יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

אקטואליה 29/12 (חלק ב')


במוצאי שמחת תורה נסעתי לת"א לעוד הופעה של איה, הפעם ב"קפה ביאליק", שם ראיתי לפני ראה"ש את אדם בן אמיתי. להופעה ההיא הגעתי עם לון, קנינו כרטיס וישבנו על הבר בניחותא, ולכן לא חשבתי להזמין כרטיס מראש. הטעות הזו גרמה לי לחכות בחוץ עד שאחרון המזמינים (והיו הרבה כאלה) הגיע ונכנס, ורק אז נכנסתי אני, כשהמקום כבר צפוף. למזלי חברי הפורום שמרו לי מקום בשולחן שלהם, שהיה נח חלקית, אבל עדיף בהרבה על לראות את ההופעה מהשירותים.
ההופעה עצמה היתה טובה, אבל פחות טובה מזו שראינו בפ"ת בספטמבר, אולי בגלל הצפיפות, אולי בגלל הקהל. הפעם הבאתי מצלמה (בכל זאת, מטעויות לומדים) אבל תנאי התאורה לא עשו עמי חסד. לפחות הצלחתי לתפוס משהו בוידאו. מסקנה: אני צריך מצלמה יותר טובה להופעות! רשמים של מישהו לא-משוחד אפשר למצוא כאן.



אחרי החגים צללתי שוב לים העבודה. שינויים ארגוניים העבירו את הצוות שלי לאחריותו של מנהל בשיקגו. אותו מנהל הגיע לארץ לסבב דיונים בסוף אוקטובר, ואחת המסקנות מהדיונים (וממנהלים אחרים בשיקגו) היתה שהפעילות של הצוות (אם מישהו באמת מעוניין, אני יכול להסביר מה אנחנו עושים) מספיק חשובה ועמוסה כדי שנספח אלינו שני מפתחים נוספים ואיש QA. במקביל התחיל להתגלגל תהליך התכנון של משימות ל-2012 הבאה עלינו לטובה, תהליך שהוליד רשימה שתספיק לצוות כנראה גם ל-2013. כמובן שהציפייה היא שנספיק את הרוב המוחלט ב-12 החודשים הקרובים... בקיצור, הלחץ בעבודה רק גדל, ואני מנסה לשמור את כל הכדורים באוויר, גם בעבודה וגם בבית, בהצלחה חלקית. כמובן שהלידה המתקרבת תטרוף את כל הקלפים ותשלח את כל השגרה המאומצת הזו לכל הרוחות, והמערבולת רק תאיץ.

המחאה החברתית, שעברה על הארץ בחודשי הקיץ והגיעה לשיאה בהפגנה בה השתתפתי בתחילת ספטמבר, נרגעה משמעותית עם תחילת שנת הלימודים והחגים. הממשלה ניצלה את איבוד המומנטום הזה כדי להעביר סדרה של החלטות אנטי-חברתיות ואנטי-דמוקרטיות בעליל, מה שהצית ניצוץ חדש של מחאה אחרי החגים. הפגנה גדולה בכיכר רבין תוכננה למוצ"ש 29/10, ואני ניסיתי לשכנע את ידידיי הקרובים בחשיבותה של ההפגנה. מבחינתי, התכוונתי ללכת גם אם אהיה שם לבד, אבל לאחר שאחד-אחד כל הסובבים אותי הוכיחו את עצמם כפארשים מוחלטים, יצאה הרוח גם מהמפרשים שלי, ותחינה של הרגע האחרון ממיקה שאשאר בבית שברה את גב הגמל. באותו ערב גם ירד גשם, כך שהעובדה שבכל זאת הגיעו לשם כ-10000 איש היא בכל זאת מרשימה.

למחרת בבוקר התקיים יום גיבוש לעובדי המשרד. נסענו באוטובוס חדש-דנדש מהמשרד בהרצליה צפונה, לכיוון הגליל העליון, שם ביקרנו ביקב בוטיק, בו בצרנו ענבים וראינו איך הענבים נסחטים. טעמנו מספר יינות של היקב, שהיו חביבים ותו לא. לאחר מכן נסענו מרחק קצר ליקב גדול ותעשייתי יותר, שם למדנו מהייננית המקומית על המקצוע שלה והדקויות השולטות בתהליך גידול הגפנים והפקת היין. היא הסבירה גם על איך לטעום יין ואיך להבדיל בין יין טוב ליין כמעט-טוב. כמובן שטעמנו כמה יינות מתוצרת מקומית, שהיו לא רעים. במרחק הליכה משם ישנו עוד יקב בוטיק, שמתמחה גם בגבינות צאן. ראינו סרט קצר על ההיסטוריה וההתמחות של היקב, וטעמנו מהגבינות המצוינות שלהם. את היום סיימנו בארוחת ערב באחוזת דוברובין, שסגרה לנו את הפינה יפה מאוד (אחרי הכל, לא ממש אכלנו צהריים).
למרות שאותו יום היה מעונן וטפטף לפרקים, היה יום נחמד מאוד, וזה מרענן לראות את האנשים שאני רגיל לעבוד איתם גם בהקשר אחר לחלוטין, במיוחד כשלחלקם היין עולה לראש...

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

אקטואליה 28/12 (חלק א')

חודשיים וחצי הזנחתי את הבלוג... חוסר אחריות משווע. הרבה דברים מיוחדים קרו, וכולם טבעו בים של עבודה.

בין יום כיפור לסוכות נסעו אמא ויעל עם שקד לטיול של 9 ימים בלונדון. הן עלו על הלונדון איי, ביקרו בגריניץ', באזור הארמון וכיו"ב. עבור שקד זה היה טיול בת-מצווה, ונראה שעיניה נפתחו לעולם הגדול. במהלך הטיול היא הלכה עם יעל לראות הופעה של הזמרת קייטי פרי במקום אינטימי וקטן שנקרא O2 Arena, יחד עם עוד 23,000 איש. זו כנראה חוויה מדהימה, במיוחד עם הופעה ססגונית כמו זו. בכל מקרה, השלוש חזרו עם סיפורים ומאות תמונות, כמו שצריך.

בחג הסוכות, 13/10, נסענו לרמת ישי לערב אצל ניר ומיכל. היו שם ההורים ויעל, כמו גם הוריה של מיכל וסבתה. ניר צלה בשר על מנגל הגז וכמובן שלא נשאר שם אף אחד רעב. אם כבר היינו שם, סידרתי לניר קצת מהבלאגן במחשב, ויהלי שמחה להראות לכרמל את הצעצועים שלה. בכלל, ככל שהפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן הן נעשות חברות טובות יותר ויותר, וזה נהדר.

בשבת שבין החגים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אביב וניצן. המסיבה נערכה שוב בפארק הרצליה, ממש באותו מקום בו חגגנו בשנה שעברה. השנה אביב קצת יותר גדולה ולמרות הפער בינה (ובין חבריה) לבין כרמל, כולם נהנו מאוד. ניצן, מצד שני, רק בן שנה, כך שיש זמן עד שיתחבר עם ילדים גדולים יותר.

באותו יום גילינו שהמצבר בגרוטאה של מיקה מת, שנה וקצת לאחר שהותקן (כבר אז היה משומש, כזכור). שירות התיקונים של חברת הביטוח הגיע בראשון בבוקר והניע את הרכב עם כבלים בקלות, ואני נסעתי איתו לאזור התעשיה של כפ"ס כדי להחליף מצבר. לא הייתי צריך לנסוע רחוק, ואצל אחד מחשמלאי הרכב הרבים ראיתי שלט מאיר עיניים שהבטיח מצברים משומשים עם אחריות ובזול. נכנסתי, השארתי את האוטו וחזרתי על עקבותיי במונית, כאשר מיקה אספה את הרכב אחרי העבודה, עם מצבר תקין. למצבר שלושה חודשי אחריות, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לחזור על התרגיל הזה שוב בקרוב.

[חלק ב']

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

25/9/04 – פוקטלו, איידהו

[הקודם]

הבוקר השתדלנו להזדרז. קמנו ב6:30 והתארגנו בזריזות. עזבנו את בית המלון ורצינו ללכת לתדלק מעבר לרחוב, אבל גילינו שהאוטו מצופה בשכבת קרח דקה, שלא מאפשרת לראות שום דבר דרך החלונות. הפעלנו את החימום וחיכינו קצת, עד שהחלון הקדמי והאחורי הפשירו קצת. את יתר החלונות ניקיתי בתחנת הדלק.

אכלנו ארוחת בוקר במסעדה שנקראת Running Bear, שם אכלנו פנקייקים מד-הי-מים. אח"כ יצאנו חזרה לכיוון Midway Geyser Basin, שם היינו אתמול, כדי לראות את הבריכה הצבעונית, שהיא בעצם מעיין חם. הגענו כבר ב9:20 אבל נאלצנו לחכות עד שהערפל יתפזר קצת. במקום נמצא גייזר ענק, שפעם התפרץ כמזרקה, אבל לאחר התפרצות חזקה מדי בסוף המאה ה-19 נוצר מכתש ובו בריכה מבעבעת, שממנה בוקע עמוד ענן בגובה כמה עשרות מטרים.

משם המשכנו לכיוון הקניון הגדול של ילוסטון. סיירנו מנקודת תצפית אחת לאחרת כדי לצפות בקניון המדהים שבתחתיתו זורם נהר ילוסטון ושני המפלים (העליון הקטן והתחתון הגדול). העוצמה של המראה חזקה ממה שאפשר לתאר במילים או לתפוס בתמונות. ראינו את המפלים מרחוק וגם ירדנו בשביל אל ראש המפלים.

עזבנו את ילוסטון ביום שמש משגע, בלי ענן בשמיים, בחזרה לכיוון וסט ילוסטון, שם אכלנו צהריים וגם צרבנו את התוכן של כרטיסי הזכרון של המצלמה לדיסק. משם המשכנו על אוטוסטרדה US-20 דרומה, דרך הרבה מאוד כלום, לכיוון Idaho Falls, שם עלינו על I-15 כדי להגיע הנה. בדרך ראינו הרבה מאוד שדות, קצת סוסים, מעט מאוד בתים ועיירות (למשל Island Park, אוכלוסיה 215), ואפילו את רכס ה-Teton, שלא יצא לנו לראות בגלל העננים ביום שלישי ורביעי.

הגענו לפוקטלו Pocatello ולקחנו חדר ב AmeriTel Inn, שזו כנראה רשת-בת של Days Inn, כי זה נראה אותו דבר בדיוק. יש כאן אינטרנט חופשי והחדר כולל גם ארוחת בוקר. נראה איך יהיה...

מחר נמשיך דרומה, נכנס לסולט לייק סיטי, ונגיע עד אזור Bryce Canyon, בשאיפה נישן קרוב לפארק.

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.
בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.
השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.
כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.
בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

אקטואליה מוזיקלית

ביו ראשון 11/9 אספתי את לון מהבית (2 דקות מהעבודה שלי) ונסענו לפ"ת, למקום שנקרא ג'מס, לראות הופעה של איה כורם. זהו פאב-מבשלה, שמייצר את הבירות המצוינות שלו בעצמו, ובסוף הערב לון אפילו לקח מארזי בירה הביתה. התיישבנו בשולחן בצידה השמאלי של הבמה עם קנקן בירה ודיברנו עד שתתחיל ההופעה.

באיחור אופנתי קל איה עלתה על הבמה עם בן-זוגה, אדם בן אמיתי, שליווה אותה בגיטרה (ועליו עוד בהמשך), ושניהם נתנו הופעה מצוינת. ההופעה התבססה ברובה על שירי האלבום החדש, "לאלף את הסוסים", אבל כללה גם לא מעט שירים משני אלבומיה הקודמים בביצועים נהדרים. הם ביצעו שיר של אדם ביחד, ובאחד ההדרנים הוא שר עוד שיר שלו. בין השירים איה הקסימה את הקהל עם סיפורים על האלבום החדש, חוויות שחוותה במאהלי המחאה אליהם הגיעה הקיץ, ובכלל אנקדוטות על השירים. ההופעה נגמרה הרבה יותר מדי מהר, ואנחנו נשארנו עם טעם של עוד.

ביציאה ישב מר בן אמיתי עם דוכן מאולתר ובו דיסקים של איה למכירה. ברכתי אותו על הופעה מצוינת וקניתי את "איה כורם" ואת "שפה זרה", שרציתי מזמן לקנות ולא יצא לי. על הדרך שאלתי אותו למה הוא לא מוכר גם דיסקים שלו, והוא הפנה אותי לבאנדקאמפ שלו. למחרת נכנסתי, שמעתי וקניתי גם את האלבום שלו (עוד על כך, כאמור, בהמשך). בסוף שאלתי אותו אם יש אפשרות להגיד שלום לאיה, במידה והיא לא עייפה מדי. הוא נכנס מאחורי הקלעים ואחרי כמה דקות יצא וסימן לנו שאין בעיה. נכנסנו בנימוס, מבויישים כמו בני נוער מוכי אבק כוכבים, ודיברנו איתה כמה דקות. היא מצידה היתה חביבה מאוד ושמחה לחתום על הדיסקים שקניתי, ולבסוף גם הצטלמנו יחד למזכרת. אני חייב לציין שהתרגשתי קצת, אבל לא עשיתי מעצמי צחוק גמור. איה, אגב, היא כנראה הבנאדם הכי נחמד בעולם, וקיבלה אותנו בחום ולבביות הרבה מעבר למה שציפיתי.

לאחר שבועיים של חריש עמוק על האלבום המצוין של אדם, "קעקוע", ראיתי פרסום להופעה שלו בקפה ביאליק. דיברתי עם לון, שהתלהב גם הוא מהכשרון הנדיר של הבחור, וב-27/9 הגענו יחדיו כדי לצפות בהופעה. המקום קטנצ'יק, ומכיל 50 איש בלחץ. אנחנו ישבנו על הבאר במרחק של שני מטר מהבמה. בשלב מסוים אדם הגיע עם הגיטרה האקוסטית והגיטרה החשמלית (עם מגברים ואפקטים שונים) וחיבר הכל לחשמל. כשהתחילה ההופעה היו שם 30 איש (ביניהם גם אביו של אדם, שאול בן אמיתי, אושיית גיטרה בפני עצמו). ההופעה כללה את רוב שירי אלבומו, ועוד שני קאברים ושני שירים חדשים.
השיר הראשון עוד היה עם החשמלית, ונשמע מצוין. מיד עם תחילת השיר השני קפץ הפיוז ובית הקפה כולו החשיך... אנשי המקום החלו לנבור בארון החשמל, אבל ההופעה חייבת להמשך, אז אדם לקח את האקוסטית ופשוט המשיך לשיר ללא הגברה, כמו מקצוען אמיתי. גם אחרי שחזר החשמל, החשמלית סירבה לשתף פעולה, ולכן כל היתר ההופעה היתה עם האקוסטית בלבד. הבחור הוציא מהגיטרה האקוסטית דברים שלא האמנתי עד היום שאפשר להוציא ממנה, ואני מנגן על גיטרה יותר ממחצית חיי. להגיד שהתרשמתי עמוקות זה אנדרסטייטמנט.
אדם הוא בחור צנוע, שלא מקדם את עצמו כמו שצריך, ולכן רוב האנשים פשוט לא שמעו עליו, גם לאחר ששיריו קיבלו לא מעט זמן אוויר בגלגל"צ. היינו צריכים לשאול במפורש אם יש לו דיסקים למכירה, ולון קיבל עותק חתום עבורו ועבור דינה. אדם גם נחמד מאוד, ממש כמו איה, וכשדיברנו איתו לאחר ההופעה על המשך דרכו, הוא אמר שהאלבום הבא "בתנור". אני מחכה.

כאן המקום לציין שאחרי ההופעה של איה, לון העלה את התמונות שלנו לפייסבוק, ואיכשהו נוצר קשר ביני לבין בחור בשם דורון מפורום המעריצים של איה ב"תפוז", שגם זכה בתחרות פייסבוקית בהופעה פרטית של איה אצלו בסלון. הוא הזמין, כמובן, את כל חברי הפורום, וגם אותי. אני עוקב אחרי הטוויטר של איה, חבר שלה בפייסבוק, קורא את הבלוג שלה ומזמר את שבחיה בכל הזדמנות... כנראה גם אני מעריץ :-)
במוצ"ש 1/10 הגעתי לביתו של דורון בראשל"צ, מעט באיחור. בתזמון מושלם, איה הגיעה עם הגיטרה ביחד איתי, והחבורה כולה (כ-15 איש) כבר הגיעה וחיכתה לנו. עבורי זה מפגש ראשון מסוגו ולא ממש ידעתי למה לצפות, אבל חברי הפורום האחרים היו מאוד נינוחים ואיה נראתה כמי שנפגשת עם חברים ותיקים. החבורה המגובשת ישבה, אכלה וצחקה, ואני בעיקר בחנתי אותם מהצד, משתדל להיות פתוח וחברותי. בשלב מסוים עברנו לחלק האמנותי, כשאיה יושבת על כסא עם הגיטרה ומולה קלסר עם מילים ואקורדים. את השירים בחרו חברי הפורום מראש, כך שזו לחלוטין לא היתה הופעה רגילה, בלשון המעטה. איה ביצעה את השירים הנידחים, אלה שרק המעריצים באמת אוהבים, והתגובות היו בהתאם. המארח דורון כמעט התעלף מרוב התרגשות (גם אני הייתי מרגיש כך אם סוזאן וגה היתה באה אלי הביתה עם גיטרה בשביל לשיר לי).
אחרי ההופעה היתה החלפת מתנות סמליות לראש השנה ועוד קצת דיבורים וצחוקים, ובנקודה מסוימת הבנתי שהשעה מאוחרת ואני צריך לזוז הביתה. נתתי לאיה מתנה משלי לראש השנה: את העותק השני של הספר של סוזאן, שקניתי ממש מזמן ואף פעם לא מצאתי למי להעניק. היא מאוד הופתעה ואני מקווה שהיא תהנה מהמתנה ושהספר ייתן לה השראה לעוד הרבה שירים נהדרים. מי יודע, אולי גם קאבר יצא מזה...

בחודש הבא איה מגיעה להופעה בכפר סבא. לא נלך?

יום שני, 5 בספטמבר 2011

24/9/04 – West Yellowstone

[הקודם]

אתמול היה יום קצת חלש מבחינת הטיול. התעוררנו מאוחר, התקלחנו והתארגנו, ועד שיצאנו לטייל (אחרי ארוחת בוקר) כבר היה 10:00.

הגענו ל Grant Village בתוך פארק ילוסטון, השוכן לחופו של אגם ילוסטון. שם במרכז המבקרים קיבלנו מידע על האטרקציות והמסלולים הרגליים בפארק כולו. בכפר גם מרכז הזמנות חדרים לכל האכסניות בפארק. שם הסתבר לנו שכל החדרים בפארק מוזמנים מראש! נאלצנו להתקשר למלונות בעיירה West Yellowstone, שנמצאת על הגבול המערבי של הפארק (בשטח מדינת מונטנה), ולהזמין חדר ליומיים במלון Days Inn, סניף של רשת כלל אמריקאית. המחיר סביר והחדר גם כן.

החלטנו לנסות את אחד המסלולים באזור Lake Village, שנמצא בקצהו הצפוני של האגם. נסענו עד שם והתחלנו לטייל (בגשם דקיק ובוץ בעומק 5 ס"מ). בשלב מסוים החלטנו שזה לא כיף לטייל עם המטריות ולהתלכלך בבוץ, אז חזרנו על עקבותינו אל האוטו ונסענו לאזור West Thumb, אזור פעיל מאוד מבחינה גאולוגית, הנמצא לא רחוק מ Grant.

המפרץ המערבי באגם הוא למעשה לוע של הר געש פעיל, שהתפרץ לפני בערך 125,000 שנים, והקרקע שם עדיין מאוד פעילה. במקום נמצאים גייזרים ובריכות "מעשנות", וביניהם עובר מסלול על רציף עץ (הקרקע אינה יציבה להליכה). הפעילות היא מרתקת, כאשר בורות באדמה פולטים ענני קיטור וגופרית, ובריכות שלמות צבועות בצבעי הקשת השונים, משום שיצורים מיקרוסקופיים חיים במים החמים וצובעים אותם. כמו כן יש שם כמובן מספר גייזרים קטנים ופעילים, אבל אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו של הגדול מכולם, Old Faithful (עליו בהמשך).

מכיוון שהתחלנו את היום מאוחר ומזג האוויר היה די מגעיל, נסענו לאכול צהריים במרכז המבקרים של Old Faithful בשעה 16:00 בערך. המרחקים בפארק הם לא גדולים, אבל הדרכים לא מאפשרות נסיעה של יותר מ-35 או 45 מייל לשעה, כך שלוקח שעה להגיע ממקום למקום. הנופים בדרך מהממים, ואנחנו עוצרים מדי פעם במפרצון בצד הדרך כדי לצלם. בכל מקרה, במרכז המבקרים אכלנו במזנון מהיר (בסגנון מזללות ידועות) ושבענו עד הבוקר. משם המשכנו הנה, כדי לסיים את היום.

היום, לאחר שלמדנו את לקח יום האתמול, קמנו ב6:30 ומיהרנו, כדי להספיק כמה שיותר. אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון (טיפה יקר, כצפוי) ויצאנו לדרך כבר ב9:00. בבוקר היה ערפל כבד שבגללו הראות על הכביש היתה כמעט אפסית, אבל ככל שעלינו בגובה ראינו יותר ויותר את השמש. היום, לעומת אתמול, היו שמיים בהירים ושמש נעימה, ומחר צפוי מזג אוויר דומה.

נסענו צפונה לכיוון Mammoth, עיירה קטנה הקרובה לאזור בו טראסות של מעיינות חמים וגייזרים. זו גם הנקודה הצפונית ביותר אליה אנו מגיעים בטיול שלנו. חנינו ויצאנו למסלול אל עבר Beaver Ponds. כעבור כ-2 ק"מ נזכרתי ששכחתי את המפתחות של האוטו בדלת בצד הנוסע, מבחוץ. מיקה נלחצה והתחילה לרוץ קדימה כדי לסיים את המסלול מהר יותר. אני ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר ושהאוטו מבוטח ונוכל בקלות לבטל את הויזה שלה (התיק שלה נשאר באוטו), אבל היא היתה לחוצה ולא רצתה לשמוע אותי. אני הלכתי מאחוריה, עוצר מדי פעם לצלם את הנוף (ושוב תודה למזג האוויר הנפלא).

בסופו של הגענו לבריכות שנוצרו ע"י סכרים של בונים, אבל איבדנו את השביל. הובלתי אותנו ישר במקום שבו היינו צריכים לחצות פלג מים וללכת ימינה. מהר מאוד איבדנו את הדרך, ומיקה התחילה להשבר. קודם האוטו, עכשיו השביל... היא כמעט בכתה שם. החלטנו לחזור על עקבותינו ולהגיע חזרה לנקודת המוצא, כשפגשנו קבוצת מטיילות שידעו את הדרך. הן הראו לנו איפה טעינו, ואנחנו המשכנו עם השביל חזרה עד לעיירה (המסלול הוא מעגלי באורך 8 ק"מ). המסלול לקח לנו 4 שעות.

להפתעתנו הרבה מצאנו את האוטו, עם המפתח תקוע בדלת, בדיוק במקום ובמצב שהשארנו אותו. כנראה שהאנשים פה יותר טובים מבארץ או בעיר גדולה. מיקה נרגעה וסלחה לי על השטויות שעשיתי, אבל מעכשיו והלאה המפתחות של האוטו נשארים אצלה.

אכלנו צהריים שם בעיירה (שוב בסגנון מזללה, אבל משמעותית יותר טוב) וגם קנינו מחזיק מפתחות/מצפן. נחמד. מעכנו גם מטבע של סנט עם חותמת למזכרת.

משם נסענו דרומה לכיוון Old Faithful שוב, הפעם כדי לצפות בהתפרצות הגייזר הגדול, אשר מתפרץ בקביעות כל שעה ו-19 דקות. נסענו יותר משעה כדי להגיע לשם (בעיקר בגלל רכבים איטיים על הכביש) והגענו ב17:00. למזלנו חיכינו רק 10 דקות עד להתפרצות המרהיבה והסוערת. צילמתי סרטון במצלמה ואני מקווה שממנו אפשר יהיה לקלוט את העוצמה של הדבר.

מכיוון שלא נשארו הרבה שעות אור, החלטנו לנסוע למסלול קצר ליד אזור גייזרים קרוב בשם Midway Geyser Basin, שם נמצאת הבריכה הצבעונית ביותר בפארק, בשם Grand Prismatic. חנינו בחניון ממנו מתחיל המסלול לכיוון Fairy Falls, כפי שאמר לנו הריינג'ר אתמול בבוקר. על השביל, כלומר משני צידי השביל, עמד עדר של ביזונים ולעס את ארוחת אחר הצהריים שלו. מיקה, שכבר עברה היום מספיק, סירבה לעבור דרך העדר ואני נאלצתי לעזוב אותה במכונית לחכות לי.

הלכתי דרך העדר, חוויה קצת מפחידה אבל נחמדה. כאן המקום להסביר שהביזונים הם קרוב-רחוק של הפרה, ושאיפתם היחידה בחיים היא לאכול הרבה עשב בלי שיפריעו להם. השתדלתי מאוד לתת להם הרגשה שאין לי שום כוונה להפריע להם. בכל אופן, המשכתי עם השביל, אבל לא מצאתי את הבריכה הצבעונית. בסופו של דבר פגשתי שני מטיילים על אופניים, שהגיעו מהכיוון ההפוך, ואמרו שהם לא ראו שביל אל הבריכה, ואולי כדאי לנסות מהחניון השני. טוב, ננסה מחר. חזרתי ברגל עד האוטו (העדר המשיך בינתיים הלאה), אחרי ששרפתי 45 דקות בהליכה לבד. לא נורא, זה הוריד את ארוחת הצהריים. משם חזרנו הנה.

מחר, בנוסף לבריכה הצבעונית, נראה (בשאיפה) את המפלים הגדולים, ואח"כ נצא מהפארק לכיוון דרום, אל הפארקים של יוטה.

יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

22/9/04 - Flagg Ranch


הבוקר בג'קסון הראו כל השלטים האלקטרוניים 32 מעלות, שזה 0 בצלזיוס. הלכנו בקור המקפיא למסעדה לא רחוק מהמוטל כדי לאכול ארוחת בוקר בסגנון בופה (חביתה עם בייקון, פנקייקים, לחמניות) עם שוקו חם. השוקו היה טוב, היתר לא משהו.

יצאנו אל הפארק עצמו. בכניסה קנינו מנוי שנתי לכל הפארקים בארה"ב כי עשינו חישוב שזה יוצא יותר משתלם מלשלם כניסה ב-4 פארקים. מזג האוויר היום היה מאוד מעונן, כשענן כבד יושב על הפסגות של רכס הרי Teton. חבל, כי רק אתמול היתה ראות פנטסטית, ובסוף השבוע צפוי להתבהר. הנוף עדיין היה מהמם, ואני מקוה שהתמונות יצאו בסדר ויעשו צדק עם הנוף.

הגענו לאגם Jenny וחנינו שם. קנינו כובע צמר (בנוסף לכפפות שקנינו בג'קסון) ושטנו בסירה לצד השני של האגם. שם הלכנו מסלול של 4-5 ק"מ שלקח אותנו למפלים הנסתרים של הנחל שנשפך לאגם, וגם לנקודת תצפית מדהימה על האגם בשם Inspiration Point. משם חזרנו חזרה למעגן הסירות והקפנו את האגם לאורך החוף חזרה למקום בו חנינו. כל הטיול ירד עלינו שלג דקיק, שזה היה ממש יפה וגם מוזר (שלג? בספטמבר?). בנקודות מסוימות בטיול עצרתי, הסתכלתי על השלג ושמעתי את השקט המוחלט. זו היתה פשוט חוויה רוחנית.

המשכנו צפונה לאזור Signal Mountain כדי לאכול שם צהריים (השעה היתה כבר כמעט 15:00). אכלנו המבורגרים עם גבינה בלחמניה, עם צ'יפס בצד. דומה לתפריט של מזללות, אבל כל כך שונה בטעם ובאיכות האוכל! השירות היה קצת איטי, מה שכן.

המשכנו לאזור Colter Bay כדי לראות את המקום, שיושב על שפת אגם ג'קסון. לתדהמתנו גילינו שהאגם כמעט יבש לחלוטין, עם שלוליות ענקיות פה ושם. המקום נראה כאילו היה אתר נופש עזוב. במרינה הרציפים נחים על קרקעית האגם, שם צומח עשב פראי והברבורים מחפשים לשווא את הדגים בין העשבים.

ויתרנו על המסלול באזור והגענו הנה, Flagg Ranch. זוהי חווה לאורחים, שבעבר היתה מוצב של חיל הפרשים בילוסטון, והיום זוהי אכסניה המציעה פעילויות באזור (שייט, רכיבת סוסים, סקי). מכיוון שזו האכסניה היחידה באזור כולו, הם מרשים לעצמם לקחת 145$ ללילה, לפני מס! אני נדהמתי לשמוע, ובלית ברירה הסכמתי למחיר המופקע. חדר הוא רבע ביתן, ובו 2 מיטות. אין טלויזיה, החדר לא נקי ומצוחצח, המיזוג פה קצת מקרטע והמקלחת זקוקה לעדכון. וכל זה במחיר גבוה ממה ששילמנו על החדר בלב מנהטן! חוצפה של אנשים.

מחר נראה את חלקו הראשון של ילוסטון, וסביר להניח שנצטרך לישון בעוד אכסניה פשוטה ויקרה.

[הבא]

יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

אקטואליה 30/8 (חלק ב)


באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.
אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.
אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.
לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).
ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

אקטואליה 30/8 (חלק א')

חודשיים לא פשוטים עברו על כוחותינו. יולי השנה היה חם, לח ודביק אפילו יותר מבשנה שעברה ואוגוסט לא אכזב גם הוא. עומס העבודה גדול מתמיד, ועם זאת היתה תקופה מלאה מוזיקה וחידושים.

בשישי 1/7 נסעתי עם לון ודינה להופעה של סוויד בגני התערוכה, שם פגשנו זוג חברים שלהם בשם אבי ושני. ההופעה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 אבל באיחור אופנתי הלהקה עלתה לבמה (ללא מופע חימום) רק בשעה 23:00. במהלך ההופעה אמר הסולן ברט אנדרסון אולי משפט של ברכה לקהל, אבל האנרגיות המטורפות של ההופעה פיצו על הכל. ההופעה נמשכה פחות משעה וחצי, כולל הדרן בודד, וכללה שרשרת של 18 מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מבוצעים בהתלהבות ראויה להערצה ע"י הסולן בן ה-44 וחבריו. הם באו לתת בראש, ואין ספק שהם יודעים את העבודה.
מערכת ההגברה לא היתה במיטבה, והצליל קצת צרם (גם למחרת הרגשתי צפצופים באוזניים), אבל נהניתי מההופעה כמו שלא נהניתי הרבה זמן (עם כל הכבוד להופעות של סוזאן וגה, זה סגנון שונה לחלוטין), ויצאתי ממנה צרוד מרוב שירה וצעקות. לאחר ההופעה, שהשאירה טעם של עוד, היינו כולנו מוצפים אדרנלין. החלטנו להמשיך את הערב במקום אחר, ונסענו לבית קפה ברחוב דיזנגוף בת"א. שם ישבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו עד שעה קטנה בלילה. חזרתי הביתה לקראת 4:00, מה שקרה בפעם האחרונה אולי כשהייתי סטודנט.

בשבוע שאחרי הייתי בשלושה ימי מילואים. עוד תרגיל, זהה לקודמיו, אלא שהפעם קודמתי לתפקיד פיקודי זוטר (אולי בגלל הדרגה החדשה), לא שזה שינה משהו מהותי בחוויה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, עשיתי כל מאמץ שלא לישון שם בבסיס. בבוקר הראשון נסעתי עם שני קצינים מאזור המרכז, ובאותו ערב גם חזרתי איתם. בבוקר השני נסענו שוב, אבל בערב השני החליט הקצין בעל הרכב שהוא נשאר לישון בבסיס, ואני תפסתי טרמפ עם מישהו אחר לחיפה, כדי לישון אצל ההורים. למחרת אבא הקפיץ אותי קצת אחרי 5 לפנות בוקר (או שמא לילה?) להסעה מהדר שעברה דרך הקריות והגיעה עד הבסיס, מה שאמר יום עייף במיוחד. זה לא שינה הרבה, כי התפקיד העיקרי שלי באותו יום היה לנהוג במהירות של 60 קמ"ש ברחבי הגליל והגולן.
בערב היום השלישי, לאחר ששוחררנו, נסעתי עם אלי, הקצין בעל הרכב איתו נסעתי ביום הראשון והשני, הביתה. יצאנו מהבסיס והרכב שלו התחיל להראות סימני מצוקה קלים בצורת נורות דולקות. התפללנו חזק והמשכנו בנסיעה, אבל כנראה שלא מספיק חזק, כי אחרי כמה ק"מ הרכב פשוט נכבה בזמן הנסיעה ונאלצנו לעצור בצד. בדיקה קצרה וגירוד קל בראש לא קידמו אותנו כהוא זה, אבל אחרי כמה דקות של מנוחה הרכב התניע והמשכנו לנסוע עוד כמה ק"מ, שם העניין חזר על עצמו. בשלב זה התחלנו לעשות טלפונים במטרה למצוא שירות תיקוני דרך שיוכל לחלץ אותנו, ובסופו של דבר מצאנו את השירות שהביטוח מספק. בחור נחמד ויעיל בשם סעיד הגיע אלינו, בדק את המנוע וגילה שרצועות האלטרנטור גמורות. חשבנו שמפאת השעה האוחרת, הדבר יצריך גרירה למוסך ותיקון יקר ביום המחרת, אבל 2-3 טלפונים זריזים של סעיד העלו פתרון מהיר וזול בהרבה - הבאת רצועות חדשות מכפר כנא הסמוך על המקום, ובמחיר סביר. נסע הבחור, קנה, חזר, תיקן על המקום וקיבל טיפ נדיב. המשכנו הביתה, אמנם באיחור אבל מרוצים מאוד.

באותו שישי שמתי את כרמל בגן, נסעתי לת"א לאסוף את מיקה מהעבודה וביחד הגענו למרפאה הפרטית של רופא הנשים בבני-ברק לצורך בדיקת שקיפות עורפית. הבדיקה עברה בסדר, ואין סיבות לדאגה. באותו עניין, חודש לאחר מכן מיקה עברה סקירת מערכות מתקדמת, בה למדנו שתהיה לנו עוד בת (יאי! D-: ) והיא מתפתחת בצורה מושלמת. עם זאת, בדיקת החלבון העוברי הניבה תוצאה גבולית, ולכן בשבוע שעבר מיקה עברה בדיקת מי-שפיר, והתוצאות בקרוב.

ב-11/7 חל יום הולדתה של סוזאן וגה, ובאותו יום יצא גם החלק השלישי בסדרת האלבומים Close-Up, בו היא נותנת פרשנות מחודשת לשיריה הישנים. הפעם, משום מה, האלבום זמין להורדה אך הדיסק עצמו נמכר בינתיים רק דרך אמאזון בריטניה, כך שמעריצים אמריקאים אינם יכולים לקנות אותו (אלא אם כן יזמינו וישלמו מחיר מטורף על המשלוח), אבל לישראל המשלוח סביר. הזמנתי את הדיסק בהזמנה מוקדמת וקיבלתי אותו בשבוע בו יצא. ישנם ביצועים טובים מאוד וכאלה שסתם טובים, ויש אפילו שיר חדש מתוך המופע שראיתי באפריל על קארסון מקאלרס (פרטים ביומן המסע... לכשיפורסם). מומלץ בחום!

באותו שבוע ניצלתי את המתנה שניר קנה לנו ליום הנישואין וימי ההולדת - כרטיס זוגי להופעה של אהוד בנאי באמפי שוני ליד בנימינה. מכיוון שמיקה אינה נמנית על מעריצותיו, הזמנתי את לון לבוא איתי והוא הסכים בחפץ לב. יצאתי מהעבודה קצת מוקדם וחשבתי לתומי שאסע לבנימינה, אפגש עם לון לפני ההופעה, נשב לאכול משהו ואז נגיע בניחותא. לא לקחתי בחשבון את פקקי חמישי אחה"צ... הדרך צפונה לקחה לי כמעט שעתיים. כשהגעתי כבר לא נותר זמן רב, ולכן חטפתי משהו קטן לאכול ולשתות ונסענו לאמפי.
ההופעה היתה ללא מקומות מסומנים, ואנחנו התמקמנו בשורה השניה באמצע, מקום מעולה לכל הדעות. האזור שלפני השורה הראשונה התמלא במהרה עם תחילת ההופעות בבני נוער ומעריצים שהתקבצו כדי לרקוד במרחק נגיעה מהזמר והלהקה. ההופעה עצמה היתה מצוינת, התחילה שקטה ורגועה, ועם הזמן הלך וגבר הקצב, עד שבהדרנים כל הקהל, ואנחנו איתו, היה על הרגליים. חוויה נפלאה, גם למי שאינו מעריץ מושבע.

יום שישי, 1 ביולי 2011

אילוף סוסים זה לא פשוט

איה כורם היא זמרת שאני מאוד מעריך, בעיקר בגלל כשרון הכתיבה שלה. נכון, יש לה גם שירי פופ דביקים, אבל מי שישמע את האלבומים שלה במלואם יגלה שבשירים שלה יש לפעמים סרקאזם, ביקורת חברתית או חשיפה של העולם הפנימי שלא מצאתי אצל הרבה יוצרים ישראלים אחרים. כמו כן, יש לה שירים שמנותקים לחלוטין מהמציאות שלנו (זה לדוגמא), והיכולת הזו להתחבר למציאות אחרת היא נדירה. אצלי זה מתחבר כמובן לשירים מסוימים של סוזאן וגה, למרות שיש בין שתי היוצרות פער שלא יגושר, עם כל הכבוד לכורם.

לפני שנתיים סוזאן וגה יצאה לדרך חדשה ועצמאית, לאחר שחברת התקליטים Blue Note נטשה אותה לאנחות בעקבות כשלונו המסחרי של אלבומה השביעי, "Beauty & Crime". וגה פתחה לייבל משלה והחלה להקליט מחדש את השירים הישנים שלה. המטרה היתה כפולה; מצד אחד, שיהיו לה הקלטות עליהן יש לה זכויות (הזכויות לשירים המקוריים אצל חברת התקליטים כמובן), ומצד שני היא הוציאה עד עכשיו שני חלקים מתוך ארבעה בסדרת אלבומי אוסף המסודרים על פי נושא הכתיבה, מוצר שהיא יכולה למכור בעצמה ולגרוף ממנו את רוב הרווחים.

לשמחתי, איה כורם הלכה בדרך דומה. לאחר צאת אלבומה השני, "שפה זרה" (אלבום מצוין שכל חסרונו הוא שלא כלל להיטים), נוצר סכסוך בין איה לבין חברת התקליטים שלה "עננה" בנוגע לחוזה עליו היא חתומה, והיא החליטה להפיק את אלבומה השלישי בעצמה. במהלך השנה האחרונה היא עבדה קשה בהפקת האלבום החדש, תהליך אותו תיעדה בבלוג שלה שנהניתי מאוד לקרוא. שני שירים מתוך האלבום הושמעו ברדיו וזכו להצלחה, והאלבום כולו, שנקרא "לאלף את הסוסים", יצא היום. את העותק שלי כבר הזמנתי.

מעבר להנאה מהמוזיקה, יש כאן עניין עקרוני יותר. אם יוצרים מוכשרים כמו איה כורם יצליחו "לעשות את זה" בכוחות עצמם, ללא המנגנון המנופח של חברות התקליטים (מהן כורם לא חוסכת שבטה בבלוג), ייחלש כוחן של אלו ונצטרך לסבול הרבה פחות זבל מוזיקלי חסר זכות קיום. מבחינתי אלו שתי ציפורים במכה אחת.

יום רביעי, 29 ביוני 2011

אקטואליה 28/6 (חלק ב')


בערב שבועות הגענו אל שרון למפגש משפחתי, שהפעם כלל גם את אהרל'ה. דיברנו, צחקנו, התעדכנו ואכלנו, והיה ערב מהנה. הילדות שיחקו, אבל בשלב מסוים העייפות השתלטה על כרמל, שלא ישנה צהריים באותו יום. היא נשכבה על פוף גדול בסלון ונרדמה, עם כל ההמולה שסביבה.

ביום שאחרי החג, בו אגב חל יום הולדתה ה-30 של דנה בהצטלבות של התאריך העברי והלועזי, נסענו לאולם אירועים בעפולה על מנת לחגוג את בת-המצווה של שקד. התינוקת הקטנה ההיא גדלה והפכה לילדה והיום היא נערה על סף הבגרות. איך שהזמן רץ... החגיגה היתה קטנה ומאופקת (יחסית להפקות הענק המזעזעות הנהוגות במקומותינו בימים אלה), ודמתה יותר לערב כיתה מושקע מאוד. היו ריקודים, ברכות וצוות צילום, ואפילו כרמל רקדה ונהנתה. אחרי שהיא ישנה בדרך צפונה היא היתה טעונה באנרגיה, ועדיין הוציאה מספיק מרץ כדי להרדם ברגע שהתחלנו לנסוע משם.
נסענו לישון בחיפה אצל ההורים, ולמחרת בבוקר ירדנו לחוף הים כדי לאכול בראנץ' לכבוד יום הולדתה של מיקה. אחרי ארוחה קלה, טיילנו קצת על החוף, ובשעת צהריים חמה נסענו הביתה.
אגב, באותו יום יפעת ודורון עברו דירה, לאחר שבעלי הבית שלהם פינו אותם לפני תום החוזה, על מנת למכור את הדירה. הם חיפשו דירה סבירה בקדחתנות במשך מספר שבועות, ולבסוף מצאו את מבוקשם באזור פולג בנתניה. קצת רחוק, אבל לא בקצה השני של העולם.

ביום ראשון לפני שבועיים נפטרה חנה, אשתו של סבי משה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. לפני המחלה היא היתה פולניה עקשנית, שסירבה להודות בקשיי החיים וחייתה את חייה בעצמאות מופגנת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא היתה מאושפזת בבי"ח כרמל, לאחר ניתוח שלא ממש שיפר את מצבה. מוחה החריף וההומור הציני שלה לא נפגמו, והיא התבדחה על המחלה ועל סיכויי ההישרדות שלה, אבל היא כבר נראתה צל של עצמה. לאחר הניתוח היא נאלצה לעבור לבית אבות, על מנת שתוכל להעזר בסיוע רפואי צמוד, אבל ניכר עליה שאיבדה את רצונה לחיות. הסבל היה קשה מנשוא, והיא אמרה לא פעם שהיא רוצה לסיים את הכל ולהצטרף לסבא שלי, שנפטר לפני שתים עשרה שנים. לפחות עכשיו היא הגיעה אל מנוחתה. יהי זכרה ברוך.
מיקה מסרה לי את ההודעה על דבר מותה כשחזרתי ממשחק סקווש בראשון בלילה, ולמחרת שוחחתי עם אמא שלי, שהודיעה לי שהלוויה תתקיים באותו יום. עבדתי חצי יום ולקחתי רכבת לחיפה כדי להיות שם עם המשפחה כולה. מזג האוויר היה מעונן וקודר, ומרגע שמסע הלוויה החל נפתחו ארובות השמיים וירד גשם זלעפות, שנמשך עד שטקס הלוויה הסתיים. אם לא הייתי אתאיסט מושבע, הייתי עוד מתפתה לראות בזה איזשהו סימן קוסמי.

בשלישי האחרון דנה באה לשמור על כרמל, ואנחנו נסענו מרחק קצר מהבית לרמת-הכובש לחתונתה של גלי, חברתה של מיקה מימיה במשרד עורכי הדין בת"א. למיקה יצא לפגוש את החתן בהזדמנות זו או אחרת, ושנינו מכירים את גלי, אבל זהו. אירחנו חברה האחד לשניה, אכלנו מהאוכל וראינו את טקס החופה, אבל די מוקדם חתכנו הביתה כדי להספיק לישון.

למחרת חל יום ההולדת שלי. שלושים וחמש זה כבר לא ילד... רוב היום עבר בעבודה שגרתית, מופרעת לפרקים בשיחות טלפון מבני המשפחה. בהצטרפות מקרים נדירה אכלתי צהריים עם עופר ושוחחנו על הטיול שלי באפריל וזה שלו שמתוכנן לספטמבר, וכמובן על עבודה וכו'.
באותו יום היה ארוע עפיפונים של הגן בחוף הנכים בהרצליה, שני מטר מהעבודה שלי. הצטרפתי לארוע לקראת סופו, אחרי שהילדים העיפו את העפיפונים ושכשכו בים. היה נחמד, וכמובן שכרמל נהנתה עד אפיסת כוחות.

בבוקר המחרת לקחתי את כרמל לטיפול שיניים. לאחר שצילומי השיניים הראו רווחים ותחילתם של חורים בשיניה של כרמל, למרות ההקפדה על צחצוח בוקר וערב, קבענו מועד לטיפול, ולקחנו בחשבון שיכול להיות שנצטרך לסיים את הטיפול בשתי פגישות. הגעתי עם כרמל למרפאה, מרחק הליכה מהבית, והיא היתה פשוט נהדרת. גז הצחוק גרם לה למצב של סוטול קל ומנע ממנה להרגיש את הכאב, והיא שיתפה פעולה עם הרופאה הנחמדה, פתחה את הפה רחב-רחב וישבה בשקט. מכיוון שכך, הטיפול הסתיים בפגישה אחת, מה שגם חסך לנו קצת כסף על עוד מנת גז צחוק. כרמל קיבלה הפתעה, מדבקה ותעודת הצטיינות מהרופאה, והיתה במצב נורמאלי לחלוטין. הבאתי אותה לגן כעבור שעה, ויתר היום שלה היה רגיל לחלוטין.

בשישי יעל הגיעה לאזור שלנו בבוקר, ומיקה נסעה איתה לקפה וקניות. לאחר שהן חזרו, אני הלכתי להסתפר ולתרום דם, ואחה"צ לקחנו את כרמל לגן השעשועים. בשבת לקראת הצהריים הגיעו ההורים וגם ניר, מיכל ושלושת הילדות, וגם את לון ודינה הזמנו. בסה"כ היינו 13 איש, ונאלצתי ללוות כמה כסאות מהשכנים כדי שנוכל כולנו לשבת לאכול. הרמנו כוסית לרגל יום ההולדת שלי, והיה נחמד לראות את כולם ביחד. בשעת צהריים מאוחרת הקהל התפזר איש איש לביתו, ואנחנו נשארנו לנוח את שארית השבת.

השבוע נטול אירועים מיוחדים, חוץ מיום שישי שהוא יום הנישואין השביעי שלי ושל מיקה. באותו ערב אני אהיה בהופעה של סוויד עם לון ודינה, כך שאת המאורע הפרטי נחגוג בהזדמנות אחרת. בשבוע הבא יש לי שלושה ימי מילואים, שהפעם אמורים להיות קצת יותר משמעותיים מהפעם שעברה. כל זאת ועוד בפרקים הבאים...

יום שני, 27 ביוני 2011

אקטואליה 27/6 (חלק א')

חודשיים עברו מאז העדכון האחרון, והרבה קרה בתקופה הזו. ימי הולדת וביקורי מולדת, כינוסים משפחתיים ומעשי פלילים, חתונה ולוויה, ועוד ועוד. נתחיל?

בשישי שאחרי החזרה מהטיול לשגרה נסענו לחיפה כדי להפגש עם ההורים, יעל והמשפחה של ניר. חגגנו לניר יום הולדת 40 כמה ימים מוקדם מדי, מכיוון שביום ההולדת עצמו הוא ומיכל טסו לטיול של 10 ימים בניו-יורק. בתור הטיילים הותיקים (בכל זאת, היינו שם כבר פעמיים), נתנו להם טיפים על מה כדאי לראות ולעשות (ולא פחות חשוב - מתי) בעיר האורות.
למחרת בבוקר נסענו לבקר את אמא וסבתא של מיקה בקיבוץ, ואחה"צ חזרנו הביתה כדי להספיק לנוח קצת אחרי שבוע קשה.

למזלנו השבוע הבא כלל את יום העצמאות, והשנה ניצלנו אותו כדי לנוח בבית. לא זיקוקים, לא על האש, ובטח לא פטישים וספריי קצף. מילאנו מצברים כמו שצריך ובילינו זמן איכות עם כרמל.

בשבוע שאחרי יום העצמאות, אהרל'ה הגיע לארץ לביקור מולדת של חודש, לאחר כמעט שנתיים בהן דיברנו איתו ממרחק של מעל 12000 ק"מ בעזרת המחשב. הוא הגיע כדי לראות את המשפחה והחברים, ובעיקר את הנכדים, שגדלו מאוד (זו פעם ראשונה שהוא פגש את שירה). הוא לן אצל אחיו אמיתי בגבעתיים לאורך התקופה, אבל עשה גיחות לכל חלקי הארץ. לפני שבוע וחצי הוא חזר ללוס-אנג'לס בלית ברירה, בחזרה אל חייו שם, למרות שהוא מודה שהיה מעדיף להשאר כאן איתנו.

באמצע מאי הגעתי אל אוניברסיטת בר-אילן לצורך יום פתוח שהתקיים שם לקראת שנת הלימודים הבאה. התעניינתי במה שיש למחלקה למדעי המחשב להציע בנוגע למסלולי תואר שני, במיוחד בנושא בינה מלאכותית. אני כנראה לא ארשם לשנה הקרובה, אבל אולי בשנה הבאה. בכל מקרה, התרשמתי שהסגל הוא רציני ביותר והלימודים תובעניים, ויכול להיות שאאלץ לקצץ באחוזי המשרה שלי על מנת להיות מסוגל לסיים תואר שני בהצלחה. מה שכן, הקמפוס הוא קטנטן (אפילו יחסית לאונ' חיפה) ובניין מדעי המחשב עשה לי פלאשבקים לבניין הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון - מבנה שנבנה בתחילת שנות ה-70 ולא שופץ מעולם, הרבה בטון חשוף וריח עובש באוויר. לא מלבב.

בשישי שלפני ל"ג בעומר נסענו שוב לחיפה, ובהתאם למזג האוויר האביבי-שרבי ביקרנו גם בחוף הים. כרמל התלהבה כמו שרק ילדים יכולים להתלהב מהים, ובקושי רב גררנו אותה משם. בשלב כלשהו הצטרפו אלינו גם יהלי ואופיר, שהגיעו כדי לבלות את סוף השבוע עם ההורים (ניר ומיכל היו עדיין בניו-יורק), והשמחה היתה גדולה.
באותו ערב הגיעו לארוחת ערב הדוד שלי אביב והמשפחה שלו, אותם לא ראינו זמן רב. שוחחנו עלינו, עליהם ועל הטיול, וכמובן אכלנו.

במוצאי ל"ג בעומר התאספו כל ילדי הגן וההורים לחגוג בחווה בהוד השרון, עם מדורה קטנה ואוכל לרוב, כולל קרטושקעס כמובן. אני הגעתי קצת באיחור מהעבודה, והפכתי לאטרקציה המרכזית בגלל הגיטרה שלי, שמיקה הביאה. קבוצת ילדים התגודדה סביבי וניסתה את כוחה בפריטה על מיתרי הגיטרה האקוסטית, בעוד אני מספק את האקורדים, והילדים נהנו מאוד.

ב30/5, יום שני רגיל לחלוטין, אבא שלי קם בבוקר וגילה שהרכב שלו איננו. הרכב, בן פחות מ-8 חודשים, נפרץ באישון לילה, ובכך הצטרפו ההורים שלי לסטטיסטיקה של גניבות הרכבים בישראל. אבא שלי לקח את זה קצת קשה, ונאלץ להתנייד בתחבורה ציבורית בפעם הראשונה מזה שנים. תלונה הוגשה במשטרה וטפסי ביטוח מולאו, אבל אבא שלי מאוד התעצבן על כך שחברת הביטוח לא מוכנה להעמיד לרשותו רכב חלופי במקרה גניבה (רק בתאונה).
במהלך השבועות שחלפו מאז, ההורים נעזרים ברכב של יעל, ולמשך שבוע הם אף שכרו רכב על חשבונם (בשאיפה לקבל איזשהו החזר מהביטוח), ואבא חזר לסוכנות כדי להזמין רכב חדש דומה, למרות שזה אומר הוספה של כמה אלפי שקלים על הכסף שהביטוח ישלם.

באותו שבוע קיבלנו מכתב ממחלקת הגנים באגף החינוך של עיריית כפ"ס, ובו שיבוץ לגן של כרמל לשנת הלימודים הבאה. כרמל שובצה לגן קרוב לבית, ובו שנתוני 2007 ו-2006, דהיינו שנתוני טרום-חובה וטרום-טרום-חובה. משמעות הדבר היא שכרמל לא תהיה עם שנתון חובה, כפי שרצינו, ולמעשה היא שוב תהיה בין הגדולים בגן. בנוסף, בשנה הבאה היא תאלץ לעבור גן שוב, מכיוון שהגן אליו שובצה אינו גן חובה.
כתבנו מכתב ערעור על ההחלטה ובתחילת השבוע לאחר מכן ניגשתי לאגף החינוך על מנת לנסות לדבר על ליבה של מנהלת המחלקה. היא מבחינתה הסבירה לי ששיבוצה של כרמל עם שנתון חובה פשוט אינו אפשרי. גני החובה מלאים כולם, ולו היה מקום ישנם ילידי אוגוסט וספטמבר 2007 שנמצאים בתור לפני כרמל, ובכל מקרה באופן עקרוני מחלקת הגנים אינה משבצת ילידי נובמבר עם שנתון גבוה יותר, מכיוון שהפער גדול. היה וניווכח שכרמל באמת בוגרת ומתקדמת מעבר לילדים האחרים בגן החדש, אפשר יהיה לשקול להעביר אותה לגן אחר, אבל זמנים יגידו.

[חלק ב' - מחר]

יום חמישי, 5 במאי 2011

21/9/04 - ג'קסון, ויאומינג


התעוררנו מוקדם בבוקר, ב-5:15. התארגנו, התלבשנו ועזבנו את המלון. המונית שהמלון הזמין בשבילנו הגיעה בזמן ונסענו איתה עד שדה התעופה BWI בבולטימור, נסיעה של כ-40 דקות. מסתבר שגם ב6:00 יש פקקי תנועה לתוך וושינגטון.

הגענו לשדה התעופה שעתיים לפני הטיסה, כך שהיה לנו הרבה זמן למצוא משהו לאכול. אכלנו משהו קטן (די ביוקר, אבל מה לעשות) והלכנו לעבור את הבדיקה הבטחונית. את המזוודות הפקדנו עוד לפני שנכנסנו לטרמינל. הבדיקה עצמה היא קפדנית: רנטגן לתיקים, נעליים, חגורות וכו'. נו, לפחות שם הם בודקים כמו שצריך.

הטיסה המריאה בזמן, דבר מפתיע. בטיסה המקומות לא היו שמורים, ולא היתה ארוחה מסודרת, אלא רק חטיפים ושתיה. לא סתם זו היתה טיסה זולה. מה שכן, הטיסה עברה בסדר גמור, והנחיתה היתה 40 דקות לפני הזמן! פעם ראשונה שאני או מיקה שומעים על דבר כזה.

לקחנו רכב בשדה התעופה בסולט לייק סיטי, לאחר תור של חצי שעה בדלפק של Alamo. קיבלנו שברולט קוואליר (שפה נקראת "קלאסיק"), רכב משפחתי מדרגת השכרה C או D אצלנו, אבל כאן נחשב "קומפקט". הרכב חדש לחלוטין – מודל 2005 עם 7600 מייל עליו. יש בו נגן דיסקים (לשמחתנו) והוא אוטומטי. לוחיות הרישוי של נוואדה.

יצאנו צפונה על אוטוסטרדה I-15. באחת היציאות לפני העיר Ogden ירדנו לאכול במסעדה מקומית, שהיתה מצוינת, טעימה מאוד, וגם זולה.

המשכנו צפונה עם האוטוסטרדה עד Idaho Falls, שם פנינו מזרחה לכיוון ג'קסון. בדרך עברנו דרך מרחבים כמעט אינסופיים של שדות ועמקים, כאשר האוטוסטרדה מתוחה כמו סרגל לאורך הנוף. מרחבים כאלה של קילומטרים על גבי קילומטרים בלי בתים אפשר לראות אצלנו רק בנגב, וגם זה לא מתחיל להתקרב למרחבים כאן. עברנו בכל מיני יישובים קטנים ועלומי שם כמו Swan Valley (אוכלוסיה: 213) וגם Victor (אוכלוסיה: 830). חורים נידחים ושכוחי אל, ומיקה הסכימה איתי שזה מאוד נחמד לנפוש במקום כזה, אבל בשום פנים ואופן לא לגור שם דרך קבע.

הנסיעה המהירה והארוכה על האוטוסטרדה (בערך שעתיים במהירות של 120 קמ"ש = 75 מייל לשעה) רוקנה חצי מיכל דלק ונאלצנו לעצור בתחנת דלק אי שם כדי למלא.

אחרי הרבה עליות ומורדות הגענו לג'קסון (או בשמה המלא Jackson Hole) ומיקה שמה עין על מלון שעברנו לידו. עצרנו ובררנו אם יש חדר. הפקידה הנחמדה אמרה שיש לה חדר במחיר מבצע של 180$, רק בשבילנו. למיקה יש טעם טוב, מה אומר ומה אגיד. לבסוף מצאנו חדר במוטל קטן בשם המאוד מקורי Rawhide Motel תמורת 72$. גם לא זול, אבל סביר.

העיירה היא עיירה בסגנון עיירות המערב הישנות. המדרכות הן מקרשי עץ, בתי העץ מאופיינים בפיתוחים של המאה ה-19, והאוכל פה אמנם די בינלאומי (יש פה אוכל סיני, איטלקי, בר יינות, מסעדות מפוארות ועוד), אבל בעיקר מגישים פה בשר על האש, והרבה.

הלכנו לאכול פיצה בפיצריה המקומית ואח"כ דיברתי עם ההורים בארץ. מיקה כמעט קפאה מקור בדרך חזרה לחדר במוטל, אפילו שזו הליכה של שתי דקות, מכיוון שהטמפרטורות כאן הן בערך 10 מעלות צלזיוס. בוושינגטון מזג האוויר התחיל להתחמם, אבל כאן אנחנו הרבה יותר גבוהים (משהו כמו 3 ק"מ מעל פני הים) ולכן קריר פה ויבש מאוד. מה שכן, אחרי כמה ימים של עננות וגשמים, כנראה שהימים הקרובים יהיו יפים, שזה טוב בשבילנו, במיוחד בילוסטון.

מחר נקום ונטייל בפארק Grand Teton, כאשר בסוף היום אנחנו צפויים לישון ב-Flagg Ranch.

[הבא]

יום שני, 2 במאי 2011

אקטואליה 2/5

איזה בלאגן... עוד לא הספקנו להתאושש מהטיול, וכבר חזרנו לשגרה. בערך. וחלק מהשגרה זה לכתוב, לא?

באמצע מרץ נודע לי שהמופע החדש של סוזאן וגה, הצגה מוזיקלית על חייה של הסופרת קארסון מקאלרס, תתחיל לרוץ ב-20 באפריל, ולא ב-28 כמתוכנן. לפני כן הייתי בטוח שלא יהיה לי סיכוי לראות את המופע, מכיוון שב-28 כבר היינו על הטיסה בחזרה לארץ (ועל כך ביומן המסע, שיפורסם כאן בקרוב מאוד, תוך שנה-שנתיים גג), והנה התגלגלה לפתחי הזדמנות שכל מעריץ חולם עליה: לראות את סוזאן באולם קטן ואינטימי, במופע חדש לחלוטין, ועוד בעיר מכורתה ניו-יורק. לאחר עדכון קצר למיקה, מיד הזמנתי כרטיס.

בפורים כרמל התחפשה לשלגיה, וזהו בעצם החג הראשון בו היא מבינה את עניין התחפושות, אוזני ההמן והרעשנים. עדיין רחוקה הדרך להכרת סיפור המגילה, אבל לא כל כך רחוקה. אחרי הכל, הילדה מאוד חכמה.. בכל אופן, אמא שלי ויעל באו בחג עצמו כדי להיות איתה פה בכפר סבא, ושלושתן עשו כיף חיים.

באותו ערב נסעתי עם יעל ואמא לחיפה, כדי לישון שם שלושה לילות. נקראתי לשלושה ימי מילואים בצומת גולני, ולכן העדפתי לישון בחיפה כדי לצאת כל יום מהבסיס (נגמרו ימי הליסינג, בהם הייתי נוסע מצומת גולני להוד השרון בלי לחשוב פעמיים, ולינה בבסיס הזה לא באה בחשבון). כשחזרתי, כרמל התייחסה אלי בחשדנות, וקצת כעסה עלי שנעלמתי לה. הלקח מכך היה להכין אותה מספיק זמן מראש לטיול שלנו.
המילואים היו מהיותר מיותרים בחיי. הביאו אותי, ועוד חמישה אנשי מילואים, לעבודות מחסן לצד האזרחים עובדי צה"ל. אלה האחרונים הם לא שיא האינטליגנציה והתחכום, בלשון המעטה, ועבודת המחסן, שמבוצעת שם ביום ע"י כשישה אזרחים, יכולה להתבצע ע"י שני אנשים נבונים בחצי יום, כולל הפסקת אוכל. תוספת של שישה אנשי מילואים היא מיותרת לחלוטין, מה שלא עשה רושם על אף אחד, ואנחנו בזבזנו את ימינו לריק. זו היתה חופשה מהעבודה על חשבון המדינה, מהסוג של בטן-גב, אבל אני מעדיף להמנע מחופשות כאלו.

אם כבר הזכרנו את העבודה, בשבועיים האחרונים שלפני הטיול היה עלי לחץ לסיים משימות ולסגור קצוות, כדי שכמה שפחות דברים יישארו באוויר כשאני לא זמין לטפל בהם. העברתי ידע לחברי הצוות האחרים, ובאופן כללי עבדתי אפילו יותר שעות מהרגיל. במקביל עשיתי גם הכנות אחרונות לטיול עצמו, כמו תכנונים של הרגע האחרון, קניית מזוודה וחגורת כסף, שאילת טלפון סלולרי לארה"ב מאורנג', והגעתי אל הטיול עם הלשון בחוץ.

בשבת שאחרי המילואים יצאנו עם לון ודינה לטייל בשפך נחל שורק, שליד קיבוץ פלמחים. בילינו איתם חצי יום בטיול נחמד בין פרחים ודיונות חול. כרמל הלכה איתנו כמו ילדה גדולה, אבל היא לא רגילה לטיולים כאלה, ובשלב מסוים היינו צריכים לקחת אותה על הידיים. הגענו עד לחוף הים, והיום השמשי הנהדר העניק לנו נוף נפלא של האזור כולו, ומשם חזרנו בדרך מקבילה אל האוטו. שמתי למיקה את משקפי השמש שלה על גג האוטו, והם נשארו שם כאשר נסענו... היו ואינם. מיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות זוג חדש למחרת היום. נסענו אל ההורים של דינה לארוחת צהריים חביבה, ומשם המשכנו הביתה. אנחנו צריכים יותר שבתות כאלו.

למחרת היום, ניר התחיל לסבול מכאבים וצפצופים באוזן. בתחילה הוא חשב שזה יעבור מעצמו, אבל לאחר יומיים של כאבי םמתגברים הוא פנה לרופא, שבדק אותו וגילה שמדובר בנקב בעור התוף, כנראה כתוצאה מלחץ. ניר אושפז לכמה ימים בביה"ח רמב"ם בחיפה לצורך מעקב, ובמקביל התחיל לקבל טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהומים.
לאחר אותם ימים התבדו החששות הכבדים, אבל ניר עדיין לא מאה אחוז. מיכל, שהתכוונה לקחת אותו לטיול בחו"ל לכבוד יום ההולדת ה-40 שלו, שחל בשבוע הבא, כמעט וביטלה את כל הסיפור בגלל שלא היה ברור אם לניר מותר לטוס במצבו, אבל הרופאים החליטו שלטוס זה בסדר. הם יטוסו לשבוע בניו-יורק ביום ההולדת עצמו, מיד לאחר יום העצמאות. אנחנו רק עכשיו חזרנו משם, אבל לא הייתי מתנגד לחזור איתם...

בסוף השבוע הראשון של אפריל הגענו לחיפה בשישי, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה (כולל ניר ששוחרר לכמה שעות), ונשארנו לישון אצל הההורים. למחרת בבוקר נסעתי עם יעל לקרית עמל בטבעון, כדי לעזור בהכנות לחגיגת יום הולדת 4 ליהלי. הגענו לחורשה עם שולחנות וגן משחקים, תלינו בלונים וקישוטים, מילאנו צלחות בחטיפים וניקינו קצת את האזור. ניר הגיע רק לכמה שעות, ולכן מיכל נשאה ברוב הנטל הלוגיסטי, והיא עמדה בו בכבוד.
למסיבה הגיעו ילדים מהגן של יהלי, קרובי משפחה וחברים של ניר ומיכל. בסה"כ היו שם המון ילדים קטנים, וכרמל הסתדרה שם לא רע, למרות שחלק גדול מהזמן היא היתה עסוקה ביצירה יותר מאשר בילדים. בכלל, הפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן, והן משחקות ביחד נהדר כשהן נפגשות.
לאחר הנרות והעוגה נסענו לקיבוץ, כדי לבקר את תמר ופרידה. בזמן שמיקה הלכה לישון צהריים, אני עשיתי צעדה של שעה וחצי מסביב לקיבוץ להוריד קצת את האוכל מיום ההולדת. לקראת ערב חזרנו הביתה, עייפים אך שבעים.

בשבוע שלאחר מכן, השבוע שלפני הטיול, פורסם שלהקת סוויד עומדת להופיע בארץ בקיץ (נכון לעכשיו התאריך הוא 1 ביולי), ואני כמובן מיהרתי להזמין כרטיס, ואיתי גם לון ודינה. אני מקווה שלא יהיה ביטול של הרגע האחרון, כפי שכבר קרה יותר מדי פעמים עם אמנים מחו"ל (אבל לא עם סוזאן וגה, לאושרי), ונזכה לחזות בלהקה בגני התערוכה.

בשבת, 9 באפריל, קצת אחרי חצות, יצאנו לטיול. על כך, כאמור, יומן מסע שלם. חזרנו בשישי האחרון, 29 באפריל, אחר הצהריים.

אתמול חזרתי לעבודה, תשוש ולא מפוקס, הישר אל תוך קלחת רותחת. הלחץ שהיה לפני הפסח כנראה נסוג לצורך החג, ועכשיו חוזר עם תגבורת. לפני תקופה לא פשוטה, אבל אני חייב למצוא את הזמן לעשות קצת כושר. לפני הטיול ביקרתי אצל דיאטנית, והמשקל שלי (בתוספת הכולסטרול הגבוה) אינו משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו בשקט.

כשנסענו לטיול השארנו את הטלפונים שלנו בבית ולקחנו מכשיר מאורנג', שתומך בתדרים סלולריים אמריקאים. כשחזרנו הביתה, הטלפון של מיקה התחיל שוב לעשות בעיות, והטלפון שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מיקה כבר הרבה זמן רצתה טלפון חדש, ועכשיו נראה כמו זמן טוב. לאחר מחקר שוק קצר, כל אחד מאיתנו בחר דגם, ומיקה קנתה שני מכשירים בחנות בת"א. למרות שאלה מכשירי נוקיה, הידועה בתאימות אחורה, המכשירים קצת מבלבלים אותנו. שני המכשירים הם בעלי מסך מגע, עם מערכת הפעלה חדשה יחסית ומצלמה טובה יותר, ומבחינתנו זו התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים. אני מניח שהמכשיר הבא יהיה כבר סמארטפון לכל דבר.

יום ראשון, 20 במרץ 2011

אקטואליה 20/3 (חלק ב')

"בקרוב", למזלי, אינו פרק זמן מוגדר היטב. עדיין, יחסית לתדירות העדכונים הרגילה, זה בהחלט יכול להחשב עדכון זריז.

בשבוע הראשון של ינואר, לאחר הסיום המוצלח של הפיצ'ר בעבודה, הצוות כולו קיבל צ'ופר בצורת סרט בהקרנת VIP בסינמה-סיטי. הדעות בצוות היו חלוקות לגבי סוג הסרט (היו שניים שרצו לראות את הקומדיה "פגוש את הפוקרס הקטנים", שהיא כנראה נוראית, ע"פ מגוון הדעות של המבקרים), ולבסוף אילוץ הזמן והמקום הכתיב לנו דווקא את סרט המתח "שלושת הימים הבאים", בכיכובו של ראסל קרואו.
הגענו לסינמה-סיטי בגלילות אחה"צ ונכנסנו אל מזנון ה-VIP, שם עמדו לרשותנו משקאות קלים וחריפים, עוגות ועוגיות, פשטידות, סלטים וגלידות כיד המלך, חופשי חופשי. האולם המיוחד כולל רק 7 שורות, אך בכל שורה ישנן כורסאות עור מתכווננות, שביניהן שולחן בשביל הפופקורן/שתיה/כל דבר אחר שחשקה בו נפשנו מהמזנון. בהחלט שדרוג של חווית הצפיה. הסרט עצמו אינו שובר קופות עתיר-תקציב, ובכל זאת עשוי לעילא כסרט מתח שאינו כופה את עצמו על הצופים. המוזיקה יעילה בתפקידה כיוצרת אווירה, אך אינה מחרישת אוזניים. העריכה מסוגננת, אם כי מעט חסרת דמיון. המשחק טוב, לבטח יותר מהכתיבה, והיצירה כולה מנגנת בהרמוניה נעימה. מומלץ לאוהבי הז'אנר.

בשבת שמשית של אמצע ינואר יצאנו לטיול בשמורת חוף השרון. איתנו טיילו אמא, יעל, ניר, שקד, אופיר (שחגגה באותו יום יומולדת 9) ויהלי. השמורה חולשת על רכס הכורכר המתנשא מעל חוף הים בין קיבוץ געש לקיבוץ שפיים, אזור שהיה מצופה וילות לולא השמורה. ממרומי הרכס (כמה עשרות מטרים מעל הים) ניתן לראות את מרחבי הים התיכון, וביום יפה כמו שהיה לנו, את המוני המפרשיות, סירות הדיג וסירות המנוע המשייטות מול החוף. המסלול עצמו לא ארוך, מתאים למשפחות (אם כי לא לעגלות ילדים, ומזל שמצאתי את הטיפ על כך מבעוד מועד) וכולל נקודות תצפית נחמדות על הים, על הדיונות ועל בתי הקיבוצים הסמוכים. מומלץ ליום חורף שמשי, במיוחד בתקופת ינואר או פברואר, כאשר פרחי החוף פורחים.

כשבוע לאחר מכן התאספנו כולנו בחיפה, על מנת לחגוג לאבא יום הולדת 65. לא נרשמו ארועים מיוחדים, אבל מאזן האימה הקלורי הופר שוב, וכמובן שהילדות נהנו מאוד מהעוגות.

בתחילת פברואר שמתי לב שנותרו חודשיים לטיול שלנו לארה"ב של אמריקה, והגיע הזמן לתת גז בעניין תכנון המסלול, שמהווה תנאי מקדים והכרחי להזמנת טיסת פנים, רכב שכור ומלונות. התחלתי לקחת את העניין ברצינות, ובמשך כמה ימים ישבתי וחרשתי את האינטרנט בליקוט מידע רלוונטי. כשהיה לי ביד שלד של הטיול, התחלתי לעבות אותו ולתכנן יותר בפירוט, ועל הדרך גם להזמין מה שנחוץ. מן הסתם, העדפתי להזמין הכל דרך אתר אורביטס, שהרי מעבר להנחת העובד שיש לי, כדאי להאכיל את היד שמאכילה אותי.

באמצע פברואר התקיימה בגן אסיפת הורים בנושא הרישום לשנה הבאה. לאחר שבינואר רשמנו את כרמל לגן עירוני לשנה הבאה, על כל מקרה שלא יבוא, רשמנו אותה גם לגן הנוכחי, במטרה לבטל את אחד הרישומים לקראת הקיץ. בעלת הגן, עירית, נשאה נאום חוצב להבות לגבי האידאולוגיה שלה בנוגע לניהול הגן, בנוגע למחויבות שלה לטובת הילדים ולרווחת ההורים, לאיכות הצוות ולשמו הטוב של הגן, וגם לגבי שינויים מינוריים שיחולו בשנה הבאה. חלק מן ההורים העלו טענות לגבי המצב כיום, שחלקן התקבלו בהבנה וחלקן בהתגוננות מטרידה. בכל מקרה הנטייה שלנו כרגע היא להעביר את כרמל לגן עירוני, בו תהיה עם ילדים גדולים ממנה (אם היא תשאר בגן הנוכחי היא תהיה בין הגדולם ביותר). סביר להניח שנהיה פחות מרוצים מהגן עצמו ומעבודת הצוות, ויש כמובן את עניין החופשות והמגבלות, אבל חשוב מאוד להתפתחות של כרמל שהיא תבוא במגע עם ילדים גדולים יותר.

באותו שבוע הלכתי עם מיקה להצגה במוצ"ש, לאחר כמה חודשים בהם לא ניצלנו את המנוי שלנו. הלכנו לראות הצגה חדשה בשם "כי בנו בחרת", העוסקת במשפחה מסורתית-דתית המגלה כי האם, שזה מכבר נפטרה, לא היתה יהודיה. ההשלכות על יהדותם של הילדים והנכדים, כמו גם על קבורת האם, מביאים את אבי המשפחה וילדיו לדילמות קשות ולהתבוננות עצמית מחודשת.
ההצגה נכתבה ע"י הסופרת יוכי ברנדס, ואין ספק שהנושא קרוב לליבה. צוות השחקנים כולל את שמיל בן-ארי וסיוון ששון הזכורים לטוב מהצגות שכבר ראינו, ועוד שחקנים מוכשרים אבל מוכרים פחות. ההצגה מלווה בקטעי תפילה מושרים, שמוסיפים לאווירה ולהבנת הלכי הרוח. בסיכומו של דבר, ההצגה מצוינת ומומלצת ביותר. אגב, שני כסאות מאיתנו ישב רא"ל במיל', השר משה יעלון, שאמנם אוחז בדעות הפוכות לשלנו בנושאים רבים, אבל יפה לראות שהוא מגיע להצגה בתיאטרון כאחד האדם, ללא רוח וצלצולים, וללא להקת מאבטחים.

בסוף פברואר ניגשתי לרופא המשפחה שלי כדי לבצע בדיקת דם שנתית. תוצאות הבדיקה הראו שהכולסטרול שלי גבוה מדי, מה שלא מפתיע בהתחשב במשקל העודף שאני נושא כבר מספר חודשים. בעצה אחת איתי, הרופא רשם לי כדורים להורדת הכולסטרול והפנה אותי לדיאטנית. התפריט שלי גם כך דליל בכולסטרול, והבעיה שלי היא מחסור בפעילות גופנית, אבל אני נוטל את הכדורים וביקרתי אצל הדיאטנית. אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. אני מקווה שאחרי הטיול אוכל להיות יותר פעיל ואצליח לרדת במשקל.
במקביל ביקרתי אצל רופאת עיניים על מנת לבצע בדיקת שדה ראייה תקופתית, מפאת היסטורית הגלאוקומה המשפחתית. היא בדקה את הלחץ בעיניים שלי, שהוא מעט גבוה אבל לא מסוכן, ונתנה לי הפניה לבדיקה. את הבדיקה עשיתי בבני-ברק, והתוצאות הן תקינות, לשמחתי. ועדיין, הרופאה המליצה לי לחזור לבדיקה תקופתית אצלה, כדי לא לפספס התחלה של גלאוקומה, אפילו בגילי הצעיר יחסית.

בשישי האחרון התקיימה מסיבת פורים בגן, וכרמל הגיעה מחופשת לשלגיה. מיקה עבדה, ולכן הגעתי לבדי. הילדים שרו שירים עם האקורדיוניסטית, רקדו והציגו הצגה קטנה, ובעיקר דגמנו תחפושות לתמונות של ההורים. בסוף המסיבה היו כמובן אזני המן ומשלוחי מנות, כמיטב המסורת. היום הגן בחופש, ולכן אמא ויעל באו להעביר עם כרמל את היום.

כנראה שלצבא יש עודף תקציב, כי הוא החליט לקרוא לי לשלושה ימים של רענון מקצועי, החל ממחר. לא ברור. לצורך הענין אני אסע צפונה עם אמא ויעל עוד הערב, אשן בחיפה ואצא משם מחר בבוקר מוקדם לכיוון הבסיס. נו טוף.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

אקטואליה 1/3 (חלק א')

טוב, זה כבר מוגזם... שלושה חודשים הם שיא שלילי חדש. כתבתי קצת מאז העדכון האחרון, אבל את פוסט האקטואליה הזה דחיתי ודחיתי. לחץ בעבודה ועוד מיני הסחות דעת משכו אותי הרחק מכאן, אבל לא עוד. אני חייב לפנות זמן לכתיבה בכח, אחרת העדכון הבא יהיה מתישהו באמצע 2011.

בתחילת דצמבר אסון השריפה בכרמל עוד ריחף באוויר, אבל כמו כל אירוע גדול במדינה הזו, הוא נשאר בתודעה אבל פינה את מקומו מכותרות העיתונים. הפוליטיקאים הבטיחו הבטחות, השמאים באו והלכו, והחיים נמשכים. ביום בו פרסמתי את העדכון האחרון חגגנו בגן של כרמל את חג החנוכה עם סופגניות ותכנית אמנותית של ריקודים ושירים, והילדים נהנו מאוד (במיוחד הגדולים יותר).

באותו שבוע בזבזתי כמות שעות בלתי מבוטלת בהמתנה טלפונית לנטויז'ן, ודיברתי עם נציגי שירות ושימור לקוחות, מהם ביקשתי לנתק את מנוי האינטרנט. יכולתי להטיח בפניהם את הבקשה בבוטות, לשלוח להם פקס עם בקשה מפורשת ואיומים בתביעה אם לא יבצעו את בקשתי, אבל ניסיתי להיות נחמד אליהם. הסברתי להם שרמת השירות שלהם אינה לרוחי, שאני מרגיש שאני משלם יותר מדי ומקבל שירות לקוי, ושזמני ההמתנה הטלפונית אצלם לא סבירים בשום קנה מידה (לא המתנתי פחות מ-10 דקות לנציג, ובמקרה הגרוע חיכיתי חצי שעה על הקו למענה). הופניתי מנציג לנציג, בדרגות שירות שונות, שניסו כנראה להתיש אותי כדי שאוותר. שטחתי את טענותיי בפני הנציגה הראשונה, לנציג השני נתתי תקציר, ואת האחרים הפניתי לסיכום השיחות במחשב. הפתרון של נטויז'ן לטענות שלי היה להציע לי את מה שהתלוננתי עליו, אבל בחצי המחיר.
לאחר ארבעה ימים הגעתי סופסוף לנציגה בכירה, שהבטיחה לי שהיא התחנה האחרונה. הצבעתי בפניה על רצף הכשלים של הטיפול בבקשה שלי, ולה נותר רק להתנצל ולנתק אותי. לקחו שלושה ימים נוספים עד שנותקתי בפועל, אבל ייאמר לזכותם של נטויז'ן שהם לא חייבו אותי על כל אותם ימים של מו"מ טלפוני, מהשיחה הראשונה ועד הניתוק הסופי. ברגע שנותקתי סופית, התחברתי לאקספון 018, ספק קטן שעד עכשיו מוכיח את עצמו כאיכותי, ומספק את השירות במחירי רצפה.
אגב, זה המקום לתת ח"ח דווקא לחברת הוט. במלאת שנה לחיבור שלנו דרך הכבלים, התקשרתי כדי לברר האם המחיר עומד לעלות, ולהפתעתי הרבה התפרצתי לדלת פתוחה. נציגת השירות של הוט הודיעה לי שהם לא תומכים יותר בחיבור 1.5 מגה לשניה, ולכן הם משדרגים לנו אוטומטית את מהירות החיבור ל-2.5 מגה לשניה, ומורידים לנו קצת את המחיר. לא נותר לי אלא להסכים.
מאז קם אתר חדש באינטרנט, "נתק" שמו, שאמור להקל על תלאות כאלו. לא שמעתי על מישהו שהשתמש באתר החדש, אבל אני מקווה שהוא יעזור לאחרים להמנע ממה שאני נאלצתי לעבור.

השנה מסתמנת כשנה שחונה במיוחד, ובהתאם לנתוני ההתחממות הגלובלית החורף מגיע בסערות נקודתיות. בשלושת החודשים האחרונים היו סערות ספורות של כמה ימים קרים וגשומים, ויתר הימים שמשיים או מעוננים. בשורה התחתונה, מצב משק המים בכי רע, ואם להאמין לפרסומות, רק כרבע מממוצע הגשמים ירד עד כה, והחורף אוטוטו נגמר. ואפילו במצב כזה, כשמים הופכים למצרך יקר מציאות, אף אחד לא שוקל לנקות את מקורות המים המזוהמים באקוויפר החוף. מדהים.

בשבת של תחילת דצמבר, בזמן אחת הסופות הבודדות, הלכתי עם מיקה לראות את החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות" (חלק ראשון) בקולנוע. ניצלנו את העובדה שתמר היתה עם כרמל, והלכנו לפני כן לבית קפה סמוך וגם לקנות בגד או שניים לכרמל. היה מאוד נחמד לבלות זמן איכות לבדנו, וגם הסרט היה חביב.

באמצע דצמבר קראו לי לחצי יום מילואים, מפני שמפקד היחידה החדש רצה להכיר אישית את אנשי המילואים. עבדתי חצי יום, ובצהריים אסף אותי איתן מהיחידה ונסענו צפונה. כמו שציפיתי, המתנו שם שלוש שעות לראיון של 7 דקות, ואחריו התחפפנו משם כמה שיותר מהר. יש שיגידו שהצבא מנצל את זמנם של אנשי המילואים באופן מחפיר, אבל זה היה דווקא נחמד לצאת לחופשה של חצי יום מהשגרה. אני מניח שזה היה נסיון לנצל את יתרת ימי המילואים לשנת 2010.
אגב, לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מהיחידה, שהצחיק אותי יותר מכל דבר דואר אחר שאני זוכר: קודמתי לדרגת רס"ר...

דבר טוב שיצא מהשיחה עם איתן בדרך, הוא המלצה שלו לראות סדרה נהדרת של הBBC בשם "The Private Life Of A Masterpiece". כל פרק של 45 דקות סוקר יצירת מופת מעולם הציור החל מקורותיו של הצייר, הנסיבות שהביאו ליצירה, חשיבותה לאמנות הציור וגלגוליה במהלך השנים. אני, הדיוט גמור בענייני אמנות, מצאתי את עצמי מתלהב מהאיכויות, מהסיפורים ומהעושר באותן יצירות מופת, הכל תודות לכשרון הרב שהושקע בתחקיר המעמיק ובהכנת התכניות ע"י BBC. כאן גם המקום לציין יוזמה חדשה של גוגל בשם "Google Art Project", אשר מאפשרת "לטייל" במוזיאונים מהשורה הראשונה ולצפות ביצירות אמנות ברזולוציה מדהימה.

באותו שבוע ביקרתי מטעם העבודה בכנס JavaEdge השנתי של חברת AlphaCSP הזכורה לטוב. מעבר לאוכל הטעים ומפגש עם אנשים מעברי המקצועי, שמעתי כמה הרצאות מעניינות בנושאים שנמצאים בחוד החנית הטכנולוגי של עולם הג'אווה. במיוחד עניינו אותי שתי הרצאות על שפת סקאלה, שאחת מהן אף העברתי בעצמי למפתחים במשרד באמצע ינואר, ואת השנייה אני אעביר מתישהו בקרוב.

באמצע דצמבר הגענו בעבודה לקו הגמר בפיתוח של פיצ'ר משמעותי, עליו עבדנו באינטנסיביות כחודשיים. הדבר גרר לחץ גבוה מהרגיל, והתבטא בהרבה שעות ובבלת"מים של הרגע האחרון, כרגיל במקרים כאלה. לאחר מכן יצאו אנשי המשרד האמריקאי לחופשת חג המולד, והלחץ ירד קצת, רק כדי לחזור עם תגבורות בינואר. יעדי השנה הקרובה אינם מגובשים לחלוטין, וכך ישנה הרגשה של חוסר מיקוד. בעתיד הקרוב המצב אמור להשתנות, ואז נוכל להתקדם בקצב טוב יותר.

יום הולדתה השלושים של יעל חלף ללא ארועים מיוחדים, ואפילו התכנונים להביא ליעל מתנה מושקעת התמוססו להם. היא, במיטב המסורת הפולנית, אמרה שהיא לא רוצה כלום, לא צריכה כלום, ובכלל שנעזוב אותה לשבת לבד בפינה בחושך. לבסוף ניר הביא לה מתנה משלו, ואנחנו עזרנו לה בקניית מצלמה חדשה. אמא, לעומת זאת, נסעה איתה שוב לאיטליה ל-4 ימים בשבוע שעבר, הפעם לרומא ופירנצה. יחי ההבדל הדק.

2010 באה והלכה. חוץ ממעבר הדירה והעבודה החדשה שלי ושל מיקה, שינויים משמעותיים בחלקם, עיקר השינוי אצלנו הוא כרמל, שגדלה ומתפתחת אל מול עינינו, וכבר אי אפשר לקרוא לה תינוקת, אלא ילדה קטנה, חמודה וחכמה, שמנצחת אותנו במשחק הזכרון, זוכרת שירים בע"פ, רואה סרטי דיסני ובוחרת לעצמה את הבגדים כל בוקר. לפעמים יש לה התקפי בכי ויללות, אבל אנחנו משתדלים לקחת דברים בפרופורציות ולהבין מתי כואב לה משהו ומתי היא עושה לנו הצגות.

לאחר יום ההולדת של כרמל התחלנו לדבר איתה על כך שהנה, היא ילדה גדולה, והגיע הזמן לוותר על המוצצים וחיתולי הבד. היא לא ששה לוותר עליהם, אבל כשהגננת טלי נכנסה לתמונה ושכנעה אותה, היא הבינה שזה הולך לקרות. הגננת ביצעה יחד עם כרמל (ויתר הילדים) טקס גזירת מוצצים, ומאותו יום כרמל לא מסתובבת עם מוצץ. היא הבינה ש"מוצץ זה לקטנים" והיא כבר גדולה. באותו אופן, היא הפסיקה לישון צהריים בגן ועכשיו היא מגיעה לקו הגמר של היום ומתמוטטת על הכרית בערב, לפעמים באמצע הסיפור הראשון.

המשך יבוא בקרוב מאוד. מבטיח.

יום שישי, 25 בפברואר 2011

סיפור הטיפ

מעשה שהיה כך היה, ממש לפני חצי שעה.

הבוקר הבאתי את כרמל לגן, ומשם המשכתי עם האוטו לתחנת הדלק של "דלק" במרכז שרונה, כדי למלא אוויר בצמיגים (חשוב מאוד גם לבטיחות וגם לצריכת הדלק!) ולשטוף אותו. התור לשטיפה לא היה ארוך מדי, והעסק זז כמו סרט נע, כך שיצאתי מהמנהרה די מהר. כשהגעתי לעמדות הנקיון הידני עמדתי בצד כמו כולם, וחיכיתי שיגיע תורי.

לבסוף התפנתה עמדה והאחראי שרק לי והחווה בידו שאכנס. את פני קיבל בחור מגודל עם קרחת, ואני הפקדתי את האוטו בידיו והלכתי לפינת הישיבה. האוטו לא נוקה כבר זמן מה, והיתה שם הרבה עבודה. הבחור עשה עבודה טובה, שלקחה רבע שעה תמימה. עלה בדעתי להשאיר לו טיפ של 5 שקלים, אבל הצצה קצרה בארנק גילתה שאין לי מטבעות, ולכן לא יכולתי.

כשהבחור סיים את הנקיון כבר חשבתי על משהו אחר, ובהיותי מעופף אפילו לא אמרתי לו תודה. נכנסתי לאוטו, התנעתי והתכוננתי לצאת מהעמדה, כשראיתי אותו אומר משהו ומניד את ראשו לכיווני. הוא לא נראה מרוצה, וחשבתי שאולי הוא רצה להגיד לי משהו, אבל הוא פנה לכיוון השני.

באותו רגע נזכרתי שאני צריך לקנות בננות, ולכן הוצאתי את האוטו והעמדתי אותו בחניה, מרחק של פחות מעשרה מטרים. הלכתי לסניף שופרסל דיל הקרוב, קניתי בננות, ובקופה ביקשתי מהקופאית הנחמדה לפרוט לי כסף, כדי שאוכל לחזור ולתת טיפ לאותו בחור. חזרתי עם הבננות ומטבע של 5 ש"ח אל הבחור, הודיתי לו ונתתי את הטיפ.

כאן מגיע הפאנץ'. הבעת פניו השתנתה מקצה לקצה, והוא לחץ לי את היד ולקח אותי הצידה. הוא הראה לי פתק צהוב ובו שתי מילים ברוסית ומספר הרכב שלי, קרע את הפתק אל מול עיני ואמר לי במבטא רוסי כבד "אתה בחור טוב! שבת שלום!". את המסקנה אני משאיר לקורא כתרגיל.

שבת שלום לכולם.

יום שני, 24 בינואר 2011

החבר'ה הטובים

ח"כ אורי אריאל, בדרך כלל לא מחברי הכנסת החביבים עלי, הגיש הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית, שתמנע מילדים את האפשרות לקנות סיגריות במכונות אוטומטיות. בדיוק כפי שאין פחיות בירה במכונות שתיה, כך אין סיבה שבני נוער יוכלו להשיג בקלות מרגיזה מוצרי ניקוטין. יישר כח לח"כ אריאל!

בהזדמנות זו אספר שלפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי בעבודה על כך שבכל מפלגה בכנסת ישנם אנשים טובים, כאלה שאינם נגועים בשחיתות ופועלים לטובת הציבור, והבאתי את חה"כ ד"ר אריה אלדד בתור דוגמה. היא עיוותה את פניה ואמרה שאדם שמחזיק בדעות ימניות קיצוניות כאלה לא יכול להיות אדם טוב, ולמרות שאני מתנגד לדבריה, יש בהם שמץ של אמת. כמובן שאני מכבד את זכותו של כל אדם לדעותיו שלו, אבל ישנן דעות קיצוניות, שאין מנוס מלהסיק דבר או שניים על מי שמחזיק בהן, ולאו דווקא לטובה. האם זה פוגע בהיותו של אדם כזה פרלמנטר משובח? לדעתי לא, אבל אשמח לשמוע דעות נוספות.

יום שלישי, 18 בינואר 2011

לעבודה ולמלאכה

כמו האדמה שתחת רגלינו, שפעם בכמה שנים מתהפכת באי-נחת מטעמים גאולוגיים, נדמה שגם המערכת הפוליטית אינה יודעת מנוח. מפלגת העבודה, הבדיחה הפוליטית העצובה ביותר שאפשר לחשוב עליה, התפרקה אתמול ברגע אחד לשני חלקים, כשהיו"ר ברק לוקח איתו ארבעה ח"כים ומקים סיעה חדשה. אפשר לומר שהוא הלך בדרכו של שרון, שפרש מהליכוד בשעתו והקים את קדימה הסתמית כמקלט לו ולנאמניו. הסיעה החדשה, "עצמאות" שמה (מקורי כמעט כמו "קדימה"), חברה מיד לליכוד ולקואליציה וקיבלה הסכם קואליציוני חלומי. קשה להאמין שהמהלך של ברק לא תואם עם ביבי, ונועד ודאי לחזק אותו משמאל כמשקל נגד לליברמן מימין.

שרי העבודה הנותרים מיהרו להתפטר מהממשלה ולהכריז שפניה של מפלגת העבודה לאופוזיציה. הם הוקיעו את ברק כמי שבגד בבוחריו, רוקן את המפלגה מתוכן והבריח בוחרים, ובפעם הראשונה מזה שנים אני מקשיב לאנשי העבודה ומהנהן. לפתע יש תחושה חדשה לגבי אותה מפלגה חבוטה, חסרת אידאולוגיה וכיוון, שהדבקות בכיסאות היתה מטרתה היחידה. ישנם רינונים על שובם של הרבה אנשים שהתרחקו ממפלגת העבודה מחמת אי-יכולתם לסבול את הנהגתו הכוחנית והאטומה של אהוד ברק, אנשים טובים שתש כוחם להלחם בכוחות האופל בתוך מפלגתם שלהם. מן הסתם יתפתח עכשיו קרב ירושה על ראשות מה שנותר מן המפלגה, אבל במקביל ישנה תחושה של דרך חדשה. זו אינה אותה מפלגה שהיתה רק לפני 48 שעות.

אם יבחרו חברי המפלגה הנותרים להרים את ראשם ולהתעלות מעל האינטרסים הצרים של כל אחד מהם, הם יוכלו לבחור מנהיג ראוי, לשם שינוי, כזה (או כזו) שיוביל אותה למימוש הפוטנציאל הגלום באותה דרך חדשה. קיים היום ואקום בשמאל הפוליטי, לאחר שקדימה שאבה מנדטים מהשמאל וזרקה אותם לעזאזל, ומפלגת העבודה המחודשת יכולה למלא את הואקום הזה, אם רק תשכיל. לעניות דעתי, 20 מנדטים בבחירות הבאות עלינו לטובה במהרה בימינו כבר לא נשמע מספר מופרך.

אבל לפני שעוד הספקנו להרגע מהפילוג, נודע שעמיר פרץ וחבר מרעיו שוקלים לפרוש גם הם ולהקים סיעה משלהם, מה שיותיר את מפלגת העבודה מפולגת ומרוסקת. במצב כזה יש סיכוי טוב ששתי הסיעות הקטנות ייעלמו אל תהום הנשייה, ויבוא הקץ על מפלגת העבודה. יש שיאמרו שיפה שעה אחת קודם, אבל לפי דעתי לקיום המפלגה הזו יש עדיין הצדקה, ויש לה גם את את היכולת להציב אלטרנטיבה שמאלית אמיתית לשלוש מפלגות המרכז הגדולות והנבובות ולמפלגות הימין, הן מבחינת מצע אידאולוגי והן מבחינת פעילות פרלמנטרית. כל זאת, כמו שאמרתי, אם רק ישכילו להתאחד סביב הרעיונות שהביאו אותם מלכתחילה למפלגה.

אני עדיין תומך בתנועה הירוקה, ואם הם ירוצו בבחירות הקרובות סביר להניח שאתן להם שוב את קולי. מצד שני, ההחלטה של התנועה להתמקד בפעילות ברמה המוניציפלית היא החלטה שיכולה להביא למצב בו המפלגה לא תרצה לרוץ בבחירות הקרובות, אלא למקד את המאמצים בבניית כח פוליטי בשטח. במקרה כזה, מפלגת העבודההיא פתאום אופציה נאותה. כמובן שעד הבחירות יש עוד זמן רב, ובו יכולי םעוד הרבה דברים להשתנות...

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים