יום חמישי, 5 במאי 2011

21/9/04 - ג'קסון, ויאומינג


התעוררנו מוקדם בבוקר, ב-5:15. התארגנו, התלבשנו ועזבנו את המלון. המונית שהמלון הזמין בשבילנו הגיעה בזמן ונסענו איתה עד שדה התעופה BWI בבולטימור, נסיעה של כ-40 דקות. מסתבר שגם ב6:00 יש פקקי תנועה לתוך וושינגטון.

הגענו לשדה התעופה שעתיים לפני הטיסה, כך שהיה לנו הרבה זמן למצוא משהו לאכול. אכלנו משהו קטן (די ביוקר, אבל מה לעשות) והלכנו לעבור את הבדיקה הבטחונית. את המזוודות הפקדנו עוד לפני שנכנסנו לטרמינל. הבדיקה עצמה היא קפדנית: רנטגן לתיקים, נעליים, חגורות וכו'. נו, לפחות שם הם בודקים כמו שצריך.

הטיסה המריאה בזמן, דבר מפתיע. בטיסה המקומות לא היו שמורים, ולא היתה ארוחה מסודרת, אלא רק חטיפים ושתיה. לא סתם זו היתה טיסה זולה. מה שכן, הטיסה עברה בסדר גמור, והנחיתה היתה 40 דקות לפני הזמן! פעם ראשונה שאני או מיקה שומעים על דבר כזה.

לקחנו רכב בשדה התעופה בסולט לייק סיטי, לאחר תור של חצי שעה בדלפק של Alamo. קיבלנו שברולט קוואליר (שפה נקראת "קלאסיק"), רכב משפחתי מדרגת השכרה C או D אצלנו, אבל כאן נחשב "קומפקט". הרכב חדש לחלוטין – מודל 2005 עם 7600 מייל עליו. יש בו נגן דיסקים (לשמחתנו) והוא אוטומטי. לוחיות הרישוי של נוואדה.

יצאנו צפונה על אוטוסטרדה I-15. באחת היציאות לפני העיר Ogden ירדנו לאכול במסעדה מקומית, שהיתה מצוינת, טעימה מאוד, וגם זולה.

המשכנו צפונה עם האוטוסטרדה עד Idaho Falls, שם פנינו מזרחה לכיוון ג'קסון. בדרך עברנו דרך מרחבים כמעט אינסופיים של שדות ועמקים, כאשר האוטוסטרדה מתוחה כמו סרגל לאורך הנוף. מרחבים כאלה של קילומטרים על גבי קילומטרים בלי בתים אפשר לראות אצלנו רק בנגב, וגם זה לא מתחיל להתקרב למרחבים כאן. עברנו בכל מיני יישובים קטנים ועלומי שם כמו Swan Valley (אוכלוסיה: 213) וגם Victor (אוכלוסיה: 830). חורים נידחים ושכוחי אל, ומיקה הסכימה איתי שזה מאוד נחמד לנפוש במקום כזה, אבל בשום פנים ואופן לא לגור שם דרך קבע.

הנסיעה המהירה והארוכה על האוטוסטרדה (בערך שעתיים במהירות של 120 קמ"ש = 75 מייל לשעה) רוקנה חצי מיכל דלק ונאלצנו לעצור בתחנת דלק אי שם כדי למלא.

אחרי הרבה עליות ומורדות הגענו לג'קסון (או בשמה המלא Jackson Hole) ומיקה שמה עין על מלון שעברנו לידו. עצרנו ובררנו אם יש חדר. הפקידה הנחמדה אמרה שיש לה חדר במחיר מבצע של 180$, רק בשבילנו. למיקה יש טעם טוב, מה אומר ומה אגיד. לבסוף מצאנו חדר במוטל קטן בשם המאוד מקורי Rawhide Motel תמורת 72$. גם לא זול, אבל סביר.

העיירה היא עיירה בסגנון עיירות המערב הישנות. המדרכות הן מקרשי עץ, בתי העץ מאופיינים בפיתוחים של המאה ה-19, והאוכל פה אמנם די בינלאומי (יש פה אוכל סיני, איטלקי, בר יינות, מסעדות מפוארות ועוד), אבל בעיקר מגישים פה בשר על האש, והרבה.

הלכנו לאכול פיצה בפיצריה המקומית ואח"כ דיברתי עם ההורים בארץ. מיקה כמעט קפאה מקור בדרך חזרה לחדר במוטל, אפילו שזו הליכה של שתי דקות, מכיוון שהטמפרטורות כאן הן בערך 10 מעלות צלזיוס. בוושינגטון מזג האוויר התחיל להתחמם, אבל כאן אנחנו הרבה יותר גבוהים (משהו כמו 3 ק"מ מעל פני הים) ולכן קריר פה ויבש מאוד. מה שכן, אחרי כמה ימים של עננות וגשמים, כנראה שהימים הקרובים יהיו יפים, שזה טוב בשבילנו, במיוחד בילוסטון.

מחר נקום ונטייל בפארק Grand Teton, כאשר בסוף היום אנחנו צפויים לישון ב-Flagg Ranch.

[הבא]

יום שני, 2 במאי 2011

אקטואליה 2/5

איזה בלאגן... עוד לא הספקנו להתאושש מהטיול, וכבר חזרנו לשגרה. בערך. וחלק מהשגרה זה לכתוב, לא?

באמצע מרץ נודע לי שהמופע החדש של סוזאן וגה, הצגה מוזיקלית על חייה של הסופרת קארסון מקאלרס, תתחיל לרוץ ב-20 באפריל, ולא ב-28 כמתוכנן. לפני כן הייתי בטוח שלא יהיה לי סיכוי לראות את המופע, מכיוון שב-28 כבר היינו על הטיסה בחזרה לארץ (ועל כך ביומן המסע, שיפורסם כאן בקרוב מאוד, תוך שנה-שנתיים גג), והנה התגלגלה לפתחי הזדמנות שכל מעריץ חולם עליה: לראות את סוזאן באולם קטן ואינטימי, במופע חדש לחלוטין, ועוד בעיר מכורתה ניו-יורק. לאחר עדכון קצר למיקה, מיד הזמנתי כרטיס.

בפורים כרמל התחפשה לשלגיה, וזהו בעצם החג הראשון בו היא מבינה את עניין התחפושות, אוזני ההמן והרעשנים. עדיין רחוקה הדרך להכרת סיפור המגילה, אבל לא כל כך רחוקה. אחרי הכל, הילדה מאוד חכמה.. בכל אופן, אמא שלי ויעל באו בחג עצמו כדי להיות איתה פה בכפר סבא, ושלושתן עשו כיף חיים.

באותו ערב נסעתי עם יעל ואמא לחיפה, כדי לישון שם שלושה לילות. נקראתי לשלושה ימי מילואים בצומת גולני, ולכן העדפתי לישון בחיפה כדי לצאת כל יום מהבסיס (נגמרו ימי הליסינג, בהם הייתי נוסע מצומת גולני להוד השרון בלי לחשוב פעמיים, ולינה בבסיס הזה לא באה בחשבון). כשחזרתי, כרמל התייחסה אלי בחשדנות, וקצת כעסה עלי שנעלמתי לה. הלקח מכך היה להכין אותה מספיק זמן מראש לטיול שלנו.
המילואים היו מהיותר מיותרים בחיי. הביאו אותי, ועוד חמישה אנשי מילואים, לעבודות מחסן לצד האזרחים עובדי צה"ל. אלה האחרונים הם לא שיא האינטליגנציה והתחכום, בלשון המעטה, ועבודת המחסן, שמבוצעת שם ביום ע"י כשישה אזרחים, יכולה להתבצע ע"י שני אנשים נבונים בחצי יום, כולל הפסקת אוכל. תוספת של שישה אנשי מילואים היא מיותרת לחלוטין, מה שלא עשה רושם על אף אחד, ואנחנו בזבזנו את ימינו לריק. זו היתה חופשה מהעבודה על חשבון המדינה, מהסוג של בטן-גב, אבל אני מעדיף להמנע מחופשות כאלו.

אם כבר הזכרנו את העבודה, בשבועיים האחרונים שלפני הטיול היה עלי לחץ לסיים משימות ולסגור קצוות, כדי שכמה שפחות דברים יישארו באוויר כשאני לא זמין לטפל בהם. העברתי ידע לחברי הצוות האחרים, ובאופן כללי עבדתי אפילו יותר שעות מהרגיל. במקביל עשיתי גם הכנות אחרונות לטיול עצמו, כמו תכנונים של הרגע האחרון, קניית מזוודה וחגורת כסף, שאילת טלפון סלולרי לארה"ב מאורנג', והגעתי אל הטיול עם הלשון בחוץ.

בשבת שאחרי המילואים יצאנו עם לון ודינה לטייל בשפך נחל שורק, שליד קיבוץ פלמחים. בילינו איתם חצי יום בטיול נחמד בין פרחים ודיונות חול. כרמל הלכה איתנו כמו ילדה גדולה, אבל היא לא רגילה לטיולים כאלה, ובשלב מסוים היינו צריכים לקחת אותה על הידיים. הגענו עד לחוף הים, והיום השמשי הנהדר העניק לנו נוף נפלא של האזור כולו, ומשם חזרנו בדרך מקבילה אל האוטו. שמתי למיקה את משקפי השמש שלה על גג האוטו, והם נשארו שם כאשר נסענו... היו ואינם. מיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות זוג חדש למחרת היום. נסענו אל ההורים של דינה לארוחת צהריים חביבה, ומשם המשכנו הביתה. אנחנו צריכים יותר שבתות כאלו.

למחרת היום, ניר התחיל לסבול מכאבים וצפצופים באוזן. בתחילה הוא חשב שזה יעבור מעצמו, אבל לאחר יומיים של כאבי םמתגברים הוא פנה לרופא, שבדק אותו וגילה שמדובר בנקב בעור התוף, כנראה כתוצאה מלחץ. ניר אושפז לכמה ימים בביה"ח רמב"ם בחיפה לצורך מעקב, ובמקביל התחיל לקבל טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהומים.
לאחר אותם ימים התבדו החששות הכבדים, אבל ניר עדיין לא מאה אחוז. מיכל, שהתכוונה לקחת אותו לטיול בחו"ל לכבוד יום ההולדת ה-40 שלו, שחל בשבוע הבא, כמעט וביטלה את כל הסיפור בגלל שלא היה ברור אם לניר מותר לטוס במצבו, אבל הרופאים החליטו שלטוס זה בסדר. הם יטוסו לשבוע בניו-יורק ביום ההולדת עצמו, מיד לאחר יום העצמאות. אנחנו רק עכשיו חזרנו משם, אבל לא הייתי מתנגד לחזור איתם...

בסוף השבוע הראשון של אפריל הגענו לחיפה בשישי, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה (כולל ניר ששוחרר לכמה שעות), ונשארנו לישון אצל הההורים. למחרת בבוקר נסעתי עם יעל לקרית עמל בטבעון, כדי לעזור בהכנות לחגיגת יום הולדת 4 ליהלי. הגענו לחורשה עם שולחנות וגן משחקים, תלינו בלונים וקישוטים, מילאנו צלחות בחטיפים וניקינו קצת את האזור. ניר הגיע רק לכמה שעות, ולכן מיכל נשאה ברוב הנטל הלוגיסטי, והיא עמדה בו בכבוד.
למסיבה הגיעו ילדים מהגן של יהלי, קרובי משפחה וחברים של ניר ומיכל. בסה"כ היו שם המון ילדים קטנים, וכרמל הסתדרה שם לא רע, למרות שחלק גדול מהזמן היא היתה עסוקה ביצירה יותר מאשר בילדים. בכלל, הפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן, והן משחקות ביחד נהדר כשהן נפגשות.
לאחר הנרות והעוגה נסענו לקיבוץ, כדי לבקר את תמר ופרידה. בזמן שמיקה הלכה לישון צהריים, אני עשיתי צעדה של שעה וחצי מסביב לקיבוץ להוריד קצת את האוכל מיום ההולדת. לקראת ערב חזרנו הביתה, עייפים אך שבעים.

בשבוע שלאחר מכן, השבוע שלפני הטיול, פורסם שלהקת סוויד עומדת להופיע בארץ בקיץ (נכון לעכשיו התאריך הוא 1 ביולי), ואני כמובן מיהרתי להזמין כרטיס, ואיתי גם לון ודינה. אני מקווה שלא יהיה ביטול של הרגע האחרון, כפי שכבר קרה יותר מדי פעמים עם אמנים מחו"ל (אבל לא עם סוזאן וגה, לאושרי), ונזכה לחזות בלהקה בגני התערוכה.

בשבת, 9 באפריל, קצת אחרי חצות, יצאנו לטיול. על כך, כאמור, יומן מסע שלם. חזרנו בשישי האחרון, 29 באפריל, אחר הצהריים.

אתמול חזרתי לעבודה, תשוש ולא מפוקס, הישר אל תוך קלחת רותחת. הלחץ שהיה לפני הפסח כנראה נסוג לצורך החג, ועכשיו חוזר עם תגבורת. לפני תקופה לא פשוטה, אבל אני חייב למצוא את הזמן לעשות קצת כושר. לפני הטיול ביקרתי אצל דיאטנית, והמשקל שלי (בתוספת הכולסטרול הגבוה) אינו משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו בשקט.

כשנסענו לטיול השארנו את הטלפונים שלנו בבית ולקחנו מכשיר מאורנג', שתומך בתדרים סלולריים אמריקאים. כשחזרנו הביתה, הטלפון של מיקה התחיל שוב לעשות בעיות, והטלפון שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מיקה כבר הרבה זמן רצתה טלפון חדש, ועכשיו נראה כמו זמן טוב. לאחר מחקר שוק קצר, כל אחד מאיתנו בחר דגם, ומיקה קנתה שני מכשירים בחנות בת"א. למרות שאלה מכשירי נוקיה, הידועה בתאימות אחורה, המכשירים קצת מבלבלים אותנו. שני המכשירים הם בעלי מסך מגע, עם מערכת הפעלה חדשה יחסית ומצלמה טובה יותר, ומבחינתנו זו התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים. אני מניח שהמכשיר הבא יהיה כבר סמארטפון לכל דבר.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים