יום ראשון, 23 במרץ 2008

אקטואליה 23/3


סופי שבוע נוטים להיות עמוסים בפעילויות. וגם אוכל.


ברביעי האחרון, לאחר שהשארתי באימייל שאלה לפינת המזכירון בתכנית הבוקר של טל ואביעד, העלו אותי לשידור ושאלתי את השאלה. אחרי כמה דקות העלו אותי שוב עם הצעה לתשובה, אבל זו לא התשובה שחיפשתי. אולי בשבוע הבא יעלו אותי שוב לשידור עם עוד תשובה. זו לא פעם ראשונה שאני עולה לשידור אצלם, אבל זה עדיין נחמד.

עדיין בענייני תקשורת, ביום חמישי בערב הגעתי למיונים של "אחד נגד מאה" בתיכון עירוני א' בת"א. יחד איתי הגיעו בערך 200 איש, וזה היה מחזור מיונים אחד מתוך שלושה באותו יום. לא ארחיב יתר על המידה, אבל בעקרון עברתי את השלב הזה, וכרגע יש שלוש אפשרויות:
  1. אם ירצו אותי כמתמודד, אז יתקשרו בשבוע-שבועיים הקרובים לאודישן מול מצלמה.
  2. אם ירצו אותי לנבחרת, יתקשרו אלי שבוע לפני הצילומים, שכנראה יהיו מתישהו במאי.
  3. אם לא, כבר לא יתקשרו.
בכל מקרה זו היתה חוויה מעניינת. גם אם לא יצא מזה כלום, עדיין נחמד.

בשישי נסענו לחיפה, כדי לבקר את אמא שלי, שעדיין מחלימה מהניתוח בעין. כדי לרצות אותה (ובינינו, יש משהו במה שהיא אומרת), קבעתי תור לרופא משפחה ורופא עיניים לשבוע הזה. אחה"צ הגיע גם הדוד שלי אביב, עם אשתו איילה והבנות, והם ראו את כרמלי שלנו שגדלה בלי שנרגיש. מספיק לסבתא רחל שבוע בלי לראות את כרמל בשביל לזהות שינויים, ואנחנו שרואים אותה יומיום פשוט לא מבחינים.


אתמול בצהריים נסענו להוד השרון ואכלנו עם תמר במסעדה. היה טעים, אם כי יקר יחסית לגודל המנות. בסוף הארוחה השתדלנו לא לחטוא בקינוח משמין, אבל זה לא עבד. לאחר מכן חזרנו אליה הביתה, ישבנו עם תשבץ ההגיון של מעריב, ואחרי שעה כבר נסענו הביתה.
מכיוון שסוזן כרגע באוסטריה עם המשפחה שלה, לון הגיע לאזור המרכז וישן אצל עופר ואיירין. אחה"צ הוא הגיע אלינו, עם הארד-דיסק נייד שעליו כל ארכיון התמונות הדיגיטליות שהוא וסוזן צברו במשך השנים. בין היתר יש שם המון תמונות שלנו שפשוט אין לנו מכיוון שהן מעולם לא עברו אלינו. ישנן תמונות שלנו מלפני כמה שנים טובות, עוד לפני שהיתה לנו מצלמה, ובכלל תמונות מטיולים משותפים. שפכנו המון תמונות למחשב (יותר מדי למעשה... הגיע הזמן להחליף את ההארד-דיסק שלנו כדי שלא ייגמר בו המקום לגמרי), ולון לקח הרבה תמונות משלנו וגם שירים. ישבנו ודיברנו על הא ועל דא, ובערב הוא חזר אל עופר.


הבוקר מיקה העירה אותי מוקדם כדי לעזור לה עם כרמל, מה שלא ממש עבד, ולפיכך הספקתי לרכב שעה על האופניים בפארק. זה הולך ונהיה פחות קשה, ואני מתחיל לראות את השינוי על המשקל. בשבוע האחרון הורדתי בערך 1.5 ק"ג, ועוד היד נטויה. זו התחלה טובה, אבל רק התחלה.

יום רביעי, 19 במרץ 2008

FREE TIBET

כל כך עצוב לראות ולשמוע את המהומות שהתרחשו השבוע בלהסה, בירת טיבט. זה אזור מהמם ביופיו, עם אנשים כל כך פשוטים ונחמדים, והסינים פשוט הורסים את התרבות הטיבטית בשיטתיות. נכון שהסינים הביאו לטיבט את הקדמה, שסביר להניח לא היתה מגיעה אליהם אם עדיין היו עצמאיים, אבל זה בא על חשבון אובדן הזהות הלאומית-דתית של הטיבטים, שכיום הם מיעוט נרדף בארצם שלהם.


המצב הוא מסובך, כמו כל מצב פוליטי בעולם ובמיוחד בעולם השלישי, והשחקנים מגלגלים את האשמה זה על זה. הטיבטים, הנקרעים בין צו המוסר הדתי של הדלאי-לאמה למאבק לא-אלים לבין מציאות היומיום הקשה תחת שלטון הכיבוש - או כמו שהסינים קוראים לו, "שחרור" - מגיעים פעם בכמה שנים לנקודת רתיחה ומשחררים קיטור, חלקם בדרכים אלימות. לא הייתי רוצה להיות במצב שלהם.


האולימפיאדה תתחיל בתאריך 8/8/08, ואף מדינה לא חולמת להחרים אותה בגלל זוטות כמו הפרת זכויות אדם שיטתית. ישנם קולות הקוראים לכך, אבל זה לא יקרה. סין היא מעצמה, ואי אפשר להתייחס אליה כמו אל עוד מדינה קטנה. כשסין מתעטשת, האירופאים והאמריקאים פותחים מטריות. עצוב.

יום שני, 17 במרץ 2008

אקטואליה 17/3

לא הבטחתי לכתוב כל יום... אני לא עד כדי כך חסר חיים.


ביום חמישי מיקה עשתה מנוי לחדר הכושר Target, בו היה לי מנוי עד לפני כמעט שנה. ביום שישי בבוקר ביא כבר הלכה להתאמן, וגילתה לחרדתה עד כמה היא לא בכושר (ההריון וחופשת הלידה לא בדיוק אפשרו לה להתעמל לאחרונה...), אבל היא צעדה וניסתה לעשות תרגילי בטן. כל הכבוד לה.
היא קבעה שם תור לתכנית אימונים למוצ"ש, אלא שבמוצ"ש המקום מלא ואין למדריכים אפשרות להקדיש זמן למתאמנת בודדה (והפקידה שקבעה את התור לא ידעה את זה). לפיכך היא הגיעה במוצ"ש ועשתה רק אימון קצר, ואחריו חזרה הביתה. אתמול (ראשון) היא חזרה לשם בצהריים, לאחר בדיקת שיניים (אין מנוס מעקירה כירורגית של שן הבינה ]-: ), ואחד המדריכים קבע לה תוכנית אימונים. אני מאוד מקווה שהיא תתמיד בזה. כמו שאני מכיר אותה, היא תעשה הכל כדי לפנות זמן לזה.
אם כבר הזכרנו כושר, אני הצלחתי להביא את עצמי להתעורר מוקדם אתמול ולצאת לרכב על האופניים ב6:30 לפנות בוקר. הגעתי עד הנמל וחזרה תוך שעה, וגם אני זקוק לאימונים רבים (ומשאף).


בשישי, אחרי שמיקה חזרה מהכושר, הלכתי להסתפר, ואחר כך התארגנו לצאת. הבאנו את המסך הישן שלנו, זה שמיקה קנתה לפני 7 שנים (!!) והוחלף בשבוע שעבר במסך LCD חדש, לתמר בהוד השרון, כדי שסופסוף היא תוכל גם לראות משהו. משם, דרך הפקקים של שישי בצהריים, הגענו לחיפה.
אמא שלי עברה בשבוע שעבר ניתוח בעין שמאל בגלל הגלאוקומה (מה שמזכיר לי שגם אני צריך ללכת לרופא עיניים להבדק...), ושחררו אותה לסוף השבוע הביתה. התכנון המקורי היה שאני אגיע בגפי לבקר אותה בבי"ח רוטשילד מרכז רפואי בני ציון, ואח"כ אמשיך לנהריה כדי לפגוש את לון הגלמוד. מכיוון שבסופו של דבר היא שוחררה, יכולנו לבוא כולנו ולבקר אותה בבית. היא מאוד שמחה לראות את כרמל, וגם אותנו. כואב לה, והיא לא יכולה לקרוא, אבל נפלאות הטכנולוגיה באו לקראתה, ויעל ארגנה לה את הספר האחרון של הארי פוטר בצורת ספר שמע על הנגן MP4 שלה, והיא דווקא מסתדרת עם זה לא רע.


אתמול הייתי בארוע פורים של מוביילאקסס, החברה שאצלה אני עושה כרגע פרוייקט. עבדתי חצי יום, ובצהריים לקחו אותנו לארוחה נחמדה במסעדה במודיעין אמצע שומקום. אחרי הארוחה היה חידון טריוויה על החברה עצמה, שהתפתח לארוע רועש ומבולגן. אחרי שכולם סיימו לצעוק, עלינו לירושלים, כדי להרים אירוע פורים לילדי עמותת צבע בבי"ס בפסגת זאב. הגענו לשם והתחלנו לתקתק עניינים, ובסופו של דבר הגיעו גם הילדים וכולם נהנו מאוד. חזרתי הביתה (בפקקים של כביש 1) בשעה סבירה, עייף אך מרוצה.



ביום חמישי המיונים לתכנית אחד נגד מאה... לכל הפחות תהיה חוויה מעניינת.

יום חמישי, 13 במרץ 2008

האור שבחיינו

תכירו, זו כרמל.


היא נולדה בתאריך 30/11/07 בבי"ח ליס בת"א, במשקל 3.5 ק"ג. היא פחות או יותר הדבר החמוד ביותר בעולם, עם חיוך שובב וריח משגע. היא תינוקת סקרנית ושקטה, לא בוכה (יותר מדי), ישנה כמעט לילות שלמים, ואוהבת מאוד את הצעצועים שלה. לאחרונה כרמל התחילה לגלות את הקול שלה, והיא מצד אחד בוכה יותר חזק כשהיא רעבה או כשיש לה גזים, ומצד שני היא מתחילה לדבר אל הצעצועים שלה ואלינו.
היום לקחו אותה אמא מיקה וסבתא תמר לטיפת חלב, שם שקלו אותה (היום היא כבר שוקלת 6.4 ק"ג!) ומדדו אותה (60 ס"מ אורך, בלי עין הרע). רק שתמשיך ככה.

עוד בלוג?

ליומן אישי יש שתי מטרות:
  1. בזמן הווה, זה נותן לנו לפרוק דברים שמצטברים בפנים (כמו תא וידויים רק בלי הכומר). זה שומר אותנו שפויים גם בלי שנצטרך להרביץ למישהו או משהו. בכל זאת, הנייר (או במקרה הזה, הצג) סופג הכל.
  2. בזמן עתיד, זה נותן לנו פרספקטיבה. יש לנו אפשרות לעלעל אחורה בהיסטוריה הפרטית שלנו ולהזכר, מה שמייצר באופן אוטומטי השוואה בין "אז" ו"עכשיו". לפעמים בראיה לאחור אנחנו מבינים דבר או שניים שלא הבנו בזמן אמת, ולפעמים אנחנו צריכים תזכורת של דברים ששכחנו בשביל לעשות את הדבר הנכון.
לבלוג יש את היתרונות של יומן אישי, ואת היכולת לשתף מספר גדול של אנשים במחשבות כבר בזמן הווה. בבלוג הזה אני אנסה לשלב את העדכון של חיי היומיום עם מחשבות משלי וטענות כלפי העולם.

בתיאבון.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים