יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

2/10/07 - סאורהה

[הקודם]

קמנו ב 6:00 כדי לראות את ההרים, אבל ערפילי הבוקר של פוקארה לא בדיוק אפשרו לנו... לא נורא, אתמול היה מספיק בשביל כמה שנים טובות.

ארזנו את התיקים ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס של התיירים, מרחק של 15 דקות ברגל מהמלון. בדרך עברנו ליד פלוגות משטרה באימוני בוקר ונער על אופניים מכר לנו מאפים טריים.

עלינו על האוטובוס לאזור צ'יטוואן Chitwan. זהו אוטובוס שהמילה "טלטולית" כבר לא מתאימה לו, והוא ראוי להקרא "ניעורית" או "שקשוקית". ישבנו בספסל האחורי (המושבים הנורמלים היחידים) וגילינו לחרדתנו שלגלגלים האחוריים פשוט אין בולמי זעזועים. הרגשנו כל בור בכביש וכל קפל בקרקע הקפיץ אותנו כמעט לתקרת האוטובוס. כמו שלון הגדיור את זה, ההרגשה היא כמו בתוך מכונת כביסה. עוד יצירת מופת מבית Tata.

לאחר כ 4.5 שעות (תוכנית ארוכה עם סחיטה) בדרכים ה"משובחות" של נפאל, כולל הפסקה לשירותים/שתיה ועוד אחת לתיקון הבלמים, הגענו לאמצע שומקום, שם חיכה לנו הג'יפ של המלון (יחד עם נציגי יתר המלונות). נסענו יחד עם בחורה בשם סינדי, אמריקאית שזה עתה נחתה בקטמנדו, אל המלון, שם אכלנו צהריים.

אחרי מנוחת צהריים (לון ואני נפלנו שדודים אחרי הטלטלות של הבוקר) הגיע מדריך בשם בישנו Bishnu ולקח אותנו לסיור רגלי בסאוראהה Sauraha, הכפר הגדול (או העיירה הקטנה, תלוי איך מסתכלים על זה) בו נמצא המלון. הוא הסביר לנו על אנשי הטארו Tharu, ילידי המקום. איש לא יודע מה מוצאם ומה ההיסטוריה שלהם, מפני שמעולם לא העלו דברים על הכתב, אבל כנראה שהם צאצאי שבט נודד מאזור רג'סטאן בהודו. הם מתקיימים בעיקר מהחקלאות, למרות שהאדמה עליה הם יושבים הולאמה ע"י הממשלה.

ראינו גם את אורוות הפילים, שם נמצאים פילי משא ועבודה. הפילים קשורים בשרשראות קצרות, וזה קצת עצוב לראות. מצד שני, פילים נוטים להתקפי זעם לעיתים, וחייבים להחזיק אותם קצר.

סיימנו את הסיור על גדת נהר הראפטי Rapti, שם ישבנו וראינו את השקיעה מעבר השני, תוך שיחה עם סינדי. לאחר מכן חזרנו למלון למנוחה קלה וארוחת ערב. יצאנו שוב, הפעם עם עוד אורחים של המלון, כדי לצפות במופע תרבות הטארו, עוד אחת מהפעילויות שהובטחו לנו. ציפינו למופע "אותנטי" עם שלושה רקדנים ונגן, מופע מסכן בשביל התיירים. הופתענו לקבל מופע מושקע, עם הסברים על הריקודים השונים (האמת, לא עד כדי כך שונים...) ומשמעותם לאנשי הטארו. בסוף המופע העלו חלק מהתיירים על הבמה לריקוד משותף, אבל אנחנו סירבנו בנימוס להתבזות בפומבי, מה גם שהתנאים כאן (90% לחות, 30° בצל) בקושי מאפשרים לנשום, שלא לדבר על להשתולל על הבמה.

מחר פעילויות נוספות... בינתיים הולכים לישון.

[הבא]

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים