יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

אקטואליה 29/12 (חלק ב')


במוצאי שמחת תורה נסעתי לת"א לעוד הופעה של איה, הפעם ב"קפה ביאליק", שם ראיתי לפני ראה"ש את אדם בן אמיתי. להופעה ההיא הגעתי עם לון, קנינו כרטיס וישבנו על הבר בניחותא, ולכן לא חשבתי להזמין כרטיס מראש. הטעות הזו גרמה לי לחכות בחוץ עד שאחרון המזמינים (והיו הרבה כאלה) הגיע ונכנס, ורק אז נכנסתי אני, כשהמקום כבר צפוף. למזלי חברי הפורום שמרו לי מקום בשולחן שלהם, שהיה נח חלקית, אבל עדיף בהרבה על לראות את ההופעה מהשירותים.
ההופעה עצמה היתה טובה, אבל פחות טובה מזו שראינו בפ"ת בספטמבר, אולי בגלל הצפיפות, אולי בגלל הקהל. הפעם הבאתי מצלמה (בכל זאת, מטעויות לומדים) אבל תנאי התאורה לא עשו עמי חסד. לפחות הצלחתי לתפוס משהו בוידאו. מסקנה: אני צריך מצלמה יותר טובה להופעות! רשמים של מישהו לא-משוחד אפשר למצוא כאן.



אחרי החגים צללתי שוב לים העבודה. שינויים ארגוניים העבירו את הצוות שלי לאחריותו של מנהל בשיקגו. אותו מנהל הגיע לארץ לסבב דיונים בסוף אוקטובר, ואחת המסקנות מהדיונים (וממנהלים אחרים בשיקגו) היתה שהפעילות של הצוות (אם מישהו באמת מעוניין, אני יכול להסביר מה אנחנו עושים) מספיק חשובה ועמוסה כדי שנספח אלינו שני מפתחים נוספים ואיש QA. במקביל התחיל להתגלגל תהליך התכנון של משימות ל-2012 הבאה עלינו לטובה, תהליך שהוליד רשימה שתספיק לצוות כנראה גם ל-2013. כמובן שהציפייה היא שנספיק את הרוב המוחלט ב-12 החודשים הקרובים... בקיצור, הלחץ בעבודה רק גדל, ואני מנסה לשמור את כל הכדורים באוויר, גם בעבודה וגם בבית, בהצלחה חלקית. כמובן שהלידה המתקרבת תטרוף את כל הקלפים ותשלח את כל השגרה המאומצת הזו לכל הרוחות, והמערבולת רק תאיץ.

המחאה החברתית, שעברה על הארץ בחודשי הקיץ והגיעה לשיאה בהפגנה בה השתתפתי בתחילת ספטמבר, נרגעה משמעותית עם תחילת שנת הלימודים והחגים. הממשלה ניצלה את איבוד המומנטום הזה כדי להעביר סדרה של החלטות אנטי-חברתיות ואנטי-דמוקרטיות בעליל, מה שהצית ניצוץ חדש של מחאה אחרי החגים. הפגנה גדולה בכיכר רבין תוכננה למוצ"ש 29/10, ואני ניסיתי לשכנע את ידידיי הקרובים בחשיבותה של ההפגנה. מבחינתי, התכוונתי ללכת גם אם אהיה שם לבד, אבל לאחר שאחד-אחד כל הסובבים אותי הוכיחו את עצמם כפארשים מוחלטים, יצאה הרוח גם מהמפרשים שלי, ותחינה של הרגע האחרון ממיקה שאשאר בבית שברה את גב הגמל. באותו ערב גם ירד גשם, כך שהעובדה שבכל זאת הגיעו לשם כ-10000 איש היא בכל זאת מרשימה.

למחרת בבוקר התקיים יום גיבוש לעובדי המשרד. נסענו באוטובוס חדש-דנדש מהמשרד בהרצליה צפונה, לכיוון הגליל העליון, שם ביקרנו ביקב בוטיק, בו בצרנו ענבים וראינו איך הענבים נסחטים. טעמנו מספר יינות של היקב, שהיו חביבים ותו לא. לאחר מכן נסענו מרחק קצר ליקב גדול ותעשייתי יותר, שם למדנו מהייננית המקומית על המקצוע שלה והדקויות השולטות בתהליך גידול הגפנים והפקת היין. היא הסבירה גם על איך לטעום יין ואיך להבדיל בין יין טוב ליין כמעט-טוב. כמובן שטעמנו כמה יינות מתוצרת מקומית, שהיו לא רעים. במרחק הליכה משם ישנו עוד יקב בוטיק, שמתמחה גם בגבינות צאן. ראינו סרט קצר על ההיסטוריה וההתמחות של היקב, וטעמנו מהגבינות המצוינות שלהם. את היום סיימנו בארוחת ערב באחוזת דוברובין, שסגרה לנו את הפינה יפה מאוד (אחרי הכל, לא ממש אכלנו צהריים).
למרות שאותו יום היה מעונן וטפטף לפרקים, היה יום נחמד מאוד, וזה מרענן לראות את האנשים שאני רגיל לעבוד איתם גם בהקשר אחר לחלוטין, במיוחד כשלחלקם היין עולה לראש...

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

אקטואליה 28/12 (חלק א')

חודשיים וחצי הזנחתי את הבלוג... חוסר אחריות משווע. הרבה דברים מיוחדים קרו, וכולם טבעו בים של עבודה.

בין יום כיפור לסוכות נסעו אמא ויעל עם שקד לטיול של 9 ימים בלונדון. הן עלו על הלונדון איי, ביקרו בגריניץ', באזור הארמון וכיו"ב. עבור שקד זה היה טיול בת-מצווה, ונראה שעיניה נפתחו לעולם הגדול. במהלך הטיול היא הלכה עם יעל לראות הופעה של הזמרת קייטי פרי במקום אינטימי וקטן שנקרא O2 Arena, יחד עם עוד 23,000 איש. זו כנראה חוויה מדהימה, במיוחד עם הופעה ססגונית כמו זו. בכל מקרה, השלוש חזרו עם סיפורים ומאות תמונות, כמו שצריך.

בחג הסוכות, 13/10, נסענו לרמת ישי לערב אצל ניר ומיכל. היו שם ההורים ויעל, כמו גם הוריה של מיכל וסבתה. ניר צלה בשר על מנגל הגז וכמובן שלא נשאר שם אף אחד רעב. אם כבר היינו שם, סידרתי לניר קצת מהבלאגן במחשב, ויהלי שמחה להראות לכרמל את הצעצועים שלה. בכלל, ככל שהפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן הן נעשות חברות טובות יותר ויותר, וזה נהדר.

בשבת שבין החגים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אביב וניצן. המסיבה נערכה שוב בפארק הרצליה, ממש באותו מקום בו חגגנו בשנה שעברה. השנה אביב קצת יותר גדולה ולמרות הפער בינה (ובין חבריה) לבין כרמל, כולם נהנו מאוד. ניצן, מצד שני, רק בן שנה, כך שיש זמן עד שיתחבר עם ילדים גדולים יותר.

באותו יום גילינו שהמצבר בגרוטאה של מיקה מת, שנה וקצת לאחר שהותקן (כבר אז היה משומש, כזכור). שירות התיקונים של חברת הביטוח הגיע בראשון בבוקר והניע את הרכב עם כבלים בקלות, ואני נסעתי איתו לאזור התעשיה של כפ"ס כדי להחליף מצבר. לא הייתי צריך לנסוע רחוק, ואצל אחד מחשמלאי הרכב הרבים ראיתי שלט מאיר עיניים שהבטיח מצברים משומשים עם אחריות ובזול. נכנסתי, השארתי את האוטו וחזרתי על עקבותיי במונית, כאשר מיקה אספה את הרכב אחרי העבודה, עם מצבר תקין. למצבר שלושה חודשי אחריות, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לחזור על התרגיל הזה שוב בקרוב.

[חלק ב']

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים