tag:blogger.com,1999:blog-91680882420997219252024-03-06T00:47:28.406+02:00הפילוסופיה של מרפיחייך! מחר יהיה גרוע יותר...יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.comBlogger156125tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-62353944590233234472023-08-22T12:36:00.001+03:002023-08-22T12:36:34.151+03:00מבוקשהשמש הלבנה אפתה את המרחבים הצחיחים, ומלבד מספר קקטוסים עקשנים ומאובקים, אדמת הגבעות היתה צהבהבה, חיוורון שהעיד על השבועות מאז הגשם האחרון. "כמה מוזר," חשב לעצמו ג'ים לואיס בעוד סוסו העייף מטביע את פרסותיו בשכבת החול שכיסתה את האזור כולו, "איך מראה השטח שונה בין חורף לקיץ." כשיצא לדרך בדמדומי השחר הראשונים הוא ידע שדרכו ארוכה, ושלא יהיה לו מקום מסתור מהשמש בשעת הצהריים החמה. ועדיין הוא הלך יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com1855F2CHC+2Q33.0275167 -110.578116929.373898274002247 -114.97264815 36.681135125997756 -106.18358565tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-37157831539309521022023-06-06T13:15:00.013+03:002023-07-02T13:18:24.006+03:00העתיד כבר כאן"גבירותיי ורבותיי, בואו
ותחזו בעתיד! החשמל, שיהפוך את חיינו לקלים ונוחים, יוכל גם להניע אותנו ממקום
למקום! לא עוד סוסים, רבותיי וגבירותיי, אלא כוחו של החשמל!"
גוסטאב טְרוּבֶה עמד בלב תערוכת החשמל הבינלאומית לצד המצאתו החדשה וכרז באזני
כל. מסביבו נאסף קהל של כמה עשרות גבירות ואדונים, לבושים במיטב מחלצותיהם וחבושים
בכובעים שהיו הצעקה האחרונה באופנה הפריזאית. כולם הביטו בעניין רב בתלת-האופן
המוזר, יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com01 Av. Winston Churchill, 75008 Paris, France48.8660544 2.313616848.863231303762596 2.309325265576172 48.86887749623741 2.3179083344238283tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-67368575427411289162023-05-09T13:18:00.003+03:002023-07-02T13:20:33.320+03:00השועל האחרוןנקשתי
פעמיים על הדלת הפתוחה ונכנסתי. פרופסור ליונס ישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה,
והרימה את ראשה הלבנבן מכוס התה שאחזה. היא חייכה כשראתה אותי."אה,
דוקטור לי, טוב לראות שחזרת בשלום. הבנתי שהיה לך מסע מחקר מוצלח.""מוצלח
ומעניין," אמרתי והתיישבתי מולה. רכנתי קדימה ואמרתי בקול חלש כממתיק סוד
"ראיתי שועל."פרופסור
ליונס הניחה את הכוס הריקה על הצלוחית והביטה בי בצמצום עיניים. "אתה ודאי
טועה, הרי השועלים יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0946RW9RW+RM54.9421111 -123.603342549.527706088423983 -132.392405 60.356516111576013 -114.81428tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-82801723244874981422023-04-20T18:49:00.000+03:002023-04-20T18:49:15.179+03:00 חדר עם נוף למפעל הטקסטילהפעמון החלוד, שפעם היה מוזהב, השמיע "דינננננננננג" ארוך,
שהמשיך להדהד ברחבי הלובי רחב הידיים. מאווררי התקרה ניסו בכל כוחם לגרש את החום
והזבובים, אבל הטבע חזק מכל נסיונותיו של האדם להשתלט עליו. הנחתי את הספר מידי,
קמתי בעצלתיים ויצאתי מהחדר האחורי אל שולחן הקבלה. נתתי באשה מעברו השני מבט עייף
אבל בוחן בניסיון להבין אם היא מעוניינת בחדר ללילה או רק נכנסה כדי לקבל הכוונה
למקום אחר.
שמלתה האפורה יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com222RV+RP Dimona, Israel31.042059599999991 35.044374430.983236211176955 34.975709849218752 31.100882988823027 35.113038950781252tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-28914805034709029142023-01-08T14:43:00.003+02:002023-03-13T17:33:49.591+02:00האוקיינוס של מריההדבר הראשון שציפיתי לראות כשהגעתי לעיר היה האוקיינוס האטלנטי, אבל הוא התחבא ממני. ראיתי רק חתיכות ממנו בחלון הרכבת מדי פעם, כתמים כחולים מציצים ונעלמים בין הגבעות הירוקות. הרכבת יצאה מהמנהרה האחרונה היישר אל לב אזור התעשיה המשמים של א-קורוניה, וכעבור דקה או שתיים כבר עצרנו בתחנה החדשה וחסרת-הנשמה. משם לקחתי אוטובוס לכיוון הים, אבל האוטובוס עבר ברחובות צרים וסמטאות, וחוץ מבתים לא ראיתי כלום.ואז, יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0Torre de Hércules, Av. Navarra, s/n, 15002 A Coruña, La Coruña, Spain43.3859572 -8.406495300000001343.373481621265206 -8.4236614376953138 43.398432778734794 -8.3893291623046888tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-34782896147113938562022-10-15T23:11:00.004+03:002023-03-13T17:34:05.890+02:00הקידמה הארורהראמנדיפ הביט בחלקי המכונה המקוללת וירק הצידה בחימה. לו היה אומר לו סוכן המכירות רוברטסון שהמכונה כל כך גדולה ומגושמת, לעולם לא היה רוכש אותה. ועכשיו יצטרך לשכור פועלים, לשבור את הקיר, להרחיב את הדלת, וכל זאת רק כדי שהמכונה הארורה תוכל להיכנס למפעל.אנשי ההובלה, שנשאו את חלקי המכונה על גבם מהנמל בשמש הקופחת, הביטו בו בסבלנות, מחכים שיחליט איפה הוא רוצה שישימו את הלוחות והתיבות. ראמנדיפ פלט עוד מספריובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com3B-Wing 101, Barrister Nath Pai Rd, Sindhu Wadi, Ghatkopar East, Mumbai, Maharashtra 400077, India19.075655 72.9072559999999918.816189609961196 72.63259779687499 19.335120390038806 73.18191420312499tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-57491272317721434942022-10-04T16:43:00.004+03:002022-11-28T16:49:23.432+02:00מתחת לגשרמה שאני אוהב בשדרות וושינגטון זה את האורך. בנאדם יכול לנסוע ולנסוע בקו
ישר, לבד עם המחשבות, במשך שעות. שני נתיבים לכל כיוון, עשרים ושבעה מייל של אספלט
שחוצים את העיר מהקצה המזרחי שלה ועד חוף וניס. בסופי שבוע אני בדרך כלל עולה על
ההגה ונוסע שעות, פשוט פותח חלון ומסתכל על החיים בצידי השדרה. מתחיל מהשכונה שלי,
קרוב לפארק מקארתור, ונוסע לאט בנתיב הימני עד הים, יושב קצת על הטיילת, ואז חוזר
לאוטו ונוסעיובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-68413081005575075822022-09-25T15:12:00.003+03:002022-09-29T18:37:29.620+03:00בוקרדמדומי השחר
החלו להאיר, וחיוך עלה על פניו של דני הקטן עוד לפני שהתעורר לגמרי. הוא קפץ
מהמיטה והוריד את הפיג'מה. החולצה עם ציורי הבננות הושלכה לפינה אחת של החדר,
והמכנסיים לפינה אחרת. על הכסא נחה התלבושת האחידה שנקנתה וכובסה, והוא לבש אותה בקלות.
החולצה הלבנה עם סמל בית הספר היתה מעט גדולה למידותיו, על מנת שתתאים לו לאורך כל
שנת הלימודים, ואולי גם לזו שאחריה.
"אמא!
אבא! קומוקומוקומוקומו!" דני צעקיובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-37139650632745042542022-09-15T23:14:00.007+03:002022-10-18T23:14:27.729+03:00מקצה העולם"גיא, שמעת מה אמרתי?" הקול של מיה
הגיע אלי ממרחקים, הרבה מעבר לאלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו. ישבתי ובהיתי
במקלדת שמולי, מנסה לעכל את מה ששמעתי.
"נראה
לי שהחיבור נפל, התמונה שלו קפואה," היא אמרה למישהו שהיה שם לצידה. היא כבר
כמעט ניתקה, כשהרמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להגיד משהו.
"איך
זה קרה?"
"היא
פשוט הלכה לישון ולא קמה. היא לא היתה בריאה, אתה יודע. אפשר להבין, בגיל
כזה."
"מה,
סתם ככה? יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0Av. Maipú 1045, V9410 BJU, Tierra del Fuego, Argentina-54.8090164 -68.311776-54.8139626792331 -68.320359068847651 -54.804070120766895 -68.303192931152338tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-58497382958939047632022-08-21T17:19:00.003+03:002022-12-23T00:01:13.461+02:00סופו של חשבוןהייתי כל כך
עסוק עם המאזנים של "א.ש. מיזוג בע"מ", שבקושי שמתי לב מה קורה
סביבי. בחצי אוזן שמעתי את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת, ושיחה קצרה ליד דלפק
הקבלה. הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס למשרד שלי.
"עוד רגע
אחד..." אמרתי. רק אסיים עם החשבונית הזו, ואז ארים את הראש מהמחשב.
"כן, מה אני יכול לעשות בשביל-"
ראיתי מולי את
האדם האחרון שרציתי לראות אי-פעם. פניי כנראה החווירו, ופי הפעור התייבש בן-רגע.
"מר יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-63739386812939025332022-07-06T11:51:00.004+03:002022-10-18T23:16:15.773+03:00לא לזוזשומר הלילה עבר בין טורי החיילים האדמדמים בסיבוב הקבוע שלו, ואפילו לא הביט בהם. המשמרת שלו תסתיים בעוד שעה ועשר דקות, והוא יוכל לנסוע הביתה ולאכול ארוחת בוקר עם אשתו והילדה. בינתיים, כמו בכל לילה, הוא עושה סיבובים במוזיאון הענק, מפהק ומשתעמם.יִי-צֶ'ן עקב אחרי השומר, וכשזה יצא מטווח הראייה ההיקפית שלו, הוא הציץ ימינה לכיוונו של ז'י-האן, מבלי להזיז את ראשו. "פסססט," הוא סינן בין שיניו, אבל לא זכה יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0JGCM+9Q Linwei District, Weinan, Shaanxi, China34.6209716 109.534460133.713357671288136 108.4358272875 35.528585528711858 110.6330929125tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-13986937719127572602022-06-05T15:45:00.002+03:002022-09-28T23:20:48.265+03:00הזחל המאושרכשהגעתי לשער, ירון כבר חיכה לי על
הספסל מצידו השני. הוא חבש את כובע הפטריה שלו, התיק עם בקבוק המים והחולצה להחלפה
היה כבר על שתי כתפיו, וברכיו קיפצו בהתלהבות. נכנסתי דרך הבוטקה, וירון קפץ על
רגליו ורץ אלי בריצה המוזרה שלו, שבה כל יד ורגל מתנהגת כאילו היא שייכת לגוף
נפרד. על פניו היה מרוח החיוך התמים וחסר הגבולות שלו, ועיניו זרחו.
הושטתי את זרועותיי קדימה, והוא
התנגש בי וחיבק אותי. סגרתי את יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-33909749936470480292022-05-23T15:35:00.002+03:002022-09-28T23:24:46.567+03:00זה לא קל להיות ירוקהמסך
האדום ירד, מחיאות הכפיים נדמו, האורות כבו, הקהל התפזר. עכשיו נותר החלק הקשה
באמת. אחרי המופע, אותו פרק זמן ללא זמן בו הלב הולם ואינך יודע אם זו התרגשות או
פחד, אתה מוצא את עצמך מתיישב מאחורי הקלעים על כסא מתפרק, נאנח בהקלה על שהדברים
מחוץ לידיך. הקהל אהב, או שלא, ואין דבר שתוכל לעשות כעת כדי לשנות את זה.
בה
בעת, אתה שרוי בתחושת החמצה. יש מופעים בהם הכל הולך חלק, בהם יש סינרגיה מושלמת
בין יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-42143311386472728752022-04-27T10:31:00.001+03:002022-09-29T18:39:48.314+03:00רק קוביה אחתהאישונים מתרחבים. הלב הולם בעוצמה. אגלי זיעה קטנטנים
מצטברים על העור. המח עובר להילוך חמישי. המחשבה מתחדדת. השרירים נמתחים. הזמן
מאט.
בשלוש דקות עשיתי סדרת פעולות שהיתה לוקחת לאדם נורמטיבי
במצב רגיל כשעה וחצי, וביצעתי אותן בצורה מושלמת. כשסיימתי, עמד במרכז החדר דגם
מושלם בקנה מידה של 1:500 של מגדל אייפל, עשוי מקיסמים וקלפים.
ההשפעה פגה באותה מהירות בה השתלטה עליי. מצאתי את עצמי
מבולבל, יושב עליובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-18971741670606263882022-03-26T14:00:00.002+03:002022-10-18T23:17:51.274+03:00האוצר האמיתיגופתו של ג'ירו סוגיאמה נשרפה זה מכבר, לבקשתו, ואפרו
פוזר במימי נמל נגויה, צור מחצבתו משכבר הימים. הסכסוך המשפטי בין יורשיו רק החל,
וזה הזמן המושלם לחפש את האוצר, כך החליט הידנורי.
העניין שלו באוצר החל כבר לפני כמה שנים, כשריצה עונש על
חלקו בשוד היהלומים הגדול של טוקיו. הוא קרא ראיון נדיר עם סוגיאמה, שבדרך כלל שמר
בקנאות על פרטיותו, ובו סיפר על ילדותו הקשה ברחובות נגויה, ואיך בנה את האימפריה
יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com43-chōme-33-1 Hoshigamine, Kagoshima, 891-0102, Japan31.5802474 130.491366831.346275690151174 130.216708596875 31.814219109848828 130.766025003125tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-3857723185906027172022-03-09T15:03:00.001+02:002022-10-18T23:18:19.360+03:00התוצאות הבלתי-צפויות של החזרה בזמןד"ר וגה חזר להווה עשר דקות אחרי שעזב, כמו שביקשה
פרופסור נבארו. הוא כיבה את המכונה, יצא מהחדר הצדדי וניגש אל המעבדה שלה. היא
עדיין היתה עסוקה בהקמת הניסוי שלה.
"תודה, אגתה. המכונה עבדה נהדר."
"נו, איך היה במאה החמישית בספרד?" שאלה
הפיזיקאית המבוגרת באדישות.
"הייתי בסוף המאה השניה באנגליה," קורנליו
תִקן, ואגתה נופפה בידה כמו אומרת שהכל אותו דבר בשביל מישהי כמוה. "היה
מרתק, אני חושב שיש לי מספיקיובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0Av. Arce 2739, La Paz, Bolivia-16.5124404 -68.121264099999991-17.564844940979491 -69.219896912499991 -15.460035859020508 -67.022631287499991tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-69412425488146646082022-03-02T12:27:00.003+02:002022-03-02T12:27:22.773+02:00כשל מדורגהיחידה
האוטונומית לניטור ביולוגי יאני"ב-1 יצאה לסיור מבצעי ראשון, לאחר חודשים של
ניסוי בליווי אנושי. היא סיירה בפארק וסרקה את העוברים והשבים במטרה לזהות נשאים
של נגיפים וחיידקים מתוך רשימות הזנים המסוכנים. היחידה סימנה אזרחים נגועים
כנשאים, ואלה החלו לקבל הודעות, שקוראות להם להתייצב ללא דיחוי באחת המרפאות
הקרובות, או להסתכן בהפרת הסעיף הרלוונטי בחוק.
יאני"ב-1
עצרה ליד הספסל עליו ישב יניב, וסרקה יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-33465537594734718192022-02-22T16:43:00.001+02:002022-02-27T16:44:45.651+02:00אברהםאברהם עמד במרכז האולם, מוקף בבניו ובנותיו. כָּלֵב, שפעם נקרא סרגיי, נכנס וגרר אחריו
בחוזקה את זרועה של סיגל. הקהל פינה להם נתיב. סיגל ניסתה להתנגד בכל כוחה, אבל
הוא היה גדול וחזק ממנה. הוא הביא אותה אל אברהם והטיח אותה לרצפה לרגליו.
אברהם הביט בה
בעצב ואכזבה. הוא ליטף את זקנו הארוך ונאנח "הוי, לאה..."
האישה, שנתנה
לו את מיטב שנותיה, הרימה את ראשה והביטה בו בשנאה יוקדת. שיערה היה פרוע ובגדיה
יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-2870564868705244352022-02-13T17:10:00.011+02:002022-02-19T17:11:11.888+02:00הצעה שאי אפשר לסרב לההבטתי בתרשים
בתסכול וניסיתי לחשוב על תכנית פעולה יותר טובה, אבל לא מצאתי. אין לי ברירה, אני
אצטרך לעבור ברחוב הראשי, דרך מאות מצלמות שיקלטו את הרשתית שלי, דרך הדלת הראשית
של תחנת המשטרה, איכשהו להגיע לתיבת הראיות, להוציא משם את האיך-שקוראים-לזה
שצ'ווארי רוצה, ולעוף משם בחתיכה אחת. כמובן שאין לי ברירה, אם אני לא רוצה לגלות
מה יקרה אם אני "אאכזב אותו", כמו שהוא הגדיר את זה. מצד שני, אם אשרוד
הוא יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-34744146967434101322022-02-11T22:13:00.003+02:002022-02-19T17:01:56.361+02:00דו-קרבשני הנערים
הקיפו זה את זה במבטים מזרי אימה. כל אחד מהם אחז בחנית קצרה בעלת ראש מתכתי
משונן. מסביבם עמדו כל הגברים, כשנשות השבט עומדות במרחק מה ומנסות להרגיע את שתי
האמהות המודאגות, ואת הנערה שעליה נלחמו. פניהם של הנערים עוטרו בצבעי מלחמה כהים,
ושיערם היה קלוע. בדבר אחד הם דמו ליתר הגברים, והוא מלבוש החלציים, בגדם היחיד.
כפות רגליהם
הרימו ענני אבק קטנים כשהם צעדו הצידה, אחורה, קדימה. כל אחד חיפש יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-45233949465464294832022-01-31T16:23:00.002+02:002022-01-31T16:23:31.473+02:00ילד טובגברת עפרוני חיכתה במשרד האפרורי. היא הביטה בתמונה
שבידה ובכתה. דמעותיה ניגרו על לחייה לפעמים אחת-אחת ולפעמים בקילוח, אבל לא חדלו
אף לרגע. היא קינחה את אפה וניגבה את עיניה בממחטה אחר ממחטה מהקופסה שעל השולחן.
עולמה התהפך ביומיים האחרונים, ושני לילות ללא שינה הפכו את עצביה למרוטים. לרגע
היא הביטה בהשתקפות שלה במראה שעל הקיר, ולא זיהתה את עצמה.
מישהו נכנס למשרד, עקף אותה והתיישב מן העבר השני של
יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-22065418854383379952022-01-27T17:02:00.001+02:002022-01-27T17:02:55.129+02:00ארוחה משפחתיתהם נחתו מהשמיים בקופסה גדולה באמצע הלילה, עם המון רעש, חום ואורות בהירים. אחרי כמה זמן, כשהכל נראה רגוע, התקרבתי קצת כדי לחוש מי ומה, אבל לא קלטתי שום דבר חוץ ממתכות, ולא הייתי עד כדי כך רעב. התרחקתי למרחק בטוח וחיכיתי לראות מה יקרה.שני היצורים המוזרים, שלכל אחד מהם רק שתי רגליים ועוד גוש מוזר מעל הגוף (אולי הם בדיוק התפצלו?), יצאו מהקופסה שלהם בבוקר, כשהם עטופים באיזושהי מעטפת סינתטית. הם החזיקויובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-69019908295177099542022-01-24T15:45:00.004+02:002022-10-18T23:20:13.384+03:00שלושה מיליארד סעיפי אישוםאסיר 2297941 ישב בתא הקטנטן, לבוש סרבל כתום סטנדרטי,
והביט בקיר במבט מהורהר. הוא הרים אצבע ורשם משהו באוויר, אבל לא התיק את מבטו מהנקודה
בקיר בה בהה. לפתע נשמע צופר אלקטרוני חזק, ודלת התא נפתחה, כאילו מעצמה. מעברה
השני עמד השומר ג'רלד קונץ, שנתן את מיטב שנותיו למחלקת הכליאה של משרד המשפטים.
"ווילר, יש לך אורחת," אמר השומר. לאחר רגע,
בו נראה שהאסיר לא מגיב, הוא דפק בחוזקה על דלת התא ונבח "ווילר!"יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0JM59+QC Wilsons Mills, NC, USA35.6093978 -78.331484634.713731900389305 -79.4301174125 36.5050636996107 -77.2328517875tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-41289767021504176982022-01-12T17:08:00.001+02:002022-01-27T17:10:01.546+02:00המעיל הבוליביאניד"ר קורנליו וגה הביט בתסכול בידיעה החדשותית. הוא ידע שלא היה צריך לתת את המעיל שלו לְאָרוּק, והנה הארכאולוגית השוודית הזו, מרטנסון, חשפה את הקבר שלו בלפלנד, וכמובן שהוא לא שרף את המעיל אלא נקבר איתו. גם אם היא ארכאולוגית סוג ד', מהר מאוד הפחמן-14 יגלה שיש לה ביד מעיל בן 5600 שנה, שנתפר ע"י מכונה, ועשוי מצמר אלפקה. היא ודאי תפנה אליו לייעוץ במוקדם או במאוחר, כמומחה בעל שם עולמי לשבטים הסאמים.למחרתיובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-9168088242099721925.post-68475524667078328362021-12-14T11:54:00.003+02:002022-10-18T23:20:40.869+03:00מחסור בגזשמונה בבוקר,
שלושים וחמש מעלות, תשעים אחוזי לחות, וזה רק ילך יחמיר בהמשך היום. קמתי מהמיטה,
משאיר על הסדין כתמים כהים של זיעה למרות נסיונותיו הנאצלים של המאוורר. תהיתי,
בפעם המי-יודע-כמה, של מי היה הרעיון המטופש להיפגש כאן, ועוד בעונה החמה, ואז
נזכרתי שוב: שלי.
הייתם מצפים
שמלון יוקרתי כמו הילטון קינשאסה, שאירח שועי עולם למכביר, יוכל לספק מיזוג אוויר
לאורחים המכובדים שלו, אבל לא. גם כשיש חשמל (יובלhttp://www.blogger.com/profile/01381945800866930013noreply@blogger.com0H7WC+MXQ, Kinshasa, Democratic Republic of the Congo-4.4032859 15.2724847-4.9509474472791233 14.72316829375 -3.8556243527208767 15.82180110625