[הקודם]
אתמול אכן התעוררנו מוקדם (3:30) ויצאנו לדרך לכיוון הכפר ניאלם Nyalam כדי לאכול שם ארוחת בוקר. הבעיה היא שהכביש לשם עדיין לא סלול, כך שהנסיעה בג'יפ (שנינו עם הזוג ההולנדי) היתה קשה. בנוסף לכל הצרות עובדים על הכביש בשעות היום, כך שהיינו צריכים לחצות את הקטע הלא-סלול בשעות הלילה, ולכן ההשכמה המוקדמת.
כשיצאנו מז'אנגמו Zhangmu ב-4:00 לא היה כל כך קר, אולי בגלל שהעיירה נמצאת "רק" בגובה 2,300 מ', ולכן החלטתי שאני אסתפק במכנסיים קצרים וסנדלים. עם הדרך לניאלם גם עלינו לגובה 3,700 מ', ושם כבר הקור חודר לעצמות. אכלנו ארוחת בוקר דלילה (חביתה, פיתה טיבטית, תה וריבה) והחלפתי לביגוד ארוך ושמתי נעליים.
מעבר לניאלם הדרכים השתפרו מעט והפכו לדרך עפר כבושה. נסענו במשך כמה שעות, מעלה-מעלה, עד שהגענו למעבר הרים Tong-La בגובה 5,120 מ', ממנו נשקף נוף מדהים של רכס ההימלאיה. התחלתי להרגיש כאב ראש וקצת סחרחורת (בגלל הגובה) אבל לקחתי נשימות עמוקות ויצאתי לצלם תמונות, שאני יכול להניח שיצאו מדהימות, אבל לא יעבירו את החוויה, אפילו לא חלקים. מילים לא יתארו את ההרגשה של לעמוד במקום כזה, מול ההרים העצומים, מוקף בשקט מוחלט, רק אתה והטבע. חוויה מיסטית של ממש, מה שמסביר את העובדה שבמעברי הרים בד"כ תולים הבודיהסטים אלפי דגלי תפילה צבעוניים המתנופפים ברוח הקרה. צילמי הרבה תמונות באיכות גבוהה וגם סרטון פנורמה.
המשכנו בנסיעה על דרך העפר, שהיא בעצם "אוטוסטרדת הידידות" שחוצה את טיבט כולה, ותוך כמה שעות של טלטלות הגענו לעיירונת קטנה בשם טינגרי Tingri, שם אכלנו צהריים. בשלב זה הרגשתי חוסר-תיאבון, אחד הסימפטומים של מחלת הגבהים, ולכן לקחתי כדור. לון לקח חצי כבר במעבר, אבל גם לו כאב הראש.
המשכנו בדרכנו, עברנו נקודת ביקורת סינית באמצע שומקום (שם כבר הרגשתי סחרחורת הולכת וגוברת שאילצה אותי לשבת) ואחרי כמה שעות על דרך העפר, שהפכה בינתיים לכביש סלול, הגענו למעבר הרים נוסף. הייתי נואש לאוויר צח (הסינים עושים כל שביכולתם להרוס את האוויר הנקי בטיבט - עישון, מנועים מזהמים, מה שרק אפשר) ולכן התרחקתי לאיטי מהג'יפים, מנסה לנשום עמוק כדי לספוג כמה שיותר חמצן, ללא הצלחה יתרה. הראש שלי התפוצץ ובקושי עמדתי זקוף, והייתי צריך עזרה כדי ללכת חזרה לג'יפ. המעבר הזה Gyatso La (בגובה 5220 מ') היה פחות מרשים מהקודם (לטענת לון; אני הסתכלתי בעיקר על הקרקע) למרות שממנו אפשר לראות את קצה האוורסט.
ממעבר ההרים ירדנו ירידה די חזקה לכיוון להטסה Lhatse ("רק" 4050 מ'), כשבדרך הרגשתי שהראש שלי ממש מתפוצץ ואני לא יכול אפילו לפתוח עיניים מרוב סחרחורת. כשהגענו ללהטסה חילקו אותנו שוב לקבוצות של 4-5 אנשים ושוב היינו בחדר עם נילס ואילונה, אחרי שגלגלנו שיחה איתם בג'יפ כל היום. מישהו עזר לי להגיע לחדר מהג'יפ ואני נשכבתי ושמתי את הרגליים על השמיכות המקופלות, כדי להזרים דם לראש. בשלב כלשהו הצלחתי איכשהו ללבוש פיג'מה ולפרוש את השמיכות כדי ללכת לישון כמו בן-אדם. על ארוחת ערב לא היה טעם לדבר. באמצע הלילה נאלצתי לקום לשירותים, מרחק של כמה עשרות מטרים מהחדר, והתהליך של להגיע לשם, לכרוע כדי לעשות ובסוף לחזור לחדר, היה קשה מאוד. בסופו של דבר ישנתי משהו כמו 14 שעות, אחרי שלקחתי עוד 2 כדורים נגד מחלת גבהים. לון לקח עוד חצי כדור וזה הספיק לו עד הבוקר.
הבוקר קמתי עם תחושה הרבה יותר טובה, הראש עדיין קצת כאב, אבל אחרי ששתיתי משהו כמו ליטר וחצי בלילה (כנראה שמחסור בנוזלים תרם לסימפטומים) הסחרחורת נעלמה ויכולתי לקום ולתפקד כמו כולם (הבנתי שלרוב האנשים היה לפחות כאב ראש בגלל הגובה, אם לא יותר... בחורה שוויצרית אחת שסובלת מלחץ דם נמוך ממש התעלפה לכמה דקות במעבר ההרים הראשון). אפילו אכלתי ארוחת בוקר, אותה ארוחת בוקר שקיבלנו אתמול וכנראה גם מחר.
כיוון שהקבוצה מקדימה את לוח הזמנים, נסענו הבוקר בניחותא בהמשך הדרך. עברנו במעבר הרים נוסף, Tropu-La (גובה 4950 מ') ממנו נשקף נוף נחמד, אבל חיוור לעומת מעברי ההרים של אתמול. משם המשכנו הנה, והגענו הנה כבר ב-12:00. שיגאטסה Xigatse היא עיר גדולה, ובה כל מנעמי הציוויליזציה. קיבלנו מלון מפואר (יחסית לאכסניה של אתמול ובכלל), בו שירותים ומקלחת בכל חדר, טלוויזיה ואפילו מיטות רחבות לכל אחד. בכל חדר שני אנשים, אז היום ישנו קיר בינינו לבין ההולנדים, מה שטוב בגלל שיש לי תחושה שהם מנסים לרמוז לנו בעדינות ובנימוס אירופאי שאנחנו קצת מתעלקים עליהם.
התקלחתי מקלחת נורמלית, הראשונה מאז קטמנדו, ויצאנו לאכול צהריים במסעדה עליה המליץ האחראי על השיירה. זו מסעדה עם תפריט מערבי (ספגטי, המבורגר, מרק גולאש) אבל אנחנו ביקשנו דווקא מומו (כיסוני בשר), מנה טיבטית טיפוסית. האוכל הגיע אחרי 45 דקות, ולא לטעמם של רוב הסועדים. לא נחזור לשם.
בשעה 15:00 יצאנו עם כל הקבוצה ברגל לכיוון מנזר Tashilhunpo, אחד המנזרים הגדולים והחשובים בטיבט. מנזר זה הוא מושבו של הפאנצ'ן-לאמה, הדמות השנייה בחשיבותה בעולם הבודהיסטי (אחרי הדלאי-לאמה). לצערנו המדריך של הקבוצה הביא אותנו עד שער המנזר, נתן לכל אחד כרטיס והשאיר אותנו לשוטט בכוחות עצמנו בתוך שטח המנזר.
במקום קבורים הפאנצ'ן-לאמה הרביעי עד העשירי, וישנם גם שלושה אולמות תפילה ובהם פסלים ענקיים וציורי קיר מושקעים של בודהה ותורתו. בשניים משלושת האולמות ביקשו Y75 עבור הזכות לצלם (סטילס; וידאו עולה Y1,800!!) ובשלישי ביקשו Y125. בהיותנו ישראלים טובים לון הצליח להגניב תמונה או שתיים בלי שאף אחד יראה.
סיירנו בין בתי הנזירים הדלים והקפנו את שטחה המנזר בתחושת החמצה, מכיוון שלא קיבלנו הדרכה מסודרת והידע היחיד שיש לנו בא מהתנ"ך (LP). יצאנו מהמנזר והלכנו לכיוון העיר העתיקה (הטיבטית). הגענו לשוק הפשפשים, דברים שימושיים ומזכרות, שם התמקח לון כדי לקנות גלגלי תפילה ידניים (כמו רעשן, רק לא עושה רעש) כדי להביא לאנשים בבית.
המשכנו לאורך קצה העיר, ובשלב מסוים ראינו מדרגות שעולות אל הגבעה עליה בנוי המנזר. לון ואני עלינו במדרגות לבד, וההולנדים המשיכו עם הבחור הנפאלי, שהלך איתנו בחזרה למלון (אכלנו כולנו ארוחת ערב מוקדמת במסעדה באזור השוק). המדרגות הובילו אותנו עד הפינה העליונה של המנזר, משם ראינו את העיר החדשה באור שקיעה ואת ההרים המקיפים אותה. צילמנו גם את המנזר מזווית זו.
חזרנו למלון ברגל ולון התקלח ונרדם. מחר אנחנו ממשיכים מרחק לא גדול לגיאנטסה Gyantse. בשאיפה הלילה יהיה לילה שקט יותר.
[הבא]
אתמול אכן התעוררנו מוקדם (3:30) ויצאנו לדרך לכיוון הכפר ניאלם Nyalam כדי לאכול שם ארוחת בוקר. הבעיה היא שהכביש לשם עדיין לא סלול, כך שהנסיעה בג'יפ (שנינו עם הזוג ההולנדי) היתה קשה. בנוסף לכל הצרות עובדים על הכביש בשעות היום, כך שהיינו צריכים לחצות את הקטע הלא-סלול בשעות הלילה, ולכן ההשכמה המוקדמת.
כשיצאנו מז'אנגמו Zhangmu ב-4:00 לא היה כל כך קר, אולי בגלל שהעיירה נמצאת "רק" בגובה 2,300 מ', ולכן החלטתי שאני אסתפק במכנסיים קצרים וסנדלים. עם הדרך לניאלם גם עלינו לגובה 3,700 מ', ושם כבר הקור חודר לעצמות. אכלנו ארוחת בוקר דלילה (חביתה, פיתה טיבטית, תה וריבה) והחלפתי לביגוד ארוך ושמתי נעליים.
מעבר לניאלם הדרכים השתפרו מעט והפכו לדרך עפר כבושה. נסענו במשך כמה שעות, מעלה-מעלה, עד שהגענו למעבר הרים Tong-La בגובה 5,120 מ', ממנו נשקף נוף מדהים של רכס ההימלאיה. התחלתי להרגיש כאב ראש וקצת סחרחורת (בגלל הגובה) אבל לקחתי נשימות עמוקות ויצאתי לצלם תמונות, שאני יכול להניח שיצאו מדהימות, אבל לא יעבירו את החוויה, אפילו לא חלקים. מילים לא יתארו את ההרגשה של לעמוד במקום כזה, מול ההרים העצומים, מוקף בשקט מוחלט, רק אתה והטבע. חוויה מיסטית של ממש, מה שמסביר את העובדה שבמעברי הרים בד"כ תולים הבודיהסטים אלפי דגלי תפילה צבעוניים המתנופפים ברוח הקרה. צילמי הרבה תמונות באיכות גבוהה וגם סרטון פנורמה.
המשכנו בנסיעה על דרך העפר, שהיא בעצם "אוטוסטרדת הידידות" שחוצה את טיבט כולה, ותוך כמה שעות של טלטלות הגענו לעיירונת קטנה בשם טינגרי Tingri, שם אכלנו צהריים. בשלב זה הרגשתי חוסר-תיאבון, אחד הסימפטומים של מחלת הגבהים, ולכן לקחתי כדור. לון לקח חצי כבר במעבר, אבל גם לו כאב הראש.
המשכנו בדרכנו, עברנו נקודת ביקורת סינית באמצע שומקום (שם כבר הרגשתי סחרחורת הולכת וגוברת שאילצה אותי לשבת) ואחרי כמה שעות על דרך העפר, שהפכה בינתיים לכביש סלול, הגענו למעבר הרים נוסף. הייתי נואש לאוויר צח (הסינים עושים כל שביכולתם להרוס את האוויר הנקי בטיבט - עישון, מנועים מזהמים, מה שרק אפשר) ולכן התרחקתי לאיטי מהג'יפים, מנסה לנשום עמוק כדי לספוג כמה שיותר חמצן, ללא הצלחה יתרה. הראש שלי התפוצץ ובקושי עמדתי זקוף, והייתי צריך עזרה כדי ללכת חזרה לג'יפ. המעבר הזה Gyatso La (בגובה 5220 מ') היה פחות מרשים מהקודם (לטענת לון; אני הסתכלתי בעיקר על הקרקע) למרות שממנו אפשר לראות את קצה האוורסט.
ממעבר ההרים ירדנו ירידה די חזקה לכיוון להטסה Lhatse ("רק" 4050 מ'), כשבדרך הרגשתי שהראש שלי ממש מתפוצץ ואני לא יכול אפילו לפתוח עיניים מרוב סחרחורת. כשהגענו ללהטסה חילקו אותנו שוב לקבוצות של 4-5 אנשים ושוב היינו בחדר עם נילס ואילונה, אחרי שגלגלנו שיחה איתם בג'יפ כל היום. מישהו עזר לי להגיע לחדר מהג'יפ ואני נשכבתי ושמתי את הרגליים על השמיכות המקופלות, כדי להזרים דם לראש. בשלב כלשהו הצלחתי איכשהו ללבוש פיג'מה ולפרוש את השמיכות כדי ללכת לישון כמו בן-אדם. על ארוחת ערב לא היה טעם לדבר. באמצע הלילה נאלצתי לקום לשירותים, מרחק של כמה עשרות מטרים מהחדר, והתהליך של להגיע לשם, לכרוע כדי לעשות ובסוף לחזור לחדר, היה קשה מאוד. בסופו של דבר ישנתי משהו כמו 14 שעות, אחרי שלקחתי עוד 2 כדורים נגד מחלת גבהים. לון לקח עוד חצי כדור וזה הספיק לו עד הבוקר.
הבוקר קמתי עם תחושה הרבה יותר טובה, הראש עדיין קצת כאב, אבל אחרי ששתיתי משהו כמו ליטר וחצי בלילה (כנראה שמחסור בנוזלים תרם לסימפטומים) הסחרחורת נעלמה ויכולתי לקום ולתפקד כמו כולם (הבנתי שלרוב האנשים היה לפחות כאב ראש בגלל הגובה, אם לא יותר... בחורה שוויצרית אחת שסובלת מלחץ דם נמוך ממש התעלפה לכמה דקות במעבר ההרים הראשון). אפילו אכלתי ארוחת בוקר, אותה ארוחת בוקר שקיבלנו אתמול וכנראה גם מחר.
כיוון שהקבוצה מקדימה את לוח הזמנים, נסענו הבוקר בניחותא בהמשך הדרך. עברנו במעבר הרים נוסף, Tropu-La (גובה 4950 מ') ממנו נשקף נוף נחמד, אבל חיוור לעומת מעברי ההרים של אתמול. משם המשכנו הנה, והגענו הנה כבר ב-12:00. שיגאטסה Xigatse היא עיר גדולה, ובה כל מנעמי הציוויליזציה. קיבלנו מלון מפואר (יחסית לאכסניה של אתמול ובכלל), בו שירותים ומקלחת בכל חדר, טלוויזיה ואפילו מיטות רחבות לכל אחד. בכל חדר שני אנשים, אז היום ישנו קיר בינינו לבין ההולנדים, מה שטוב בגלל שיש לי תחושה שהם מנסים לרמוז לנו בעדינות ובנימוס אירופאי שאנחנו קצת מתעלקים עליהם.
התקלחתי מקלחת נורמלית, הראשונה מאז קטמנדו, ויצאנו לאכול צהריים במסעדה עליה המליץ האחראי על השיירה. זו מסעדה עם תפריט מערבי (ספגטי, המבורגר, מרק גולאש) אבל אנחנו ביקשנו דווקא מומו (כיסוני בשר), מנה טיבטית טיפוסית. האוכל הגיע אחרי 45 דקות, ולא לטעמם של רוב הסועדים. לא נחזור לשם.
בשעה 15:00 יצאנו עם כל הקבוצה ברגל לכיוון מנזר Tashilhunpo, אחד המנזרים הגדולים והחשובים בטיבט. מנזר זה הוא מושבו של הפאנצ'ן-לאמה, הדמות השנייה בחשיבותה בעולם הבודהיסטי (אחרי הדלאי-לאמה). לצערנו המדריך של הקבוצה הביא אותנו עד שער המנזר, נתן לכל אחד כרטיס והשאיר אותנו לשוטט בכוחות עצמנו בתוך שטח המנזר.
במקום קבורים הפאנצ'ן-לאמה הרביעי עד העשירי, וישנם גם שלושה אולמות תפילה ובהם פסלים ענקיים וציורי קיר מושקעים של בודהה ותורתו. בשניים משלושת האולמות ביקשו Y75 עבור הזכות לצלם (סטילס; וידאו עולה Y1,800!!) ובשלישי ביקשו Y125. בהיותנו ישראלים טובים לון הצליח להגניב תמונה או שתיים בלי שאף אחד יראה.
סיירנו בין בתי הנזירים הדלים והקפנו את שטחה המנזר בתחושת החמצה, מכיוון שלא קיבלנו הדרכה מסודרת והידע היחיד שיש לנו בא מהתנ"ך (LP). יצאנו מהמנזר והלכנו לכיוון העיר העתיקה (הטיבטית). הגענו לשוק הפשפשים, דברים שימושיים ומזכרות, שם התמקח לון כדי לקנות גלגלי תפילה ידניים (כמו רעשן, רק לא עושה רעש) כדי להביא לאנשים בבית.
המשכנו לאורך קצה העיר, ובשלב מסוים ראינו מדרגות שעולות אל הגבעה עליה בנוי המנזר. לון ואני עלינו במדרגות לבד, וההולנדים המשיכו עם הבחור הנפאלי, שהלך איתנו בחזרה למלון (אכלנו כולנו ארוחת ערב מוקדמת במסעדה באזור השוק). המדרגות הובילו אותנו עד הפינה העליונה של המנזר, משם ראינו את העיר החדשה באור שקיעה ואת ההרים המקיפים אותה. צילמנו גם את המנזר מזווית זו.
חזרנו למלון ברגל ולון התקלח ונרדם. מחר אנחנו ממשיכים מרחק לא גדול לגיאנטסה Gyantse. בשאיפה הלילה יהיה לילה שקט יותר.
[הבא]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה