20/9/04 - וושינגטון DC

[הקודם]

קמנו בבוקר בניחותא, אכלנו ארוחת בוקר בדיינר של המלון (קצת יקר אבל נחמד מאוד) ולקחנו מונית לאנדרטת לינקולן.

האנדרטה ממוקמת בקצה ה Mall, כמעט על נהר הפוטומק. האנדרטה גדולה ומרשימה, ובה פסל ענק של לינקולן, ושני הנאומים החשובים ביותר שנשא: נאום ההשבעה השני שלו ונאום גטיסברג.

מול האנדרטה נמצאת הבריכה הארוכה ששימשה רקע להפגנות הגדולות, המפורסמת מכולן היא כמובן הפגנת מיליון האיש שבראשה עמד מרטין לותר קינג ובה נשא את נאום I have a dream המפורסם.

המשכנו לאנדרטת חללי מלחמת וייטנאם. האנדרטה יפה ובנויה משני קירות שיש שחורים אשר בהם חקוקים שמותיהם של כ-50,000 אמריקאים שנהרגו במלחמה, רובם ילדים שלא הספיקו לראות כלום. האנדרטה בשיפוצים, ולכן רק אחד הקירות נגיש.

המשכנו לכיוון מזרח, עברנו את האליפסה מצידה המערבי וניסינו להגיע אל חזית הבית הלבן. שדרות פנסילבניה נמצאת כרגע בשיפוצים, ולכן נאלצנו לעקוף את הבלוק ולהגיע לככר Lafayette, משם ראינו את החזית.

משם המשכנו דרומה בצד המזרחי של האליפסה במטרה להגיע לאנדרטת וושינגטון, אבל אזור האנדרטה כולו נמצא בשיפוצים (איזו הפתעה) עד תחילת 2005. מעצבן.

החלטנו להכנס למוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, מכיוון שהיה לנו עודף זמן. המוזיאון נוגע בכל מיני דברים, החל משמלות של הגברות הראשונות, דרך מנוע הקיטור ששינה את פני התחבורה והתעשיה, ועד הדגל המפורסם שנתן את ההשראה להמנון האמריקאי. התצוגות מענייניות, אבל לא צילמנו שום מוצג.

לאחר מכן המשכנו לארכיב הלאומי, שם מוצגים הצהרת העצמאות, החוקה האמריקאית ומגילת הזכויות (שהיא בעצם עשרת התיקונים הראשונים לחוקה), וגם מסמכים חשובים נוספים מ200 שנותיה של המדינה.

הגענו חזרה למלון, נחנו קצת ואכלנו ארוחת ערב באותו דיינר בו אכלנו ארוחת בוקר. היה נחמד וטעים, שוב, אבל עדיין טיפה יקר.

מחר בבוקר טסים מערבה, ולכן צריך לקום מוקדם.

[הבא]

אקטואליה 6/12

בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.

למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!

באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.

בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...

בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.

בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.

אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.

וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.

למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.

חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.

אל האופק

השנה לא חגגנו את ימי ההולדת שלי ושל מיקה, ולא את יום הנישואין. לא היה זמן, עם מעבר הדירה והכל, והחלטנו לקחת לילה בצימר מתישהו בהמשך הקיץ. הקיץ נגמר (לפחות קלנדרית), וחשבנו אולי על אחרי החגים. כשהגיעו החגים כבר היה ברור שזה לא יקרה.

התחלנו לדבר על טיול יותר רציני. שנינו בדקנו את האפשרות לחופשה ללא תשלום על מנת לקחת את כרמל לטיול ארוך, כאשר חשבנו בכיוון של 4-5 שבועות. למיקה אין בעיה לקחת חל"ת, אבל אצלי זה קצת יותר בעייתי. התייעצתי עם ראש הצוות שלי והגענו למסקנה שלפני סוף פברואר זה יהיה קשה, אבל מרץ כנראה יהיה רגוע יותר.

התקופה מכתיבה את היעד כאשר יוצאים לטיול גדול, ולכן בחנו אופציות. חצי הכדור הצפוני עדיין קר מדי כדי לטייל, מה שהשאיר את החצי הדרומי. דרום אפריקה נפסלה על הסף. דרום אמריקה היא מקום ענק, והאטרקציות רחוקות מאוד אחת מהשנייה, כך שכנראה זה לא מתאים לטיול מהסוג הזה. זה השאיר לנו את אוסטרליה או ניו-זילנד, והאחרונה היא מדינה מדהימה ולא גדולה במיוחד. התחלתי לעשות מחקר באינטרנט, וראיתי עד כמה הנופים שם באמת לא מהעולם הזה, והריר נזל על המקלדת.

כמובן שעל כל גרם של הנאה יש טון של עבודה קשה, ועל כל שבב של זיו יש מזבלה שלמה של רפש. שלושה כרטיסים לניו-זילנד (כרמל כבר צריכה כרטיס משלה...) זה סיפור של כ-$5000 עוד לפני שהתחלנו את הטיול. לטייל עם כרמל אומר לחפש רכב שכור עם מושב בטיחות תקני, לטייל לפי הלו"ז שלה, וכמובן ישנם ענייני הטיסות הארוכות והקשות (20 שעות לפחות לכל כיוון) והג'ט-לג העצבני. הניתוק מהשגרה עבור ילדה קטנה לא פשוט גם הוא, וגם אם היא תהנה מהטיול עצמו, די מהר יימאס לה והיא תרצה לחזור הביתה. בצער רב ויתרנו על הרעיון.

אחרי החגים התייעצנו עם ההורים לגבי האפשרות שניסע רק שנינו. תמר וההורים שלי הסכימו לשמור על כרמל, והזמן הטוב ביותר לשם כך הוא כנראה סביב פסח. הלך מרץ, נכנס אפריל, ואיתו אביב בחצי הכדור הצפוני וחורף בדרומי. ניו-זילנד ירדה מהפרק והתחלנו לחפש יעד חדש. לבסוף נסגרנו על החוף המזרחי של ארה"ב, שבו בקושי טיילנו בירח הדבש שלנו ב-2004 (ר' יומן מסע המתפרסם כאן). כרגע הטיול מתוכנן להתחיל במיאמי ולהסתיים בניו-יורק.

חיפשתי כרטיסי טיסה למיאמי ומניו-יורק לתאריכים עליהם סיכמנו. חצי שנה מראש, וקשה היה למצוא כאלה. לבסוף פניתי לאתר זולים שדרכו הגעתי לסוכן נסיעות חביב, וזה האחרון מצא לנו כרטיסים של חברת איבריה לתאריכים שרצינו, ובמחיר נמוך מאוד יחסית. אפילו הקונקשנים במדריד קצרים ונוחים.

אז זהו. באפריל אנחנו בארה"ב, כשהדגש הוא על אזור ניו-אינגלנד. אם למי מהקוראים יש טיפים לגבי מיאמי, פילדלפיה, טורונטו, מונטריאול, בוסטון וכל השטח שביניהן - השאירו תגובה!

אקטואליה 9/11

[פורסם באיחור]

שוב עבר יותר מדי זמן... אני חייב לפנות זמן ולהכריח את עצמי לעדכן, אחרת זה לא ישתפר.

בין יום כיפור לסוכות בא אביו של בעל הבית וסידר לנו את התריסים השבורים ואת המרצפת השבורה במטבח, לאחר חודשיים וחצי מאז שנכנסנו לדירה. הוא אדם מבוגר, פנסיונר שרק מחפש איפה לעזור ובמה להתעסק, כך שאני שמח לספק לו תעסוקה.

אמא ויעל נסעו לטיול מאורגן של שבוע בדרום איטליה לפני סוכות, ספציפית לאזור נאפולי. הן ביקרו באתרים ארכאולוגיים דוגמת פומפיי ובמקומות יפהפיים דוגמת האי קאפרי. התמונות שראינו אחרי שהן חזרו בהחלט עשו חשק לטייל...

בחג הסוכות עצמו, עוד כשהן היו באיטליה, אנחנו נסענו לבניאס. לאחר חודשים ללא טיולים החלטתי שחייבים לנסוע לאנשהו לטייל, ועדיף עם כרמל. אם כבר נוסעים, למה לא לבניאס? היינו שם לפני יותר מחמש שנים, עם האוטו הראשון שקיבלתי מאמדוקס, וצילמנו באותו יום במצלמה חד-פעמית (זה מה קורה כששוכחים את המצלמה האמיתית בבית...), ומאז המקום השתנה מעט. התחלנו את הסיור באזור הבריכות ומקדש פאן. טיילנו שם עם כרמל, שיותר התחברה לנוף (האביך) והמים הזורמים מאשר לעתיקות. אכלנו ארוחת צהריים באותה מסעדה על הנחל בה אכלנו גם בעבר, והיה בינוני כמו תמיד. סיימנו את הסיור במפל, שהרשים את כרמל יותר מכל היתר. השעה היתה שעת צהרים חמה ומיקה וכרמל היו עייפות, כך שהן חזרו לאוטו ואני המשכתי לבד לראות את הגשר התלוי החדש, שהיה שווה את הביקור. חזרנו הביתה לקראת ערב, והעלינו את התמונות למחשב. תוך כדי השוואה עם התמונות מ2005 שמתי לב שבשני הטיולים לבשתי את אותה חולצה...

למחרת נסענו למסעדת הכבש בדלית-אל-כרמל, מקום המפגש המיתולוגי של מיקלוש וחבורתו. הבחור הגיע לחופשת מולדת מאוסטרליה הרחוקה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו אותו בחור שחלקתי איתו דירה בבאר-שבע, השיחה איתו גילתה שהוא עשה לביתו לא מעט וכעת הוא נהנה מהפירות ומטייל בעולם להנאתו. לפגישת המחזור הגיעה כמעט כל החבורה, כולל לון ודינה ועוד ספיחים, כאשר מאז הפגישה הקודמת נוספו כמעט לכולם ילד או שניים. כרמל היתה שם הגדולה ביותר, ולכן קצת השתעממה, אבל בסופו של דבר היא מצאה תעסוקה. האוכל היה כיד המלך, והשייח בא וניגן לנו בחליל כדי להנעים את הארוחה. בעקבות המפגש החלטתי שאין מנוס וחייבים לשמור על יותר קשר עם אנשים, ולכן אני טובל את רגלי בשלולית הפייסבוק כדי לפחות להיות מעודכן.

במהלך הסוכות התקיימה בגן הרמת כוסית לכבוד פתיחת השנה, שם הילדים הציגו מספר שירים (דומה למסיבת סיום השנה שהיתה בסוף יולי), וההורים התמוגגו מנחת. בשבוע שלאחר מכן התקיים יום הורים בגן, בו ההורים שהכניסו את ילדם לגן השנה הכירו את הצוות, את נהלי הגן ואת ההורים הותיקים יותר.

בשבוע השני של אוקטובר הגיעו אלינו ההורים שלי עם מתנת ראש השנה שלנו. הם קנו לנו טלויזיה LCD "32 חדשה של LG בצעד מפתיע, ועוד אחת זהה לניר. הורים לא נורמליים יש לי... את החדשה שמנו בסלון, את הLCD ישנה (גם היא "32, אבל בת 4 ועלתה פי 3) העברנו לחדר השינה, ואת המשקולת "21 של מיקה (אמנם בת 11 אבל עובדת יופי) פרסמנו ב"אגורה".

הדיסק החדש של סוזאן וגה, Close Up, Vol.2: People & Places, יצא לפני כחודש, ואני כמובן הזמנתי אותו מראש. למעשה הזמנתי אותו בחבילה שכללה גם ספל, חולצה והורדה של עוד שישה שירי בונוס. החבילה הגיעה בדואר יומיים אחרי שהדיסק יצא, ואני מאוד מרוצה. החולצה מתאימה, הספל נהדר, והמוזיקה מעולה, כמובן. מומלץ בחום!

עוד אלבום מצוין שיצא באותו זמן הוא Tiger Suit של הזמרת KT Tunstall אותה כבר הזכרתי. זהו אלבומה השלישי (תלוי איך סופרים) שיוצא אחרי הפסקה של כשלוש שנים. באלבום היא מערבת את הסגנון הישן שלה עם קצת מוזיקה אלקטרונית, והתוצאה בהחלט טובה ומומלצת. היא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות ותכניות אירוח בארה"ב, והסיכוי שתגיע הנה כמו סוזאן הוא אפסי, מה גם שאף אחד בארץ לא ממש מכיר אותה (חוץ מאותו שיר). נו טוף.

לון ודינה עברו לגור יחד בדירה קטנה בהרצליה, צעד מתבקש לאור מצב היחסים שלהם. לון מצא דיירים חלופיים לדירה בחיפה והעביר את הפקלאות להרצליה. עד לא מזמן הוא היה נוסע להרצליה כדי להיות עם דינה ובחזרה צפונה לעבודה, ודינה היתה נוסעת אליו מדי פעם. עכשיו דינה עובדת לא רחוק ממני בהרצליה פיתוח, ולון עושה שימוש בשירותי רכבת ישראל כדי להגיע עד הקריות. לרגל המעבר באנו עם כרמל באמצע אוקטובר להגיד מברוק על הדירה, ובשישי שלאחר מכן הם הגיעו אלינו, עם הכלבה קיארה, לארוחת ערב נחמדה.

החגים עברו עלי באופן יחסית טוב, אבל אני לא מצליח להוריד במשקל ללא פעילות גופנית, וההליכות לא מספיקות. לכן מצאתי שותף חדש לסקווש, בחור בשם אפי, והתחלנו לפני כמה שבועות לשחק באופן קבוע בימי חמישי. הוא חוזר לאט לכושר, כך שבינתיים אני מנצח אותו, אבל אני רוצה להאמין שבקרוב הוא ישתווה אלי ונוכל לשחק גם פעמיים בשבוע.

בסוף אוקטובר נערך חצי יום גיבוש לעובדי החברה שלי. אחה"צ נסענו לנגריה בת"א, שם כל צוות בנה לעצמו שולחן למשרד בשלוש שעות. צוות הנגריה הדריך אותנו בנוגע לכלים ושיטת העבודה, ובעלי החוש לדברים כאלה מבינינו הובילו את היתר. השולחנות הגיעו למשרד למחרת היום, והם משמשים אותנו.

באותו ערב התקיימה סדנת בישול צרפתי לצוות שלי, לרגל סיום פרוייקט שעליו עבדנו כמה חודשים טובים. בישול לא כל כך מדבר אלי, ולכן עזרתי במה שיכולתי לאחרים. האוכל עצמו היה נהדר: אנטריקוט עם פירה וקונפי שום, סינטה מגולגל, פטה כבד עם ריבת אגסים, קבבונים, לחם צרפתי עם ריבת בצל, וסופלה לקינוח. לאחר ההכנה ישבנו לסעוד, והאוכל היה מצוין ברמה של רוצה-לאכול-עוד-אבל-לא-יכול-להכניס-פירור. ערב חביב ביותר.

אגב עבודה, הצוות שלי כרגע שקוע בפרוייקט חדש שתאריך היעד הראשוני שלו הוא אמצע דצמבר, שזה לא רחוק. מן הסתם מורגש לחץ, שמתבטא ביותר שעות ויותר משימות. לאחר תאריך היעד יבוא חודש רגוע יחסית (חג המולד וראש השנה האזרחית) , אבל אחריו הלחץ יחזור ובגדול, לחלקו הבא של הפרוייקט.

למחרת התקיים בגן קורס החייאה שארגן הצוות. מיקה ואני הגענו כדי לשמוע מדריכת עזרה ראשונה, אשר הסבירה והדגימה לאורך כשלוש שעות על הליכי החייאה, כיצד למנוע חנק ואיבוד דם וכו'. ההסברים היו על אדם מבוגר וגם על ילדים קטנים. הנושא חשוב מאוד, אפשר להגיד שזה עניין של חיים ומוות. מיקה טוענת שברגע האמת היא לא תזכור שום דבר, אבל לפי דעתי במצב חירום אמיתי הדברים יצופו ויעלו בזכרון.

למחרת הלכנו להצגה "גיבורים" במסגרת המנוי שלנו. זו קומדיה קצרה בכיכובם של ספי ריבלין, יוסי פולק ואהרון אלמוג, אשר משוחקת לעילא, אבל קצת לוקה בחסר בתחום הכתיבה. היה חביב, אבל לא יותר.

בשבת האחרונה הגענו עם כרמל למסיבת יום ההולדת של זוהר, חברתה הטובה מהגן. המסיבה (רובה ככולה בנושא פו הדב) היתה נחמדה ונערכה על מדשאה בקרבת הגן. היו בה מספר ילדים מהגן ועוד כמה מכרים של ההורים, ואנחנו קיבלנו כמה רעיונות למסיבת יום ההולדת הקרבה של כרמל. כמובן שנערכה גם המסיבה הסטנדרטית בגן לכל הילדים, אבל זה כבר משהו אחר.

בפינת החדשות הטובות הפעם מנה כפולה: בתחילת אוקטובר יפעת ילדה בן בשם ניצן בשעה טובה, ובסוף אוקטובר נולדה בת לגל ורביב ושמה בישראל שירה. ביקרנו את שני התינוקות, שנולדו בריאים ומושלמים. אביב של יפעת ודורון מקבלת את האח החדש בסדר גמור, וגם אורי של גל ורביב מתחיל לקלוט שהוא כבר לא לבד, אם כי הוא פחות מתייחס לאחות הטרייה. בכל מקרה, מזל טוב לשני הזוגות ובהצלחה בגידול הילד השני!

זהו בערך. העתיד טומן בחובו ימי הולדת, הרבה עבודה, אבל גם טיול גדול באופק... אבל זה מצדיק רשומה נפרדת.

19/9/04 - וושינגטון DC

[הקודם]

טוב, אז עניין הג'ט לג לא ממש נגמר. אתמול התעוררתי ב4:30 ולא יכולתי לחזור לשיון. אחרי שעה וחצי של טלויזיה משעממת הצלחתי לשכנע את עצמי לישון עוד קצת, אבל זהו בערך.

בבוקר הגיעו השאריות של ההוריקן איוואן לניו-יורק ואנחנו יצאנו לאכול ב deli בגשם זלעפות. עברנו מרחק של 30 מטר עם המטריה הגדולה והגענו כשאנחנו ספוגים מים עד הברכיים.

סידרנו את המזוודות, עזבנו את החדר במלון וירדנו ללובי לחכות לסטיב. הלכתי מעבר לפינה לקנות 2 חולצות למזכרת (בינתיים הגשם הפסיק) וסטיב הגיע לאסוף אותנו.

נסענו לאכול פלאפל ברחוב MacDougal שליד Washington Square, שם היינו ביום שישי. סטיב פעם גר באזור הזה, והוא טוען שזה הפלאפל הטוב ביותר באזור. טעמתי, ואני חייב לציין שזה היה לא רע.

משם נסענו ישירות לבית של סטיב, מרחק שעתיים ומשהו. בדרך עברנו את מדינת ניו ג'רזי לכל אורכה וחלק לא קטן מפנסילבניה. נסענו רוב הזמן במזג אוויר מעונן חלקית, עד שהגענו לאזור של סטיב, שם ירד מבול של ממש. לא יכולתי לראות את האוטו שלפנינו על האוטוסטרדה, והוא לא היה כ"כ רחוק.

האמת היא שסטיב לא גר בבית, אלא בחווה. הבית ממוקם בלב חצר דשא ענקית, שבקצה שלה זורם נחל קטן ומעבר לו חורשת עצים, כולם של סטיב. הבית עצמו הוא תלת מפלסי, עם טלויזיה ענקית (60 אינטש אני חושב), שלושה חדרי שינה, סלון לטלויזיה, סלון נפרד עם אח (ממש, עם אש בחורף וארובה), חדרי אמבטיה עם ג'קוזי ומשרד ענק במקום גראז'. הוא חי עם שלושה חתולים חמודים: ג'ינג'י, פלאוור ופריקי. הבנות לומדות בקולג' (אחת בניו-יורק ושניה בוושינגטון) אז רוב הזמן הוא לבד עם החתולים.

נסענו לפילדלפיה באותו ערב, לא לפני שביקרנו בחנות אלקטרוניקה מקומית וקנינו כבל USB מתאים למצלמה ומתאם עבור המטען המהיר של הסוללות. נסענו לעיר דרך הפרברים שלה, נסיעה של 45 דקות, והגענו לקראת השקיעה. האתר שבו נמצא פעמון החירות היה כבר סגור כמובן, כמו גם Independence Hall.

נסענו לשכונה האיטלקית כדי לאכול ארוחת ערב על חשבון סטיב. נדיב מצידו. חיכינו 20 דקות לשולחן ובסופו של דבר התיישבנו ואכלנו. היה טעים, אם כי כבר טעמתי לזניה טובה יותר, ודווקא קרוב יותר לבית (מסעדת נאפולי).

כשחזרנו לבית של סטיב, מיקה היתה סחוטה מעייפות (הג'ט לג משפיע עליה חזק) והלכה לישון, בזמן שאני חיברתי את המצלמה למחשב, שפכתי את כל התמונות מניו-יורק למחשב, תיקנתי כמה שמות, והראיתי לסטיב מה עשינו ואיפה היינו. בלי לשים לב צילמתי בניו-יורק (וקצת בפריז) 260 תמונות. צרבתי את כל התמונות לדיסק וניקיתי את כרטיסי הזכרון.

הבוקר התעוררנו ב6:15, התארגנו, התקלחנו ויצאנו מהבית של סטיב ב7:30 לכיוון תחנת הרכבת של רחוב 30 בפילדלפיה. תחנת הרכבת היא מהממת ביופיה, כמעט כמו היופי של תחנת Grand Central בניו-יורק. הגודל, השיש, ההשקעה, וכל זה בשביל נוסעים שנהנים מזה לא יותר משעה.

קנינו כרטיסים לוושינגטון (חברת הרכבות היא מונופול, לפי דעתי, ולכן הם מרשים לעצמם לקחת מחירים מופרעים לחלוטין) ועלינו לרכבת בלי שהספקנו לאכול משהו על הבוקר. הנסיעה עצמה לקחה שעתיים והיתה די משעממת.

הגענו לוושינגטון, אל תחנת Union Station – עוד תחנת רכבת מרהיבה ביופיה. נשארתי בפה פעור כשראיתי את אולם הכניסה של התחנה. מכיוון שהיינו רעבים ולחוצים בזמן, אכלנו במקדונלד'ס. אפילו מיקה טענה שלא היה טעים. טוב, לפחות שבענו. בדיעבד הסתבר לנו שבאולם הכניסה הגדול ישנן מסעדות נורמליות, אבל קצת מאוחר מדי.

תפסנו מונית עד למלון Best Western Capitol Skyline וקיבלנו חדר. זרקנו את המזוודות בחדר ויצאנו לטייל. הלכנו ברגל דרך השכונה בה נמצא המלון לכיוון ה Mall, וראינו שהמלון נמצא בשכונה שאמנם צמודה לאתרים לאומיים אמריקאים, אבל היא בהחלט לא שכונת פאר. הומלסים, הזנחה, טיפוסים מפוקפקים וחשודים... מזל שאנחנו פה רק יום וחצי.

הגענו למוזיאון התעופה והחלל של Smithsonian Institute. המוזיאון מציג את אבני הדרך בהיסטוריה הקצרה של התעופה (האזרחית והצבאית), את התעופה בחלל והמירוץ לירח ולחלל בין האמריקאים לסובייטים בזמנו, תערוכה שמסבירה את הפיזיקה שמאחורי המטוס, תערוכה על האחים רייט, ועוד. המוצגים שם הם בגודל טבעי, אם זה מנוע של מטוס מתחילת המאה ה-20 או מטוס קרב חדיש.

בילינו שם יותר משלוש שעות ונהנינו מאוד (אם כי ההליכה המרובה קצת מתישה). מכיוון שהקדמנו את לוח הזמנים, מיקה הציעה שנלך למוזיאון הטבע הקרוב (גם הוא של ה Smithsonian). מוזיאון זה מכיל תערוכות בנושאים כמו היונקים, דינוזאורים, השלד, יהלומים, קולות מן העולם, תרבות העמים הדרום-אמריקאים, ועוד. מוזיאון מרתק, שצריך להקדיש לו יום שלם לפחות, וחבל שאין לנו אותו.

אחרי שיצאנו מהמוזיאון פנינו מזרחה והלכנו עד בניין הקפיטול, מקום מושבם של הקונגרס והסנאט האמריקאים. הבניין יפהפה, במיוחד בשעות אחה"צ כאשר השמש מאירה אותו. כרגע בונים שם מרכז מבקרים חדש, ולכן רובו של הבניין והשטח עליו הוא בנוי סגורים ונמצאים שם מנופים גדולים שמכערים את המקום. חבל.

מאחורי בניין הקפיטול, בכיוון מזרח, נמצאים עוד שני בניינים מהממים: ספריית הקונגרס, הספריה הגדולה ביותר בעולם, ובית המשפט העליון, אשר נבנה בצורת הפרתנון באתונה. הבניינים האלה, כמו גם בנייני המשרדים שסביבם, בנויים כולם בסגנון יווני-רומי, משיש טהור בד"כ, ומקרינים עוצמה וגאווה בצורה מרשימה ביותר.

חזרנו למלון והחלטנו לאכול משהו. מול המלון יש רק מקדונלדס וWendy's אז המשכנו קצת הלאה ומצאנו סניף של Taco Bell משולב עם KFC. זה סניף קטן שבו אוכלים המקומיים, ולא העשירים שבהם. המקום היה ממש מפחיד, ולכן אכלנו והסתלקנו כמה שיותר מהר.

מחר נעבור לאורכו של ה Mall ומחרתיים שוב טסים.

[הבא]

אקטואליה 18/9

שוב עבר יותר מדי זמן מאז הרשומה האחרונה. הפעם התעצלתי לכתוב כי היה לי עודף זמן ואפס חשק. חודש אוגוסט, החם ביותר מזה שמונה שנים ואחד החמים ביותר בהיסטוריה, חלף עבר לו ופינה את מקומו לספטמבר ולחגים, ועם השינוי באווירה הגיע הזמן גם לכתוב קצת.

בשבת האחרונה של יולי חגגנו יום הולדת לתמר (ולא ננקוב במספרים, זה לא מכובד) יחד עם דנה ורביב-גל-אורי במסעדה בתל אביב. זוהי מסעדת טאפאס, והמנות הקטנות נותנות תחושה של טעימות, למרות שבלי לשים לב הקיבה מתפוצצת (והכיס מתרוקן).

לאחר שבוע בו הרכב חנה במוסך ואני נסעתי ברכב חלופי, קיבלתי אותו בחזרה כמו חדש. ואכן, כל התיקונים ברכב נעשו בעזרת חלקי חילוף מקוריים, והרכב באמת חדש בחלקו. מחיר התיקון בהתאם: כמעט 23,000 ש"ח! אם לא היה לי ביטוח שמכסה אותי עד השקל האחרון (לא כולל השתתפות עצמית, כמובן), אני לא יודע אם הייתי מסכים לסכום שערורייתי כזה, אבל המצב שונה. שילמתי בכרטיס אשראי (שהצריך אישור מסניף הבנק עקב הסכום החריג) ושלחתי את הניירת לסוכן הביטוח שלי בחיפה.

כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמוסך. ביקשו ממני להגיע לבדיקת תקינות נוספת שהביטוח דורש. לא ברור לי מדוע לא בוצעה הבדיקה כאשר הרכב היה במוסך, למה היא נחוצה במקרה כזה, ולמה לכל הרוחות הייתי צריך לשלם עליה כ-900 ש"ח נוספים (אותם אני אמור לקבל בחזרה מהביטוח). האוטו עבר את הבדיקה בהצלחה, באופן לא מפתיע, בדיוק כפי שעבר בלי בעיות את הטסט השנתי כמה ימים לפני כן.

באותו שבוע הרכב של מיקה הכריז על שביתה וסירב להניע. בדיקה קצרה של איש שירות הדרכים מטעם הביטוח גילתה שהמצבר, אשר מבוגר מכרמל בשנה, שבק חיים. הצעתו של איש השירות לקנות ממנו מצבר חדש בסכום מופרע נתקלה בסירוב מנומס מצידי, והנעה עם כבלים עזרה לי להגיע לחשמלאי רכב באזור התעשיה, שהציע לי מצבר קצת פחות טוב אבל בחצי מחיר, ואפילו פחות אם אשלם במזומן. יצאתי לחפש כספומט באזור. הכספומט אליו הלכתי לא פעל; שירות משיכת המזומנים בתחנת הדלק הקרובה לא עזר לי, בגלל שבקופה לא היו מספיק מזומנים; מכשיר משיכת מזומן בסופרמרקט הקרוב הציע לי למשוך 500 ש"ח בלבד תמורת עמלה של 6 ש"ח. לבסוף הקפתי את כל אזור התעשיה עד שהגעתי למתחם G, שם מצאתי מכשיר עם שפע מזומנים ועמלה סבירה. חזרתי, שילמתי ונסעתי. גם זו דרך לעשות ספורט על הבוקר.

באחד הימים בתחילת החודש הזה לקחתי את הרכב של מיקה לבדיקה-לפני-טסט במוסך הקבוע. הבדיקה כללה החלפה של פילטרים, מילוי שמנים ותיקון ליקויים קטנים - ועלתה בהתאם. השבוע לקחתי את האוטו לטסט, בו הוא נכשל בגלל לוחיות הרישוי שלו... הבעיה תוקנה על המקום (ממש במקרה יש להם שם סדנת רכב שמטפלת בליקויים שהם מכשילים עליהם) והאוטו קיבל אישור ומדבקה לשנה הקרובה. אחרי כל כך הרבה ענייני רכבים, אני מקווה לקצת שקט בתחום הזה בחודשים הקרובים.

לאחר כמעט חודשיים של העדרות מקבוצת הדיאטה, וקפאון של המשקל, מיקה החליטה שהיא זקוקה לפורמט של הקבוצה כדי להמשיך לרדת (בשנה האחרונה היא הצליחה להוריד יותר מ-15 ק"ג!), ולכן היא חזרה לפגישות השבועיות. המשקל שלה נשאר במקום בגלל מחסור בפעילות גופנית מאז התחילה לעבוד, ולכן היא החליטה לחזור לצעידות. אני, שבחודשי האבטלה הורדתי משמעותית במשקל, העליתי את כל המשקל עם ריבית מאז התחלתי לעבוד, ולאחרונה החלטתי גם אני לחזור לפעילות. יוצא שאנחנו יוצאים לצעידות ברחובות כפ"ס בתורות, ואני מקווה שנתחיל לראות תוצאות בקרוב, למרות החגים.

באמצע אוגוסט הציע לי מישהו בעבודה כרטיסים מוזלים לפארק המים "נחשונית" בקיבוץ נחשונים, וקניתי דרכו חמישה כרטיסים (שלושה לנו, ועוד שניים ליפעת ודורון. אביב נכנסה בחינם). נסענו באחת השבתות מוקדם בבוקר, והגענו כשרק פתחו את המקום. כצפוי, לא היינו לבד... כרמל כבר מנוסה בענייני בריכות, וכדרכם של ילדים מאוד אוהבת את המשחק במים. אביב, לעומת זאת, מעולם לא היתה קודם בבריכה, מה שלא ממש הפריע לה. היא מהר מאוד גילתה שזה כיף ורצתה לחזור לבריכה שוב ושוב. בסה"כ היה חצי יום מאוד נחמד, ובצהריים כשהילדות נהיו עייפות ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.

הגן של כרמל יצא לחופש באמצע אוגוסט, וכדי למנוע את המצב הלא-נוח של שנה שעברה, הגענו להסדר עם אורלי, אחת הסייעות בגן, ביחד עם הוריה של זוהר, חברה של כרמל מהגן. כל יום אמא של זוהר הביאה אותה ואת אורלי אלינו הביתה בבוקר, ואורלי טיפלה בשתיהן עד אחה"צ. הדבר איפשר לי ולמיקה לעבוד ימים מלאים ולכרמל להמשיך איכשהו את שגרת הגן. מיקה לקחה יום חופש (ביום שאורלי היתה עסוקה בהכנות לשנה החדשה) כדי לבלות עם כרמל, ואמא שלי הגיעה אלינו ליום אחד כדי להיות עם כרמל גם היא. בסה"כ אותם שבועיים וחצי של חופש עברו חלק, והשירות של אורלי היה שווה כל אגורה.

לאחר שבחודש דצמבר האחרון ביטלנו את קו הטלפון הביתי של בזק, כדי לחסוך בהוצאות, חשבון הסלולרי שלנו זינק מעבר לצפוי. בתחילה חשבתי שזה בגלל השינוי בנסיבות (בתקופת חיפוש העבודה התקשרתי הרבה יותר, ובאין קו של המעסיק הכל יצא מהסלולרי) וחיכיתי שנחזור לשגרה רגילה. עכשיו, כשאותה שגרה הגיעה, החשבונות ירדו אך במעט, והגענו למסקנה שצריך קו בבית. התקשרתי ל"הוט" והזמנתי קו, שיצטרף לתשתית האינטרנט שאנחנו קונים מהם, וכעת יש לנו קו טלפון ביתי חדש, שבא עם 1000 דקות שיחה לנייחים בחודש חינם. אני מקווה שזה ישנה את חשבונות הסלולר לטובה ויצדיק את דמי השימוש של הקו החדש.

נגן המוזיקה הותיק שלי, שנקנה לפני כ-5 שנים ויותר, נשבר לאחרונה. כרגע הוא שמיש בתור זכרון נייד של 1GB ותו לא. ניתן להדביק אותו, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקנות נגן מדיה אחר תחתיו, מדגם iriver E30, ששמתי עליו עין כבר לפני כמה חודשים. הזמנתי את הנגן החדש, בעל נפח של 8GB, ואחרי תקופת הסתגלות קצרה, אני מאוד מרוצה ממנו. איכות השמע מצוינת, נוחות השימוש גבוהה, ואורך חיי הסוללה מרשים ביותר. שני חסרונות יש לנגן הזה: הוא אינו יודע לנגן וידאו בפורמטים נפוצים (אך ורק פורמט SMV), והוא קצת עדין מדי, כך שנפילה חזקה מדי יכולה להיות קטלנית. שורה תחתונה: 8.2 בסולם מישורי.

כרמל התחילה את שנת הלימודים באותו גן, רק שהפעם היא כבר לא הקטנה ביותר. רוב הילדים מהשנה שעברה חזרו וכעת הם "הגדולים", ואליהם הצטרפו "הקטנים", בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. כרמל מפיקה את המיטב מהסיטואציה, ומרגישה בוגרת ובטוחה בעצמה. היא מגיעה כל בוקר לגן בחדווה, משחקת עם הילדים והצעצועים שהיא כבר מכירה, ולא נותנת לאותם קטנים שעדיין לא התרגלו לזה שאמא לא לידם להפריע לה.

בתחילת החודש, בשבת שלפני ראש השנה, נסענו לתל-אביב כדי לפגוש את דנה בפארק הירקון. הדבר לא צלח, ולכן בשינוי תכניות ספונטאני נסענו לנווה צדק כדי לפגוש את נינה, חברת ילדות של מיקה מהקיבוץ. באותה הזדמנות פגשנו גם את החבר החדש שלה, והלכנו יחד לאכול בבית קפה נחמד בשכונה. נווה צדק היא למעשה חלק מיפו, והרחובות בה ישנים וצרים, ונקראים על שמם של אנשים שחיו ומתו הרבה לפני המערכה המרכזית בתולדות הציונות. יש ניגוד מאוד חריף בין הרחובות הקטנים והשקטים הללו, שרכבים מועטים נוסעים בהם וחזיתות הבתים בהם מזכירות את האימפריה העותמאנית, לבין תל-אביב הסואנת, אפילו בשבת, שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בכל כיוון. מדהים.

בערב ראש השנה הגן היה בחופש (השנה החגים יצאו מוקדם מאוד), ואני לקחתי את כרמל לחיפה על הבוקר. מיקה, שעבדה כמה שעות באותו בוקר, הגיעה ברכבת לחיפה מאוחר יותר. במהלך אותו יום התחלתי לסבול מוירוס כלשהו, שהראה את אותותיו כבר ביום שלפני, ועד הערב כבר הרגשתי באמת לא-משהו. את ארוחת ערב החג אכלנו אצל אתי, בתם של בתיה וישראל, חברים טובים של ההורים שלי מזה עשרות שנים. בתחילת הערב לקחתי תרופה שטשטשה אותי למשך רוב הערב (אבל עזרה לא מעט) וכך כל הארוע מבחינתי היה די מעורפל. למחרת הגיעו ניר, מיכל והבנות אל ההורים לארוחת צהריים, ובילינו יום נחמד נוסף בחיפה. בערב כבר החלפתי עם מיקה בתפקידים: אני הרגשתי יותר טוב, אבל היא התחילה להרגיש שהיא נדבקה ממני. ביומיים הבאים היינו בבית, כאשר מיקה מרגישה לא-משהו ואני כבר בסדר. חשבנו לטייל קצת, לנסוע לאנשהו, אבל במצב בריאותי כזה לא היה צ'אנס.

כשעברנו דירה, ארון הקיר, שהובלנו מהדירה הקודמת, נותר מפורק במרפסת בדירה החדשה (מחמת ארון הקיר הקיים). שמתי מודעה באתר יד2 כדי לנסות ולמכור אותו. הוספתי הסברים ואפילו תמונה של אחת הדלתות, וחיכיתי לקונה. במשך חודשיים היו מספר טלפונים, בעיקר כדי לברר פרטים, ואפילו בא מישהו לראות, אבל לא יותר. בשבוע שעבר, בשעה טובה, בא מישהו, ראה, התמקח על המחיר ובסופו של דבר לקח את הארון במחיר סביר. כעת המרפסת שלנו פנויה, או לפחות יותר פנויה... עכשיו היא משמשת כחדר צעצועים של כרמל.

אתמול בבוקר מיקה עבדה כמה שעות וחזרה הביתה בצהריים. היא לקחה את כרמל ושתיהן נסעו לקיבוץ למשך יום הכיפורים, והשאירו אותי לבדי בבית. כרמל קצת חולה ומרוב שיעולים כמעט ואין לה קול (הייתי איתה אצל הרופאה, שרשמה לה סירופ נגד שיעול), אבל מצב הרוח שלה מעודד והיא מתלוצצת עם הוריה, כמו שנאמר. היא מאוד אוהבת לבקר בקיבוץ, גם בגלל סבתא תמר וסבתא-גדולה פרידה, וגם בגלל שהיא יכולה לרוץ ולהשתולל שם, בעיקר בבריכה.

אני מבחינתי מנצל את ההזדמנות כדי לרוקן את הפריטים-שלא-נקראו בגוגל רידר, צפייה בתכניות שחיכו לי בסבלנות שבועות רבים ביס-מקס, וכמובן כתיבה. בחוץ שקט, חוץ מאמבולנסים שעוברים פעם בכמה שעות ורחש המזגנים, ואפילו חבורות הילדים לא עושות יותר מדי רעש. זה מאוד נחמד, וגם מאוד אקולוגי. מפצה על ל"ג בעומר.

בשבוע הבא מגיע סוכות, ואמא ויעל טסות לטיול של שבוע בדרום איטליה. יש סיכוי שאני אפגוש את מיקלוש (שהגיע לביקור מולדת אחרי ארבע שנים) ואולי אפילו נטייל... בכל מקרה אני מאוד לא רוצה להתקע בבית. כמה אפשר?

אחרי סוכות ושמחת תורה חוזרים לשגרה של כמה חודשים טובים, אבל יכול להיות שהשגרה הזו לא תמשך עד פסח... מיקה ואני בררנו במקומות העבודה שלנו לגבי חופשה ללא תשלום לפרק זמן של חודש, וייתכן שניסע לטיול בחו"ל עם כרמל באמצע החורף או לקראת האביב. היעד ייקבע על פי התקופה, וממנו ייגזר הטיול כולו. הטיול האחרון שלי היה עם לון לנפאל, ועם מיקה טיילתי לאחרונה רק בספרד, כך שהגיע הזמן, והעקצוץ הזה של לצאת ולראות עולם שוב מדגדג לי. פרטים נוספים יבואו... עד אז, גמר חתימה טובה!

17/9/04 - ניו יורק

[הקודם]

סוף סוף התגברנו על הג'ט-לג. התעוררנו בבוקר ב6:30 (יום עבודה רגיל...), התארגנו ויצאנו לאכול ארוחת בוקר באותו deli שבו אכלנו אתמול. היום אכלנו פנקייקים ושתינו שוקו – משמעותית יותר משמין מאתמול, אבל אנחנו בטיול, לא בדיאטה :-).

נסענו לכיוון הדאונטאון, עד באטרי פארק Battery Park. הראות היתה נוראית, כך שאפילו לא ראינו את פסל החירות מהרציף (היה ערפל ו-97% לחות על הבוקר). המשכנו לכיוון צפון והגענו לרציף ממנו יוצא השייט לכיוון פסל החירות עצמו. התור עצום, טוב שלא תכננו לשוט לשם. הרציף נמצא מול טירת קלינטון Castle Clinton – מבצר בריטי עתיק שעבר גלגולים רבים וכיום הוא אתר שימור.

משם המשכנו לכנסיית השילוש הקדוש Trinity Church, אחד המבנים העתיקים ביותר בעיר. בשטח הכנסייה בית קברות שבו קבורים ראשוני המתיישבים הבריטים בניו-יורק, עוד מלפני שבכלל חשבו כאן על עצמאות. הכנסיה בנויה בסגנון גותי, כמו הרבה מאוד כנסיות ובניינים במנהטן. הכנסיה ממש נראית קטנטנה ליד כל רבי הקומות וגורדי השחקים של אזור הבורסה שמסביב.

הכנסיה ממוקמת בקצה הרחוב החשוב בעולם הפיננסי, וול סטריט Wall Street. הבורסה של ניו-יורק ממוקמת מול המקום בו הושבע ג'ורג וושינגטון לנשיא הראשון של ארה"ב ובו ישבה הממשלה בשנים הראשונות של המדינה, כשניו-יורק היתה הבירה, ועל כן שמו של המקום הוא Federal Hall. המקום היה מרכז הפיקוד הבריטי במושבה לפני כן.

המשכנו לאורך ברודויי Broadway והגענו למרכז הסחר העולמי World Trade Center (לשעבר). במקום בו עמדו מגדלי התאומים יש היום אתר בניה ענק (וקצת משעמם) שמוקף גדרות ברזל ועליהן תמונות, סיפורים ושמות האנשים שנהרגו באסון. את חתיכת השלד בצורת צלב תקעו בתוך עמוד בטון בתור מזכרת.

מול האתר נמצאת כנסיה נוספת מימיה הראשונים של ניו-יורק, כנסית St. Paul, שגם בשטחה ישנו בית קברות קטן. ישבנו שם קצת כדי לתת לרגליים לנוח.

המשכנו לכיוון גן בית העירייה City Hall Park, שם נמצא בית עיריית ניו-יורק. אי אפשר להכנס אליו בגלל מחסומי משטרה, אבל ראינו את המבנה היפה מבחוץ. קצת בהמשך יושב בית המשפט המחוזי של מנהטן ובאזור הרבה משרדי עו"ד. עברנו ליד בית המשפט וראינו צוות צילום של הסדרה "חוק וסדר מדור מיוחד" שצילם שם סצנה. נחמד.

ממש צמוד לשם נמצאת צ'יינהטאון Chinatown, והרחובות שם יכולים להראות כאילו הם נמצאים בשנחאי או הונג-קונג. מעבר לרחוב Canal נמצא אזור שונה לחלוטין – איטליה הקטנה Little Italy. התפר בין האזורים מאוד דק והשוני הוא מדהים. השבוע מתקיים שם פסטיבל סאן-ג'נרו San Gennaro Feast, ולכן כל רחוב מאלברי Mulberry הפך למדרחוב בו עומדים דוכני אוכל, מוזיקה, מרצ'נדייזינג ודוכני יריד. ישבנו באחת המסעדות ומיקה אכלה מנת פסטה עם בולונז לארוחת צהריים.

הלכנו לאורך רחוב Broome ודרך אזור סוהו SoHo (South Of Houston). האזור כולו הוא אחד העתיקים בעיר, עם רחובות מרוצפים באבני דרך ובנויים בצורת קשת (כדי שהשתן של הסוסים ירד לביוב). פעם זה היה אזור של מהגרים עניים, אח"כ נהפך עם השנים לאזור בוהמי של אומנים והומלסים, והיום יש בו הרבה חנויות רהיטים ובגדים נחשבות.

המשכנו עם ברודויי עד לקמפוס של אוניברסיטת ניו-יורק NYU והכיכר הצמודה אליו, ככר וושינגטון Washington Square, שם יש שער גדול, דומה לשער הנצחון בפריז. שני האתרים נמצאים באזור הוילג' Greenwich Village, אזור הסטודנטים והצעירים. המשכנו מערבה לאזור West Village דרך רחוב Bleecker. האזור הזה מלא בבתים שכל אחד בנוי אחרת, וכל אחד מיוחד.

הגענו עד גבול אזור צ'לסי Chelsea, ברחוב Little West 12th, שמוזכר בשיר של סוזאן וגה. זה אזור מחסני הבשר, שמסריח דרך קבע מבשר ודגים. הלכנו לראות את רציף 54, בקצה הרחוב, שם היתה אמורה לעגון הטיטאניק.

בשלב זה היינו גמורים מעייפות ומיקה הציעה שניסע למרכז רוקפלר כדי לראות אם אולי יש כרטיסים לתוכנית של קונאן או'בריאן. תפסנו רכבת עד שם (טוב, שתי רכבות) רק כדי לגלות שלא היתה היום תכנית. מה לעשות, קורה. חזרנו למלון ונפלנו על המיטה.

ישנו משש עד תשע כמו מתים, אחרי שהתקלחנו. בתשע התעוררתי והבנתי שלא אכלתי כלום מאז הבוקר, אז סחבתי את מיקה לטייל קצת באזור ולמצוא משהו לאכול. ישבנו במזנון מהיר של פיצות ובלסנו פיצות. היה דווקא טעים. עשינו סיבוב מסביב לבלוק, דרך מדיסון סקוור גרדן Madison Square Garden שמול המלון (אגב, פיל קולינס הופיע שם הערב) וחזרה למלון.

מחר אמור לרדת גשם בבוקר עד אחה"צ. בצהריים סטיב מגיע לקחת אותנו מפה (כמה נחמד מצידו!), אז בבוקר נארגן את המזוודות ונעזוב את החדר. כנראה שלא נספיק לראות עוד שום דבר בניו-יורק, וחבל. הייתי מבלה כאן גם עוד שבוע בטיולים רגליים.

מחר פילדלפיה, מחרתיים DC, וביום שלישי טסים מערבה.

[הבא]

אקטואליה 28/7

שישה שבועות עמוסים עברו על כוחותינו... הבה.

ניר, שהיה מועמד למשרת שופט שלום, לא הצליח בנסיון הראשון שלו. ישנם כאלה שמגיעים למעמד הזה פעמים רבות ללא הצלחה, כך שזה לא סוף העולם, והוא עצמו היה מוכן לאפשרות הזו. אולי בפעם הבאה.

ביום שישי שלאחר רשומת האקטואליה הקודמת, נסענו לחיפה כדי לבקר את יעל בדירתה החדשה בנווה-שאנן. ללא ספק, היא עלתה ברמת החיים: דירת 2.5 חדרים במקום טוב יותר (מרחק יריקה מהדירה הראשונה של ההורים באותו רחוב), עם ריהוט חדש (ברובו), עם נוף נהדר לאחד הואדיות של חיפה. כשהיינו שם הדירה עדיין לא היתה מאורגנת עד הסוף, אז אני מניח שבפעם הבאה שנבוא נתפעל עוד יותר.

השגתי מדחס משומש עבור האוטו של מיקה ממחסן חלפים בהוד השרון. הבאתי את האוטו בשישי בבוקר למוסך והלכתי לשתות משהו. אחרי שעתיים וחצי חזרתי באופטימיות יתר, רק כדי לגלות שהמוסכניק פירק את המדחס הישן ולא הצליח להרכיב את החדש, כי הוא לא מתאים... המדחס שקיבלתי הוא כנראה של דגם אחר, והוא אכן קצת יותר קטן. בלית ברירה חזרתי אל מחסן החלפים עם המדחס שפורק, והבחור יצא לסיבוב שני של חיפושים. לאחר ימים ספורים הוא חזר אלי עם מדחס אחר, הפעם תואם במדויק לזה שהראיתי לו. עוד בוקר שישי במוסך, הפעם ארבע שעות של המתנה, ולאחר שההרכבה הסתיימה בהצלחה התברר שהמדחס החדש דפוק גם הוא.

נתתי לעניין ליפול בין הכסאות בגלל המעבר, אבל היום הסתיימה הסאגה. לאחר כמה חיפושים נרחבים אחר מדחס טוב, כבר לא היה נעים לבחור ממני, והוא הציע לעזור לי עם התיקון. במקרה הוא מכיר איש מזגנים מצוין בכוכב יאיר, והוא התנדב לקחת עבורי את האוטו לטיפול ולהחזיר אותו, וזה קרה היום. כמובן שהטיפול כלל יותר מאשר החלפת מדחס, ולכן הסכום אותו נאלצתי לשלם היה גבוה ממה שתכננתי, אבל זה כבר באמת היה בלתי אפשרי לנסוע באוטו הזה בלי מזגן, ולכן הסכמתי בלית ברירה.

בינתיים בעבודה הגיע מפתח חדש לצוות בסוף יוני, ואני איבדתי את תואר "החדש", ובמקביל הגיעו אורחים משיקאגו לצורך דיונים מרתוניים לגבי פרוייקט עתידי. הישיבות הארוכות אמנם היו חשובות והניבו מסקנות, אבל באותם ימים הפרודוקטיביות ירדה כמעט לאפס והתשישות ניכרה בכל המעורבים בדבר. לאחר שהאורחים עזבו אותנו העבודה חזרה לסדרה, ואני עסוק במשימות אמיתיות. יש הרבה מאוד משימות, יותר ממה שהצוות מסוגל לבצע כרגע, אבל עודף עבודה זה תמיד טוב; עדיף על האלטרנטיבה!

לקראת סוף יוני ראינו את ההצגה "לרקוד ולעוף" של "הבימה" במסגרת המנוי שלנו. זוהי דרמה קומית מאת רשף לוי, ולכן הכתיבה היא ללא ספק נקודת האור הבולטת של ההצגה. השחקנים לא נדרשו ליכולות משחק מרחיקות לכת במיוחד, אבל ההצגה קולחת ומהנה, עם רגעים מרגשים ורגעים קומיים. ההצגה עוסקת בנושא השחוק של דינמיקה משפחתית דפוקה בצל ארוע טראומטי מהעבר, אבל מצליחה בכל זאת להציג סיטואציה מעניינת.

לקראת המעבר החלטנו להפטר מכמה דברים שפשוט לא רצינו שיעברו איתנו. פרסמנו באתר "אגורה" באחד הערבים את שולחן האוכל הישן שקיבלנו מההורים שלי לפני ארבע שנים וגם את מערכת הסטריאו הישנה של מיקה, שכבר מזמן התחילה לגלות סימני גריאטריה מתקדמים. תוך שעה וחצי מרגע הפרסום שני הדברים לא היו בדירה... מדהים.

ביום חמישי שלפני המעבר, בעל הבית האילתי קפץ לבקר בדירה. הוא לקח את ההמחאה שהשארנו לו עבור הימים שמעבר לחוזה, והוא השאיר לנו את שטר החוב שלנו. אחד השכנים מלמטה פגש אותו והסב את תשומת ליבו לעובדה שכנראה יש דליפה מצינור המים הראשי שלנו. בעל הבית הזמין שרברב בו ברגע, וזה בא והחליף את קטע הצינור הבעייתי.

בערב באנו הביתה, פתחנו את השיבר, ואין מים. טלפון בהול לבעל הבית הוביל להתייצבותו של השרברב למחרת בבוקר לסיבוב שני של תיקון. כנראה שהצנרת נסתמה מחתיכות חלודה (כל הצנרת בבניין הזה ישנה ומוזנחת... אני שמח שעברנו משם), ולקח לו שלוש שעות לרוקן את הצנרת מהפרעות ולהשיבה למצב תקין. ייאמר לזכותו שלחץ המים בדירה עלה בעקבות הניקיון היסודי שלו.

את סוף השבוע האחרון שלפני המעבר העברנו באריזות, מן הסתם. ביום האחרון שלפני המעבר ארזנו את כל מה שלא נחוץ ללילה ולבוקר האחרון, ואת אלה ארזנו בבוקר המעבר. ההורים שלי באו מוקדם בבוקר כדי לעזור לנו לפרק דברים בדירה ולסגור ארגזים אחרונים. המובילים הגיעו בשעה 9:00, ועד הצהריים כבר לא נותר בדירה שום דבר שלנו.

בדירה החדשה התחלנו לפתוח ארגזים ולפרוק את הציוד, אבל בשלב מסוים בערב נשברנו ונפלנו על המיטה. מפאת כמות הארגזים הסגורים, החלטתי לקחת יום חופש נוסף ביום שאחרי המעבר כדי לסיים לפרוק ולסלק את הארגזים הרבים. לאחר עזרה מתמר בסידור הבגדים והמטבח, בסוף אותו שבוע הדירה היתה כבר מסודרת, לרווחתנו הרבה. האזור היחיד שעדיין מבולגן הוא המרפסת, בה נמצאים חלקי ארון הבגדים. מכיוון שבדירה החדשה יש ארון אפילו יותר גדול, אין לנו צורך בו, ולכן ביקשנו מהמובילים שלא ירכיבו אותו, ואנחנו מנסים למצוא מישהו שיקנה אותו במחיר הוגן.

כרמל קיבלה את המעבר יחסית בקלות. דיברנו איתה מראש על כך שאנחנו עוברים לבית חדש בקרוב, והיא עקבה אחרי תהליך האריזה הארוך בעניין. בבוקר המעבר הבאנו אותה לגן כרגיל ולקחנו אותה אחה"צ כרגיל, כדי לתת לה כמה שיותר תחושה של שגרה. החדר הראשון שסידרנו אחרי המעבר הוא החדר של כרמל, כדי שתתרגל כמה שיותר מהר, והיא חזרה באותו יום מהגן אל חדר משלה, למרות שיתר הבית היה מבולגן ומלא ארגזים. היא ילדה סתגלנית ומאושרת (כמו שהגננת טורחת ומזכירה לנו, היא ילדה בריאה בנפשה, ללא כל תסביכים) ולמעט תסמינים קלים של חוסר בטחון המעבר עבר עבורה בטבעיות.

הדירה קטנה יותר מהקודמת, אבל יש בה שפע של שטחי אחסון, מה שמאפשר לנו לגור בנוחיות במטראז' קטן יותר ועדיין להכניס את כל מה שיש לנו, כולל מה שהיה במחסן. הבניין נמצא באזור נחמד מאוד, קרוב לבית חולים "מאיר" ובמרחק יריקה מקניון ערים, אזור שקט וירוק. יש לנו חניה אחת מתחת לבית והוצאנו תווי חניה אזוריים כדי להחנות ברחוב את הרכב השני. דמי ועד הבית ירדו במעט ממה ששילמנו בהוד השרון, אבל פתאום יש לנו גם מעלית והבניין מטופח. בעל הבית סידר לנו פלדלת כפי שהתחייב ותיקונים נוספים וכמובן, שכר הדירה נמוך במאות שקלים לחודש! כבר הזכרתי שאני מרוצה מהמעבר?

בסוף השבוע שלאחר המעבר נסענו לחיפה כדי להיות אצל ההורים שלי. בשישי בערב הלכנו עם יעל לסרט "שרק 4" בתלת-מימד, שהציג בלב המפרץ. אני חייב לציין שהסרט חביב, אבל ה-3D לא באמת הוסיף לו, בטח לא כמו שהוסיף ל"אווטאר" שראינו בינואר. אין הצדקה למחיר המופקע גם כך של כרטיסי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה המחיר המיוחד של סרטי תלת-מימד.

למחרת הלכנו לים עם כרמל. מיקה ויעל נסעו לים, בעוד אמא ואני הלכנו ברגל, ותוך כדי גלגלנו שיחה על ענייני דיומא. כרמל התלהבה מהגלים ורצה אליהם ללא פחד פעם אחר פעם, ואנחנו ניסינו לרסן אותה שלא תכנס עמוק מדי לים הגלי (היה דגל אדום). למחרת היא סיפרה בגן איך "עשינו פלאץ' בגלים" לכל מי שהקשיב.

אחרי המעבר ניסינו לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה סירבה לשתף פעולה. המכונה פעלה, התוף הסתובב, אבל מים לא נכנסו. בדקתי את החיבורים וראיתי שאין איתם בעיה, וגם לא עם ברז המים. החלטנו שלהזמין טכנאי למכונה קשישה כזו (זו מכונת הכביסה הישנה של תמר, שהגיעה לגיל מצוות השנה) פשוט לא חכם. במוצ"ש נסענו לשתי חנויות חשמל כדי להסתכל על מכונות חדשות, ולאחר השוואת מחירים זריזה עם האינטרנט גילינו פערים עצומים. הזמנו מכונה של Bellers דרך האינטרנט ופרסמנו את המכונה הישנה, איך לא, באתר "אגורה". כמעט מיותר לציין ששלוש שעות לאחר הפרסום המכונה נעלמה.

המכונה החדשה הגיעה יומיים וחצי אחרי ההזמנה, דהיינו שלישי בשעות הבוקר. התקשרתי לקבלן המשנה שאמור לספק את השירות למכונה כדי לתאם הגעה של טכנאי, לצורך הפעלה ראשונית של המכונה, ו"תיאמו" איתי בין 8-12 למחרת (האלטרנטיבה היתה בשבוע שאחרי). בלית ברירה שרפתי עוד בוקר בהמתנה, אבל הטכנאי בושש לבוא. לבסוף הוא הגיע בשעה 12:30, הפטיר משהו על עיכוב וניגש לעבודה. רבע שעה של עבודה הספיקה, מה שלא מנע ממנו לנסות למכור לי במחירי מציאה עגלה למכונה, פילטר מיותר ואפילו בר מים... מכיוון שהאיחור שלו מהווה עברה על "חוק הטכנאי", מגיע לי פיצוי, אותו אני מתכוון לדרוש בהקדם. חצי יום התבזבז לי על כלום, ואח"כ עוד חצי יום בעבודה בנסיון לפצות על כך. BAH.

באמצע החודש הלכתי לראות את סוזאן וגה בחוות רונית, אבל על זה כבר כתבתי...

ביום רביעי שעבר עבדתי חצי יום מהבית, ובצהריים לקחתי את כרמל מהגן ונסענו לחיפה. מיקה הגיעה ברכבת מהעבודה בת"א. ביחד עם אבא, ניר, שקד ויעל הגענו לאלביט כדי להיות במסיבת הפרישה של אמא מהעבודה. אחרי 42 שנות עבודה עבור אלביט, אמא הגיעה לסוף הקריירה המפוארת שלה, שהעבירה אותה בין המחלקות השונות באלביט לאורך השנים, בין מגוון מיקומים פיזיים ומגוון תפקידים. כשאמא התחילה לעבוד שם, אלביט ייצרה את "אלביט 100", אחד מראשוני המיני-מחשבים בעולם. כיום אלביט היא תאגיד שידו בכל, אשר מעסיק אלפי עובדים ברחבי העולם.

במסיבה היו אנשים שעבדו עם אמא לאורך השנים, ורבים מהם כתבו לה דברי ברכה והביאו מתנות יפות לרגל המאורע. אנחנו, בני המשפחה, התקבלנו שם כמכרים ותיקים, בגלל שאמא תמיד הראתה תמונות וסיפרה סיפורים על כל אחד מאיתנו. אמא מאוד התרגשה (בדרכה המופנמת), בעיקר מעצם המעמד וההכרה שפרק משמעותי בחייה מסתיים ופרק חדש נפתח. כעת יהיה לה זמן לנוח, לקרוא, להקדיש יותר זמן לנכדות, ולעשות מה שהיא באמת רוצה. שיהיה לה בהצלחה!

יומיים אחר כך הגיעו ההורים עם יעל אלינו לכפ"ס. אבא הביא איתו את כלי העבודה לצורך התקנת מאוורר התקרה ומדף. הוא נסע עם יעל לבקר את אחותו בפ"ת, ואח"כ חזרו אלינו כדי לאסוף את אמא ולנוח לפני הנסיעה בחזרה צפונה.

ביום ראשון נסעתי לעבודה, עבדתי כל היום, ובערב התכוונתי לעשות קניות ולהגיע הביתה. ביציאה מהעבודה, עוד לפני שהגעתי למחלף הסירה, נכנסתי לצומת, כנראה באור אדום, ומימיני הגיע רכב שפנה שמאלה. בלמתי בחוזקה, אבל ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. התאונה היתה במהירות נמוכה, ולכן אין נזקי גוף לי או לנהג השני, אבל נזק לרכבים יש בהחלט - הפגוש הקדמי אצלי ספג את המכה והעביר אותה לכנפיים ולמכסה המנוע, וברכב השני (מאזדה 3) נפגע הצד השמאלי הקדמי. מה שכן, אצלי לא היה נזק למנוע, והרכב המשיך לנסוע כרגיל. החלפנו פרטים וטלפונים, ואני המשכתי לקניות והביתה, במצב רוח מדוכדך ועצבני. למחרת הכנסתי את הרכב למוסך לטיפול של כמה ימים, וקיבלתי תמורתו רכב חלופי, נחות בהרבה. בתחילת השבוע הבא אני כנראה אקבל את הרכב בחזרה, אשלם במיטב כספי על התיקון ואתחיל את הפרוצדורה של קבלת ההחזר מחברת הביטוח.

כמו שכולם חזרו ואמרו לי, כל עוד זה רק כסף - ניחא. העיקר שיצאתי מהעסק בלי שריטה וגם הנהג השני. ועדיין, ההרגשה היא גרועה, ואני כועס על עצמי. שום דבר לא הסיח את דעתי, לא היתה תקלה ברכב, פשוט הייתי משוכנע ב100% שיש לי ירוק. בדרך כלל אני נהג רגוע וזהיר, ואם לי קרה משהו כזה, זה יכול לקרות לכל אחד. מפחיד.

אתמול היתה בגן מסיבת סוף השנה. אמנם השנה נגמרת רק באמצע אוגוסט, אבל כבר עכשיו הופיעו ילדי הגן (בניצוחה של המורה למוזיקה) במחרוזת שירים בנושא "קיץ וכיף", והתוצאה היתה מקסימה. חלקם של הילדים כבר מעל גיל 3, וכרמל לא הרחק מאחוריהם, והם כבר מדברים שוטף, שרים ורוקדים, זוכרים בע"פ מילות שירים ומשתפים פעולה עם הוראות בימוי. צילמתי הרבה תמונות וסרטונים, וכרמל מאוד אוהבת לראות את עצמה על מסך המחשב, שרה ורוקדת.

זהו, ארוך מאוד אבל סיימתי. העתיד צופן בחובו טסט לשני הרכבים, חופש לכרמל ובאופק שוב חגים...

סוזאן וגה בחוות רונית

מאיפה להתחיל?

הערב התחיל בשעה 22:00. חניתי בשדה ליד ולקחתי את הכרטיס שהזמנתי. נכנסתי לאמפי כאשר שרון קרלן החלה את מופע החימום הראשון, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לצלם כמה תמונות וסרטוני נסיון מהכסא שלי בשורה 2. היא מכירה את מייק ויסגליה באופן אישי, והוא הצטרף אליה לאחד השירים שלה. אחריה עלתה לבמה שירה גבריאלוב, שנתנה גם היא כמה שירים. תוך כדי החימום פגשתי את יפעת, מעריצה נוספת איתה יצרתי קשר כבר בשנה שעברה, אשר ישבה בשורה שמאחורי.

הקהל זרם פנימה והחל למלא את מושבי האמפי, שנמצא ליד אגם מלאכותי. היה חם ולח מאוד, מה שהפיע על כולם. היו הרבה מושבים ריקים בכל חלקי האמפי; הכסאות מימיני ומשמאלי למשל היו ריקים. כמראה שהרבה מאוד אנשים ויתרו על המופע בגלל שהם ראו אותו בשנה שעברה.

סוזאן, מייק וג'רי עלו על הבמה בסביבות 23:00, והתחילו את ההופעה על פי התכנון הרגיל. הסטליסט של הערב (הפעם הוא מדויק):

1. Marlene On The Wall
   
2. When Heroes Go Down
   
3. Caramel
   
4. Small Blue Thing
   
5. Frank & Ava
   
6. New York Is A Woman
   
7. Gypsy
   
8. Tombstone
   
9. Left Of Center
   
10. Blood Makes Noise
    
11. The Man Who Played God
    
12. The Queen And The Soldier
    
13. Neighborhood Girls
    
14. Some Journey
    
15. Luka
    
16. Tom's Diner
    הדרן:
    
17. Penitent
    
18. In Liverpool

ביקשתי את השיר Cracking אבל כנראה שהיא לא שמעה. שירים נוספים שהיו אמורים להיות אבל לא: Rosemary, Maggie May, Pornographer's Dream, Calypso. כולם הופיעו בסטליסט מתוכנן שחברת ההפקה קיבלה מראש.

התאורה היתה מצוינת, פשוטה אבל בטוב-טעם. הסאונד, לעומת זאת, סבל מהלחות המטורפת, וכמו שאיש הסאונד פיל הודה לאחר ההופעה, הוא היה צריך לעבוד קשה כדי לפצות על הציוד הרטוב. האקוסטיקה היתה טובה, אם כי לא כמו באולם סגור, למרות שמהשורה השניה ההבדל הוא זניח. הקהל היה נלהב, אבל לא היו אנרגיות מטורפות כמו בשנה שעברה, בטח ובטח שהקהל לא היה רעב לסוזאן כמו אחרי צום של עשור.

ההופעה הסתיימה מאוחר, בשעה 00:30, והקהל החל לזרום החוצה למגרש החניה הענק. יפעת ואני הלכנו הישר אל פיל וביקשנו לפגוש את סוזאן, אם אפשר. הוא הודיע לנו שהם ממהרים מאוד, ומחוות רונית הם ממשיכים ישירות לנתב"ג כדי לתפוס טיסת בוקר לאוסטריה (הערב הם מופיעים שם), כך שלא בטוח שיצא. הצטרפנו לחבורה של כ-20 איש שעמדה בכניסה אל אחרוי הקלעים, והמתנו בסבלנות. מייק עמד שם ודיבר עם מישהו על גיטרות באס. האזור הוא לא גדול, לבטח קטן מדי בשביל כמות אנשים כזו, וכשסוזאן יצאה אלינו נהיה שם ממש צפוף ולוחץ.

תכננתי לשוחח עם סוזאן על כמה דברים, החל מפרויקט Close Up שהיא מקדמת בימים אלה, דרך התחזוקה של אתר האינטרנט שלה, וכלה בקריאות שהיא קיבלה בשבועות האחרונים להחרמת ישראל (ובחרה בכל זאת להגיע, לשמחתי). לחץ הזמן ומספר האנשים שהיו שם לא איפשרו מפגש שקט כמו בשנה שעברה, ובטח שלא דיון רציני על סוגיה זו או אחרת. היא חתמה לי על סינגל שהבאתי, וצילמתי תמונה שלה עם יפעת, והיא היתה צריכה להתפנות לעוד אנשים. רציתי לשוחח עם מייק וג'רי ולהודות להם על הופעה נפלאה נוספת. רציתי להצטלם עם ג'רי, מה שלא הספקתי גם בשנה שעברה, וכמובן עם סוזאן עצמה, אבל זה לא קרה. לא הפעם.

עזבתי את המקום עם תחושת החמצה קלה. אני שמח שבאתי, למרות שהמקום לא מתאים באופן מושלם להופעה מהסוג הזה. אני שמח שראיתי את המופע הנפלא, למרות שזה של השנה שעברה היה טיפה יותר טוב. אני מצטער שלא יצא לי לדבר עם סוזאן כמו שצריך או להצטלם איתה שוב, אבל לי כבר היתה חוויה מושלמת בשנה שעברה, והחלטתי באותו רגע לתת לאחרים הזדמנות משלהם. כמו שאני רואה את זה, זה משאיר למה לצפות בפעם הבאה...

אקטואליה 16/6

כמות הזמן הפנוי שלי ירדה כמעט לאפס, עם העבודה החדשה מצד אחד ואלף דברים קטנים וגדולים מהצד השני. אני מקווה לעלות חזרה אל פני המים בעוד שלושה שבועות, אחרי שנעבור דירה. בינתיים מצאתי שעה פנויה, אז הנה עדכון.

לפני שבועיים נסענו לחיפה לסופ"ש מלא, שהיה מאוד נחמד. התכנון היה לקחת את כרמל לים, אבל היא היתה קצת מקוררת (היא עדיין משתעלת קצת) ולכן שונתה התכנית ונשארנו בבית. קיוינו לפגוש את לון ודינה, אבל גם זה לא יצא אל הפועל.

בשעה טובה, כרמל התחילה את הגמילה מחיתולים. במהלך היום היא מסתובבת עם תחתונים (היא מאוד גאה בהם) ואנחנו שואלים אותה פעם בשעה-שעתיים אם היא צריכה לשירותים. מיקה קנתה לה מתקן לאסלה עם מדרגה, כך שהיא יכולה לשבת על האסלה הרגילה, ואין צורך בסיר (לפחות בבית). בלילה היא עדיין ישנה עם חיתול, וכשהיא תרגיש מוכנה היא תבקש גם בלילה להיות בלעדיו.

ישנם פספוסים פה ושם, אבל בסך הכל כרמל רואה את הילדים היותר גדולים בגן, שכבר נגמלו והולכים לשירותים, וגם היא רוצה. בהדרגה מספר הפספוסים ילך ויקטן ובסופו של דבר נוכל להפטר גם ממעט החיתולים שיש לנו.

ביום רביעי שעבר חזרתי הביתה אחרי העבודה כרגיל, וכשכיביתי את הפריוס הבהבו כמה נורות והמערכת החשמלית עברה איפוס. בדקתי שהאוטו נדלק חזרה וגם נוסע, ועליתי הביתה. למחרת בבוקר, לעומת זאת, כשרציתי לקחת את כרמל לגן, המערכת החשמלית כולה מתה. הנעילה המרכזית, האימובילייזר, וכמובן ההדלקה של הרכב - הכל מת. בלית ברירה (ולשמחתה של כרמל) נסענו לגן באוטובוס, ואני חזרתי הביתה ברגל. הזמנתי מכונאי של "שגריר" שהגיע (תוך זמן קצר ביותר!) והניע לי את הרכב עם כבלים. ההערכה שלו היתה שהמצבר גמור.

נסעתי למוסך המורשה, בו הרכב טופל עד היום, והם בדקו את העניין לעומק. אכן, המצבר הקטן (להבדיל מהמצבר הגדול, שאחראי להנעה החשמלית של הרכב) מת בשיבה טובה - הרכב כבר כמעט 4 שנים על הכביש - ומצבר מקורי חלופי עולה יותר מ-1100 ש"ח. בעצתו של אבא שלי הלכתי למוסך קרוב כדי לברר האם יש אפשרות למצוא מצבר דומה לא-מקורי, שיעשה את העבודה כמעט אותו דבר, ובמחיר נמוך בהרבה. בסוף הם הפנו אותי לחשמלאי רכב שאצלו היה מצבר מקורי תקין, שהוצא מרכב שהושבת. המחיר זול בהרבה: 200 ש"ח בלבד. כעת הרכב נוסע ומתפקד מצוין, אבל אין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד המצבר החלופי.

למחרת, שישי, לקחתי את האפלאוז למוסך כדי למלא גז למזגן. הקיץ הישראלי והרכב הכהה לא רואים עין בעין ללא תיווך של מזגן מתפקד, וזה האחרון דולף גז באופן קבוע, ולכן מילוי הגז הוא ריטואל חצי-שנתי. המוסכניק ניסה למלא גז, אך גילה שלא חסר גז כלל וכלל, ושלח אותי לחשמלאי סמוך כדי לבדוק מה הבעיה. אותו חשמלאי הציע לי להחליף מדחס תמורת סכום פעוט של כ-2000 ש"ח. ביקשתי שיבדוק לעומק אם אכן המדחס הוא הבעיה. הוא פשפש בקרבי המנוע והגיע למסקנה שהאשם הוא שסתום בתוך המדחס, והתיקון יעלה "רק" 900 ש"ח. אין לי כוונה לזרוק סכומים כאלה על רכב כזה, שמחיר המחירון שלו מגרד את אזור ה6000 ש"ח (כלומר עלות התיקון היא 15% מעלות הרכב!), ולכן שילמתי את עלות הבדיקה ונסעתי הביתה עם חלונות פתוחים. השבוע קניתי מדחס משומש תמורת 400 ש"ח ואני מקווה למצוא מוסך שלא יפשוט את עורי כדי להתקין אותו.

בשבת האחרונה נסענו לקיבוץ לארוחת צהריים עם כלל המשפחה של מיקה, כדי לציין את ימי ההולדת של מיקה ודנה שהיו בשבוע שעבר. רביב הגיע עם אורי הקטן, ועם גל ההריונית, אשר צפויה ללדת בת מתישהו באוקטובר. רביב עסוק בימים אלה במונדיאל ולכן לא יכול היה להשאר הרבה, והם נסעו, יחד עם דנה וליאור, די מוקדם. אנחנו נשארנו אצל פרידה עוד כמה שעות, בהן מיקה וכרמל נחו ואני פתרתי עם תמר תשבצי הגיון. לצערי הרשת האלחוטית בקיבוץ לא אפשרה לי להתחבר לאינטרנט בחיבור מספק, ולכן התכנון שלי לעבוד קצת במהלך הסופ"ש בעזרת המחשב הנייד לא יצאו לפועל.

בערב יום שני השבוע הגענו אל בעל הבית החדש כדי לחתום על החוזה. סיכמנו את כל התנאים האחרונים, ומיקה ישבה וכתבה 24 המחאות חודשיות לשנתיים הקרובות, בסכום כולל של 78000 ש"ח, ואני עברתי על ניסוח החוזה. בסופו של דבר חתמנו וברכנו על המוגמר, ואנחנו עוברים ביום שלישי 6/7, בתקווה שלא ישתנה משהו. מצאנו מוביל שנראה רציני וגם נתן לנו מחיר סביר (וארגזים), ואנחנו כרגע בעיצומן של האריזות. ביום שלישי יעל עברה לדירה החדשה שלה בנווה-שאנן בחיפה, ובסוף השבוע כנראה נקפוץ כדי לראות את הפלא ולחגוג את חנוכת הבית. אחרי ימים של אריזות היא עכשיו מפרקת ארגזים ומסדרת - במהרה בקרוב אצלנו!

אגב, בעל הבית הנוכחי שלנו אופטימי, ומבקש שכר דירה אפילו גבוה יותר ממה שאנחנו שילמנו. אמנם לדירה יש חנייה מקורה ומחסן, אבל היא נמצאת בקומה שנייה ללא מעלית בלב מגדיאל, ולא בגבעתיים או רמת גן. בינתיים אין קופצים מבין האנשים שבאו לראות, ולעניות דעתי הוא יתקשה למצוא שוכרים שיסכימו לסכום שהוא מבקש.

ומה בעתיד הקרוב? אחרי המעבר נוכל לנשום קצת, ומיקה רוצה שנצא לצימר כדי לחגוג את ימי ההולדת וננוח כמו שצריך, ואני נוטה להסכים. אחרי הכל, באוגוסט מחכה לנו החופש של כרמל, ואחר כך עוד שנה ארוכה.

כמו כן, באמצע יולי, ליתר דיוק בעוד 30 יום וכמה שעות, אני אהיה בחוות רונית להופעה של סוזאן וגה, מה שצפוי להיות הארוע של הקיץ עבורי! מזלי שמיקה סובלת את השגעון שלי בשקט, ולכן אני אוהב אותה כל כך.

וזהו הפעם.

16/9/04 – ניו-יורק

[הקודם]

הלכתי לישון בערב ב22:00 אז "באופן טבעי" התעוררתי ב4:00 ולא יכולתי לחזור לישון. ראיתי שעה טלויזיה ונרדמתי עד הבוקר. מיקה ישנה מ21:30 עד 6:30 כמו בול עץ.

בבוקר יצאנו מהמלון במזג אוויר חורפי (טפטוף קל) והלכנו לאכול ב-deli קרוב. משם המשכנו ברכבת התחתית לאוניברסיטת קולומביה ומכללת ברנרד Barnard College, שם למדה סוזאן וגה. הגענו למסעדה של טום, שעליה ובתוכה נכתב השיר המדהים Tom's Diner לפני 23 שנים. היום המקום בבעלות משפחה יוונית.

שתינו מילקשייק מצוין והמשכנו אל קתדראלת יוחנן הקדוש St. John the Divine Cathedral שנמצאת בשדרות אמסטרדם מול רחוב 112. זוהי אחת הקתדראלות הגדולות בעולם, מסתבר. אולם ענק, מוקף יצירות אמנות, חלונות ויטראז' ואולמות תפילה קטנים יותר. מהמם בגודלן ויופיו, מאוד אירופאי.

הלכנו דרומה עד שהגענו לרחוב 102, שם גדלה סוזאן וגה בתור ילדה. האזור מקסים, אם כי שדרות אמסטרדם באזור הזה מתחילה להיות מאוד שונה מאשר באזור האוניברסיטה. אזור זה נקרא "הארלם הספרדית" Spanish Harlem ואכן כמעט לא ראינו או שמענו אנגלית.

הגענו עד רחוב 96, שם נכנסנו לתוך סנטרל פארק Central Park. הלכנו לאורך מאגר המים הגדול, המלא ציפורים, יחד עם הרצים. הפארק ענק, מן הסתם, אבל לא רחב במיוחד. חצינו את הפארק לרוחבו באלכסון קצת, ויצאנו ממנו ברחוב 85 פינת השדרה החמישית.

תפסנו רכבת לתחנת הרכבת הראשית של ניו-יורק, גראנד סנטרל סטיישן Grand Central Station. תחנת הרכבת הזו מתאימה לבניינים שמסביבה – מפוארת מאוד, מקרינה עוצמה וגאווה. שם נמצא, בין היתר, מוזיאון התחבורה הציבורית של ניו-יורק.

המשכנו אל הספריה הציבורית של ניו-יורק. המקום מהמם ביופיו, מרשים בכמות השיש שבו ובכלל משרה אווירה של היכל ידע, ולא רק מקום להכין בו עבודות גמר או שיעורי בית.

הגענו אל מרכז רוקפלר, קומפלקס של בנייני משרדים שבהם, בין היתר, נמצאים גם המשרדים הניו-יורקים והאולפנים של NBC. נכנסנו להסתכל, ומיקה הציעה שנשאר לתוכנית של קונאן או'בריאן, אבל זה היה שעתיים לפני התוכנית ולא רציתי סתם לחכות.

בערך בשעה 16:30 הגענו לאמפייר סטייט בילדינג Empire State Building, כדי לעלות לתצפית. זו היתה תחילתו של סיוט מתמשך שכלל 6 תורים ושעה וחצי של המתנה על הרגליים כדי להגיע בשש וקצת למרפסת התצפית. אני חייב לציין שהנוף עוצר נשימה (רואים את כל מנהטן) אבל אני מתכוון לכתוב מכתב זועם ביותר למחלקת התלונות שלהם עם כמה הצעות ייעול דחופות ביותר, ויפה שעה אחת קודם.

חזרנו למלון בשביל קצת לנוח ולאושש את הרגליים שלנו. אחרי שעה יצאנו לכיוון טיימס סקוור Times Square. הגענו לכיכר מדרום והמחזה הוא מדהים. כמות שלטי הנאון ומסכי הענק, הטיקרים הרצים, הכל נראה כאילו נלקח מתוך סצנה בסרט מדע בדיוני. במילה אחת – מהמם.

זהו להיום. מחר Lower Manhattan, כולל כל האתרים החשובים (בשאיפה).

[הבא]

שלוש ארבע לעבודה

כמו שכתבתי בפעם שעברה, העבודה בHOT התעכבה והתעכבה, וכל העסק הריח לא טוב. אני חייתי בחוסר ודאות מתמשך, ולא ידעתי אם באמת אקבל שכר עבור הימים שישבתי בבית, אם אתחיל לעבוד בסופו של דבר, או שמא אני אקבל טלפון מאלונה שיגידו לי "תשמע, זה לא עבד, שיהיה לך בהצלחה". לא רציתי לצאת קרח מכאן ומכאן, ולכן המשכתי לחתום אבטלה, ובתחילת מאי התחלתי שוב בחיפושים אקטיביים.

בשבוע הראשון של מאי קיבלתי מאלונה משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי בבית וצפיתי במרתון של "מכסחי המיתוסים", בדיוק כפי שחוזה ההעסקה קבע. הודעתי לשירות התעסוקה על היותי מועסק, לא לפני שביקרתי ביריד תעסוקה לאקדמאים מטעמם, שנערך באוניברסיטה הפתוחה ברעננה.

שוב עברתי על מודעות הדרושים, שוב קיבלתי טלפונים, שוב נסעתי לראיונות, גם כשידעתי שלא יצא מהם כלום. אחד הראיונות הראשונים שלי היה בחברת "אורביטס", שממקומת בהרצליה פיתוח (לא רחוק מאמובי), והראיון עבר בהצלחה. זומנתי לראיון שני, שעבר אף הוא בהצלחה. לקראת חג השבועות יצר איתי קשר מנהל המשרד הישראלי (החברה היא אמריקאית ובסיסה בשיקאגו) והודיע לי שמבחינתם עברתי את כל השלבים והם מעוניינים להציע לי הצעה. מכיוון שהוא שהה באוסטרליה באותם ימים הוא העביר לי את עיקרי ההצעה באימייל, והמספרים מצאו חן בעיני. ללא ספק ההצעה היתה טובה יותר מזו שקיבלתי מאלונה, וההתלבטות האחרונה שלי היתה לגבי המשרה עצמה.

התפקיד שהמתנתי לו בHOT הוא תפקיד של פיתוח תשתיות עבור מחלקות בתוך החברה, ותמיכה באותן מחלקות בשימוש באותן תשתיות. אני מנחש שתפקיד כזה כולל הרבה מאוד הדרכה של אנשים לא-טכניים מיסודם באשר לנורמות פיתוח, כמו גם התעמקות בטכנולוגיות מענייניות לצורך הפיתוח. מה שבטוח, בתאגיד כזה גדול הבלגן חוגג, ולכן עבודה מסודרת אין שם. אורביטס, לעומת זאת, הציעה לי עבודת פיתוח יותר סטנדרטית, בידיעה שאני לא שולט בכל הטכנולוגיות בהן משתמשת החברה, אבל בשיטת עבודה מסודרת יותר ומודרנית הרבה יותר (Agile, למי שזה אומר לו משהו).

בסופו של דבר החלטתי לקבל את ההצעה של אורביטס, ואחרי החג הגעתי אליהם כדי לחתום על החוזה. התחלתי לעבוד ביום שני 24/5, ומאז חזרתי לשגרת עבודה שהיתה מאוד חסרה לי. כפי הנראה לעולם לא אוכל להעריך אל נכון אם בחרתי בעבודה הטובה יותר, אבל כרגע אין לי חרטות. החברה היא חברה מסודרת ויציבה, ועם זאת מרכז הפיתוח בארץ מורכב רובו ככולו מאנשים טכניים, כך שיש אווירת סטראט-אפ במשרד. אני כרגע בשלב של היכרות עם המערכת, לומד את הטכנולוגיות החסרות לי בד בבד עם חיטוט ונבירה בקוד הקיים. יש לי המון לקרוא, ואני משתדל לקחת את העבודה מאוד ברצינות ולהקפיד לא להסחף לכיוונים מיותרים.

ואלונה? ביום בו התחלתי לעבוד רציתי להרים להם טלפון ולבשר להם את הבשורה, אבל הם הקדימו אותי. "חדשות טובות! יש אישור סופי מהלקוח, אתה מתחיל לעבוד בימים הקרובים!", הודיעה לי מנהלת כ"א של אלונה, ואני עניתי לה "חדשות רעות! מצאתי משהו יותר טוב, חתמתי וכבר התחלתי לעבוד אצלם... צר לי." היא היתה מופתעת מאוד, שכן הם שילמו לי משכורת כדי שאחכה להם, אבל הסברתי לה את השיקולים שלי ולא היה לה יותר מדי מה לומר. חתמתי להם על מכתב התפטרות, וכבר קיבלתי מהם משכורת אחרונה עבור מאי. ייאמר לזכותם שהם לא ניסו לעקוץ אותי, ושילמו לי כל אגורה שהתחייבו לשלם לי, למרות שלא ביצעתי עבורם שום עבודה.

אז זהו, עכשיו אני מביא את כרמל בבוקר לגן, נלחם בפקקים להרצליה וחוזר מאוחר בערב, אחרי שמיקה כבר לקחה את כרמל מהגן ובילתה איתה את אחה"צ. מה שנשאר לי זה קצת זמן איכות לפני השינה, ושוב למחרת בבוקר, וכמובן סופי שבוע. בשעה טובה, חזרתי לשגרה.

אקטואליה 2/6

שוב חלף לו חודש שלם. הזמן טס לא רק מיום ליום, אלא גם (ואולי בעיקר) משבוע לשבוע.

אתחיל ואומר שהתחלתי לעבוד בשעה טובה, אבל לסיפור כולו אקדיש פוסט נפרד. בקרוב על מסך זה.

אחרי יום העצמאות החלה דליפה של מים מהשכנה שמעלינו לתקרת השירותים שלנו, ומה שהתחיל כטיפות שנשרו לרצפה הפך לכתם רטיבות קבוע ועובש שהחל לפורר את הצבע בחתיכות קטנות. אחת לכמה שעות נושרת חתיכה לבנה קטנה מהתקרה, והשירותים שלנו נראים כאילו מישהו התיז צבע לבן לכל עבר. בעל הבית דיבר עם השכנה שמעל, שהזמינה אינסטלטור, שראה את העניין ובמהרה בימינו יטפל בנושא.

בתחילת החודש לקחתי את כרמל לתור נוסף אצל רופא התפתחותי בטיפת חלב. כצפוי, כרמל עברה את הבדיקה בהצלחה, והיא ילדה בריאה ונבונה, כמו שצריך. התור הבא, בעוד כשנה, יבדוק את הראייה שלה וגם יכולות שכליות מתקדמות יותר.

למחרת הגעתי ליום מילואים יחיד בצפון. תפסתי טרמפ עם אחד האנשים ביחידת המילואים שלי, שגר במרכז ועוסק בתחום הסיסטם. גלגלנו שיחה על הא ועל דא לאורך היום, בעיקר בנושאי עבודה, מה שהפך את היום המיותר לנסבל.

באותו שבוע קיבלתי משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי וחיכיתי, ולכן הייתי חייב להודיע לשירות התעסוקה שאני מועסק ומקבל שכר, מה שאומר שאני כבר לא מובטל רטרואקטיבית מאמצע אפריל. בכל זאת צברתי כמעט חודש של דמי אבטלה, אותם קיבלתי (בניכוי מסים כמובן) לקראת אמצע מאי. נחמד לקבל לפעמים כסף מביטוח לאומי, במיוחד לאור הסכומים ששילמתי לו עד היום. מה שכן, בימים האחרונים קיבלתי מהם מכתב שאומר שהם שילמו לי על יותר מדי ימים, ולכן עליי להשיב להם חלק מהכסף. חובות כאלה עדיף לשלם מאשר לתת להם לצבור רביות וקנסות, ולכן שילמתי כמו ילד טוב.

ביום שישי שאחרי יום ההולדת של ניר התכנסנו כולנו אצל ההורים בחיפה לחגוג. הגענו עם כרמל, וניר הגיע עם מיכל והבנות, והקלוריות זרמו כמים... ניר היה עדיין קצת חולה (הוא תפס מחלה דווקא בטיול לאילת בשבוע שלפני כן... תזמון גרוע) אבל כבר לא נורא. אמא, לעומת זאת, משתעלת כבר שלושה שבועות ולא מצליחה להשתחרר מזה.

באמצע החודש חל חג השבועות. התכנון המקורי היה לבלות את ערב החג בבית ובחג עצמו לנסוע לקיבוץ. בבוקר של ערב החג אמא התקשרה ושאלה "אולי בכל זאת תבואו, שלא נהיה לבד בחג?". אמרנו "למה לא" ונסענו. מסתבר שאמא שאלה גם את ניר וכך יצא שנפגשנו שוב. אז נודע לנו גם שניר הגיע לשלב מתקדם בתהליך מועמדות למשרת שופט שלום! ישיבה של הועדה לבחירת שופטים באמצע החודש הזה אמורה להכריע בעניינו, וכולנו מחזיקים לו אצבעות.
לאחר ארוחת ערב משופעת בפשטידות, ולאחר שכרמל נרדמה, יצאנו ברגל לכיוון מרכז הכרמל כדי לפגוש את לון ודינה (וכדי להוריד את האוכל). ישבנו איתם בבית קפה חביב והתעדכנו. בין היתר למדנו שלאחר חיפושים נרחבים, לון קנה דירה ברב-קומות שמוקם בימים אלה לא רחוק מהדירה שהוא שוכר כרגע בחיפה. הוא דיבר על זה כבר מזמן, והנה עכשיו זה סופסוף קורה. כמובן שהדרך עוד ארוכה עד לקבלת המפתח המיוחל, אבל בהחלט אפשר לברך "בשעה טובה".
למחרת נסענו לקיבוץ כדי לבקר את המשפחה של מיקה ולהיות בטקס שבועות המסורתי של הקיבוץ. אכלנו ארוחת צהריים חלבית עצומה אצל הדודים של מיקה (שאירחו עוד אנשים) ונחנו. אחה"צ הלכנו לטקס, שהיה מאוד נחמד, עם שירים וריקודים שניכר שהשקיעו בהם זמן ומחשבה. בטקס חוגגים חברי הקיבוץ יותר את הביכורים והקציר מאשר את מתן התורה, באופן מובן. התינוקות שנולדו בשנה החולפת מוצגים לקהילה, וכל אחד מענפי המשק מביא "ביכורים".

אם כבר נגענו בנושא, בפינת החדשות הטובות (אם לא היו מספיק עד עכשיו), צפויה לנו אחיינית חדשה מתישהו בסתיו! גל ורביב שוב בהריון, והפעם יש להם בת. האמת היא שההריונות של גל ושל יפעת מאוד קרובים, אז קשה לדעת מי תלד קודם.

מיקה ואני כבר הגענו מזמן למסקנה ששכר הדירה שאנחנו משלמים הוא מוגזם, והגיע הזמן למצוא דירה זולה יותר. כבודו של בעל הבית במקומו מונח, אבל אין הצדקה לשלם 3700 ש"ח לחודש על דירת 3 חדרים במגדיאל, למרות המחסן והחנייה, במיוחד כשיש מבחר דירות בשפע. בשבועות האחרונים עקבנו אחרי לוחות המודעות באינטרנט והלכנו לראות דירות בהוד השרון ובכפר סבא. לכל דירה חסרונות משלה, וחלקן נשללו על הסף מפאת השכונה.
בדרך לעבודה מיקה פגשה מישהו שהיא עבדה איתו בעבר, ומסתבר שהוא משכיר דירת 3 חדרים בכפ"ס. באנו, ראינו את הדירה והיא מאוד מצאה חן בעינינו. דיברנו עם הבחור לגבי תיקונים בדירה (פלדלת, מרצפות שבורות) והוא הסכים, ובימים הקרובים אנחנו אמורים לחתום על חוזה ולברך על המוגמר. מה שכן, הדירה מתפנה רק ב-6/7 ולכן נאלץ בלית ברירה להאריך את החוזה הקיים שלנו בעוד מספר ימים (תמורת סכום סמלי). עכשיו נותר להזמין הובלה ולהתחיל לארוז...

עדכון:
אחרי פסח, ולאחר כשלוש שנות עבדות, יעל קיבלה סופסוף את התקן המיוחל באוניברסיטת חיפה. משמעות הדבר היא שהיא ממשיכה לעשות בדיוק את אותה עבודה, אבל כבר לא עובדת לפי שעות אלא בשכר חודשי, ומן הסתם גבוה יותר. פועל יוצא מהעלייה בשכר הוא כמובן שדרוג רמת החיים, קרי דירה גדולה יותר. חיפוש דירות הוביל אותה למצוא דירת 2.5 חדרים בנווה שאנן, לא רחוק מהדירה ההיא של ההורים, והיא עוברת באמצע החודש.

15/9/04 - ניו יורק

[הקודם]

יצאנו בבוקר לשדה התעופה CDG אחרי ארוחת בוקר מכובדת ביותר. הטיסה יצאה באיחור של רבע שעה, שזה יפה מאוד. בטיסה היה מסך לכל נוסע, והיתה לנו אפשרות בחירה בין כמה סרטים חדשים (ראינו שרק 2, הארי פוטר 3 וגם ג'רזי גירל) וגם כמה משחקים פשוטים שהיו קצת פחות מוצלחים. המידע על מהלך הטיסה היה מאוד נחמד, לפי דעתי, למרות שמיקה טוענת (מנסיונה הרב) שזה דבר סטנדרטי בכל טיסה ארוכה. השירות בטיסה היה קצת לוקה בחסר, אבל לפחות האוכל היה יותר טוב.

נחתנו בשדה התעופה ניוארק EWR באיחור של חצי שעה – לא נורא. הייתי בטוח שיעצרו אותי 3 פעמים לפחות בגלל איך שאני נראה, אבל הכל עבר בשלום. המזוודות הגיעו גם הן, תודה לאל.

לקחנו אוטובוס עד Penn Station ומשם הלכנו למלון ברגל. המלון, Hotel Pennsylvania, ממוקם ברחוב 33 על שדרה 7. המלון ישן מאוד וגדול בצורה מדהימה – בניין רב קומות שכולו מלון, בכל קומה 100 חדרים! אנחנו בחדר 1490 עד יום שבת בצהריים.

הטלפון שהבאנו מישראל לא מצליח להתחבר לאף רשת סלולרית מקומית, ואני חושש שהוא פשוט לא מתאים לתדרים אמריקאים. נו טוב, לפחות ישמש בתור שעון מעורר.

זרקנו הכל במלון ורצנו עם תיק אחד של דברים חיוניים החוצה לתפוס מונית לרציף שממנו יוצא השייט מסביב למנהטן. פקידת הקבלה אמרה לנו שזה ברחוב 42 על שדרה 12, אבל אני (כנראה מטושטש מהטיסה קצת) שמעתי 49, אז אמרתי לנהג המונית את הכתובת הלא נכונה. הגענו לפינת רחוב 49 ושדרה 12 ולא ראינו את הרציף. התחלנו ללכת צפונה עד שמיקה שכנעה אותי להציץ בספר. אופס. התחלנו לרוץ דרומה בשעה 15:15, כשהשייט האחרון בשעה 15:30. הגענו ממש ברגע האחרון.

השייט היה מרתק. צילמתי וצילמתי וצילמתי, למרות שמזג האוויר פה מעונן וגשום, וקצת עצוב לראות את ניו-יורק ככה. טוב, ככה זה סתו בניו-יורק. מזג אוויר אי אפשר להזמין מראש. בכל מקרה, המדריך הסביר על כל הבניינים המפורסמים במנהטן ובניו ג'רזי, עברנו ליד פסל החירות, עקפנו את מנהטן ממזרח לכיוון צפון, עברנו את הארלם ובסופו של דבר חזרנו לאותו רציף כעבור שעתיים וחצי. בשלב הזה מיקה היתה עייפה ורעדה מקור. ירדנו מהשייט והלכנו לאכול פיצה במסעדה יוונית. לא רע, מספיק טוב בשביל אנשים רעבים.

יצאנו מהמסעדה לגשם שוטף. קנינו מטריה נורמלית באזור ברודווי תוך כדי שהלכנו ברגל לכיוון המלון. ראינו את טיימס סקוור, אבל זה יחכה למחר. הגענו למלון, התקלחנו, ועכשיו לישון. מחר: Upper West Side, Midtown.

[הבא]

אקטואליה 29/4

קצת פחות מחודש הפעם... למרות הזמן הפנוי אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב כאן כמו שצריך.

את החג השני של פסח עשינו בחיפה. בערב החג הגענו אל ההורים, ופגשנו שם את ניר, מיכל ויהלי (שחגגה יומולדת 3... איך הזמן טס), וגם הדוד שלי אביב הגיע עם אשתו איילה ושתי הבנות. היה ערב נחמד מאוד, וכמובן משביע מאוד. מיקה ואני ישנו על המיטה הישנה שלי, וכרמל ישנה על מיטת הנוער, כאשר צפינו בעיות מצידה באשר לשינה במיטה זרה, אבל התבדינו. היא שיחקה מספיק באותו יום כדי להיות תשושה בערב.
למחרת בבוקר נשארנו בחיפה, והגיעו לביקור ברוריה, ניב וספיר מרמות מנשה. היה מאוד נחמד לראות אותם לאחר מספר חודשים. אנחנו נמצאים בדליה הרבה (במיוחד עכשיו שתמר גרה שם), ואנחנו צריכים לקפוץ לבקר גם ברמות מנשה יותר.

לפני יותר מחודש הלכתי לראיון בחברת HOT מטעם חברת אאוטסורסינג בשם אלונה (בשורוק). הראיון היה למחלקת תשתיות תוכנה, תחום שאני מאוד אשמח לנדוד אליו. לפני הפסח קיבלתי מאלונה טיוטת חוזה, שנראתה לי מעט מעליבה, ולא הסתרתי את זה. במהלך החג העניין לא התקדם הרבה, ואחריו התנהל מו"מ קצר, בו הם באו לקראתי בחלק מנקודות המחלוקת, ואני עשיתי את החשבון שעבור משרה בכיוון הנכון אני צריך להיות גמיש.
הייתי אמור להתחיל לעבוד ב-HOT ביום ראשון שעבר, 18/4, אבל מפאת ביורוקרטיה פנימית העניין עדיין לא זכה לאישור סופי בתוך HOT. לכן אני יושב בבית ומחכה. בינתיים אני עדיין חותם אבטלה, אבל הפסקתי את החיפושים. אם בקרוב מאוד המצב הזה לא ישתנה, אני אחזור לחפש עבודה, עם כל הצער שבדבר.

בפינת החדשות הטובות: יפעת בהריון, והפעם יהיה בן! במהלך החודשים הראשונים היא הסתירה את העניין מכולם, אבל עכשיו אפשר כבר לספר בראש חוצות. הלידה צפויה לסוף ספטמבר, לא רחוק מיום ההולדת של אביב הקטנה. אני מקווה שהכל ילך בסדר והלידה תעבור בשלום.

לפני כשבועיים מכונת הכביסה שלנו התחילה לעשות קולות לא בריאים בזמן הסחיטה. דיברתי עם טכנאי בטלפון והוא שיער שהבעיה היא במיסבים של התוף, ושלא בטוח אם שווה לתקן את המכונה (אחרי הכל, היא בת 8). החלטנו שעדיף לנו לקחת את מכונת הכביסה של תמר, שהיא אמנם ישנה יותר, אבל טובה בהרבה ופועלת ללא דופי. המכונה, שנשארה בדירה שתמר פינתה כאן בהוד השרון, כבדה וגדולה מכדי שנוכל להוביל אותה בכוחות עצמנו, ולכן שכרנו מוביל שהביא אותה אלינו ואף הוריד את המכונה הישנה לכניסה לבית, והכל תמורת סכום סמלי. פרסמנו את המכונה הישנה באתר אגורה, והיא נלקחה לאחר ימים אחדים ללא שאלות.

לאחר כמה ימים נטולי-סלולר, מצאתי עבור מיקה טלפון משומש באינטרנט, נפגשתי עם המוכר במוצאי שבת, ואחרי בדיקת קשר קצרה לקחתי את הטלפון. הגעתי הביתה, ומיקה ניסתה להתקשר לתמר, אבל תמר לא שמעה אותה. בדיקה קצרה העלתה שהמיקרופון כנראה לא תקין. התקשרתי למוכר והסברתי לו את המצב, והוא הסכים לקחת את המכשיר ולהשיב לי את הכסף. לאחר כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר שיש לו מכשיר נוסף מאותו סוג, אם אני עדיין מעוניין. נפגשנו בשנית, והפעם ביצעתי שיחה אמיתית כדי לבדוק היטב את המכשיר. לקחתי את המכשיר השני, שילמתי שוב, וכעת למיקה יש טלפון כמו חדש. מה שכן, לפני יום העצמאות רמקול האוזן של המכשיר לפתע נאלם, והדרך היחידה לשוחח במכשיר היתה בעזרת הדיבורית. ביקור קצר במעבדת תיקונים סמוכה לבית פתרה את הבעיה (בעבור חופן שקלים כמובן) ועכשיו המכשיר באמת עובד טוב.
זהו מכשיר דור 3, קצת יותר ממה שמיקה באמת צריכה (במיוחד כשאין לה גישה לאינטרנט) ויש בו כמה דברים מוזרים קטנים (למשל, אין נעילת מקשים אוטומטית...), אבל אני בטוח שנמצא פתרון לכל אלה.

בשבוע שלפני יום העצמאות, מפאת הזמן הפנוי שנפל עלי, לקחתי את הפריוס לטיפול 60000 במוסך בו היא טופלה עד היום. מכיוון שזהו מוסך בהרצליה פיתוח, אשר שייך לסוכנות גדולה, המחיר לא זול. מצד שני אני יודע שהמוסך מקצועי והרכב מקבל את הטיפול הטוב ביותר. לעומת זאת, למחרת לקחתי את האפלאוז לטיפול חצי שנתי במוסך בו היא טופלה עד היום, מוסך קטן בכפ"ס, והמחיר נמוך בהרבה.

בערב יום העצמאות נסענו שוב לחיפה, לאחר שאמא שלי ביקרה אצלנו באחד הימים בשבוע שלפני כן. אולי זה המקום לספר שאמא שלי עומדת לצאת לפנסיה בקיץ, וכעת היא מנצלת את ימי החופש שנותרו לה כדי להסתגל לחיים ללא העבודה. הדענו לחיפה אחרי הצהריים, ולאחר ארוחת ערב קלה עלינו למרכז הכרמל על מנת לצפות בזיקוקים המסורתיים. כרמל, שבפעם שעברה שהיינו שם היתה בת חצי שנה, גילתה עניין רב בצעצועים הזוהרים שנמכרו שם, ומאוד נהנתה מהזיקוקים עצמם. מנקודת התצפית ניתן לראות את הזיקוקים בכל ערי המפרץ ובעוד יישובים בגליל המערבי, ותנאי מזג האוויר נתנו לנו ערב מהנה.
אחרי הזיקוקים כרמל היתה עייפה ונסענו אל ההורים כדי להשכיב אותה לישון שם. לאור ההצלחה של תמר ושלנו עם אתר אגורה, גם ההורים שלי עשו בו שימוש ונפטרו מהמיטה הישנה שלי, ולכן כרמל ישנה על מזרן מתנפח, שהיה לה מאוד נוח.
כשכרמל נרדמה סופית, נסענו מיקה ואני לדירה של לון ודינה. הם חזרו אחרי הפסח מטיול של 3 שבועות בתאילנד (רגע לפני המהומות הנוכחיות) ולכן לא התראינו כמה שבועות טובים. שתינו לחיים לכבוד החג וראינו תמונות מהטיול, והיה מאוד נחמד.
ביום העצמאות עצמו, נסענו לדליה כדי להנות, כמו בשנה שעברה, מהמנגל המסורתי של דורון. בדרך קנינו פיתות טריות, חומוס וסלטים בעיר התחתית. היה יום מאוד נחמד, והאוכל היה טעים מאוד, ואחרי הצהריים נסענו בחזרה הביתה.
בחודשים האחרונים הורדתי כ-7 ק"ג, בלי להתאמץ הרבה. זה נובע בעיקר מכך שאני אוכל הרבה פחות בבית. פועל יוצא מכך הוא צמצום נפח הקיבה, ועד כמה שרציתי לבלוס אצל דורון, פשוט לא יכולתי. הרגשתי את הקיבה שלי מתפוצצת בשלב די מוקדם, רחוק מאוד מהנקודה שבה הייתי מתחיל להרגיש אותה בשנים קודמות. אני מניח שכשאתחיל שוב לעבוד, הקיבה תתרחב שוב, ואיתה גם הכרס.

השבוע דיברתי עם בעל הבית שלנו לגבי סיום החוזה הקרב. סיפרתי לו שאני כרגע מובטל, והמשכורת של מיקה לא גבוהה, ולכן לא נוכל לחדש את החוזה בתנאים הקיימים. הוא מבחינתו יעץ לי לבדוק את המחירים בהוד השרון ולראות שהשכירות הגבוהה שאנחנו משלמים היא לא חריגה. ייתכן והוא צודק, אבל אין לנו עוגן כאן בהוד השרון (במיוחד כעת כשתמר עזבה) ואנחנו צריכים לשקול את האופציות שלנו בשבועות הקרובים. יש לנו כעת 2 רכבים, ולכן גם מקומות נטולי תחבורה ציבורית עומדים על הפרק, כמו גם מושבים שאינם בקרבת העיר. נחיה ונראה...

סוזאן אצל ג'ימי פאלון

סוזאן וגה הופיעה אתמול בתוכנית הלילה המאוחרת של ג'ימי פאלון ב-NBC. היא ביצעה את השיר Tom's Diner יחד עם להקת הבית The Roots. התוצאה לפניכם:



אם הוידאו לא מנגן, אני יכול להציע את האופציה של לנסות ולראות את הפרק כולו באתר התוכנית, או לנסות ולחפש משהו כמו "jimmy fallon 2010 04 07 torrent" בכל מנוע חיפוש.

עדכון
בתוכנית עצמה ביצעה סוזאן את השיר Caramel, והקליפ לפניכם:

14/9/04 - פריז

קמנו בבוקר, הלכנו לעבודה כרגיל, ואחרי ארוחת צהריים יצאנו לשדה התעופה. מיקה נלחצה שהיא לא תגיע בזמן אז היא לקחה מונית ספיישל. אני הגעתי עם 947. נרשמנו לביקורת גבולות המהירה (עם כף היד) ומיקה קנתה לעצמה ארוחה בשרית (יקרה בטירוף). אני אכלתי סנדויץ' מהמכונה.

הטיסה של אייר פראנס יצאה בחצי שעה איחור, אבל חוץ מזה הכל דפק כמו שעון שוויצרי. הטיסה היתה בסדר, ולא התרסקנו בנחיתה. מה שכן, המטוס היה קטנצ'יק (אירבוס A320) וכל הטיסה היה לנו צפוף וחם. הארוחה היתה לא משהו והסרט (Laws of Attraction) היה ככה ככה. מיקה הרגישה קצת לא טוב בגלל הטלטולים לקראת סוף הטיסה, אבל ברגע שנחתנו זה עבר לה.

בפריז מזג האוויר שונה לחלוטין מישראל – 18 מעלות וגשם לעומת 29 מעלות ולחות נוראית. יש לנו חדר במלון B&B, ובשאיפה נקבל את הכסף עליו חזרה מאייר פראנס או מהסוכנות. החדר קטנצ'יק (קצת פחות צפוף מהמטוס) אבל נחמד. אם הייתי בא לטייל בפריז, לא הייתי מתנגד לישון פה כל הטיול.

[הבא]

אקטואליה 3/4

כבר עברו כמעט חודשיים מאז העדכון האחרון... איך הזמן טס, גם כשנהנים.

ב-14 בפברואר, יום ולנטיין, חל גם יום המשפחה (ל' בשבט). באותו שבוע נערכה בגן מסיבת יום המשפחה, ובה ההורים הצטרפו לילדי הגן לפעילות משעשעת אחה"צ. לאחר השתוללות הגונה, הילדים נהנו מחטיפים ומיץ, וכולם הלכו הביתה מאושרים. אגב, באותו שבוע היה גל חום של למעלה מ-30 מעלות, ופברואר היה החם ביותר בעשרות השנים האחרונות. מצד שני ירדו גשמי זלעפות, והכנרת חצתה את הקו האדום התחתון בכיוון מעלה, לראשונה מאז קיץ 2008.

באותה שבת נסענו לחיפה במטרה לטייל קצת. הלכנו עם יעל, אמא שלי, אופיר ויהלי לעשות את נחל שיח - מסלול של 2 ק"מ שיורד מהרחוב בו יעל גרה לכיוון בית הקברות בכפר סמיר. רצינו לקחת את כרמל על הגב עם המנשא, אבל בשלב מוקדם מאוד היא גילתה סרבנות עיקשת, ומיקה נלחצה וחזרה לאוטו עם המנשא.
את הדרך ירדנו לאט ובזהירות, כשחלק מהדרך נשאתי את כרמל על הידיים וחלק היא הלכה לבד (תוך הקפדה לבחון כל אבן ועלה מקרוב). בסופו של דבר המסלול הקצר לקח לנו כמעט 3 שעות וכרמל היתה עייפה נורא ועצבנית. יהלי, שגדולה ממנה ב-8 חודשים, מנוסה יותר בטיולים והלכה יפה מאוד בכוחות עצמה, ואופיר היתה החלוץ לפני המחנה והיינו צריכים לעצור אותה שלא תרוץ מהר מדי.
המסקנה שלי היא שכרמל עדיין לא בנויה לטיולים כאלה, לצערי. לו היתה מסכימה לשבת במנשא, ניחא. אבל מצד אחד היא דורשת עצמאות, ומצד שני אין לה את הכוח לממש את מה שהיא רוצה. נמתין עוד כמה חודשים כדי לנסות שוב...

למחרת, יום ראשון, תמר הודיעה למיקה שסבא שלה לא הרגיש טוב ופינו אותו לבי"ח כרמל. כעבור כמה שעות כבר קיבלנו את הידיעה המרה - אלידע נפטר בבית החולים.
מיקה נסעה ללוויה, שנערכה בדיוק ביום הולדתו ה-86 של אלידע, ואני נשארתי בבית עם כרמל. תמר נסעה לקיבוץ כדי לעזור לפרידה ושהתה שם שבוע ימים, בהם באו אנשים רבים לנחם. בסוף אותו שבוע באנו גם אנחנו, ועלי לציין שפרידה נראית חלשה יותר, תשושה יותר, עכשיו שאין לה את אלידע.
אמנם מצבו הדרדר במהלך החודשים האחרונים, והוא עצמו דיבר על רצונו להשתחרר מהכאב, אבל זה עדיין הכה בכולנו חזק. כתבתי כאן בעבר על מצבו הבריאותי, ולאחרונה גם המנטלי, שהלך ונשחק, וזה עצוב לראות אדם כזה קמל ומת. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא שכב על מיטה במרכז הסיעודי של הקיבוץ, מחובר לצינור חמצן. כשנפרדנו אמרתי לו שבפעם הבאה נשחק שש-בש, כמו אז. זה כבר לא יקרה. יהי זכרו ברוך.

סוף אותו שבוע היה גם חג פורים, וכרמל התחפשה למיקי מאוס. השנה היא כבר הבינה את עניין התחפושת, ושיתפה פעולה בשמחה. ביום ראשון, חג פורים עצמו, נסענו לחיפה ונפגשנו עם אמא ויעל בקניו קסטרא כדי לראות הופעה לילדים (אמנם חלטורה לא מושקעת, אבל ניחא) המחופשים והצווחים. למזלנו בשלב מסוים גם לכרמל נמאס והלכנו למוזיאון דיאורמות של סיפורי התנ"ך ותולדות עם ישראל, כמו גם אגדות ילדים. לאחר מכן נסענו אל ההורים עד הערב.

חדשות טובות! מיקה התחילה לעבוד בתחילת מרץ בחברת "יפעת" בתור קלדנית. המשרה היא מ-7 עד 3 ועוד שני ימי שישי בחודש, ובסה"כ זו משרה מלאה. זו משרה של ראש קטן, הקלדת תוכן של תכניות רדיו וטלוויזיה, וזה מה שמיקה חיפשה. מה שכן, השכר הוא שכר מינימום... אם לא אמצא משהו בקרוב, לא נוכל לחיות ממשכורת כזו, ונצטרך לשחרר כסף מהחסכונות.

בשבוע שלאחר פורים גויסתי לסייע בגן לפיקניק אליו יצאו הילדים. מכיוון שהלו"ז שלי כרגע גמיש, לא היתה לי בעיה לבוא ולתרום בוקר אחד לטובת זמן איכות עם ילדי הגן. לאחר מאמצים לוגיסטיים מסוימים, הוצאנו את הילדים לשדה פרחים סמוך לגן, שם הגננת טלי סיפרה ושרה על הפרחים, על החיפושיות ועל האביב. הילדים אכלו ארוחת בוקר בשטח וחזרנו לגן עמוסי חוויות. הילדים, וכרמל ביניהם, היו מאושרים וטלי מתכננת עוד אירועים כאלה, בשיתוף ההורים. אירוע אחד שכבר נקבע הוא פיקניק בשישי שלפני יום העצמאות, עם כל ההורים.

בין לבין אני עדיין עסוק בחיפושי עבודה. כיוון שכבר הייתי אצל המון מראיינים, ונרשמתי אצל כמעט כל חברות ההשמה ואפילו אאוטסורסינג, מגוון האפשרויות שלי הצטמצם משהו. לקראת הפסח ירדה כמות השיחות משמעותית, וכרגע אני בהמתנה. ישנן משרות מעניינות יותר ומעניינות פחות, אבל בשלב זה אני לא פוסל שום משרה, ולו רק כי אני נמצא בבית כבר מעל חודשיים והמצב חייב להשתנות בקרוב, ויהי מה. ישנה הצעה ממשית פה ושם, אבל עדיין לא הגיעה אחת שלא ניסתה לקנות אותי בזול. בינתיים אני עוקב בדריכות אחרי לוחות מודעות ושולח קו"ח פה ושם. החזיקו לי אצבעות.

באמצע מרץ תמר קנתה רכב חדש (יד שניה) בעזרת הכסף שהשאיר לה אלידע. היא העבירה את הדייהטסו אפלאוז ששימש אותה נאמנה בשנים האחרונות לידינו, וכעת למיקה יש רכב שמשמש אותה בנסיעות לרכבת וחזרה. לצורך השימוש ברכב זה כמובן שעשינו ביטוח חובה וצד ג' (שעלותו מגיעה לשליש מערך הרכב!) וקנינו מושב נוסף לכרמל (יד שניה). הרכב זקוק לטיפול שוטף, אבל בסה"כ הוא נוסע יפה, יחסית לגילו ומצבו. בינתיים תמר עברה סופית לקיבוץ, והיא תהיה יומיים-שלושה כל שבוע באזור שלנו לצורך עבודה.

באותו שבוע לקחתי את כרמל לטיפת חלב, שם היא עברה אבחון התפתחותי אצל האחות וקיבלה חיסון. מן הסתם, היא לא אהבה את הרעיון ונכנסה ללחץ, במיוחד לאור העובדה שהוצאתי אותה מהגן לצורך העניין ושברתי לה את השגרה. היא בכתה ואפילו הקיאה קצת מרוב לחץ, אבל בעזרת הצעצועים שם היא נרגעה וחזרה לעצמה. מה שכן, הבכי והלחץ כל כך עייפו אותה, שהיא נרדמה בדרך הקצרה מטיפת חלב הביתה. אגב, האחות מדדה את כרמל, והיא כבר 89 ס"מ בגובה ו-13.5 ק"ג במשקל - בדיוק לפי הספר. מה עוד אפשר לבקש?

לקראת סוף מרץ היה בגן יום הורים, והגננת טלי בישרה לנו את מה שידענו כל הזמן: כרמל ילדה נבונה, בעלת זכרון נהדר, מדברת שוטף ובעלת אוצר מילים גדול לגילה, עצמאית (ועם זאת מחפשת כל הזמן את קרבת הגדולים) ולא מפחדת משום דבר ואף אחד. היא קצת חסרת סבלנות ואוהבת יותר לשחק בחצר מאשר לעבוד ליד שולחן, אבל בסופו של דבר ההתפתחות שלה יפה מאוד, וכנראה שאחרי הפסח נתחיל בגמילה מחיתולים. אנחנו מרוצים.

בהמשך אותו שבוע פורסמה ידיעה משמחת על כך שסוזאן וגה חוזרת לארץ! היא תגיע לשתי הופעות בחודש יולי, כאשר הפעם ההופעות נקבעו מראש לשני ימים שונים. בחמישי 15/7 היא תופיע בקיסריה (אותו מקום בו הופיעה לראשונה ב-1989) ולמחרת היא תופיע באמפי בחוות רונית. כמובן שבאותו יום כבר רכשתי כרטיס לחוות רונית (הייתי הולך לשתי ההופעות, אבל אני אסתפק באחת) והספירה לאחור החלה.
עוד לגבי סוזאן, בסוף פברואר אתר האינטרנט שלה עבר שדרוג ועימו אנדרטואו. העבודה נעשתה לאחר יד, והמעריצים נאלצו להרשם מחדש וללמוד ממשק חדש. היסטוריית הדיונים הארוכה נעלמה, ועדיין לא ידוע אם תחזור. מה שכן, יצרתי קשר עם בחור בשם וויל, שמנהל את האתר, והתחלתי לעבוד איתו על תיקון הבאגים באתר. זה מאוד נחמד שיש מישהו קשוב בצד השני, ואני מקווה שהשת"פ יימשך. אגב, שלחתי לסוזאן הודעה בטוויטר, ובתגובה היא החלה לעקוב אחרי... אני מניח שזה מחייב אותי לסטנדרט מסוים, הא?

בערב פסח מיקה עבדה ואני הייתי בבוקר עם כרמל בבית (הגן בחופש עד אחרי החג). בצהריים מיקה חזרה, התארגנו ונסענו עם דנה לקיבוץ. ביקרנו בדירה החדשה של תמר וגם אצל פרידה. את הסדר עשינו אצל דורון ומירי, כאשר היו שם גם הוריה של מירי ומשפחתו של אחיה - סה"כ 18 איש יחד איתנו. את חלקו הראשון של הסדר עשינו כהלכתו, והאוכל היה מצוין כרגיל. לאחר הקינוח השעה היתה כבר מאוחרת, וכרמל היתה עייפה מאוד (למרות שישנה בצהריים) ונסענו הביתה. במהלך הסדר כרמל התנהגה למופת, ומאוד נהנתה מהשירים, במיוחד מארבעת הקושיות, לאחר שהיא דרשה לשמוע אותן בבית שוב ושוב.

לאחר מנוחה הכרחית בבית ביום החג, כרמל ואני נסענו עם יפעת ודורון (מיקה עבדה) לחוות התוכים בכפר הס בחול המועד. אלינו הצטרפה יעל, שהגיעה לבלות איתנו את היום. האתר פתוח בחינם, תודות לבנק הפועלים, והמוני בית ישראל גדשו אותו כבר בשעות הבוקר. עם זאת, לא הרגשנו שם לחץ מוגזם, והחוויה היתה נחמדה. היינו בפינת ליטוף, בה ליטפנו ארנבות ושרקנים (כרמל קצת חוששת לגעת בהם), ואחר כך באזור התוכים המאולפים, שם ישב לי תוכי על הכתף. בנוסף, יש שם גן חיות שלם, אבל הדגש הוא על עשרות ומאות זני התוכים, בשלל צבעי הקשת.
לקראת צהריים כרמל התעייפה והחלטנו לנטוש. יפעת ודורון יצאו עוד לפנינו, ואנחנו עשינו את דרכנו לכיוון הרכבים בניחותא, בידיעה שאין לחץ. יעל הגיעה לאוטו ונסעה לכיוון הוד השרון בקלות, אבל אני נתקעתי בטור שזז בקושי בגלל רכב שנתקע, ולקח לי חצי שעה לצאת מכפר הס... כרמל כמובן נרדמה באוטו והתעוררה בבית. יעל ישנה אצלנו באותו ערב, לשמחתה של כרמל ושלנו.

היום יום שרבי, ומיקה החליטה שיהיה נחמד לנסוע לפארק הירקון כדי לטייל קצת לאורך הנחל. לקחנו איתנו כל מיני צעצועים, עגלה ותיק עם אוכל ובגדים להחלפה. נסענו לת"א וחנינו באזור הפארק, ואז גילינו לחרדתנו שהתיק איננו! מיקה נזכרה שהורידה את התיק מהבית, אבל כשהכניסה את כרמל לאוטו השאירה אותו לצד האוטו, עם הטלפון שלה והארנק בפנים. מיקה נשארה עם כרמל בפארק ואני נסעתי חזרה הביתה כדי לחפש את התיק. כשהגעתי הביתה מצאתי את התיק בחניה, אך ללא הטלפון. הארנק היה בתוך התיק, עם פנקס השיקים וכרטיס האשראי, אך המזומן שהיה בו, מעל 1000 ש"ח, נעלם. בלית ברירה התקשרתי למיקה (שהחזיקה בטלפון שלי) דרך סקייפ, ותיאמנו איפה להפגש. מיקה חסמה כמובן את הקו הגנוב, וכעת תצטרך לקנות SIM חדש ומכשיר חלופי... לא נעים, אבל כמו שמיקה ציינה, יצאנו יחסית בזול. לא נעלמו שיקים, לא נגנבו כרטיסים חשובים או ת"ז, כך שאין הרבה ביורוקרטיה. ועדיין, יצא לנו בילוי משפחתי מאוד יקר...

מוזר שדווקא כשיש לי זמן בבית, לא יוצא לי לעדכן את הבלוג... אני מניח שככל שאני יותר עסוק, כך יש לי יותר זמן פנוי לבצע את המשימות הקטנות. אני מקווה לעדכן שוב עוד החודש, אבל בלי נדר.