אתמול בבוקר קמנו בבית, עשינו הכנות אחרונות, דיברתי עם עודד (הבחור שהביא לי את הטלפון הלוויני) כדי לסגור את סופית את נושא ה-SMS היוצאים והנכנסים, אריזת תיקים סופית, ויצאנו לדרך בסביבות 11:00.
אספנו את תמר מהדירה של דנה ונסענו צפונה, דרך פקקי ערב ראש השנה, למעבר גבול נהר הירדן, אחרי שאספנו את לון מתחנת הרכבת בחדרה. נפרדתי ממיקה בחיבוק ונשיקה, היא אמרה לי לשמור על עצמי ואני אמרתי שתשמור גם על עצמה וגם על בלה שלנו.
נכנסנו למעבר הגבול בסביבות השעה 14:30 והוא היה די נטוש. קצת מוזר לצאת מהארץ בתהליך שונה מזה של נתב"ג. שילמנו את האגרה, קיבלנו חותמת בדרכון, עברנו את הדיוטי-פרי (אין שירות פטור-שמור ואולי גם לא יהיה), אבל לא עברנו בידוק בטחוני מקיף, ובמקום להגיע לשער ולעלות למטוס דרך שרוול, יצאנו מהדיוטי-פרי, והלכנו ברגל אל אוטובוס המעבר. העמסנו עליו את התיקים הגדולים וחיכינו שיצא לדרך. על האוטובוס עולה כל מי שחוצה את הגבול שלא ברכב פרטי, ומחירו סמלי - 4 ₪.
חצינו עם האוטובוס את הירדן, החלפנו 100$ לדינרים ירדנים כדי לשלם את האגרה בצד השני, עברנו בידוק זריז, ויצאנו לתפוס מונית. בזריזות עלינו על מונית ספיישל עד לשדה-התעופה של עמאן (רק 35 דינר) ולא שכחנו לסגור עם הנהג שבדרך חזרה נתקשר אליו יום מראש והוא יאסוף אותנו משדה"ת לכיוון מעבר הגבול בחזרה, ואפילו סגרנו איתו על מחיר מופחת - 30 דינר.
עמאן נמצאת כ-80 ק"מ ממעבר הגבול, אך הנסיעה ארכה כשעתיים, מכיוון שרוב הכבישים בהם נסענו משובשים וצרים, ומתפתלים על הרים, ובין כפרים קטנים. בנוסף לכך שדה"ת נמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לעיר, אבל עד שם יש אוטוסטרדה מכובדת.
ירדן דומה מאוד בנופיה לישראל. הבקעה מדברית וצחיחה יחסית (היה נחמד לנסוע דרומה לאורך כביש הבקעה ולראות את הרי השומרון מכיוון מזרח), וככל שמגביהים מזרחה הנוף מזכיר יותר את גבעות הגליל. עמאן היא עיר גדולה, אבל הבנייה מזכירה את שפרעם, לא את ת"א. ניכרים בה סימני התעוררות כלכלית - קניונים, כבישים מהירים בלב העיר, בנייה נרחבת של מבנים מפוארים ואפילו מגדלי משרדים, וכמובן מלונות פאר בפאתי העיר.
הגענו לשדה"ת ב-17:30 והסתובבנו קצת בדיוטי-פרי הירדני (לון קנה פאוץ' חדש, אחרי שהמקורי נשבר). אכלנו משהו קטן, ועוד קינוח ובסופו של דבר עלינו על הטיסה של רויאל ג'ורדניאן הנה (ניו-דלהי). הטיסה יצאה באיחור קל. רוב הטיסה היתה מורכבת מישראלים כמונו, וחלקה הקטן הודים. הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל המטוס היה די גדול (איירבוס A340) ויחסית נוח. הצוות נתן שירות טוב מאוד והנחיתה היתה רכה. אני הצלחתי לישון בתחילת הטיסה שעה וחצי בערך ואחר-כך עוד שעה, אבל לון ישן פחות, ולכן כרגע הוא מנמנם.
אני לא יודע אם שדה"ת כאן מייצג את הודו (אני מניח שלא), אבל הלם תרבות כבר חטפנו. כמות אנשים בלתי נתפסת, רעש, בלגן, זוהמה ולחות, הכל במיטב מסורת הסיפורים. לון הוציא קצת כסף מקומי ונכנסנו ללאונג' - אולם ממוזג עם שורות של כסאות, שעל חלקם אפשר להימרח ולישון קצת. לא בדיוק טרקלין דן, אבל זה בסדר - הכניסה עלתה בסה"כ 30 רופי לראש... עכשיו מחכים לטיסה של Jet Airways לקטמנדו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את הטיול.
[הבא]
אספנו את תמר מהדירה של דנה ונסענו צפונה, דרך פקקי ערב ראש השנה, למעבר גבול נהר הירדן, אחרי שאספנו את לון מתחנת הרכבת בחדרה. נפרדתי ממיקה בחיבוק ונשיקה, היא אמרה לי לשמור על עצמי ואני אמרתי שתשמור גם על עצמה וגם על בלה שלנו.
נכנסנו למעבר הגבול בסביבות השעה 14:30 והוא היה די נטוש. קצת מוזר לצאת מהארץ בתהליך שונה מזה של נתב"ג. שילמנו את האגרה, קיבלנו חותמת בדרכון, עברנו את הדיוטי-פרי (אין שירות פטור-שמור ואולי גם לא יהיה), אבל לא עברנו בידוק בטחוני מקיף, ובמקום להגיע לשער ולעלות למטוס דרך שרוול, יצאנו מהדיוטי-פרי, והלכנו ברגל אל אוטובוס המעבר. העמסנו עליו את התיקים הגדולים וחיכינו שיצא לדרך. על האוטובוס עולה כל מי שחוצה את הגבול שלא ברכב פרטי, ומחירו סמלי - 4 ₪.
חצינו עם האוטובוס את הירדן, החלפנו 100$ לדינרים ירדנים כדי לשלם את האגרה בצד השני, עברנו בידוק זריז, ויצאנו לתפוס מונית. בזריזות עלינו על מונית ספיישל עד לשדה-התעופה של עמאן (רק 35 דינר) ולא שכחנו לסגור עם הנהג שבדרך חזרה נתקשר אליו יום מראש והוא יאסוף אותנו משדה"ת לכיוון מעבר הגבול בחזרה, ואפילו סגרנו איתו על מחיר מופחת - 30 דינר.
עמאן נמצאת כ-80 ק"מ ממעבר הגבול, אך הנסיעה ארכה כשעתיים, מכיוון שרוב הכבישים בהם נסענו משובשים וצרים, ומתפתלים על הרים, ובין כפרים קטנים. בנוסף לכך שדה"ת נמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לעיר, אבל עד שם יש אוטוסטרדה מכובדת.
ירדן דומה מאוד בנופיה לישראל. הבקעה מדברית וצחיחה יחסית (היה נחמד לנסוע דרומה לאורך כביש הבקעה ולראות את הרי השומרון מכיוון מזרח), וככל שמגביהים מזרחה הנוף מזכיר יותר את גבעות הגליל. עמאן היא עיר גדולה, אבל הבנייה מזכירה את שפרעם, לא את ת"א. ניכרים בה סימני התעוררות כלכלית - קניונים, כבישים מהירים בלב העיר, בנייה נרחבת של מבנים מפוארים ואפילו מגדלי משרדים, וכמובן מלונות פאר בפאתי העיר.
הגענו לשדה"ת ב-17:30 והסתובבנו קצת בדיוטי-פרי הירדני (לון קנה פאוץ' חדש, אחרי שהמקורי נשבר). אכלנו משהו קטן, ועוד קינוח ובסופו של דבר עלינו על הטיסה של רויאל ג'ורדניאן הנה (ניו-דלהי). הטיסה יצאה באיחור קל. רוב הטיסה היתה מורכבת מישראלים כמונו, וחלקה הקטן הודים. הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל המטוס היה די גדול (איירבוס A340) ויחסית נוח. הצוות נתן שירות טוב מאוד והנחיתה היתה רכה. אני הצלחתי לישון בתחילת הטיסה שעה וחצי בערך ואחר-כך עוד שעה, אבל לון ישן פחות, ולכן כרגע הוא מנמנם.
אני לא יודע אם שדה"ת כאן מייצג את הודו (אני מניח שלא), אבל הלם תרבות כבר חטפנו. כמות אנשים בלתי נתפסת, רעש, בלגן, זוהמה ולחות, הכל במיטב מסורת הסיפורים. לון הוציא קצת כסף מקומי ונכנסנו ללאונג' - אולם ממוזג עם שורות של כסאות, שעל חלקם אפשר להימרח ולישון קצת. לא בדיוק טרקלין דן, אבל זה בסדר - הכניסה עלתה בסה"כ 30 רופי לראש... עכשיו מחכים לטיסה של Jet Airways לקטמנדו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את הטיול.
[הבא]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה