ממילים למעשים

בימים האחרונים קיבלתי בדואר חבילת-נייר בעקבות מילוי טופס באתר התנועה הירוקה-מימד, ובו כרזה גדולה, מדבקות וכרטיסי ביקור של התנועה. תליתי את הכרזה בחזית הדירה לכיוון הרחוב, הדבקתי מדבקה על הרכב והתחלתי לחלק את כרטיסי הביקור לשכניי ועמיתיי לעבודה. התגובות מעורבות, בעיקר כי לכל אחד דעה משלו, אבל בקרב הקולות הצפים ישנה הבנה וסימפטיה לעיקרי המצע של התנועה הירוקה.

ישנו מצב די מוזר כרגע, בו לתנועה הירוקה יש מומנטום די חזק באינטרנט, אבל אצל מכוני הסקרים הגדולים היא בקושי נראית. לא שאני מאמין בסקרים... ראינו כולנו מה הם שווים במערכות הבחירות האחרונות. בכל מקרה, ישנה תמיכה נרחבת בתנועה בקרב קהילת הבלוגרים, אבל לצערי מעטים האנשים שקוראים בלוגים, ולבלוגרים יש מעט כח שכנוע. ישנם לא מעט בלוגים רציניים ואיכותיים שמתפרסמים בתדירות מעוררת הערצה, אבל אף אחד מהם לא זוכה לחשיפה כזו שיוכל להכריז על תמיכה במפלגה זו או אחרת ולהשפיע על דעת קהל הקוראים.

המפתח להצלחת התנועה בבחירות הוא עבודת שטח, ואכן מועמדיה מקיימים חוגי בית באינטנסיביות, ועושים ימים כלילות בנסיון לשכנע את הקולות הצפים באשר הם. כרגע ישנם עדיין כ-20 מנדטים צפים, ואפשר לשכנע אותם להגיע לקלפי ב-10 בפברואר ולשים "ה". אני את שלי מנסה לעשות.

בהזדמנות הזו אני אציין שאישית אני מעדיף שאנשים יגיעו לקלפי ויצביעו נגד דעותיי מאשר שלא יגיעו להצביע בכלל. התהליך הדמוקרטי חשוב יותר מתוצאות הבחירות, והאדישות היא האויב מספר אחת של הדמוקרטיה. אני מפציר בקוראים, לא משנה מה דעתכם על הפוליטיקה ועל הפוליטיקאים, לכו להצביע!

ואם זה לא קשה, שימו "ה".

15/9/07 - ז'אנגמו

[הקודם]

קמנו הבוקר ב-5:15 והזדרזנו להתארגן (לא הספקתי לארוז אתמול... מישהו צריך לכתוב במחברת, אחרי הכל). ב-5:45 כבר היינו בלובי של המלון עם כל הציוד ושילמנו על 2 הלילות. האוטובוס חיכה לנו ברחוב הראשי. עלינו עליו כשהוא כבר מלא מטיילים, זרקנו את התיקים הגדולים מאחור והתיישבנו במושבים הקדמיים, האחרונים שנותרו פנויים.

האוטובוס, טלטולית מפוארת מבית היוצר של Tata, לקח אותנו מזרחה, אל מחוץ לקטמנדו. לאורך הנסיעה ראינו איך מרכז קטמנדו התזזיתי מפנה את מקומו לפרברים שקטים יותר, ובהדרגה לגבעות וההרים מעבר לעמק, שטחים חקלאים נרחבים (טראסות) וביניהם פזורים בתים פה ושם.

עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה כלשהי בדרך בעיירה Dhulikhel, שם גם הסביר לנו הנציג של החברה שמארגנת את כל הטיול על המסלול, על החלפת כסף בדרך, ועל לוחות הזמנים. איתנו בשולחן ארוחת הבוקר ישב זוג הולנדי חביב, נילס ואילונה, שעכשיו חולקים איתנו את החדר.

אחרי הארוחה המשכנו בדרך, עם עצירה בדרך באיזשהו כפר לחוף נהר Bhote Kose (שלאורכו נסענו כמעט כל היום) ועוד עצירה ליד אתר קפיצת באנג'י (השני בגובהו בעולם, אם להאמין לשלטים), ולבסוף הגענו בשעת צהריים מאוחרת לכפר קודארי Kodari שעל הגבול, מרחק 115 ק"מ מקטמנדו.

נפרדנו מהאוטובוס, לקחנו את כל הציוד ועלינו ברגל אל המסעדה המקומית. אכלנו נודלס ושתינו קולה בזמן שאחד המארגנים לקח את הדרכונים כדי להחתים בהם במרוכז את חותמת היציאה מנפאל. המשכנו ברגל במעלה ההר עם הציוד עד שהגענו ל"גשר הידידות" - הגבול בין נפאל וסין. אחרי בדיקה קצרה של הסינים שאנחנו לא מכניסים להם למדינה חיידקים מנוולים, המשכנו לתוך סין. עלינו עוד קצת ברגל בצידו השני של הנהר ובנקודה מסוימת אספו אותנו הרכבים שלקחו אותנו הנה, בדרך חתחתים ובמהירות מבהילה.

השאיפה היתה להספיק לעבור את המכס הסיני כאן עד 18:00 (שעון מקומי, שהוא שעון בייג'ינג) אבל פספסנו את שעת היעד ולכן אנחנו ישנים כאן בעיירה ז'אנגמו במקום להמשיך ליעד הבא כבר היום. לא נורא, נקום מחר על הבוקר (4:00) וניסע הלאה, הפעם בג'יפ. קיבלנו חדר לארבעה, והספקנו להגיע ראשונים למקלחות המשותפות (מחיר מציאה – ¥10) כדי לגלות שאין מים קרים, ואנחנו יכולים לבחור בין כוויות מדרגה ראשונה או שנייה. לא נעים.

את הכסף הסיני השגנו דווקא בקודארי, למרות שמי שמכר לנו את השטרות כנראה ניסה להכניס שם גם שטר מזויף... בכל מקרה, הסינים כאן, מעבר למכס, מציעים לנו להחליף כסף על ימין ועל שמאל. הסינים מעשנים בכל מקום, יורקים, תקיפים ואנטיפתים יותר מהנפאלים החביבים, והשינוי הוא בולט.

[הבא]

השלמנו עוד סיבוב סביב השמש

מרוב המהומה באזורנו, סיכומי השנה המסורתיים לגמרי נדחקו לשוליים. אני לא אסכם את 2008 בעולם, כי זה קצת גדול עלי. אני אסכם את 2008 שלי.

כנראה שהשינוי הגדול ביותר שהתרחש אצלנו השנה הוא השינוי בכרמל. היא התחילה את השנה בת חודש, 4 ק"ג של תינוקת קרחת שלא יכולה לעמוד בכובד הראש של עצמה, שלא עושה הרבה חוץ מלישון, לאכול ולמצמץ, שנעלמת בתוך הסל-קל. היא סיימה את השנה בתור ילדה קטנה, בת 13 חודשים, עם ראש מלא שיער (קנינו לה עכשיו מברשת שיער נורמלית סוף סוף), שהולכת בעצמה בכל רחבי הבית ועוד מעט תרוץ, שיושבת במושב מפואר משלה באוטו, שמגיעה לכל דבר, שנוגסת ולועסת בעצמה, שהתחילה כבר לדבר בשפה המיוחדת שלה (כרגע "דידי" זה אבא למשל) והולכת לגן בשמחה רבה (כמעט) בכל בוקר.

במחצית הראשונה של השנה אהרל'ה הגיח לביקור, וגם יוסי. היו הרבה חגים, ומבחינת הדיאטה זו לא היתה שנה מוצלחת, אבל לפחות לא עלינו במשקל, לפחות לא הרבה. הייתי השנה פעמיים במילואים, והצלחתי לישון בבית כל ערב. נהגנו השנה על שלושה רכבים שונים, ללא תאונות (חמורות) או קנסות. באמצע השנה החיים שלנו קיבלו תפנית, כאשר אני פוטרתי מאינטרביט במפתיע, מצאתי עבודה באמובי, ומיד לאחר מכן עברנו להוד השרון. הקרבה לתמר וההתרחקות מתל-אביב הסואנת הם שניהם שינויים מבורכים, אבל עלותם בצידם, והשנה מיקה עבדה מעט מאוד. בגלל הקפיצה בשכר הדירה וההוצאות הגדלות על כרמל עברנו בחודשים האחרונים לגרעון תקציבי, ואני לא אוהב את המצב. ועם המשבר הכלכלי הנוכחי, אני יכול רק לקוות שהמצב ישתפר במהרה.

השנה היינו בנופש אחד ויחיד, אותו סופשבוע בטבריה, שהיה קצר אבל קסום. אני השתתפתי בצילומים של "אחד נגד מאה" ואפילו זכיתי בקצת כסף. בסך הכל זו היתה שנה מתישה, שנה לא קלה שכנראה מעידה גם על 2009 הבאה עלינו לטובה. במבט קדימה יש חלל גדול מאוד והרבה סימני שאלה, אבל בעיקר הרבה מאוד שגרה. אין טיול או נופש רציני באופק. גם השגרה של העבודה מלאה בספקות, ותלויה מאוד בעבודה שמיקה תמצא במהרה בימינו.

ובכל זאת, כולנו בריאים, אנחנו לא רעבים ללחם, יש לנו את הילדה המתוקה והחמודה ביותר בעולם, ומשפחה אוהבת. כנראה שמצבנו לא רע אחרי הכל.

עזה ממוות

לפני כחודשיים, עת התבשרנו כולנו על הבחירות הקרבות ובאות, אמרתי לכמה מהסובבים אותי שבסביבות אמצע ינואר חייבת להיות פעולה צבאית בעזה. לא ייתכן מצב שזה לא קורה.

הממשלה היוצאת (בשאיפה) סובלת מתדמית (מוצדקת) של חבורת אימפוטנטים אשר לא נקפו אצבע לטובת רווחתם של תושבי שדרות מיום שנבחרו לתפקיד. כדי לנסות להפריך את התדמית הזו, יש לייצר ספין, ואין טוב יותר ממלחמה כדי להטות באחת את דעת הקהל. הפטריוטיזם הנשפך-כמים, התקשורת המגויסת-מרצון, העליהום הכללי בכל פינה, והכי טוב - אפילו תושבי הדרום כבר לא זוכרים את שלוש השנים האחרונות.

למבצע "עופרת יצוקה" אין מטרות צבאיות, מפני שלא היו לו גורמים צבאיים. לא היתה עליית מדרגה בכמות ואיכות הטילים, לא בכמות ההרוגים והפצועים ולא בנזק. החמאס, באותה המידה שהפר את הרגיעה, יכול היה לבוא על ברכיו ולהתחנן לרגיעה נוספת, תוך שהוא נושא את גלעד שליט על כפיים כמנחת שלום, ועדיין היה מופצץ חזרה אל תקופת האבן. הרי את אולמרט וברק לא יצליחו לבלבל עם זוטות כמו המציאות.

אז צר לי על הנפגעים החפים מפשע משני צידי גדר המערכת, וחבל על ההרס המטופש, ואני בעד לתת לחמאס מכה על הראש למען ילמד לקח, אבל בין אלה לבין המבצע הנוכחי אין דבר וחצי דבר.

ולצערי, המבצע ישלים את מטרתו העיקרית. גם אם קדימה לא תנצח בבחירות, היא עדיין לא תצטמק ותמשיך להיות גורם מרכזי גם בממשלה הבאה.