יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

אקטואליה 30/12

לאחרונה נחתה עלי כמות מטורפת של עבודה, כזו שאמורה להספיק לכמה חודשים מעניינים, אך מחמת הדד-ליין תספיק למספר שבועות אינטנסיביים ושוחקים. כדי להכניס את עצמי למצב פרודוקטיבי ככל האפשר, התחלתי להאזין למוזיקה קלאסית, וסוף כל סוף גיליתי את גדולתו של אחד וולפגנג אמדאוס מוצארט. הוא היה גאון בימי חייו, ויישאר גאון על פי כל קנה מידה בכל תקופה שתבוא.

בשבוע שאחרי הצימר התכנסה המשפחה שלי בחיפה לחגוג את יום הולדתה של אמא. היה ערב נעים מאוד, גם אם עלה על גדותיו באוכל ובקינוחים (בכל זאת, אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה...). ניסינו לשמור על עצמנו, ולפחות מיקה הצליחה. בחודשים האחרונים היא הולכת לקבוצת תמיכה לדיאטה, בסגנון שומרי משקל שאני הלכתי בזמנו, ועד היום (סוף דצמבר) היא הורידה כבר כמעט 9 ק"ג - הישג יפה לכל הדעות. היא מתקרבת למשקל שלה מלפני ההריון, והיא שואפת לרדת אפילו נמוך יותר. זה מאבק קשה מאוד, אבל אני סומך עליה שהיא יכולה לעשות את זה.

בשבוע האחרון של נובמבר תמר נסעה לשבוע באילת והשאירה אצלנו את האוטו שלה, מה שהקל על חייה של מיקה. תמר נפשה באילת עם דורון ומירי, כמו בכל שנה. הם טיילו, אכלו טוב, ישנו טוב ומילאו מצברים.

באותו שבוע החלטתי שהגיע הזמן להכין את הקרקע למעבר סופי ממערכת ה-XP שמותקנת אצלנו בבית למערכת הפעלה אחרת ומבוססת לינוקס - אובונטו. לא שיש משהו לא בסדר עם ה-XP... אבל מערכת Windows7 שיצאה בנובמבר גרמה לי לחשוב שכבודם של מהנדסי מיקרוסופט במקומו מונח, אבל החבר'ה של אובונטו עושים עבודה יותר טובה - ובחינם. התקנתי את הגרסה העדכנית של אובונטו, התחלתי לשחק איתה, וגיליתי לאושרי מערכת יציבה, בשלה, בנויה לתלפיות. מיקה מסתכלת על המערכת החדשה בעין עקומה (למרות שלדעתי היא יותר יפה מ-Windows) אבל אני בטוח שבבוא הזמן היא תתרגל אליה ותעדיף כמוני לנטוש את המערכת המיושנת.

ניר ומיכל קנו בשעה טובה מיטת קומותיים כדי שיהלי תוכל לישון בחדר של שקד. את מיטת היחיד הישנה של שקד הם הציעו לנו, ולקחנו אותה בשמחה. זו היתה הזדמנות פז להעביר את כרמל למיטה רגילה, ומדובר במיטת עץ מלא שגם תחזיק שנים. מצאתי מוביל ביקנעם שהביא לנו את המיטה תמורת סכום סמלי, וכך כרמל עברה ממיטת התינוק למיטה רגילה עוד לפני יום ההולדת שלה.

בשבת הראשונה של דצמבר חגגנו לכרמלי יומולדת שנתיים בבית, עם רוב בני המשפחה. השנה, בניגוד לשנה שעברה, כרמל שיתפה פעולה והבינה הרבה יותר על מה המהומה. ניפחנו לה בלונים והלבשנו אותה בשמלה לבנה וזר פרחים, והיא היתה מאושרת, במיוחד מכיבוי הנרות. היא קיבלה מתנות רבות, במיוחד צעצועים וספרים, ושיחקה יפה עם יהלי והבנות האחרות. למחרת חגגו לה גם בגן, והחגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הצהריים.

לאחר בחינה של ההוצאות שלנו, דיברתי עם מיקה והגענו למסקנה שאנחנו משלמים יותר מדי לבזק. עשיתי סקר קצר ולמדתי שחלק לא מבוטל מההוצאה שלנו על קו הטלפון היא דמי מנוי ודמי חיבור גבוהים לADSL, עוד לפני השקל הראשון של השיחות, ואין הרבה כאלה. התקשרתי לבזק והקפאתי את הקו, ובמקביל הזמנתי אינטרנט בכבלים של Hot ללא קו טלפון. יש לנו שני קווים סלולריים... למה צריך להחזיק עוד קו?

בשני לפני שבועיים התקיימה בגן מסיבת חנוכה אחה"צ עם ההורים והילדים (גם הקטנים מהגן הישן). היתה תכנית אמנותית חביבה, סופגניות לשתי פלוגות והרבה צילומים.

בסוף אותו שבוע באנו להפגש עם המשפחה של מיקה אצל איילת וחמי, כדי לחגוג את החנוכה ובכלל. חוף מאיתנו והמשפחה המארחת היו שם חווה ואריה, שרית, שרון והילדים, אמיתי ואילנה. הדירה לא יותר מדי גדולה, כך שהיה טיפה צפוף ורועש, אבל לא נורא. כולם התלהבו באופן טבעי מכרמל, שגדלה והתפתחה מאז המפגש הקודם.

בשבוע שעבר עבר אותי גל של צינון קשה, שאפילו השאיר אותי בבית ליום אחד. שתיתי את מכסת התה השנתית שלי, עברתי לשרוול ארוך וישנתי הרבה, ובסופו של דבר עברתי גם את זה.

חידשנו את המנוי ל"הבימה" גם לשנה הבאה, למרות שעדיין לא סיימנו את המנוי הקודם. זה חשוב שנצא מהבית לבילוי זוגי מדי פעם, וקצת קולטורה זה בכלל טוב. במסגרת המנוי החדש קיבלנו הצגת בונוס, אותה ראינו כבר ברביעי שעבר. ההצגה, "איולף הקטן", היא הצגה של איבסן שנכתבה לפני למעלה ממאה שנה, ועל כן קשה לקהל הישראלי להתחבר אליה לחלוטין, אבל המשחק העוצמתי של יבגניה דודינה ויגאל שדה מביא את ההצגה לשיאים מרגשים. ההצגה מדברת, בין היתר, על אובדן וההכרה בערכו של אדם רק כשהוא חסר - נושא שלמזלנו אנחנו לא מנוסים בו יתר על המידה.
אם כבר נגענו בנושא, מצבו הגופני של אלידע אמנם משתפר קמעה, אבל נראה שהוא עצמו חש שהוא מתקרב לסוף דרכו. בכל ביקור בקיבוץ הוא נראה קצת יותר מצומק ופחות מלא חיים, ומיקה מרגישה את זה טוב מאוד.

בשישי שעבר נסענו לחיפה כדי לחגוג את יום הולדתה העשרים פלוס של יעל. שוב הגיעו ניר והבנות, והיה ערב נחמד מאוד, כרגיל עם כמות קלוריות שהיתה מספיקה למדינת עולם שלישי קטנה למשך כמה ימים.

למחרת בבוקר נסענו עם יפעת ודורון לבקר בגן החיות התנ"כי בירושלים. כרמל התלהבה לראות במציאות את הפילים, הקופים ושאר החיות שעד עכשיו נחשפה אליהן רק דרך דורה ודייגו, ואביב היתה קצת יותר אדישה. בילינו שם עד אחה"צ וחזרנו הביתה מרוצים ועייפים.

כאמור, לקח לי חודש וחצי לעדכן כאן, בעיקר בגלל עומס בעבודה, שסופו לא נראה כרגע באופק. על אמובי עוברים כל מיני שינויים, אבל זה לא המקום לפרט אותם. אני מקווה שיצא לי לעדכן יותר תכופות (כלומר, שאני אצליח להכריח את עצמי),לפחות בשביל סיכום 2009.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

הרשימה השחורה

אתמול היה יום רע למדינת ישראל. חוק "האח הגדול" עבר בקריאה שלישית, והכוונה היא להקים את מאגר טביעות האצבע וצילומי הפנים הביומטריים תוך שנתיים.אלפי מילים כבר נשפכו על ידי מיטב הבלוגרים, העיתונאים ומומחי אבטחת המידע לגבי הסכנה הממשית הטמונה בחוק שכזה, ועל הדחף הלא-מובן של ח"כ מאיר שטרית להביא את יוזמתו מימיו כשר הפנים לידי חקיקה למרות טיעונים שקולים והגיוניים (ולרוב גם חפים מאינטרסים פוליטיים) כנגד החוק.

החוק, למי מהקוראים שאינו בקיא בפרטים, מדבר על לקיחת טביעת אצבע דיגיטלית וצילום פנים ביומטרי לצורך זיהוי מוחלט של אזרחי ישראל. המטרה הראשונית של החוק היא נעלה ודרושה: תעודות זהות חכמות ודרכונים חכמים, שיכילו בתוכם שבב עם המידע הביומטרי ויאפשרו לזהות באופן חד-משמעי את אמינות זהותו של נושא התעודה. תעודות הזיהוי הישראליות הן פשוטות, וכל מומחה יעיד שהן קלות לזיוף, ולכן תעודות חכמות הן דבר הכרחי בעולם של המאה ה-21, ויפה שעה אחת קודם.

לצד התעודות החכמות, כאמור דבר חיובי ונאות, החליטו מנסחי החוק להקים גם מאגר ממשלתי של אותם נתונים ביומטריים. לכאורה זהו כלי הכרחי, שישלים את אפשרות הזיהוי הוודאי על ידי רשויות המדינה. לדוגמא, נהג שנעצר על ידי שוטר לא יצטרך להציג דבר מלבד תווי פניו לצורך זיהוי מוחלט. בלשים שימצאו טביעת אצבע בזירת פשע יוכלו לשייך אותה לאזרח אליו היא שייכת בקלות. מצלמות אבטחה יוכלו לזהות פורצים וגנבים בזריזות ובדייקנות.

אך המציאות היא מורכבת ובעייתית. המדינה, שנכשלה בשמירה על מאגר מרשם האוכלוסין, תיכשל גם הפעם (ומי ששם מבטחו במשרד הפנים הוא כנראה אופטימי חסר-תקנה או שלא מבין את מורכבות המשימה), ומידע ביומטרי על כלל אזרחי ישראל ידלוף לרשת האינטרנט תוך 12 דקות (הימור שלי), ומשם יגיע גם לגורמים שליליים, דוגמת ארגוני פשע וארגוני טרור.

ניתן לזייף טביעות אצבע, ודי בקלות. פושעים מתוחכמים יכולים כבר היום לשתול טביעות אצבע מזויפות בזירת הפשע כדי להטעות את החוקרים, ולהפנות אצבע מאשימה לעבר ראיה שמפריכה את אשמתם במידת הצורך. עם מאגר ביומטרי לרשותם, הם יוכלו לשתול בזירת הפשע טביעת אצבע של אדם ספציפי, בו הם רוצים לפגוע, ובכך לשבש את החקירה לחלוטין.

ישראלי שיטייל בלונדון, זרועת מצלמות האבטחה, יוכל להקלט באחת כזו, ותוכנת זיהוי פנים פשוטה תוכל לסמנו כ"ישראלי", לטוב ובעיקר לרע. לא כל כך מטרידה אותי האפשרות שהרשויות הבריטיות ידעו שישראלי מטייל ברחוב, אבל אין לדעת מי באמת יבצע את הזיהוי... הדבר הופך כל ישראלי בחו"ל למטרה קלה.

בניגוד למידע במרשם האוכלוסין (כתובות וטלפונים), אותו ניתן לשנות בקלות, מידע ביומטרי הוא "אישי ואינו ניתן להעברה". דליפה של מידע כזה היא נזק לכל החיים, במלוא מובן המילה.

בשלב ראשון, בשנתיים הקרובות, ייכנס למאגר מי שיחפוץ בתעודה חכמה, וההשתתפות לא תהיה חובה. בשלב הבא יחויבו אזרחי ישראל לשתף פעולה עם הקמת מאגר כולל. אני אישית איני מתכוון לשתף פעולה עם משרד הפנים, ואם יש צורך לשלם קנס או אפילו לשבת בכלא לתקופה מסוימת, זהו נזק פחות חמור מאשר לשתף את העולם כולו במידע הביומטרי שלי. במידת הצורך, אני אמתין בתורים יותר ארוכים ואהיה אזרח סוג ב'. זה עדיין עדיף.

ישראל נכנסת, לאט אבל בטוח, לרשימה מאוד שחורה של מדינות הרומסות את זכויות הפרט. זה מתחיל בצנזורה על כלי תקשורת והאינטרנט, ממשיך בחוקים כמו "חוק נתוני תקשורת" והחוק הנ"ל, ואל תתפלאו אם יום אחד המשטרה תהיה רשאית לעצור אדם לתקופה בלתי מוגבלת, ללא צורך בצו שופט, ללא זכות לייצוג של עורך-דין, רק בגלל שהוא רוצה למחות על מדיניות הממשלה.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

סופשבוע בכפר

ביום חמישי לקחתי יום חופש. בבוקר, אחרי שלקחתי את כרמל לגן, נסעתי לפנצ'ריה בגיל-עמל כדי להחליף את הצמיגים הקדמיים שלי (הם היו יבשים קצת, ועדיף להחליף לקראת החורף). בעל המקצוע פירק את הצמיגים הישנים (ככל הנראה המקוריים) וגילה באחד מהם נקב במקום שכבר היה בו פנצ'ר שתוקן. במצב כזה אי אפשר לתקן שוב, והצמיג הולך לפח. הבטיחות מחייבת להחליף צמד גלגלים בכל פעם, ולכן בכל מקרה נאלצתי לרכוש שניים. הצמיגים הדרושים לא היו במלאי, והובטח לי שהם יגיעו עד הצהריים.

חזרתי הביתה והלכתי להסתפר, בזמן שמיקה נסעה לקנות כמה דברים לקראת הנסיעה. בצהריים חזרתי לפנצ'ריה והצמיגים הוחלפו בחדשים, ובעל המקצוע המליץ לי לגשת לכיוון פרונט במכון שהוא סומך עליו.

לאחר אריזת הדברים (לקחנו חצי בית כרגיל...) נסענו לאסוף את כרמל מהגן, ואיתה נסענו לחיפה. לא היתה תנועה רצינית, אבל זה בכל זאת היה יום חמישי, ולכן לקח זמן. כשהגענו לחיפה כמובן שישבנו לשתות משהו ולנוח טיפה, כי שנינו היינו עייפים מההתרוצצויות. כרמל התחילה לשחק בצעצועים ולא התרגשה ממה שקורה סביבה, גם כשאמרנו לה שלום ונסענו צפונה. בדיעבד נודע לנו שהיא היתה ילדה טובה כל היומיים שלא היינו איתה, ועשתה להורים שלי ויעל חיים קלים. אלה חדשות טובות, ואני מקווה שנוכל לחזור על הניסוי מתישהו בקרוב, אולי בפסח.

הגענו לצימר במושב גורן אחרי 19:00, עייפים מאוד. אכלנו משהו קטן ודי מהר התמוטטנו על המיטה. שנינו נרדמנו מול הטלוויזיה, עוד לפני 22:00.

יום שישי היה גשום מאוד. בתחילה תכננו לטייל בשישי ולעשות בטן-גב בשבת, אבל מזג האוויר שינה את התכניות שלנו. התעוררנו מוקדם בבוקר (אבל אחרי כמעט 10 שעות שינה רצופות...) והמשכנו להתפנק במיטה כראוי. היה קר בחוץ וגשום, כך שלהשאר מתחת לפוך היה נחמד ורומנטי. כשהשמיים התבהרו מעט לקראת הצהריים, עשינו גיחה לקנות כמה דברים במרכז המסחרי של שלומי. ראינו סרט חביב במיטה עם פופקורן, וכשמיקה ישנה צהריים אני עברתי על העיתון של יום שישי, במיוחד על תשבצי ההגיון.

בערב יצאנו לאכול במסעדה בקיבוץ כברי. השירות היה אדיב, מהיר ומדויק, היין ששתיתי היה לא רע בכלל, המנות לא קטנות ואפילו משביעות, והכי חשוב - טעימות מאוד. החסרון היחיד של המקום הוא המחיר... ידענו מראש שהמקום יקר, אבל בדיעבד היתרונות הרבים אינם מצדיקים את המחיר המופרך שם.

לאחר הארוחה המשכנו לטיילת של נהריה, שם אכלנו קינוח ושתינו משהו חם. חיכינו ללון ודינה שהגיעו מהרצליה לנהריה כדי לראות הופעה של נאור ציון. אחד העובדים של לון השיג כרטיסים בחינם (קשרים בהפקה) וגם אנחנו הוזמנו. אנחנו בד"כ לא הולכים למופעי סטנד-אפ, אבל נהנינו וצחקנו כמו שלא צחקנו הרבה זמן (ישבנו מספיק רחוק מהבמה...), וזה היה מאוד נחמד. חזרנו לצימר אחרי חצות תשושים, ושוב התמוטטנו על המיטה.

בשבת בבוקר הגשם פסק, ואחרי בוקר רגוע ארזנו, שילמנו ויצאנו לקראת הצהריים מהצימר. עצרנו בפארק גורן בתצפית לכיוון מבצר מונפורט (בפעם הבאה גם נגיע אליו, אני מקווה). משם המשכנו לכיוון ראש הנקרה, שם ראינו את הנוף ואת מעבר הגבול, אבל לא ירדנו לנקרות, בעיקר בגלל התור הארוך לרכבל. נסענו לחיפה בעצלתיים והגענו אל ההורים בשעת צהריים מאוחרת, כשכרמל ישנה. אכלנו צהריים, ישבנו אצלם כמה שעות, ובסופו של דבר העמסנו את הדברים ואת עצמנו על האוטו, כולל כרמל, וחזרנו הביתה, בחזרה לשגרה.

היה סופשבוע נהדר מבחינתנו - רגוע, רומנטי, טעים ומצחיק. שנינו היינו זקוקים למילוי מצברים כזה, וזה היה שווה כל אגורה.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

3/10/07 - סאורהה

[הקודם]

לאחר ארוחת בוקר מוקדמת (6:30) יצאנו לכיוון הנהר כדי לשוט לאורכו בקאנו. במהלך השיט הצביע המדריך על תנין או שניים ועל ציפורים שונות על גדות הנהר ומעליו, ואנחנו הסתכלנו דרך המשקפת ודרך עדשת המצלמה.

השיט ארך כ-40 דקות, והיה נעים מאוד (על הנהר, תוך כדי תנועה, יש רוח קרירה ונעימה). סיימנו את השיט בנקודה כלשהי על הגדה הנגדית, וירדנו לחוף כדי להתחיל את הטרק בג'ונגל. לפני הטרק הסביר לנו המדריך כמה דברים חשובים על איך להתגונן במקרה שאחת מחיות הבר תתקוף אותנו, למרות הסיכוי הקלוש אפילו לראות את התוקפים. הסתובבנו באזורים המעושבים (ישנו שם דשא שגדל לגובה שמכסה פילים, ולכן נקרא "דשא פילים") ונכנסנו למעבה הג'ונגל עצמו. בתוך הג'ונגל ראינו חרקים, צפרדעים, קופים וסימנים של קרנפים (אבל לא את הקרנפים עצמם, שהם מאוד ביישנים). למדנו למשל שהקרנפים אוהבים לשרוץ בשלוליות מים גדולות ונוהגים לבוא ולחרבן במקומות מאוד ספציפיים, אליהם הם חוזרים בכל פעם – ממש כמונו. אפילו ראינו עדר קטן של צבאים.

הלכנו חזרה לאורך הגדה לכיוון העיירה דרך היער ודרך העשביה הגבוהה. חצינו את הנהר בקאנו שבא לאסוף אותנו, ובעיירה עצמה, על גדת הנהר, הזדמן לנו מופע רחיצת הפילים, בו תיירים מוזמנים לקחת חלק (תמורת תשלום סמלי). סינדי ניסתה את כוחה ונרטבה עד צואר, במיוחד אחרי שהפיל זרק אותה מעליו והיא התחילה להסחף בזרם. לון צילם אותה עם המצלמה שלה בזמן שאני צילמתי את כל המופע כולו (היו שם 3-4 פילים) ושמתי לב לפתע שהעדשה של המצלמה שלי חשופה. אני לא יודע איך, אבל פילטר ה-UV התברג החוצה ונפל איפשהו בדרך הג'ונגל, ועליו היו הפולרייזר ומכסה העדשה. תעלומה של ממש.

אחרי ארוחת צהריים סינדי התנדבה לסדר לי איזשהו כיסוי מאולתר, ויותר מאוחר היא באמת מצאה איזו חתיכת בד ותחתית של בקבוק ואילתרה משהו בסגנון מקגייוור. כנראה גם היא היתה בפח"מ.

לאחר שנ"צ נסענו עם הג'יפ לכניסה לשמורה, שם נפרדנו מסינדי (שנסעה עם עוד כמה אנשים למרכז הרבעת הפילים) ועלינו על גבה של פילה כדי להסתובב בג'ונגל בצורה קצת שונה. כאשר הפילה מסתובבת ביער, החיות האחרות לא בורחות מפניה, אפילו אם היא סוחבת עליה אנשים. כך יצא שראינו צבי מנוקד ממש מקרוב ויצא לנו גם לצלם אותו, ראינו אנטילופות וגולת הכותרת – שני קרנפים חדי-קרן בסביבתם הטבעית. זהו מחזה שאפשר לראות אך ורק בצורה זו. הפילה הסתובבה ביער, דורכת על כל מכשול (ענפים, בוץ, מים) ומסלקת כאלה שאי אפשר לדרוך עליהם (עצים שלמים למשל). לון החליט שזהו כלי תחבורת השטח האולטימטיבי, ויש בזה משהו.

ציפינו שהפילה תוריד אותנו בכניסה לשמורה, המקום בו עלינו עליה, אבל להפתעתנו המשיכה הפילה (בהוראת הנהג כמובן) החוצה אל הכפר והמשיכה ללכת על הדרך החותכת בין הבתים. אחרי כ-10 דקות של הליכה בכפר הגענו למלון של הזוג שישב איתנו על הפילה, ושם ירדנו כולנו. הפילה המשיכה עם הנהג אל האורווה שלה, ואנחנו קלטנו שאף אחד לא בא לאסוף אותנו משם, והתחלנו ללכת לכיוון המלון שלנו.

בדרך למלון עצרנו בחנות מזכרות, שלון שוחח עם המוכר בה אתמול בערב (השיג גלויה תמורת מטבע של חצי שקל), וקנינו קערות מזמרות, סט מטבעות של נפאל, ותחתיות קרמיקה מצוירות.

חזרנו למלון ואכלנו ארוחת ערב. אחרי הארוחה התקבצו כל האורחים (כולל אלה שהגיעו היום בצהרים) בלובי למצגת שקופיות. המדריך בישנו הסביר בקולו המונוטוני-משהו ובאנגלית רצוצה-קמעה על נפאל בקצרה, על הפארק עצמו ועל החיות השונות שניתן לראות בפארק – קופים, פילים, דובים, קרנפים, נמרים, צבאים וציפורים. הוא פירט לנו את גודל החיה/אורך תקופת הייחום וההריון, ועד איזה גיל נשארים הצאצאים עם האם או להקה.

יצאנו החוצה כדי לצרוב DVD של 3 כרטיסי זכרון שלנו, וסינדי באה איתנו כדי לצרוב CD מהכרטיס שלה יחד עם תמונות שלנו מהיום. הצריבה לקחה לא מעט זמן, וניצלנו אותה לשיחה נחמדה.

מחר בבוקר אנחנו במרכז הרבעת הפילים, ואח"כ חוזרים לקטמנדו.

[הבא]

יום שלישי, 10 בנובמבר 2009

אקטואליה 10/11

כמעט חודש חלף מאז העדכון האחרון, ולהפתעתי מישהו העיר לי על כך... כנראה שהמילים שנכתבות כאן לא צפות להן באינטרנט ללא מטרה.

באמצע החודש שעבר, בשבת שאחרי העדכון האחרון, יפעת ודורון ערכו מסיבת יום הולדת צנועה בביתם לאביב הקטנה. כרמל ואביב שיחקו בצעצועים, כשאביב בעיקר בוחנת את כרמל ולומדת, וכרמל נהנית מהבינבה שקנינו לאביב. היו שם גם אבישי (שעבד איתי ועם יפעת באינטרביט אי אז) עם אשתו סיון והבת יערה, שגדולה מכרמל בחודשיים (אבל נצמדה להורים בביישנות), ועוד זוג חברים חביב מחדרה שלא הכרנו לפני כן. בסה"כ היה מאוד נחמד, וכמובן שמסיבת יום ההולדת של כרמל שתהיה בתחילת החודש הבא תהיה שונה מאוד... אנחנו מתכננים פיקניק המוני ליד גן שעשועים.

מיקה עדיין לא מצאה עבודה, ולפי דעתי היא שוברת שיאי אבטלה אישיים. היא התחילה שבוע נסיון במשרד נוסף ברעננה, אבל אחרי יומיים הבינה שזה ממש לא המקום בשבילה, לא מבחינת העבודה, לא האנשים ולא המשרד. היא שולחת קו"ח למשרדים שונים באזור וגם בת"א, אבל כרגע אין היענות. היא נתקלה במודעת דרושים של הנהלת בתי המשפט, שמחפשת קלדניות לשופטים - אותה עבודה שמיקה עבדה בה כשהכרתי אותה, לפני שמונה שנים. מבחינת מיקה זו אופציה לא טובה (בכל זאת, זו עבודה שהיא לא אהבה) אבל זו אופציה. השעות נוחות, והתנאים בשירות המדינה לא רעים, גם אם השכר נמוך. כדי להתקבל היא צריכה לעבור מבחן פסיכוטכני, שמתקיים פעם בשבוע בת"א. בשבוע שעבר היא הגיעה לשם בזמן, רק כדי לגלות שלא נותרו מקומות... מעצבן. היא תנסה שוב השבוע.

ביום שישי לפני שלושה שבועות הגענו לדירה החדשה של רביב וגל ואכלנו שם ארוחת ערב משפחתית בהרכב מורחב. אורי הקטן אמנם מתפתח קצת יותר לאט מכרמל (הבנות תמיד מתפתחות יותר מהר...) אבל הוא כבר זוחל ואוטוטו יתחיל לעמוד ולהלך בעזרת רהיטים. היה ערב נחמד, אבל נאלצנו לעזוב מוקדם כי כרמל היתה מאוד עייפה.

למחרת נסענו לחיפה, כדי לראות את ההורים שלי, וגם כדי לנסוע איתם לביקור אצל ברוריה וניב ברמות מנשה. בדרך לקיבוץ, עדיין בתוך חיפה, היתה לנו תאונה קטנה, כאשר רכב שעמד מאחורינו ברמזור נכנס בנו כשהתחלנו לנסוע. לא נעים, אבל לא נורא. הפגוש עשה את העבודה שלו, וחוץ מכמה שריטות אין נזק. בכל זאת החלפתי פרטים עם הנהג השני, שהודה באשמתו כמובן.
בקיבוץ ישבנו אצל ברוריה וניב ושוחחנו על הא ועל דא. הבנות שלהם כבר גדולות - הילה בת 19, מדריכה במוזיאון חיל הים בחיפה, וספיר כבר בת 17... איך הזמן טס. כרמל ראתה לעצמה צורך לסייר באזור שמחוץ לבית, למרות החושך, ואנחנו ליווינו אותה בתורנות. בסופו של דבר אני נסעתי הביתה עם כרמל, תמר (אותה אספנו מדליה) והחבר של הילה (שגר בהוד השרון) ומיקה חזרה עם ההורים שלי לחיפה כדי ללכת להסתפר אצל הספר שלה למחרת.

ביום שני לפני שבועיים התקיימה אסיפת הורים בגן. תמר נשארה עם כרמל בבית ואנחנו הלכנו לפגוש את צוות הגן וההורים האחרים. טלי הגננת הסבירה לנו על שגרת היום בגן, הפעילויות המתמשכות והארועים המתוכננים לעתיד הקרוב. אין ספק שאנחנו הרבה יותר מרוצים מהגן השנה, עם גננת מנוסה ובעלת יוזמות, שגם מעוניינת לשתף את ההורים בתהליך.

בסוף אותו שבוע נפתחו ארובות השמיים והיו לנו 6 ימים של חורף אמיתי, עם גשמי שטפונות וקור חודר. לבשנו בגדים ארוכים, הפעלנו את הרדיאטור ולקחנו איתנו מטריות לכל מקום. באותו יום שישי ההורים הוזמנו לארוחת ערב אצל פנינה בכפר-סבא עם קרובי משפחה מאוסטרליה, ויעל הגיעה איתם אבל נשארה לאכול ארוחת ערב איתנו, עם תמר ודנה. היה נחמד.

הגשם שנחלש פינה את מקומו לחמסין, כיאות לעונת מעבר, ובשבת האחרונה כבר היה קיץ של ממש. באותו יום אחה"צ, בהחלטה ספונטנית, ביקרנו את איילת וחמי בדירתם החדשה בגבעתיים. עברו שלושה חודשים מאז שנולדה דפנה, וזו פעם ראשונה שאנחנו רואים אותה... ישבנו וקשקשנו, אכלנו ארוחת ערב והיה מאוד נחמד. כרמל גילתה ים של צעצועים חדשים (של יעל בת ה-3.5) והעסיקה את עצמה כל הערב. אני מקווה שנראה אותם יותר תכופות, לכל הפחות ביומולדת של כרמל.

בסוף השבוע הזה אנחנו נוסעים לצימר... ועל כך בפעם הבאה.

יום שישי, 16 באוקטובר 2009

חיים בזמן-אמת

למי מהקוראים שאינו מכיר אותי, ומכיוון שרוב הגולשים כאן מגיעים דרך גוגל אני אניח שזה המקרה, אני אספר קצת על הרגלי השימוש שלי באינטרנט.

אפשר להגיד שאני מכור לאינטרנט. זו אמנם התמכרות קלה, כזו שמורגשת באופן לא-נורא, ועם קצת עניין במשהו אחר לא מורגשת בכלל. ועדיין, כשאני יושב מול המחשב, שעות רבות ביום, יש לי את ההרגשה הזו שאני צריך להדביק את האינטרנט, ששועט קדימה ללא הרף.

אני משתמש בגוגל רידר כבר כמה שנים, ואוגר זרמי מקורות מידע (או בשפת המקור פיד feed) שונים ומגוונים. היום הרידר שלי עוקב אחרי 93 פידים, רובם הגדול דומם רוב ימות השנה, וחלקם הקטן לא סותם את הפה הוירטואלי. ישנם פידים שמפגיזים אותי בעשרות פריטים מדי יום, וישנם כאלה שמבליחים פעם בכמה חודשים או יותר עם פריט בודד. בסה"כ מצטברים לי כ-100 פריטים לקריאה בכל יום, מה שאומר שאני מקדיש לקריאת הפריטים הללו זמן יקר כמעט כל יום. אני מנוי גם לשירות טוויטר. אני עוקב אחרי 18 אנשים, שגם הם בחלקם שותקים כמו דגים וחלקם יורים שטויות כמו מכונת יריה. ישנה חפיפה מסוימת בין האנשים בטוויטר והפידים ברידר, אבל זה לא מפריע לי.

ישנן שתי גישות להתמודדות עם כמות מידע גדולה, שחלקה לא רלוונטי. ישנם כאלה שבוררים את המוץ מן התבן (מה שמחייב לעבור על כל התבן) וישנם כאלה שעוברים ברפרוף על הפריטים החדשים, וביודעין מוותרים על מה שאינו חדש. אני שייך לאסכולה הראשונה.

הפריטים שאני קורא מתחלקים בגדול לשני סוגים. הראשון הוא מהסוג של דילברט וקומיקסים דומים - קצר ולעניין. פריט שאני יכול לקרוא תוך עשר שניות ולעבור הלאה. בקטגוריה הזו נכללים גם הפריטים של GraphJam, FailBlog וכדומה. אלה בדרך כלל פריטים שאם יימחקו לי, לא ארגיש בחסרונם.

הסוג השני הוא הפריטים הארוכים, בדר"כ רשומות של בלוגים, אישיים וטכניים כאחד. בקטגוריה הזו נכללים גם פודקאסטים מן הסתם. פריטים אלה לפעמים לא מעניינים בגרוש, אבל לרוב אני שומר אותם לזמן בו אוכל לשבת ולהתעמק בהם.

ישנו טרנד מתהווה באינטרנט של שימוש בזמן-אמת, כלומר לראות את הדברים בזמן שהיוצר משחרר אותם לרשת. החיפוש של טוויטר למשל הוא חיפוש זמן-אמת, ובעקבותיו הלכה גם פייסבוק ורבים ודאי יעשו אותו דבר בעתיד הלא-רחוק. השירות החדש גוגל וייב Wave, שעדייו לא ברור לי למה הוא טוב, מאפשר לראות כל הקלדה של אות ע"י אחד המשתמשים האחרים, בזמן-אמת.

אישית, אני מעדיף לחיות בעבר הקרוב. אני לא רואה טלויזיה בזמן-אמת, אלא מקליט ורואה בזמני הפנוי. אני לא עוקב אחרי טוויטר בזמן-אמת, אלא מסמן את הפריט האחרון שקראתי ע"י כוכבית וממשיך לקרוא ממנו בפעם הבאה. נדיר שהרידר שלי מתרוקן לחלוטין, אבל אני מרגיש מאוד בנוח כשיש בו פחות מ-100 פריטים, עדיף פחות מ-10. לאחרונה ישנם דיבורים על מותו של האימייל, אבל אני מרגיש איתו מאוד בנוח בתור כלי תקשורת ממדרגה ראשונה.

המרדף אחר זמן-האמת הוא מרדף בלתי אפשרי. הוא מחייב לחוות את הרגע בכל רגע. אני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות משהו כזה לאורך זמן. אני מעדיף לתת לדברים להצטבר ולעבד אותם בזמני הפנוי. הטכנולוגיה עובדת בשבילי, ולא אני בשבילה.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

2/10/07 - סאורהה

[הקודם]

קמנו ב 6:00 כדי לראות את ההרים, אבל ערפילי הבוקר של פוקארה לא בדיוק אפשרו לנו... לא נורא, אתמול היה מספיק בשביל כמה שנים טובות.

ארזנו את התיקים ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס של התיירים, מרחק של 15 דקות ברגל מהמלון. בדרך עברנו ליד פלוגות משטרה באימוני בוקר ונער על אופניים מכר לנו מאפים טריים.

עלינו על האוטובוס לאזור צ'יטוואן Chitwan. זהו אוטובוס שהמילה "טלטולית" כבר לא מתאימה לו, והוא ראוי להקרא "ניעורית" או "שקשוקית". ישבנו בספסל האחורי (המושבים הנורמלים היחידים) וגילינו לחרדתנו שלגלגלים האחוריים פשוט אין בולמי זעזועים. הרגשנו כל בור בכביש וכל קפל בקרקע הקפיץ אותנו כמעט לתקרת האוטובוס. כמו שלון הגדיור את זה, ההרגשה היא כמו בתוך מכונת כביסה. עוד יצירת מופת מבית Tata.

לאחר כ 4.5 שעות (תוכנית ארוכה עם סחיטה) בדרכים ה"משובחות" של נפאל, כולל הפסקה לשירותים/שתיה ועוד אחת לתיקון הבלמים, הגענו לאמצע שומקום, שם חיכה לנו הג'יפ של המלון (יחד עם נציגי יתר המלונות). נסענו יחד עם בחורה בשם סינדי, אמריקאית שזה עתה נחתה בקטמנדו, אל המלון, שם אכלנו צהריים.

אחרי מנוחת צהריים (לון ואני נפלנו שדודים אחרי הטלטלות של הבוקר) הגיע מדריך בשם בישנו Bishnu ולקח אותנו לסיור רגלי בסאוראהה Sauraha, הכפר הגדול (או העיירה הקטנה, תלוי איך מסתכלים על זה) בו נמצא המלון. הוא הסביר לנו על אנשי הטארו Tharu, ילידי המקום. איש לא יודע מה מוצאם ומה ההיסטוריה שלהם, מפני שמעולם לא העלו דברים על הכתב, אבל כנראה שהם צאצאי שבט נודד מאזור רג'סטאן בהודו. הם מתקיימים בעיקר מהחקלאות, למרות שהאדמה עליה הם יושבים הולאמה ע"י הממשלה.

ראינו גם את אורוות הפילים, שם נמצאים פילי משא ועבודה. הפילים קשורים בשרשראות קצרות, וזה קצת עצוב לראות. מצד שני, פילים נוטים להתקפי זעם לעיתים, וחייבים להחזיק אותם קצר.

סיימנו את הסיור על גדת נהר הראפטי Rapti, שם ישבנו וראינו את השקיעה מעבר השני, תוך שיחה עם סינדי. לאחר מכן חזרנו למלון למנוחה קלה וארוחת ערב. יצאנו שוב, הפעם עם עוד אורחים של המלון, כדי לצפות במופע תרבות הטארו, עוד אחת מהפעילויות שהובטחו לנו. ציפינו למופע "אותנטי" עם שלושה רקדנים ונגן, מופע מסכן בשביל התיירים. הופתענו לקבל מופע מושקע, עם הסברים על הריקודים השונים (האמת, לא עד כדי כך שונים...) ומשמעותם לאנשי הטארו. בסוף המופע העלו חלק מהתיירים על הבמה לריקוד משותף, אבל אנחנו סירבנו בנימוס להתבזות בפומבי, מה גם שהתנאים כאן (90% לחות, 30° בצל) בקושי מאפשרים לנשום, שלא לדבר על להשתולל על הבמה.

מחר פעילויות נוספות... בינתיים הולכים לישון.

[הבא]

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

אקטואליה 14/10

החגים באו והלכו, וגם השנה שרדנו אותם. לפחות השנה הם נפלו ברובם על שבתות.

בערב ראש השנה, יום שישי, נסענו עם תמר ודנה לדליה. אנשי הקיבוץ עשו "קבלת שנה", טקס אמנותי קצר לקראת השקיעה, עם קטע שירה, מחול ונגינה, תקיעה בשופר ונסיון להפריח כדור פורח, וכל זה בגן הפסלים בצידו המערבי של הקיבוץ. היה נחמד, וכרמל נהנתה לרוץ על הדשא ולקטוף פרחים קטנים. מאוחר יותר אכלנו ארוחת ערב אצל דורון ומירי, בנציגות כמעט מלאה. כמובן שהיה אוכל מצוין, והרבה ממנו.
חזרנו הביתה באותו ערב, ולמחרת נסענו לחיפה, לבקר את ההורים שלי. הביקור אצל ההורים היה רגוע יותר, אבל גם שם נחתה עלינו כמות אוכל לא קטנה. כרמלי כבר מזהה את סבא דורון וסבתא רחל ולא מתביישת מהם או מהדירה שם. אמא שלי ואני לקחנו את כרמל לגן שעשועים קרוב, ואמא שלי התפעלה מהיכולות של כרמל בתחום הטיפוס והגלישה, כמו גם בתחום הדיבור.
ביום ראשון של ראה"ש נסענו לת"א לבקר את אסף לוי והמשפחה. עידן הקטן כמובן לא שם לב אלינו והמשיך לאכול ולישון, ואנחנו גלגלנו שיחה על הא ועל דא - בעיקר על ילדים. כרמל התעניינה מאוד בכל מיני דברים שידה משגת, ואסף ונורית למדה ממקור ראשון על הצורך לעבור "לחיות ברמה גבוהה" ברגע שהילד מתחיל לעמוד וללכת... בין היתר דיברתי עם אסף על המיזם החדש של יוצרי StackOverflow, שבעצם לוקח את קוד הבסיס של האתר ומשכפל אותו לכל דורש (תמורת סכום סמלי). אסף, שכבר הרבה זמן מתלהב מ-SO, ראה הזדמנות והחליט להקים אתר משלו. כשהאתר יהיה מוכן, אני אקשר אליו.

ביום שאחרי ראה"ש הבאתי את רכב הליסינג לעבודה בידיעה שאני לא חוזר איתו הביתה. הכוונה היתה להחזיר את הרכב לחברת הליסינג ולספוג את הקנס השערורייתי על ההחזרה המוקדמת, אבל המזל האיר לי פנים. באותו יום הגיע לחברה עובד חדש, שהיה מעוניין ברכב ליסינג. הוא ראה את הרכב שלי, והסכים לקחת אותו. שנינו יצאנו נשכרים מההעברה הזו: אני נמנעתי מהקנס והוא נוסע עכשיו על רכב זול יחסית (הוא משלם את המחיר הישן) עם התחייבות מקוצרת. כנראה שחוק מרפי לא תמיד עובד אצלי, על אף הראיות הסטטיסטיות המדהימות.
הפריוס שלנו משביע רצון, בינתיים. הרכב נוח, סוחב יפה מאוד, וצריכת הדלק שלו עומדת בינתיים על 5.1 ליטר ל-100 ק"מ (אחרי כמעט 1500 ק"מ), או בעברית קצת יותר מליטר לכל 20 ק"מ. החסכון ניכר, ואנחנו מרוצים. כרמל, אגב, לא שמה לב בכלל שהחלפנו רכב, ומדי פעם עדיין ניגשת לרכב שדומה לזה שהיה לנו ואומרת "אוטו"...

בין ראה"ש ליו"כ דנה טסה עם ליאור לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, בו הם ביקרו אצל אהרל'ה בלוס-אנג'לס, וכרגע הם בניו-יורק. הם חוזרים ארצה ביום רביעי בלילה, ובשישי הם אמורים לעבור דירה... אין לי מושג איך הם יעשו את זה ויישארו שפויים.

בשבת שבין כסה לעשור נסענו עם כרמל לגן לאומי קיסריה, שם ראינו את עתיקות נמל קיסריה וראינו סרטון נחמד על ההיסטוריה של קיסריה לאורך ההיסטוריה הקצרה (יחסית) שלה, החל בימי הרומאים, דרך שנות החורבן בימי הממלוכים והעותמאנים, ועד קיסריה של ימינו. הלכנו בין העתיקות הרבות שם, חצינו את ההיפודרום לאורכו, ובדרך חזרה אכלנו משהו קטן באחת ממלכודות התיירים. עשינו בחכמה והגענו על הבוקר, וכך בשעת צהריים מוקדמת כבר היינו בבית, וכרמל יכלה לישון שנת צהריים נורמאלית. בסך הכל היה חצי יום מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות דברים כאלה יותר.

את יום הכיפורים העברנו בעיקר עם יפעת, דורון, אביב ואמא של יפעת. בערב החג הלכנו עם כרמל לגן השעשועים, שהיה מלא בהורים וילדים לעייפה. רחובות הוד השרון הפכו למדרחובים הומי אדם, וקשה היה ללכת על הכביש מרוב אופניים וסקייטבורדים. חבורות של ילדים התווכחו בקולי קולות בכל פינה לאן לנסוע, וזה לא ממש נשמע כמו יום כיפור.
למחרת הגענו לדירה של יפעת ודורון, שם אכלנו ארוחת צהריים (אנחנו צמים בעיקר בין ביס לביס...), ונשארנו אצלם כמעט עד צאת החג. היה מאוד נחמד, במיוחד לראות את כרמל ואביב משחקות ביחד. אביב מסתכלת על כרמל כמו שכרמל מסתכלת על ילדים יותר גדולים ממנה - בוחנת, לומדת ומחקה.

החל ביום כיפור כרמל החלה לגלות סימנים של חרדת הנטישה מוגברת, וסירבה בכל תוקף ללכת לישון לבד במיטה שלה בלילה. הדבר התבטא בדקות ארוכות של צרחות קורעות לב, בכי והשתוללות. נדמה כי היא רצתה ללכת לסלון ולהרדם שם, מה שכמובן לא מקובל עלינו. בלילות הראשונים ניסינו להרגיע אותה בדרכים שונות (עוד חלב, חיבוק ונשיקה, ליטופים) אבל דבר לא עזר - היא נרדמה רק כשנגמר לה הכח באופן סופי, בד"כ אחרי חצי שעה של צרחות.
דיברנו עם מספר אנשים (בין היתר נרשמתי ושאלתי אנשים באתר חדש מבית StackExchange בנושא זה) וקיבלנו מספר עצות, שהטובה בהן היא לקרוא לה סיפור לפני השינה. זה עובד נהדר, וכרמל מכלה את שאריות האנרגיה שלה במיטה בנסיון לעקוב אחרי הסיפור. לפעמים היא רוצה לשמוע את הסיפור שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זה מרדים אותה יופי.

ביום רביעי שבין כיפור לסוכות הלכנו לראות את ההצגה המשובחת "משוגעת", שרצינו כבר מזמן ללכת לראות ועד עכשיו לא הזדמן לנו. חששתי בתחילה שמיקה, לאחר יום עבודה וללא מנוחת צהריים, תירדם בהצגה. אבל ההצגה, שבעקרון היא דרמטית, משובצת בקטעים קומיים, והיא כתובה ומשוחקת לעילא ולעילא, ואי אפשר להרדם בה. מי שלא ראה - לרוץ ולראות! תשע בסולם מישורי.

בערב סוכות הגענו שוב לחיפה, הפעם עם הרכב שלנו (את כל הנסיעות בראה"ש עוד עשינו עם הליסינג), למפגש משפחתי שכלל הפעם גם את ניר והמשפחה. יהלי הקטנה גדולה מכרמל בשמונה חודשים, וההבדל עדיין ניכר מבחינת ההתפתחות. שקד התחילה בחודש שעבר את כיתה ה', וכמובן שהלימודים משעממים אותה כי הם קלים מדי... ניר ומיכל שומרים על עצמם יפה מבחינת הבריאות, אם כי העבודה גוזלת מהם המון המון שעות כל יום. אגב, מיכל עברה לתפקיד חדש וטוב יותר במחוז, אז גם הפעם ישנן חדשות טובות.

לאחר כמה מקרים לא נעימים של טעויות שמיקה עשתה במשרד בו היא עובדת, היא התחילה להרגיש לא נעים ולא נוח, והחלה לחשוב בכיוון של לעזוב את המקום. עוד בטרם היא הגיעה למסקנה סופית, הבוסית קראה לה לשיחה ביום ראשון שעבר ופיטרה אותה עם התראה של שבועיים. זה אמנם תואם את מה שמיקה רצתה, אבל זה אף פעם לא נעים להיות במצב הזה. מיקה אמורה לעבוד שם גם בשבוע הבא, כנראה עד שהמשרד ימצא לה מחליפה, ובינתיים היא שולחת פקסים ומיילים עם קו"ח, והולכת לראיון פה ושם. אני מקווה שהיא תמצא משהו במהרה, ועדיף קרוב לבית.

ברביעי שעבר, חול המועד סוכות, ההורים ויעל נסעו לבקר את מיכל ונחמן בפתח תקווה, ואנחנו הצטרפנו אליהם. העברנו אחר צהריים נעים, וכמובן שכרמל היתה מסמר הארוע. הרבה זמן לא ראינו אותם, אבל הם שומרים על עצמם יפה מאוד.

בשבת האחרונה, בחג השני של סוכות, נסענו שוב לדליה. הקיבוץ קיים כנס מחזורים ענק, אליו הוזמנו ילדי הקיבוץ לדורותיו. מיקה הוזמנה לפגישה עם חברי כיתתה הישנים, שרובם עדיין חיים בקיבוץ, וגם תמר הוזמנה לפגוש את האנשים שלמדה איתם בביה"ס. חוץ מהאיחוד ההיסטורי נערכו עוד כמה פעילויות ברחבי הקיבוץ, כולל סיורים מודרכים בענפי המשק השונים. בבוקר הלכנו עם כרמל לדיר העיזים, ומשם המשכנו לאולם הספורט הגדול, שבו היתה פעילות ספורט עצמאית. בצהריים התקיים המפגש, בו עיקר הפעילות היתה של הלסתות - דיבור ואכילה. היו שם כמה ילדות וילדים, וכולם ישבו על הדשא ושיחקו בצעצועים מהגנון הסמוך. בסה"כ היה חביב (וטעים) אבל לא יותר מזה.

אתמול נקראתי שוב לשירות מילואים, הפעם חד-יומי. הגעתי עד לבסיס אליו אני שייך, ושם העברתי את היום עם יתר היחידה שלי בסיור מודרך וכתיבת פקודות. ללא ספק, ניצול אופטימלי של זמן, משאבים וכח אדם, במיטב המסורת הצה"לית. אני מקווה שעד סוף השנה כבר לא יקראו לי, אבל בקצב הזה הם בטח ירצו שאבוא שוב בסוף החורף.

בשבת יפעת ודורון חוגגים שנה להיווסדה של אביב, ואנחנו כמובן נהיה שם...

לאחר התלבטות ודחיה, סוף סוף הזמנתי שני לילות בצימר זוגי במושב גורן לאמצע נובמבר. את כרמל נשאיר בדרך אצל ההורים שלי בחיפה ליומיים, ואני מקווה שהם יסתדרו איתה. היא ילדה טובה, אבל כאמור מתחילה לבחון את הגבולות... עדכון יבוא.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

1/10/07 - פוקארה

[הקודם]

התעוררנו הבוקר ב 4:10 וקצת חששנו כשראינו עננות פזורה. כבר חשבנו שגם את ההזדמנות האחרונה לראות את ההרים אנחנו עומדים לפספס. בכל זאת קמנו והתלבשנו, ויצאנו לחכות למונית. נהג המונית שהיה אמור להגיע ב 4:55 לא הופיע, ולכן תפסנו מונית אחרת תמורת אותו הסכום (העלייה לסרנגקוט היא דבר שגרתי כאן, לכן יש מוניות בשפע בשעות אלה). להפתעתי הרבה אפילו אנט חיכתה לנו מחוץ למלון שלה, ואספנו אותה.

תוך כדי נסיעה שמנו לב שהעננות הפזורה היא אך ורק מעל אזור האגם, והשמיים מצפון ללייקסייד נקיים לחלוטין. סרנגקוט הוא כפר קטן שיושב על גבעה הנמצאת מצפון לפוקארה, ומשקיף דרומה ומזרחה על העמק בו אנו נמצאים, וצפונה אל רכס האנאפורנה המדהים, אותו התחלנו לראות בדרך, המעלה הגבעה, לאור הירח טרם הזריחה.

המונית הביאה אותנו עד ראש הגבעה כמעט, שם קנינו כרטיסים ועלינו ברגל את שארית הדרך (כואב, אבל שווה את זה!). לעינינו נגלה הנוף היפה ביותר שראינו בטיול עד כה, ואחד הנופים עוצרי הנשימה שנזכור לכל ימי חיינו.

מולנו התנשאו פסגות רכס האנאפורנה שרצינו לראות בדרעק ולא ראינו, ביניהן Annapurna South (גובה 7219 מ'), Dhaulagiri (גובה 8167 מ'), וכמובן Machhapuchhare (גובה 6997 מ'), הידוע גם בכינוי Fish Tail. בתחילה ראינו את הרכס באור העמום של לפני הזריחה, והוא נראה מדהים. לאט לאט עלתה השמש וצבעה את הפסגות בכתום שהלך והצהיב, ולבסוף עלתה השמש גם עלינו. ככל שההרים הלכו ונשטפו באור השמש הם רק הפכו ליותר יפים, יותר מלכותיים, יותר מרשימים, יותר עוצרי נשימה. כמו תמיד, צילמתי שם ללא הכרה, עשרות תמונות באיכות מקסימלית, כשאני מעריך שלפחות חלקן הקטן יזכו להגדלה לגודל של פוסטר.

לאחר כשעה וחצי של צילום אינטנסיבי תוך הקפדה לסגור את הפה מדי פעם (כדי שלא נראה נדהמים כל הזמן...), התחלנו להרגיש את הקיבה קוראת לנו, ואכלנו שלושתנו ארוחת בוקר ממש מתחת לנקודת התצפית. היה משביע ויחסית זול, וגם גלגלנו שיחה נחמדה תוך כדי.

אחרי ארוחת הבוקר ותצפית אחרונה לכיוון הרכס המדהים, תפסנו מונית שהסיעה אותנו אל המערות שנמצאות מצפון לפוקארה. ראשית נסענו למערת Mahendra, מערת נטיפים בה יש זקיף אחד שאמור להיות דומה לאל שיווה, מה שהופך את המערה לאתר עלייה לרגל להינדים. לון נכנס עם אנט ואני חיכיתי בחוץ, בדיעבד עשיתי בחכמה. לאחר מכן הסיע אותנו נהג המונית למערת עטלפים, בה אמורים להיות אלפי עטלפים. שוב לון ואנט נכנסו ואני חיכיתי בחוץ. שוב עשיתי בחכמה, מפני שבעונה הרטובה אין כמעט עטלפים במערה, והם יצאו מאוכזבים גם מהמערה הזו.

חזרנו למלון עם המונית והלכנו לקחת את הכביסה שלנו מהגברת סתוונית, שהפעם אכזבה אותנו וערבבה את הכביסה. לא נורא. יתר היום עבר בעצלתיים, כאשר נחנו צהריים בחדר (לון הצליח להרדם על אף הרעש מאתר הבנייה הסמוך) ולאחר מכן יצאנו לכיוון ה-"Strip" (כמעט כמו בלאס-וגאס...). הסוכן שמכר לנו את חבילת הטיול לצ'יטואן הבטיח לנו שעתיים אינטרנט חינם ורצינו לנצל את זה. ראינו את אנט במלון שלה, ועקב ריבוי עננים החלטנו שלא לעלות שוב לסרנגקוט לצפות בהרים בזמן השקיעה. אמרנו לה שאנחנו מתכוונים לאכול במסעדה איטלקית מומלצת ע"י LP (אאאמן) וקבענו שעה טנטטיבית. כשהגענו אל הסוכן גילינו שחיבור האינטרנט שלו, ולמעשה של עוד כמה חנויות, נפל מסיבה לא ברורה, ולכן לא יוכל לספק לנו את השירות המובטח. עברנו בלית ברירה בין חנויות האינטרנט וחיפשנו למי יש חיבור. מכיוון שהמחירים קבועים בכל פוקארה (מי אמר קרטל ולא קיבל) ישבנו אצל הראשון שהיה לו חיבור.

העלינו עוד תמונות לאינטרנט, קראנו קצת חדשות ודיברנו במסנג'ר עם מיקה, עופר, איירין ואחיה של סוזן. זו היתה טעימה קטנה של החיים האמיתיים שלנו בבית, ולפתע פתאום אני מתמלא שוב חשק לטייל, לראות דברים חדשים ולדחות עד כמה שאפשר את החזרה לשגרה. מצד שני, אני מתגעגע למיקה ולון לסוזן, ובעוד שבוע אנחנו בבית.

אחרי שעתיים על האינטרנט הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Caffé Concerto, שהוא בעקרון בר עם מוזיקת ג'אז, אבל גם מתמחה (בהצלחה יחסית) במאכלים איטלקיים. אנט צצה מאיפשהו וישבה עמנו לאכול ארוחת ערב אחרונה בפוקארה. לון ואנט הזמינו פיצה דקה (אך ענקית) ואני לקחתי לזניה, שהיתה בכלל לא רעה. אפילו קינחנו בגלידה איטלקית, חטא אמיתי.

מחר נקום עם הזריחה כדי לעלות לגג המלון ולצפות שוב במופע המרהיב של רכס האנאפורנה, וב- 7:30 אנחנו כבר צריכים להיות על האוטובוס אל צ'יטואן, הג'ונגל הקסום.

[הבא]

יום שני, 14 בספטמבר 2009

אקטואליה 14/9

השינויים עוברים אותנו גלים-גלים, ואם לא רושמים אז שוכחים.

אוגוסט נגמר, בשעה טובה, אבל הקיץ עדיין כאן. לאחר הרשומה הקודמת המשכנו בנוהל ההחלפה באמצע היום, מה שלא היה נוח מבחינת העבודה, אבל היה אפקטיבי. מבחינתי זה היה מאוד לא נעים להגיע כל יום בסביבות שתיים בצהריים לעבודה, וידעתי שישנם אנשים ששמים לב ועינם צרה. אותם אנשים כמובן לא ראו שיצאתי מהעבודה מאוד מאוחר... אבל זה כבר לא רלוונטי. מראית העין היא מה שקובעת במשחק הזה.

באמצע אוגוסט לון טס עם חברתו דינה לטיול של עשרה ימים בהולנד ובלגיה. במהלך הטיול הם התארחו שלושה ימים אצל נילס ואילונה בדרום הולנד, והביאו להם מתנת חתונה גם בשמי. בסופו של דבר אחרי טיול די אינטנסיבי ומאוד צמוד היחסים ביניהם, אליבא דלון, מצוינים. אני מאוד שמח בשבילם, במיוחד לאור התקופה הלא-פשוטה שלון עבר עם סוזאן לפני הפרידה.

מצבו של אלידע, סבא של מיקה, הדרדר לאחרונה, ולמעשה סבתא של מיקה, פרידה, כבר לא יכולה לטפל בו לבדה. מסיבה זו הוא עבר למעון הקשישים של הקיבוץ. אחד הרופאים החליף לו את מינון התרופות, וחל שיפור משמעותי במצבו, אבל הוחלט שהוא ימשיך לשהות במעון במהלך היום, והוא חוזר לישון בביתו בלילה. נראה אותם בסוף השבוע, ואני מקווה שמצבו עוד ישתפר הלאה. אמנם הוא כבר לא צעיר, אבל בכל זאת...

לפני כשבועיים השתחרר לנו מק"מ והגיע הזמן לחפש רכב משומש. מיקה הסמיכה אותי לבצע את החיפוש ולקחת את ההחלטה, ובכך הקלה על התהליך כולו. חיפוש קצר באתר יד2 הניב שלל מודעות של טויוטה פריוס 2007 למכירה. התקשרתי למודעה שנראתה לי הכי רצינית (קילומטראז' נמוך, מחיר מחירון) והלכתי לראות את הרכב. ממבט ראשון הכל היה תקין ותקני, וגם ממבט שני. המוכר (למעשה הרכב על שם אשתו והוא פעל ע"י ייפוי כח מטעמה) הוא אדם בגיל 65 מרמת השרון, והתרשמתי ממנו שהוא רציני ואמין, ורוצה לסגור עסקה הוגנת.
קבעתי לראות רכב נוסף, אבל עוד לפני שהגעתי אליו הוא נמכר. הרכב הראשון מצא חן בעיני, ובאותו יום שישי לקחנו אותו למכון בדיקה בבני-ברק. לרכב לא היו תאונות, יש לו מינימום שריטות וסימני בלאי (צמיג אחד יבש ויזדקק להחלפה לפני החורף), אבל בסה"כ הרכב "שמור" כמו שנאמר. החלטתי שלא לתת להזדמנות לחמוק בין האצבעות, והסכמתי לקנות את הרכב. כמובן שהכל נעשה בצורה מסודרת, עם זכרון דברים ומקדמה. קבענו להעביר את הבעלות שבוע לאחר מכן, כדי שאני אוכל לגייס את יתרת הסכום.
באותו סופ"ש קפצתי לחיפה, שם אבא שלי נתן לי המחאה עם הלוואה בסכום נאה, שאותה נחזיר בהקדם (מיקה שחררה קרן השתלמות שתכסה את רוב הסכום). בשבוע שעבר עשיתי סקר מקיף בין חברות הביטוח כדי לקבל תמונה של מחירי הביטוח לרכב, החובה והמקיף. בסופו של דבר עשיתי את הביטוח אצל סוכן הביטוח שאבא שלי עובד איתו כבר שנים. אמנם קצת יקר יותר מחברות הביטוח הישיר, אבל ללא ספק אמין יותר בשעת הצורך. בשישי האחרון נפגשתי עם המוכר בסניף דואר ברמת השרון, העברנו בעלות בצורה מסודרת וקיבלתי ממנו את שני המפתחות של הרכב. אנחנו עכשיו בעלי רכב משומש, לטוב ולרע. לפחות השבוע, עד שנחזיר את רכב הליסינג, יש לנו שני רכבים, ומיקה מאוד נהנית מהמצב.

בשבוע שעבר הייתי יומיים במילואים. קראו לי ולעוד שלושה אנשי מילואים מהיחידה שלי כדי לקחת חלק בתרגיל רחב היקף, שבמהלכו נדרשנו לבצע פעולה מסוימת. היום הראשון של המילואים עבר בהכנות מינימליות, ורוב היום היה בזבוז זמן צרוף, והיום השני היה יותר אינטנסיבי. לא אפרט יותר מדי, אבל שווה לציין שביום השני נהגתי כ-700 ק"מ, כולל הנסיעה מהבית לבסיס ובחזרה... מתיש!

בשבוע שעבר אמא שלי היתה באיטליה, בטיול מאורגן עם חברה ותיקה, ועל פי דבריה היא נהנתה מאוד. במיוחד היא נהנתה מהרכב הקבוצה איתה טיילה והמדריך המקצועי שליווה אותם. היא חזרה ביום שישי לפנות בוקר, ומן הסתם היתה עייפה מאוד. בשבת הגענו לחיפה אחה"צ לביקור קצר, והלכנו לאכול עם ההורים ויעל (או כמו שכרמל קוראת לה "אילי") במסעדה, ומשם נסענו הביתה.

השבוע נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים, ואפילו קיבלתי הדגמה פרטית של הפרוייקט שעליו החברה שלו עובדת עכשיו. מאוד מעניין, ובעל פוטנציאל הצלחה אדיר.

בפינת החדשות הטובות: לאסף לוי נולד בן, ושמו בישראל עידן! למרות בעיות קלות בלידה ועוד קצת אחריה, לאם ולתינוק שלום, ואני מקווה שייצא לנו להגיע אליהם לביקור בקרוב מאוד. מזל טוב!

וכעת לתחזית המורחבת. בשישי הקרוב, ערב ראש השנה, נתארח בקיבוץ דליה. בשבת ניסע שוב לחיפה. בראשון ייתכן ביקור אצל אסף לוי, אבל זה עדיין לא סגור. בשבוע הבא, אם לא תהיינה הפתעות, נחזיר את הרכב היקר ונשאר עם הרכב החסכוני יותר. בשבת הבאה עוברים לשעון חורף (כזה טמטום...) ובעוד שבועיים יום כיפור. ברביעי בעוד שבועיים נלך להצגה, ואחריה יהיה חג הסוכות. אחרי החגים - עוד יום מילואים.

מתישהו באוקטובר או נובמבר אנחנו מתכננים לקחת לילה או שניים באיזה מלון או צימר איפשהו, רק מיקה ואני. שנינו זקוקים לזה די בדחיפות, אחרי קיץ ארוך וקשה, מלא ארועים ושינויים.

יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

30/9/07 - פוקארה

[הקודם]

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.

יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.

אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.

לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.

יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.

החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.

בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).

אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.

בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.

לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.

אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.

בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.

הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.

לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.

הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.

בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.

אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.

אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.

מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.

[הבא]

יום שני, 24 באוגוסט 2009

הי דרומה

בסופשבוע שאחרי ההופעה של סוזאן וגה, נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני עם הג'יפ של לון. לקחתי חופש מהעבודה ביום חמישי כדי לרוץ ולקנות אוכל ושתיה לטיול ולארגן כמה דברים, וטיפה לנוח. לנוח לא יצא לי. אחה"צ הגיעו אלי להוד השרון יעל, לון ואסף, העמסנו דברים על הג'יפ ויצאנו דרומה לכיוון מצפה רמון.

לאחר עצירה בבאר-שבע לארוחה קלה, המשכנו דרומה לכיוון חוות "חץ בשקט" שממערב למצפה רמון. המקום מנותק מרשת החשמל, והלילה שבילינו שם היה בהחלט נחמד. בגובה 900 מטר מזג האוויר קריר ויבש, וכשמתרחקים ממקורות אור מתגלה מחזה מרהיב - שביל החלב במלוא הדרו. העברנו את הלילה על מזרנים, לאור נרות.

ביום שישי תכננו לקום עם הזריחה, אבל זה לא קרה. קמנו בעצלתיים, ארזנו את המטלטלין ויצאנו למסלול הראשון מבין השניים שתוכננו. המסלול החל בנסיעה על שפת המצוק של מכתש רמון, דרך נקודת תצפית מרשימה על המכתש והתצורות הגיאולוגיות השונות בו, ובשלב מסוים ירד אל תוך המכתש בצידו המזרחי. המשכנו מזרחה מתוך המכתש על דרך הבשמים לכיוון חאן סהרונים, פונדק דרכים בו השתמשו הנבטים בדרכם מפטרה לעזה בימי קדם. משם המשכנו לכיוון ערוץ נחל נקרות, ירדנו את המדרגה הידועה, והוספנו לנסוע בערוץ הנחל, הזרוע חצץ.

בנקודה מסוימת בצבצה מתוך החצץ אבן, ולון לא ראה בה איום כלשהו ורצה לעבור מעליה. לרוע מזלנו היה זה קצה הקרחון של סלע גדול, והחצץ שמסביב שקע תחת כובד משקלו של הג'יפ, והותיר את הג'יפ משופד על אותו סלע, כאשר נסיונות חילוץ ראשוניים הותירו את אחד הגלגלים האחוריים של הג'יפ מחופר בחול שמתחת לחצץ, ואת יתר הגלגלים באוויר. ניסינו לייצר אחיזה ליתר הגלגלים כדי להרים את הג'יפ מעל הסלע, אך לשווא. המיגון התחתון של הג'יפ מנע כמובן נזק כלשהו, אבל הג'יפ נותר כמות שהוא - אבן שאין לה הופכין. לאחר שלוש שעות של נסיונות בשמש הקופחת של הצהריים (המדחום בג'יפ דיווח על 47 מעלות) הרמנו ידיים והחלטנו להזמין חילוץ. כיוון והיינו בערוץ צר של נחל, גילינו לחרדתנו שאין לנו קליטה סלולרית! לבסוף לון הצליח למצוא נקודה בה היתה לו קליטה מינימלית (ותודה לפלאפון) והוא התקשר למשטרת מצפה רמון, שנתנו לו מספר של מחלץ. זה האחרון הגיע כעבור כ-45 דקות, חיבר כבל גרירה בין הג'יפים, אחת ושתיים פשט ידיים, ויצא הגזר. באיחור של ארבע שעות, לאחר הפסקת צהרים מאולצת בצל השיטה, המשכנו במסלול.

כמובן שאירוע כזה מטיל צל כבד על כל הטיול, ואת יתר היום העברנו בדכדוך ועייפות. ובכל זאת, המשכנו במסלול התוכנן (ותודה לברקאי). עברנו בין מצדים נבטים לאורך דרך הבשמים, שתפקידם היה לשמור על השיירות מפני שודדי הדרכים - נקרות, קצרה, מואה.

הגענו לכביש הערבה ליד היישוב צופר בסביבות 17:00, ופנינו לכיוון חוות האנטילופות, מקום הלינה שלנו לאותו לילה. בעלת המקום אפשרה לנו לעשות נסיעת ספארי קצרה בשטח המחיה של חיות הבר שבמקום ולבקר בגן החיות הקטן הבנוי בצורת תיבת נח. לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה סבירה ביותר מבחינת האוכל וגם מבחינת המחירים.

לאחר יום מתיש וארוחת ערב נכבדת, הגענו לידי החלטה שלא לעשות את המסלול המתוכנן לשבת, שאמור היה להחזיר אותנו למצפה רמון בדרך ארוכה יותר וקשה יותר. החלטנו שלטייל לבד זה לא חכם (אם כי לא מתכון לאסון), ואנחנו בין כה וכה צריכים לסיים את הטיול מוקדם כדי לאפשר ליעל לחזור צפונה. בשבת התעוררנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מכובדת משאריות האוכל, ובשעה 11:00 ארזנו את כל הדברים ויצאנו צפונה בעצלתיים, כאשר בדרך עצרנו בכמה מקומות למטרת התרעננות.

נסענו דרך כביש 227, דרך מפעלי המכרות לכיוון ירוחם. הדרך, שמשמשת בימי חול רק משאיות כבדות, היא דרך יפהפיה ונגלו לנו בה נופי בראשית שלא יוצא לנו לראות הרבה כמותם. המשכנו דרך המכתש הגדול וירוחם, ונכנסנו לפארק ירוחם, שבו אגם ירוחם ההולך-ונעלם. משם המשכנו לכיוון כביש 40 וצפונה לבאר שבע, שם קצת התברברנו (לא לקחנו איתנו GPS, ובכל זאת שרדנו) אבל בסופו של דבר הגענו למסעדה אסייתית לא רעה (ודי זולה) שנמצאת בתוך סניף של "טיב טעם". סעדנו את ליבנו, והמשכנו צפונה, בכיוון הבית. הורדנו את אסף בת"א, ואותי ואת יעל הוריד לון בהוד השרון, משם יעל לקחה אוטובוס לחיפה.

בסה"כ היה טיול נחמד של פחות מ-48 שעות, שלקח אותנו כמעט הכי רחוק שאפשר במדינת המטר-על-מטר שלנו. הנופים של הנגב פורטים על מיתר מאוד מיוחד, לפחות אצלי, ובכל פעם אני מרגיש את המשיכה למדבר, לנופי בראשית, שהיובש והחום שימרו אותם במשך מיליוני שנים, ובעיקר למקומות הנידחים, הרחק מההמולה של היומיום. כנראה שלא נעשה טיול דומה בעתיד הקרוב (לון דיבר על למכור את הג'יפ בקרוב), אבל אין לדעת...

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

אקטואליה 23/8

חודש עמוס עבר על כוחותינו, אבל זה בסדר, אין נפגעים.

בשבוע בו היתה ההופעה של סוזאן וגה, היתה לתמר תאונת דרכים קלה... מישהי יצאה מרחוב צדדי, לא הסתכלה שמאלה, ופגעה בצידו הימני של הרכב של תמר שנסע ברחוב הראשי יותר. לא נעים, אבל לא נורא. לתמר שלום, ברכב השני ישבה מישהי בלי חגורת בטיחות ונפצעה קל. הנהגת הפוגעת הודתה באשמתה באזני השוטר שהגיע למקום, ותמר החליפה את החלקים שנפגעו (פח בלבד, אין נזק לשלדה) ע"ח הביטוח. הרכב נראה עכשיו יותר טוב מלפני התאונה.

באותו סופשבוע נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני, אבל על כך ברשומה נפרדת.

ביום ראשון שאחרי הטיול התקיים ארוע חברה על חוף הים בהרצליה, כדי לחגוג את יציאתה של גרסה 3.0 של מוצרי אמובי. בירות, בשר על האש, מטקות, כדורגל, מוזיקה ומעגל מתופפים, כל המרכיבים של מסיבת חוף מוצלחת. היה נחמד מאוד, רק חבל שלא הבאתי את הגיטרה שלי.

ביום שישי האחרון של יולי נסענו לחיפה בבוקר. בילינו עם ההורים שלי ויעל עד אחה"צ, ובערך ב16:30 יצאנו בחזרה דרומה. התכנון היה לעבור דרך הוד השרון, לאסוף את תמר ולנסוע לחגוג את יום ההולדת של תמר במסעדה ברמת החי"ל בת"א. על כביש החוף, ליד נתניה, תוך כדי נסיעה במסלול השמאלי במהירות גבוהה למדי, לפתע שמענו "בום" רציני. הצמיג השמאלי הקדמי, שדלף ממנו אוויר בשבועות האחרונים וחשדתי שמשהו לא בסדר איתו, התפוצץ. מיד עצרתי את הרכב בשוליים השמאליים הלא-כל-כך-רחבים של הכביש, ושמתי עלי את האפוד הזוהר כדי לצאת ולהחליף גלגל. נעצרנו בדיוק מול תחנת דלק של סונול, והמתדלק שם ניסה לסמן לי להתרחק משולי הכביש, אבל שלושה נתיבים של מכוניות הפריעו לי לשמוע אותו. הבחור שם את נפשו בכפו, חצה שלושה מסלולים מהירים והגיע אלינו כדי להזהיר אותנו. לפני שהבנתי מה קורה הוא נכנס לאוטו וחתך איתנו את אותם שלושה נתיבים לכיוון תחנת הדלק, שם הוא תפס פיקוד והחליף עבורנו את הגלגל בבטחה ובמהירות. נתנו לבחור החביב טיפ נדיב והמון תודה. הודענו לתמר שלא נספיק לאסוף אותה ושכדאי שתיסע בכוחות עצמה לת"א, ובזכות ההחלפה המהירה של הגלגל הצלחנו להגיע למסעדה בדיוק בזמן. אגב, הארוחה (בה היו גם רביב, גל ואורי, דנה וליאור, תמר ואנחנו) היתה טעימה, אם כי המחירים גבוהים מדי לטעמי, ולא נראה לי שנחזור לשם מתישהו בקרוב.

ביום ראשון הגעתי עם הצמיג המפוצץ למוסך הצמגים של אלדן, כדי לברר מה קרה. בעל המקום פירק את הצמיג והראה לי שהג'אנט דפוק בחלקו הפנימי והחיצוני באותו מקום, ראיה ברורה לכך שעליתי עם הרכב במהירות על משהו קשיח. בכל מקרה, זהו נזק ולא בלאי, ולכן אלדן אינה נושאת בהוצאות. הג'אנט תוקן, הצמיג הוחלף, ואני בטח אראה את החיוב בתלוש המשכורת הקרוב. בעקבות המקרה התחלתי לחשוב האם הסדר הליסינג שווה את הסכום הנכבד שאני משלם כל חודש (3000 ש"ח מהברוטו על הרכב, ועוד מס שווי שימוש של כ-1800 ש"ח נוספים, מס שצפוי לגדול בינואר הקרוב). הגעתי למסקנה שאחזקת רכב פרטי (כולל ירידת ערך, ביטוח, טסט, תיקונים ודלק) תעלה משמעותית פחות מהסכום הזה, ולכן אם ברצוננו לחסוך כסף הגיע הזמן לוותר על נוחות הליסינג ולעבור לרכב פרטי. בנוסף, הגעתי למסקנה שאני לא מרוצה מהרכב המאוד-יקר שיש לנו כרגע. אפס אבזור ומנוע שבקושי סוחב, ועוד במחיר גבוה? למה מה קרה?

האפשרות הראשונה שעלתה אצלי היא טויוטה פריוס, הרכב ההיברידי המוצלח של טויוטה. לאחר שביצעתי נסיעת מבחן מוצלחת מאוד, השתכנעתי כמעט במאת האחוזים בבחירה הראשונית שלי. זהו רכב בקבוצה 4, ולכן יקר מרוב המכוניות המשפחתיות, ומצד שני צריכת הדלק שלו היא ללא אח ורע בשוק הישראלי. הרכב נוח לנהיגה, מרווח, מעוצב בעיצוב חדשני ומעניין, ובעל תא אחסון נרחב למדי. מנוע הבנזין, בנפח 1500 סמ"ק, נתמך במנוע החשמלי ושניהם ביחד מניעים את הרכב בקלות ובנעימות.

בכל זאת בחנתי את הרכבים בקבוצה 2, אליה משתייך גם הרכב הנוכחי. לאחר תהליך של קריאה מעמיקה באינטרנט, התייעצות עם אנשים סביבי ונסיעת מבחן על אחד הרכבים, החלטתי שאם כבר קונים, נלך על משהו נורמאלי, שלא נצטער על הקנייה במשך ארבע השנים הקרובות, ולכן ההחלטה הסופית נפלה על הפריוס. בקרוב מאוד אני אתחיל לחפש במודעות יד שנייה (הכוונה היא לקנות מודל 2007), ואני מקווה שאמצא משהו טוב.

בשבת 8/8 חגגנו לרביב יום הולדת אצל תמר. הגיעו משפחת שכטר המורחבת, כמו גם הקרובים מהקיבוץ. אכלנו ארוחה משפחתית עצומת מימדים, והתפעלנו מאורי הקטן, שכבר בן שמונה חודשים ואוטוטו כבר יושב. היה מאוד נחמד, אם כי מצבו של סבא של מיקה קצת מעיב על השמחה. האיש הציני והשנון, שהכרתי לפני כשמונה שנים, הולך ונמוג מפגישה לפגישה. מצבו הבריאותי מעולם לא היה מזהיר, אבל עכשיו גם מצבו המנטלי מתחיל אט-אט להדרדר... קשה להזדקן, אבל כמו שנאמר, זה עדיף על האלטרנטיבה.

בפינת החדשות הטובות: איילת ילדה בשעה טובה בת קטנה ושמה בישראל דפנה, שמצטרפת ליעל החמודה בת ה-3. עדיין לא יצא לנו לראות את הרכה הנולדת, אני מקווה שבקרוב.

בשישי 7/8 התקיימה בגן מסיבת סוף השנה, בה ההורים הוזמנו להנות עם הילדים הקטנים והגדולים. בהזדמנות זו ראיתי את המרתף ששופץ השנה לטובת קבוצת הילדים הגדולים לשנה הבאה. שבוע לאחר מכן היה היום האחרון של הגן, שיוצא לחופשה של שבועיים וחצי עד תחילת ספטמבר. הלכנו לקחת את כרמל מהגן ולהיפרד מהגננת והמטפלות, ובאותה הזדמנות הודיעה לנו הגננת על חדשות: נשכר גן חדש עבור קבוצות הילדים הגדולים, טווח הגילאים מתרחב עד גיל 5, והמחיר לשנה הבאה ירד. לכאורה אלה חדשות טובות, אבל אליה וקוץ בה: הגן החדש רחוק מזה הנוכחי, ואינו במרחק הליכה מהבית. הגננת העלתה רעיון לפיו נביא את כרמל לגן הנוכחי ברגל כל בוקר, היא תסיע אותה לגן החדש ותחזיר אותה אחה"צ, ומשם נוכל לקחת אותה ברגל הביתה. אנחנו לא בטוחים שזה רעיון כל כך טוב, וכרגע אנחנו חוככים בדעתנו לגבי האלטרנטיבות העומדות בפנינו.

בכל מקרה, כרגע כרמל בחופש. בשבוע שעבר חילקנו את היום בינינו, כך שאני נשארתי איתה עד הצהריים, ומיקה עבדה עד 13:00 ובאה להחליף אותי, כדי שגם אני אוכל לעבוד חצי יום. תמר עוזרת ככל יכולתה, וגם אמא שלי הגיעה היום כדי לבלות זמן איכות עם כרמל. קשה לטפל בילדה בת שנה ו-9 חודשים, במיוחד לבד, אבל אין ספק שזה כיף לבלות איתה כל כך הרבה זמן. היא כבר מדברת מילים כמעט שלמות, ובקרוב בטח תתחיל לחבר משפטים קצרים.

וכעת לתחזית. צה"ל קרא לי ליומיים מילואים בתחילת ספטמבר, באמצע החודש ישנם חגי תשרי (אזהרת אוכל!) ובסוף החודש כנראה תצא גרסא חדשה של התוכנה עליה אני עובד. חודש מעניין לפנינו...

יום שני, 3 באוגוסט 2009

26/9/07 - גורפאני

[הקודם]

ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.

המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.

ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.

עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.

הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.

אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.

בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.

הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.

[הבא]

יום חמישי, 30 ביולי 2009

סוזאן

עברו יותר מעשרה ימים מאז ההופעה של סוזאן וגה בארץ, והזמן פשוט ברח לי בין האצבעות, עם כמות עבודה פתאומית והטיול למדבר (בעדכון הקרוב, מבטיח). אבל הגיע הזמן לכתוב על האירוע של השנה בה"א הידיעה, לפחות עבורי.

לאחר שקניתי מתנה כבר לפני כחודש וחצי, כתבתי מכתב ברכה לסוזאן לרגל המאורע הכפול (ההופעה ויום ההולדת שלה). כשבוע לפני ההופעה תרגמתי את הכתבה בYnet ועברתי למצב האזנה בלעדית לספריית הMP3 של שיריה של סוזאן. בעבודה, ברכב, ואפילו קצת בבית - כל שירי סוזאן וגה, אלבומים, סינגלים, הופעות חיות ושירים נדירים, ברצף רנדומאלי אינסופי. האמת, חשבתי שאחרי כמה ימים יימאס לי מזה, אבל נהניתי כל כך מהרנסאנס הזה שהמשכתי בו גם אחרי ההופעה לכמה ימים.

סוזאן נחתה בארץ ביום שישי, לאחר הופעה מוצלחת בבוקרשט, וביום שבת ערכה מסיבת עיתונאים במלון שלה בת"א. למסע"ת הגיעו עשרות בודדות של עיתונאי מוזיקה וצלמים, וביניהם גם אסף לבנון, מעריץ ותיק שגם צילם ותמלל למען הכלל. ביום ראשון בצהריים, ברשותו, תרגמתי בחזרה לאנגלית את התמליל שלו למען חברי Undertow שאינם דוברי עברית, עם קישורים לסרטונים שצילם.

יצאתי מהעבודה מוקדם באותו יום ראשון, הגעתי הביתה כדי להתארגן ונסעתי לתל אביב. לא חשבתי לרגע שאני אוכל למצוא מקום חניה בקרבת היכל התרבות (החניון שם בבניה מחודשת כבר מספר חודשים, ועוד היד נטויה), ולכן נסעתי ישירות לחניון ברחוב לסקוב, מרחק של כ-400 מ' מהאולם. יצאתי מהאוטו עם התיק והמצלמה (כן, הפעם הבאתי מצלמה. לא סומך על אף אחד אחר) והלכתי בהתרגשות קלה לכיוון האולם.

הגעתי לקופה כדי לקחת את הכרטיס שלי בערך ב-20:45, חצי שעה לפני שעת תחילת המופע. מהקופה השתרך תור ארוך של אנשים שעמדו בחום ובלחות נוראית והמתינו לבדיקה הבטחונית בכניסה ללובי של ההיכל. אולי זה המקום להזכיר שההופעה המאוחרת, המקורית, נמכרה במלואה ללא שום קידום מכירות רציני, וכך גם ההופעה המוקדמת שנוספה בבלחץ הביקוש האדיר - עדות לכמות המעריצים של סוזאן בישראל. התור החל לזרום יותר מהר ברגע שנוספו סדרנים למלאכת הבדיקה, ותוך דקות ספורות הייתי בתוך הלובי הממוזג.

נכנסתי לאולם ועשיתי את דרכי לכסא שלי, שורה 1 כסא 27. השורה הראשונה היא כמעט במרחק נגיעה מהבמה, וללא ספק המקום המושלם לצלם תמונות. הקהל זרם פנימה לאיטו, ואני התחלתי לגלגל שיחה עם מישהי שישבה לידי. מן הסתם נושא השיחה היה סוזאן וגה.

בשעה 21:15 החל מופע החימום של נעה בנתור ולהקתה. עם תחילת השיר הראשון שמתי לב שחסר לי משהו... שכחתי את המתנה שטרחתי והבאתי, עם מכתב הברכה, באוטו! התחלתי לחשוב במהירות ולחשב האם יש לי זמן לרוץ לאוטו להביא אותה או לא, והחלטתי שיש לי זמן. לקחתי את התיק והמצלמה ורצתי החוצה, בלחות ובחום, לכיוון האוטו. הגעתי אליו, לקחתי את המתנה, ורצתי חזרה, מתנשם ומתנשף. הגעתי חזרה אל הכסא שלי עם סיום השיר האחרון של להקת החימום ותחילתה של הפסקה בת 10 דקות. התיישבתי בכיסא, מרוצה מכך שלא פספסתי שום דבר חשוב (הבחורה שלידי אמרה שהחימום היה נחמד אבל חיוור), אבל מודאג מכמויות הזיעה שהצלחתי לייצר בכמה דקות. החולצה המכופתרת שלי, שלא נועדה לספורט, היתה רטובה לחלוטין. ישבתי, נפנפתי במה שיכולתי והתפללתי שהמזגן מספיק חזק כדי לייבש אותי עד סוף ההופעה.

בערך ב22:00 התחילה ההופעה. סוזאן, מייק וג'רי, שהופיעו לפני קהל אוהב כ-3 שעות לפני כן, עלו לבמה לקול תשואות נלהבות. ההופעה החלה עם Marlene On The Wall האלמותי, משם המשיכה עם Small Blue Thing ו-Caramel ועוד שירים רבים וטובים (הסדר לאו דווקא מדויק):

התאורה היתה טובה וגם הסאונד, והשירים שמעולם לא שמעתי בהופעה חיה, אפילו לא באינטרנט, היו ממתק אמיתי. תוספת הגיטרה החשמלית לצמד הגיטרה האקוסטית וגיטרת הבאס שינתה את עיבודי השירים ונתנה להם נפח ואווירה שמאוד חסרים להם בעיבודים האקוסטיים, ואין ספק שמייק וג'רי יודעים את העבודה.

בסיום החלק המרכזי של ההופעה הקהל קם על רגליו והריע בעוצמה שהרעידה את קירות האולם. האנרגיה באולם היתה מחשמלת, וניכר שהקהל נלהב ביותר. במהלך ההופעה מישהו צעק "We love you Suzanne" והיא ענתה "And we love you... It's hard not to". כצפוי, הטריו חזר לבמה לתת שני הדרנים, בראשון השירים Calypso ו-Pornographer's Dream (שנעל את ההופעה המוקדמת, לאכזבת רבים), ואחריו עוד הדרן אחרון (לאחר עוד סבב סוער של מחיאות כפיים בעמידה) ובו Rosemary והלהיט שהרבה מאוד מעריצים חיכו לו (ובהופעה המוקדמת לא הושר, לצערם של רבים) In Liverpool.

לאחר שקראתי את חוויותיהם של חברי Undertow האחרים בהופעות דומות ברחבי אירופה, ידעתי שהסיכוי להדרן נוסף קלוש, למרות שהקהל לא ויתר בקלות והמשיך להריע, למחוא כפיים במרץ ולשרוק את אהבתו. האורות עלו והקהל קלט את הרמז. בשלב זה רובו המוחלט של הקהל זרם החוצה אל תוך הלילה התל-אביבי המהביל, ואני עשיתי את דרכי אל עמדת איש הסאונד, פיל (Phil) - נקודת המפגש של חברי אנדרטואו. בשלב זה המזגן כבר עשה את שלו, והייתי יבש לחלוטין, כולל החולצה. להפתעתי התקבצו שם מספר לא קטן של אנשים, ואני התפלאתי שיש כל כך הרבה טואיז (Towies) ישראלים. לבסוף התברר שרק חלק קטן הם חברי אנדרטואו - שישה כולל אני ליתר דיוק. פיל המתורגל הוביל אותנו אל מאחורי הקלעים, לחדר איפור קטן, שם הוא שאל את שאלת הסינון "מי כאן מאנדרטואו?", שגרמה לרוב האנשים להרים גבה בתמיהה, וחלקנו הקטן הרים יד בגאווה... את חברי אנדרטואו הוא העמיד קרוב יותר לדלת, כי סוזאן אוהבת לשוחח עם המעריצים הרציניים יותר, ורק אח"כ לעבור ליתר האורחים. הוא הבהיר לנו שהם כבר מאחרים לארוחת ערב, ועוד צריכים לישון קצת לפני הטיסה שלמחרת, ולכן המפגש יהיה קצר.

חיכינו מספר דקות במתח, וסוזאן הגיעה. היא נמוכה יותר ממה שזכרתי (כנראה שבפעם שעברה היא היתה על עקבים), אבל עדיין לבבית ואדיבה, אם כי שומרת על ריחוק מסוים. כשהיא ראתה אותי היא שאלה "אתה יובל?", מפני שהיא ראתה את מה שכתבתי על מסיבת העיתונאים באותו יום. באותו רגע זה היה חלק מהשיחה, אבל כשאני נזכר בזה אני לא יכול שלא לחייך... נתתי לה את המתנה שהבאתי, ושאלתי אותה על פרוייקט ההקלטות האקוסטיות של כל הרפרטואר שלה, במיוחד על השירים הבאמת ישנים, אלה שמעולם לא נכללו באלבומים ואפילו לא בתור בי-סייד בסינגלים. היא אמרה שהיא תקליט הכל ואח"כ תחליט מה נשאר ומה לפח. סוזאן המשיכה ודיברה איתנו על הקהל האנרגטי והביקור המאוד חיובי כאן בארץ, חתמה על דיסקים שאנשים הביאו והצטלמה איתנו. אחרי עשר שנים, סוף סוף יש לי תמונה עם סוזאן וגה :-]

אנשים עזבו בזה אחרי זה, תוך שסוזאן עוברת מאחד לאחד ומחליפה כמה מילים, ולבסוף גם אני עזבתי, לא לפני שהצטלמתי גם עם מייק ולחצתי את ידו של ג'רי, ועשיתי את דרכי אל החניון ואל האוטו. כשהגעתי הביתה השעה היתה מאוחרת (בערך 00:45) אבל רמת האנרגיה שלי היתה מאוד גבוהה, והייתי בסוג של היי. ישבתי ליד המחשב, העברתי את התמונות מהמצלמה והתיישבתי לכתוב את החוויות שלי לחברי אנדרטואו באתר. לבסוף הלכתי לישון בערך ב2:30, עדיין נפעם מהערב המדהים שעבר עליי.

למחרת מיקה לקחה את כרמל לגן כדי לתת לי לישון, אבל קמתי בבוקר די מוקדם, עדיין נרגש, והלכתי לעבודה. את רוב היום ביליתי בצפייה בסרטונים מהופעות הערב הקודם שהגיעו ליוטיוב, ויש כמות מפתיעה של סרטונים. כמו אחרי כל הופעה, צצו מעריצים ישראלים חדשים באנדרטואו, והתחלתי לדבר עם כמה מהם. קראתי את הביקורות הרבות שנכתבו על ההופעות (למעשה על המוקדמת, אליה הוזמנו מספר עיתונאים) ולקרוא תוכן שגולשים אחרים כתבו על ההופעה, לפני ואחרי.

איך אפשר לסכם חוויה כזו מדהימה? למען האמת אני מרגיש שהחוויה עדיין לא שקעה מספיק בשביל סיכומים ורטרוספקטיבה, ואני עדיין חי אותה ביומיום. מה שכן, זה היה חלום שהתגשם, ואני מקווה שלא בפעם האחרונה. כולי תקווה שיתאפשר לסוזאן להגיע הנה לפני 2019, אם כי ברור לי שזה תלוי בעיקר בחברת ההפקה. אני שוקל לנסוע לאחת ההופעות של סוזאן באירופה, אולי לא בשנה הבאה אבל בעוד שנתיים-שלוש, כי עשר שנים זה הרבה יותר מדי זמן לחכות לחוויה כזו. אני חושב שסוזאן סיכמה את החוויה בשתי מילים מושלמות: Israel -- Amazing!!

יום חמישי, 16 ביולי 2009

אקטואליה 16/7

שבוע כן שבוע לא... העדכונים נכתבים והשיירה עוברת.

נתחיל בתגלית שנקרתה בדרכי דרך טוויטר. האתר "רוורס עם פלטפורמה" מפרסם פודקאסט שבועי של שני חבר'ה שהחליטו שחסר פודקאסט בנושאי תוכנה בעברית, ועשו מעשה כדי לתקן את המצב. הם התחילו כבר לפני יותר מחצי שנה, ואני מאזין לפודקאסטים הישנים שלהם בסדר כרונולוגי (לא שזה קריטי, כל תכנית היא על נושא נפרד). הם מדברים, לרוב עם אורחים מומחים, על נושאים כלליים וכאלה שבחוד החנית, ובשלושים-ארבעים דקות מכסים את נושא השיחה בד"כ ממעוף הציפור. ועדיין, זהו מקור מידע מאוד נחמד, טוב יותר מהפודקאסט השבועי של ג'ף אטווד וג'ואל ספולסקי, שמדבר באריכות על האתר StackOverflow יותר מאשר על נושאים כלליים.

בסוף חודש יוני לון עבר דירה, בשעה טובה. לאחר תקופת אריזה קשה, במהלכה הוא נפטר מהרבה זבל שהצטבר אצלו (אחד היתרונות הגדולים של מעבר דירה...), הוא נטש את נהריה לטובת חיפה, ועבר לדירת 60 מ"ר ברחוב חנה סנש. ביקרנו בדירה ביקור חפוז בסוף השבוע שעבר והיא בהחלט נעימה, עם נוף מרהיב לכיוון מפרץ חיפה.

ביום שלון עבר לחיפה קרה הבלתי יאומן! נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים ארוכה, במהלכה דיברנו על הא ועל דא, לאחר מספר חודשים בהם לא יצא לנו אפילו לדבר בטלפון. היתה ארוחה נחמדה ושיחה טובה, וקבענו לעשות את זה שוב בקרוב, בשאיפה בעוד 10 ימים.

במוצ"ש לפני שבועיים יצאתי עם מיקה לדייט, כדי לחגוג את יום הנישואין החמישי שלנו. ניצלנו את שובר המתנה שקיבלתי מ"נישה" בזמנו ואכלנו ארוחה איטלקית טובה במסעדה בהרצליה פיתוח. השובר נתן לנו שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שתי כוסות שתייה ושני קינוחים. על כל זה השארנו אך ורק טיפ מכובד, ויצאנו מרוצים. משם המשכנו לת"א כדי לראות את הקומדיה "הזוג המוזר" עם אלי יצפאן ויעקב כהן, שנתנו הופעה פנטסטית. אני לא זוכר מתי צחקנו ככה. היה ערב מהנה (במהלכו תמר נשארה לשמור על כרמל אצלנו), וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.
כשאני מסתכל סביבי, אני רואה אנשים שהזוגיות לא באה להם בקלות, גם בגילנו. כאלה שניסו ונכשלו, כאלה שנכוו, וכאלה שויתרו על הרעיון מתוך ייאוש. מה שיש לי עם מיקה הוא מיוחד, ואסור לשכוח שאנחנו ברי מזל. אחרי שמונה שנות הכרות וחמש שנות נישואין מצבנו טוב מאוד, ואסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו.

בשבוע שעבר הייתי אצל שיננית, או שמא עלי לאמר שינן, במרפאת השיניים בהרצליה. השינן עבד קשה כדי להסיר את האבנית מהשיניים שלי, אבל בדופו של דבר השיניים שלי נקיות כמו שלא היו הרבה זמן. קבעתי תור נוסף לינואר.

מיקה קנתה כרטיסיית אורח לבריכה במורד הרחוב (שם לתמר יש מנוי), ולקחנו את כרמל כבר בשבת שעברה אחה"צ לטבול בבריכה. כרמל אוהבת את המים, אבל מפחדת מהמים העמוקים, אפילו אם מחזיקים אותה. לא נורא, בסוף היא תתרגל לרעיון. מה שכן, היא אוהבת לשבת על שפת בריכת הפעוטות ורוצה כל הזמן שאמא ואבא ישבו לידה :-)

פינת החדשות הטובות: יפעת מצאה עבודה חלקית במכירות עבור משרד נסיעות שמארגן טיולים מיוחדים לקבוצות, והחלה לעבוד בתחילת החודש. העבודה היא בשעות גמישות, חלקה מהבית, כך שזה מסתדר לה יופי. אני מקווה שהיא תצליח שם.

ביום ראשון היום הגדול - ההופעה של סוזאן וגה בהיכל התרבות בת"א. לקראת ההופעה אני תרגמתי ראיון שהופיע בynet לאנגלית לטובת פורום המעריצים Undertow, אליו אני שייך כבר שנים. אני מצפה להופעה בכליון עיניים, ומקווה שאחרי ההופעה תהיה הזדמנות לפגוש את סוזאן, ולו רק כדי לכפר על הפדיחה של 99...

יום שני, 13 ביולי 2009

23/9/07 - פוקארה

[הקודם]

אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון, והופתענו לקבל ארוחת בוקר כיד המלך במחיר סביר ביותר (אנחנו עדיין חושבים ביואן). אח"כ תפסנו מונית לכיוון מקדש פאשופטינאת Pashupatinath, המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל, שהיא מדינה הינדית ברובה. בכניסה למקדש תפס אותנו מישהו ואמר שהוא מדריך מקומי, וישמח לתת לנו סיור מודרך במחיר אפילו נמוך מדמי הכניסה. לקחנו את העסקה והלכנו איתו לכניסה צדדית לאתר.

המדריך הוביל אותנו אל הגאתות Ghats, פלטפורמות לשריפת גופות המתים. ישנן גאתות לעניים ובנפרד לעשירים, וראינו גופות מוכנות ללוויה הינדית בשני הצדדים. נהר Bagmati נחשב קדוש ולכן השריפה ופיזור האפר בנהר נחשבות מכובדות ביותר.

המקדש מתמקד בפולחן שיווה Shiva, האל ההינדי היוצר וההורס, הקרוי גם פאשופטי Pashupati (בצורתו הנעימה יותר). במקום מסתובבים בערבוביה בני משפחה של הנפטרים, מתפללים רגילים, סאדו Sadhu (נזירים הינדים סגפנים) וקופים לרוב, ובין כולם משוטטים התיירים ומצלמים. המדריך לקח אותנו לנקודות הצילום הטובות, והסביר על כל אתר שעברנו בדרך. בסה"כ הוא הרוויח את לחמו בכבוד ואנחנו קיבלנו הדרכה טובה יותר מזו של LP.

לאחר שנפרדנו מהמדריך המשכנו לשוטט באתר, ישבנו על גדת הנהר כשבגדה הנגדית נשרפה גופתו של אדם עני (לון הזדעזע מהמנהג ומהפומביות שבסיטואציה) ובסופו של דבר הלכנו אל צדו השני של האתר, שם היתה קבוצת קופים גדולה שהשתעשעה בקפיצה למים מהענפים הגבוהים של העץ.

משם תפסנו מונית שלקחה אותנו למלון, אספנו את התיקים הגדולים, ואותה מונית הביאה אותנו לשדה"ת, על מנת שנטוס הנה לפוקארה Pokhara. הגענו לשדה"ת מוקדם מדי, ונאלצנו לחכות עד שנוכל לעשות צ'ק-אין (הטיסה המוקדמת יותר היתה מלאה לצערנו). בסופו של דבר עברנו את הבידוק ה"קפדני" ועלינו לטיסה. המטוס, אוטובוס מעופף עם 30 מקומות ישיבה ושני פרופלורים, טס טיסה קצרה (כחצי שעה) במזג אוויר מעונן וחלבי, לכיוון פוקארה. בדרך ראינו מהחלון קצת מרכס הרי האנאפורנה, אבל לא באמת מספיק בשביל לצלם. נחתנו בשדה"ת הקטן של פוקארה, ותהינו אם תמורת עוד כמה רופים הטייס יביא אותנו כבר עד למלון. תפסנו מונית (עוד חאפר במדינה של חאפרים) שניסה את כוחו בשכנועים של מלון מסוים, למרות שאנחנו ביקשנו להגיע למלון Base Camp Resort. הוא לא באמת ידע איפה המלון, ולכן היה צריך לעצור ולשאול (כמובן שכל מי ששאל טען שיש לו מלון יותר טוב להציע לנו), אבל בסופו של דבר הביא אותנו למלון שרצינו (המלצה של רם המפורסם).

סגרנו מחיר סביר עבור חדר מכובד, ויצאנו לעיר לחפש מקום שיכבס לנו את כל הבגדים מאז תחילת הטיול עד מחר בבוקר. אחרי שמצאנו מישהי שהסכימה גם לעשות לנו מחיר, מצאנו גם נהג מונית שייקח אותנו מחר לנקודת תחילת הטרק.

פוקארה עצמה רחוקה משפת אגם Phewa Tal, ומה שנמצא כאן לחוף האגם (Lakeside) הוא רחוב ארוך המוקדש לתעשיית התיירות. מכבסות, ציוד טרקים, שיחות בינ"ל (לון דיבר עם סוזן באוסטריה), חלפני כספים, מסעדות, חנויות מזכרות, ספרים, דיסקים, אינטרנט וכו'. כמו הטאמל, אבל פרוש על רחוב אחד ארוך. יש כאן הרבה פחות אנשים מאשר בטאמל, ולכן התנועה יותר דלילה (אשכרה אפשר ללכת על הכביש בלי להדרס) והכל יותר בשאנטי. המחירים זולים יותר מאשר בקטמנדו, לפחות בתיאוריה, אבל המבחר מצומצם יותר.

עשינו קצת קניות בשביל הטרק (כיסוי לתיק שלי, כפפות ללון, מקלות הליכה, מגבת, חטיפים, נרות) וחזרנו למלון לנוח קצת לפני ארוחת ערב. בעוד אנו נהנים מהמזגן התעשייתי בחדר, כבו לפתע כל האורות ונדלקה תאורת החירום. היתה זו הפסקת חשמל בכל האזור, ככל הנראה מתוכננת. יצאנו בחזרה לכיוון המרכז כדי לאכול ארוחת ערב (לון היה רעב מאוד, ולאחר כאבי השיניים התחשק לו סטייק טוב), ושמנו לב שלחנויות מסוימות ישנו גנרטור או מצבר, והאורות דלוקים כרגיל. אפילו המחשבים עבדו כרגיל בקפה-אינטרנט שעברנו. נראה שהעסקים כאן מתורגלים במצב הזה.

אכלנו בסניף המקומי של Everest Steakhouse, הפעם סטייקים צנועים יותר, ויצאנו מרוצים עד הגג. בזמן הארוחה חזר החשמל לפעול. בדרך חזרה למלון קנינו עוד כמה דברים קטנים, ועל הדרך גם פרטנו כמה אלפים (בטרק עצמו אנחנו נצטרך הרבה כסף קטן).

מחר בבוקר, אחרי שנקבל את הכביסה שלנו נקייה (בשאיפה גדולה) אנחנו צריכים לארוז מחדש את התיקים שלנו. הפורטר של רם, אותו ראינו כבר בקטמנדו אתמול, אמור להגיע הנה מחר בבוקר, וב 7:30 אנחנו כבר אמורים להיות על המונית בדרך לנאיאפול Nayapul, נקודת הזינוק ל-10 ימים של הליכה.

[הבא]

יום שני, 29 ביוני 2009

אקטואליה 29/6

עדכון שלישי באותו חודש... אני מניח שזה בגלל שכרגע אני בתקופה רגועה.

לפני כשבועיים הלכנו לראות את ההצגה "בגידה" של המחזאי הבריטי הרולד פינטר. זוהי הצגה קצרה יחסית, בכיכובם של מוני מושונוב (שגם ביים), אבי קושניר וליליאן ברטו. ההצגה מספרת את סיפור בגידתה של אשה בבעלה עם חברו הטוב, ובו בזמן דנה בנושא הבגידה במובן הרחב של המילה. הסיפור מסופר בהילוך לאחור, כאשר ההצגה מתחילה לאחר סופו של הרומן והולכת אחורה בזמן עד תחילתו.
לאחר הופעות קומיות כה רבות של מושונוב וקושניר, ביחד ולחוד, מעניין לראות אותם בתפקידים רציניים, מנהלים דיאלוגים כבדי משקל בפנים רציניות. הם עושים עבודה טובה, וניכר ששניהם שחקנים מקצוענים, ולא רק קומיקאים מוכשרים.

בשבת שלאחר ההצגה נסענו אחה"צ לגשר הצבים בנחל אלכסנדר, שם פגשנו את יפעת, דורון ואביב הקטנה. השקפנו על הצבים והחיות האחרות בנחל המשוקם, וכרמל כמובן רצתה להגיע עד המים וללטף אחד מהם... לאחר מכן הלכנו בשביל הסלול לכיוון מזרח אל עבר קיבוץ מעברות, וחזרנו אל גשר הצבים באותה הדרך. בשלב זה השמש כבר עמדה לשקוע, והרעב תקף אותנו. החלטנו לאכול ארוחת ערב בבית הפנקייק בכפר-ויתקין, ולמרות הצפיפות הקלה במקום, אכלנו כולנו בהנאה, כולל הילדות. משם כבר המשכנו הביתה.

בשבוע שעבר מלאו לי 33. השלמתי עוד סיבוב סביב השמש, לגמרי בכוחות עצמי. הבאתי עוגה לעבודה, ובתמורה קיבלתי בלונים (שכרמל מאוד אוהבת), כרטיס זוגי לסרט ושקית קטנה של שוקולד. מיקה החליטה שאני רזה מדי, ושלחה לי זר מתוק עם ברכה. אנשים איחלו לי מזל טוב, מי בטלפון ומי ישירות, ובסה"כ היה יום נחמד.
אני לא מרגיש מבוגר יותר, למרות שאני מתחיל אט-אט להרגיש את ההאטה בתפקוד הגוף יחסית למצב לפני חמש שנים. קשה יותר לרדת במשקל, קשה לפתח שרירים, קשה לשמור על גמישות. הגוף כבר לא סובל הכל בשתיקה, ועם השנים הוא רק ילך ויהיה סרבן גדול עוד יותר.

בשישי האחרון הגענו לחיפה, ושוב לקחנו את כרמל לחוף הים. הפעם הגענו קצת יותר מוכנים (אם כי שכחנו כובע...) והלבשנו לה חיתול-בגד-ים חד-פעמי ובגד ים אמיתי מעליו, והיא שוב שמחה לרוץ אל תוך המים ולהשפריץ עד אינסוף. אין לה פחד מהים או מהגלים, ולכן אסור להוריד ממנה עיניים אפילו לרגע. היא אכלה קצת חול ושתתה קצת מי-ים, ולא נראה שזה הרתיע אותה בשום מובן. בפעם הבאה נבוא אפילו יותר מוכנים, ואולי גם ליותר זמן.
אכלנו ארוחת ערב אצל ההורים, וגם ניר הגיע עם פמלייתו. לאחר שקניתי לו מתנה ליום ההולדת שכבר יש לו, החלפתי את המתנה באחת אחרת - רק כדי לגלות שגם אותה יש לו. לא נורא... יש פתק החלפה. אני קיבלתי מתנות שימושיות והרבה ברכות, גם מאופיר ושקד. אגב, בשבוע הבא שקד בת 10! איך הזמן טס...

בשבת בצהריים הגענו אל תמר לארוחת צהריים. היו שם גם דנה, וגם רביב הגיע עם אורי הקטן. גל היתה בביה"ח לצדה של אמה, שעברה טראומה רצינית בעקבות ניתוח, שממנה לא התאוששה. לאחר שבשבת היא הורדמה, נודע לנו אתמול שהיא נפטרה. לא הכרנו אותה, אבל בטח נבוא לבקר ולנחם אבלים מתישהו השבוע.

הפעם אין חדשות טובות במיוחד. התחזית: בשבת מיקה ואני נחגוג את ימי ההולדת ויום הנישואין בארוחה טובה והצגה קומית, ובעוד 20 יום סוזאן וגה תופיע בת"א, ואני מחכה לה בכליון עיניים.

יום שלישי, 16 ביוני 2009

אקטואליה 16/6

פעמיים באותו החודש... אבל לא הייתי מתרגל לזה כל כך מהר.

בתחילת החודש היינו עם כרמל בטיפת חלב. מעבר לבדיקה פיזית רגילה ומדידות (גובה 81 ס"מ, משקל 12 ק"ג), רופאה התפתחותית בדקה את ההתנהגות של כרמל ואת דרגת ההתפתחות המנטלית שלה, ושמחה לבשר לנו את מה שרצינו לשמוע - שכרמל היא ילדה נהדרת שמתפתחת בקצב נורמלי לחלוטין. מבחינת האחוזונים, כרמל קצת כבדה ביחס לגובה שלה, ואנחנו צריכים טיפה להקפיד עם העוגיות והממתקים שאנחנו נותנים לה.

באותו יום מיקה היתה אצל מומחית ריאות, שבדקה אותה והעלתה השערה שדלקת הריאות החוזרת ונשנית נובעת מאיזה כשל חיסוני או אלרגיה. מיקה עשתה בדיקת דם והשבוע היא תגיע לרופאת המשפחה כדי לקבל את התוצאה. אני מקווה שזו לא בעיה רצינית.

כמעט בלית ברירה החלטתי ללכת עם הזרם ופתחתי חשבון טוויטר. לא שיש לי הרבה מה לתרום לעולם הגדול בפורמט הזה, אבל זו עוד פלטפורמה לתקשורת, וכזו שבה ישנם עדכונים שאין בפלטפורמות אחרות. יש משהו כמעט צ'אטי בעדכונים קצרצרים, וזה מעניין לראות אנשים שמציפים את אלה שעוקבים אחריהם בשטף של קישורים מיותרים והערות אגב שלא מעניינות חצי מהם, ומצד שני אנשים שמפיקים פנינים של ממש בפחות מ-140 תווים. בכל מקרה, למשועממים במיוחד - עקבו אחרי!

בעקבות הודעה של ישראלי ב-Undertow קיבלתי לינק לאתר שהתחיל למכור כרטיסים למופע של סוזאן וגה עוד לפני קסטל. נתקלתי בהודעה בשעת לילה מאוחרת, ובו במקום שלפתי כרטיס אשראי והבטחתי את מקומי בשורה הראשונה באמצע, מול סוזאן, מייק וג'רי. אגב, קניתי לסוזאן מתנה צנועה ליום ההולדת ה-50 שלה שחל שמונה ימים לפני ההופעה - עט נובע. אני מקווה שהיא תאהב את זה.

באותו שבוע מיקה שלחה אימייל בתגובה למודעת דרושים של משרד עו"ד ברעננה, הגיעה לשם לראיון ומיד התקבלה. היא התחילה לעבוד שם בים ראשון שעבר, ולפי מה שהיא מתארת, האנשים במשרד נחמדים מאוד (חגגו לה יום הולדת ביום הרביעי לעבודה, ואפילו הביאו לה פרחים ומתנה) והעבודה לא קשה מדי. נראה שהיא מתמקמת לא רע, ואנחנו מחזיקים אצבעות שמקרה המשרד הקודם לא יחזור על עצמו. אגב, המשרד ממוקם מעל סניף של רשת מכוני הכושר שבו למיקה יש מנוי... היא מיהרה והעבירה את המנוי מכפ"ס לרעננה, מתוך כוונה ללכת ולהתאמן לפני העבודה. זה עובד ככה: קמים מוקדם מאוד, מיקה מתארגנת ולוקחת את האוטו לרעננה, אני לוקח את כרמל לגן אחרי 7:00, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר בבית לוקח אוטובוס לרעננה, ולוקח את האוטו לעבודה בהרצליה. עד עכשיו הסידור עובד ונראה מבטיח.

בשבת לפני 10 ימים יצאנו לטייל אחרי הרבה מאוד זמן בלי טיולים. חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר נחמד שמציע טיולים למשפחות. מצאתי מסלול טיול בנחל ספונים, שהוגדר כ"בינוני". גייסתי גם את אמא ויעל לטיול, וכך יצאנו לטיול עם כרמל במנשא החדש, שמחים וטובי לבב.
בחלקו הראשון של הטיול, בשביל הכחול, טיפסנו בעלייה לא קשה ממרגלות ההר לראש הצוק בדרך ארוכה אבל לא קשה. עם העלייה נגלה לנו הנוף היפהפה של החוף, מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום, כשמולנו נמצאת עתלית. מראש המצוק הנוף יפה מאוד, ומזג האוויר הנוח והרוח הקרירה בהחלט הפכו את המקום לנעים.
לאחר המצוק המשכנו בשביל הכחול, שהתפתל בעליות קטנות וירידות קטנות, אל עבר מערת ספונים. המרחק שעברנו לא היה גדול (כל המסלול כולו הוא 4 ק"מ בערך) אבל מיקה החליטה שהיא לא מסוגלת, ולאמא כאבו הרגליים, ולכן התקדמנו בקצב מאוד איטי. בסופו של דבר הגענו למערה, אבל רק ליעל ולי היה כח להיכנס אליה. המערה היא מערה קרסטית (מה שאומר נטיפים), בה נמצאו שרידים של אנשי מערות. בחודשים מסוימים בשנה חיה במערה להקה גדולה של עטלפים, אבל אנחנו לא ראינו אפילו אחד.
המשכנו במורד הנחל עד לכביש 4 והרכב שחיכה לנו בסבלנות. ללא ספק הטיול היה קשה מדי עבורנו (לקח לנו 5 שעות!) ולא לקחנו איתנו מספיק מים. מיקה נשבעה שהיא לא באה איתנו לטיולים יותר, אבל יותר מאוחר התרככה ואמרה שלטיולים קלים היא תבוא. אם היא תתמיד בכושר, אני מאמין שגם לטיולים כאלה היא תבוא שוב.

בשישי האחרון הגענו אחה"צ לחיפה כדי להפגש עם המשפוחה על חוף הים. פגשנו את ההורים שלי, ולקחנו את כרמל לשחק בחול. היא מבחינתה רצתה רק למים, ונהנתה עד לב השמיים כשאמא נכנסה איתה עד גובה הברכיים. היא עשתה פרצוף כשיצא לה לטעום בפעם הראשונה מי-ים, אבל זה לא הרתיע אותה; אדרבא, גם אחרי שהחלפנו לה בגדים היא רצתה לחזור למים.
יעל הגיעה עם הרכש החדש - דייהטסו שרייד שאבא עזר לה לקנות ולהשמיש. הילדה כבר בת 28.5, גרה לבד ויש לה רכב משלה... אני לא יודע איך היא תממן אותו, אבל אני בטוח שיש לה חסכונות. ניר ומיכל הגיעו יותר מאוחר בהרכב מלא, ויחד ישבנו לאכול במסעדה על החוף. אני, שהייתי רעב מאוד, אכלתי קצת יותר מדי בקצת פחות מדי זמן, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה. למזלי מיקה נהגה הביתה.

במוצאי שבת הלכתי לסרט Star Trek החדש עם יפעת ודורון בסינמה-סיטי, על המסך הענק בסינמקס. הסרט חביב, מצחיק בנקודות מסוימות, וכמובן מלא אפקטים מיוחדים. הסיפור מספר את סיפור פגישתן של דמויות הסדרה המקורית והאירועים שהובילו למצב ההתחלתי אותו מכיר כל חובב מד"ב., בקיצור, נחמד מאוד, אבל נדיר לראות יצירות מופת בז'אנר הזה.

למיקה היה יום הולדת בשבוע שעבר, ולי יש יום הולדת בשבוע הבא. בשבוע שאחרי יש לנו יום נישואין, ואני מקווה שיצא לנו ללכת לאיזו ארוחה טובה וסרט כדי לחגוג את האירועים, אם תמר תוכל לשמור על כרמל לערב שלם. אנחנו זקוקים לבילוי כזה, רק שנינו.

יום חמישי, 4 ביוני 2009

22/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

לון הצליח, בעזרתם של יותר מדי כדורי אדוויל ואקמול, לעבור את הלילה איכשהו. ב 6:30 היינו כבר על הרגליים (יום עבודה רגיל?), ארגנו את התיקים והלכנו לאכול ארוחת בוקר מוקדמת במסעדה של המלון. לארוחת הבוקר הגיעו גם מאהש וגם נילס ואילונה כדי להפרד מאיתנו (מאהש חוזר לקטמנדו בדרך היבשה, וכאמור ההולנדים ממשיכים ברכבת לבייג'ינג). אני מקווה שנתראה כולנו שוב מתישהו. ההולנדים כנראה יבואו לארץ לקראת יום העצמאות.

עלינו על האוטובוס החצי-מלא ונסענו איתו כשעה לכיוון שדה"ת של להסה, שנמצא כ-50 ק"מ ממנה (LP טוען 90, אבל מאז בנו מנהרה שמאוד מקצרת את המרחק). בשדה"ת הכל עבר חלק, חוץ מהקטע של בקשת המקומות על המטוס. לון ביקש מדיילת הקרקע שני מקומות צמודים, בצד ימין של המטוס, כשלפחות אחד עם חלון. היא עשתה "כן" עם הראש ונתנה לנו שני מקומות מרוחקים זה מזה, שניהם במעבר. נו טוף. הטיסה יצאה קצת באיחור, אבל זה בסדר. בגלל ההבדל באזורי הזמן המראנו ב11:30 שעון להסה ונחתנו ב10:15 שעון קטמנדו, כלומר הרווחנו בנטו שעה.

מיהרנו דרך הנוסעים העושים דרכם לכיוון ביקורת הדרכונים, כי ידענו מה הולך להיות שם. בקשתנו לקבל אשרה במקום זו שהוצאנו בטעות בפעם שעברה נדחתה על הסף, ונאלצנו לשלם עוד $30 לראש, עם הטופס המלא, מן הסתם. הפעם היינו בראש התור וסיימנו את תהליך שדה"ת תוך פחות מחצי שעה.

יצאנו החוצה, דרך שורת נהגי המוניות המתחננים, והתקשרנו לרם, סוכן הנסיעות, מהטלפון הלוויני. קבענו איתו שיגיע למלון Blue Horizon יותר מאוחר כדי שניתן לו את הכרטיסים לפוקארה, והוא יחליף אותם לטיסה של מחר. תפסנו את אחד החאפרים ונסענו למרפאה המערבית שמול השגרירות הבריטית, שם נמצאת מרפאת השיניים של ד"ר בריאן הולנדר. לון התקשר כבר אתמול וסידר איתם טיפול חירום (הם בד"כ סגורים בשבת). הגענו למרפאה קצת מוקדם מדי, והמתנו קצת. הטכנאי הגיע ופתח לנו את המרפאה, וגם צילם את הפה של לון. הרופא, ד"ר בריאן, אמריקאי מאורגון, הגיע אחרי זמן קצר והחל בטיפול, שארך כשעתיים. אני העברתי את הזמן בשיחה קולחת עם אשתו של הרופא, ג'ודי, שסיפרה לי בין היתר שהם חיים בקטמנדו כבר כמעט 30 שנה.

הטיפול נמשך כשעתיים, אבל עבר בהצלחה יתרה, ולון שב למצב רוח אופטימי, במיוחד אחרי שהרופא אמר לו שהוא יכול לאכול הכל ומיד. כמו שהוא אמר, הטיפול הזה הציל לנו את הטיול. הטיפול עלה קצת ביוקר, אבל בדיוק בשביל הדברים האלה יש ביטוח נסיעות. יצאנו מהמרפאה ולון הרגיש מספיק טוב כדי ללכת את הק"מ עד הטאמל. הגענו למלון ולקחנו חדר קצת פחות טוב ממה שלקחנו בשבוע שעבר, אבל גם פחות יקר. רם הגיע למלון ונתנו לו את הכרטיסים, ובאותה הזדמנות גם סגרנו איתו על טיסה בשמי ההימלאיה ועל פורטר לטרק (עשה עלינו קופה, אבל אולי עדיף ככה).

תפסנו מונית למקדש Swayambunath, הנמצא על גבעה בחלקה במערבי של העיר. זהו מקדש בודהיסטי בעקרון, אך יש בו גם מקדשים הינדים קטנים, ולכן ישנו שם ערב-רב של אוכלוסיה. המקדש ידוע גם בתור "מקדש הקופים", בגלל מושבת הקופים הגדולה שחיה על ראש הגבעה. האטרקציה העיקרית במתחם היא הסטופה הענקית, שמעליה עיניו של בודהה הצופות לכל הכיוונים, והמקדשים הקטנים המקיפים אותה. הסטופה נמצאת ממש בראש הגבעה, וצופה על העיר כולה. כשהגענו למעלה ראינו ענן גשם חונה מעל העיר (כשמעלינו עוד היתה שמש) והזווית של השמש יצרה קשת יפהפיה מעל העיר (שהיא, איך נאמר, פחות יפה).

ירדנו בגרם המדרגות הארוך אל תחתית הגבעה, ושם תפסנו מונית ממש בזול (NR100) בחזרה לטאמל. אנחנו משערים שנהגי המוניות מוכנים לנסוע לטאמל בזול כדי להחזיר את ההוצאות שלהם. התהלכנו בטאמל, ונכנסנו לאחד המקומות שמוכר שיחות בינ"ל בזול (דרך האינטרנט) כדי להתקשר לארץ. לאחר מכן שוטטנו בטאמל, לון השווה מחירים של חליפה (ובסוף ירד מהעניין), ובשלב מסויים הגענו למסקנה שהלכנו לאיבוד. שלפנו את LP ומצאנו את עצמנו לפי שמות של מלונות. בסופו של דבר אכלנו ארוחת ערב במסעדה בפינת הסמטה של המלון והרחוב הראשי.

[הבא]

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים