה התחילה בלית ברירה עוד סבב של תרופות, כאשר הפעם היא הרגישה יותר טוב כמעט מיד, אבל לשיעולים לקח יותר משבועיים לעבור. השבוע יש לה תור למומחית ריאות, שאולי תוכל לתת לנו הסבר למחלה הארורה הזו.
ברביעי שעבר, רגע לפני חג השבועות, מיקה פוטרה במפתיע, אחרי פחות משבועיים במשרד שם. היא לקחה את זה קצת קשה, אבל התאוששה מהר. לא נתנו לה סיבה, ואני אומר שזה הפסד של אותן שותפות במשרד, שלא נתנו למיקה צ'אנס להוכיח את עצמה. אולי השיעולים הבהילו אותן.

בשישי שלפני שבועות היינו בקיבוץ עם דנה ותמר. הסבים של מיקה הולכים ומזדקנים, ונראים קצת יותר חלשים כל פעם שאנחנו רואים אותם. שניהם כבר לא צעירים (אלידע כבר בן 85, ופרידה גם היא כבר חצתה את גיל ה-80), ואני שמח שהם רואים את כרמל מדי פעם. זה משמח אותם כל פעם מחדש.

בחמישי האחרון, ערב שבועות, עבדתי חצי יום ואחרי הצהריים נסנעו עם כרמל לחיפה. אחרי פקקים של שעה וחצי, הגענו בסביבות 18:00. עד שניר ופמלייתו הגיעו, וגם אולגה ואנטון, ועד שישבנו לאכול, השעה היתה כבר כמעט 20:30 וכרמל היתה עייפה והתחילה לבכות ולכעוס. נאלצנו לברוח עוד לפני הקינוח, ואולי טוב שכך... שנינו לא ממש זקוקים לעוד חתיכת עוגת גבינה בימים אלה.

למחרת בצהריים נסענו למושב גאליה כדי להפגש שם עם המשפחה של אהרל'ה בחורשה קטנה אצל חברה טובה של שרון, לארוחה על-האש. חווה ואריה הגיעו, וכמובן ששרון והילדים היו שם. חמי ואיילת הגיעו עם הבטן הגדולה של סוף חודש שביעי והלידה צפויה לסוף יולי, ובינתיים יעל כבר אוטוטו בת שלוש. כרמל הסתובבה בחורשה ובחנה ברוב עניין את העלים והענפים שנשרו מהעצים, ומאוחר יותר השתעשעה בלהאכיל את הכלבים שם בחתיכות אוכל. היה מאוד נחמד, אם כי אמיתי לא הגיעה בגלל שאילנה עברה אירוע לב קל בלילה שלפני.

בפינת החדשות הטובות: לון מצא סופסוף דירה בחיפה, לאחר שבועות של חיפושים, ומתחילת יולי נוכל להתראות יותר בקלות כשנגיע לחיפה. אגב, אנחנו הודענו לבעלי הבית שלנו שנשאר עוד שנה בדירה באותו שכ"ד.

חדשות מצוינות נוספות הן שסוזאן וגה מגיעה לארץ!! היא תופיע ב-19 ביולי בהיכל התרבות, ואני בודק מדי יום אם קסטל התחילו למכור כבר כרטיסים. אני מתכוון להיות שם, בשורה שניה באמצע, בדיוק כמו לפני עשר שנים. אם יצא לי לפגוש אותה אחרי המופע, אני אשמח לדבר איתה, שלא כמו אז כשרעדתי מרוב התרגשות ולא הצלחתי להוציא מילה. אני מניח שאני אפרסם כאן (ובעוד מקומות) את אירועי אותו ערב.

כרמל, שעכשיו בת שנה וחצי, אמורה לקבל מחר חיסונים בטיפת חלב. היא כבר אומרת חצאי מילים ("תול" = חיתול, "דור" = כדור, וכו'), עושה קולות של חיות (פרה, כלב, חתול, כבשה, ברווז, ציפור ואפילו ינשוף) ויודעת להצביע על חלקי הפנים שלה. היא מתפתחת לפי הספר, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה להודות על כך שהיא ילדה נורמלית, בלי יותר מדי בעיות, עם סימני סקרנות ואינטלגנציה. שרק תמשיך ככה.