זהו, מערכת הבחירות נגמרה. המפלגה בה תמכתי, בה האמנתי, לה עזרתי, לא עברה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת השמונה-עשרה. למעשה, היא קיבלה פחות משלושים אלף קולות - פחות מהמחצית הדרושה.
ישנן הרבה סיבות, ויש שיאמרו תירוצים. הקמפיין היה קצר (ובתור שכזה דווקא היה די אפקטיבי), המבצע בעזה הסיט את השיח הציבורי לכיוון הבטחוני, אנשים בחרו ברע במיעוטו בלי לבדוק את כל האפשרויות, ועוד ועוד. בסופו של דבר אף מפלגה קטנה לא עברה את אחוז החסימה, תודות לקמפיינים מבריקים של המפלגות הגדולות, שפמפמו לאנשים השכם והערב שהבחירה היא או ביבי או ציפי, והאלטרנטיבה היחידה שנראתה באופק וצעקה מספיק חזק היתה ישראל ביתנו.
בבחירות האלה השמאל התרסק באופן אנוש. מרצ כמעט נעלמה, מפלגת העבודה בדרכה להוביל את האופוזיציה עם מספר זעום של מנדטים, וקדימה (מפלגת מרכז עם נטיות לכאורה-שמאלניות) שמרה על כוחה. מטרידה אותי המחשבה שעומדת לקום כאן ממשלה ימנית, אשר תזרים תקציבים לבניית ההתנחלויות ולמימון ישיבות, שתתמוך בחוקים הזויים כדי לשמור על שלמות הקואליציה, ושתעלה במוקדם או במאוחר על מסלול התנגשות עם רובו של העולם המערבי.
לא מפריע לי שהקול שלי, וגם של מיקה, ושל לון, ושל יעל, הלכו לפח. אני מאמין באנשים של התנועה הירוקה-מימד, ואני מאמין שיש מקום בכנסת למי שעיקר עיסוקו בנושאים ה"שוליים" של חינוך, איכות הסביבה וצמצום פערים בחברה הישראלית. מה שמפריע לי הוא חוסר העניין של הציבור בדברים החשובים באמת, אלה שעולים כסף רב לקופת המדינה והרבה חיי אדם כל שנה.
גם אם היו רצות ביחד, כלל המפלגות ה"ירוקות" לא קיבלו מספיק קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, וזה מעיד על הדרך הארוכה שיש לעשות כדי לעורר אנשים, ולהוכיח להם שיש מגוון רחב מאוד של נושאים מעבר לשאלת "מה (לא) נעשה כדי למנוע את הטרור", נושאים שאם לא יטופלו ממש בקרוב יכלו אותנו כך שהנושאים ה"בוערים" יהפכו גם כך לחסרי חשיבות.
אני הייתי אופטימי בבחירות האלו, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. עדיין לא החלטתי האם לדבוק באופטימיות ולקוות לטוב בפעם הבאה, או לשקוע בפסימיות ולוותר, ולתת לעניינים כאן להדרדר מדחי אל דחי. מרפי היה אומר על זה שהדברים נהיים גרועים לפני שהם משתפרים, אבל באותה נשימה מזכיר שאף אחד לא מבטיח שהדברים ישתפרו אי פעם.
נחיה ונראה.
ישנן הרבה סיבות, ויש שיאמרו תירוצים. הקמפיין היה קצר (ובתור שכזה דווקא היה די אפקטיבי), המבצע בעזה הסיט את השיח הציבורי לכיוון הבטחוני, אנשים בחרו ברע במיעוטו בלי לבדוק את כל האפשרויות, ועוד ועוד. בסופו של דבר אף מפלגה קטנה לא עברה את אחוז החסימה, תודות לקמפיינים מבריקים של המפלגות הגדולות, שפמפמו לאנשים השכם והערב שהבחירה היא או ביבי או ציפי, והאלטרנטיבה היחידה שנראתה באופק וצעקה מספיק חזק היתה ישראל ביתנו.
בבחירות האלה השמאל התרסק באופן אנוש. מרצ כמעט נעלמה, מפלגת העבודה בדרכה להוביל את האופוזיציה עם מספר זעום של מנדטים, וקדימה (מפלגת מרכז עם נטיות לכאורה-שמאלניות) שמרה על כוחה. מטרידה אותי המחשבה שעומדת לקום כאן ממשלה ימנית, אשר תזרים תקציבים לבניית ההתנחלויות ולמימון ישיבות, שתתמוך בחוקים הזויים כדי לשמור על שלמות הקואליציה, ושתעלה במוקדם או במאוחר על מסלול התנגשות עם רובו של העולם המערבי.
לא מפריע לי שהקול שלי, וגם של מיקה, ושל לון, ושל יעל, הלכו לפח. אני מאמין באנשים של התנועה הירוקה-מימד, ואני מאמין שיש מקום בכנסת למי שעיקר עיסוקו בנושאים ה"שוליים" של חינוך, איכות הסביבה וצמצום פערים בחברה הישראלית. מה שמפריע לי הוא חוסר העניין של הציבור בדברים החשובים באמת, אלה שעולים כסף רב לקופת המדינה והרבה חיי אדם כל שנה.
גם אם היו רצות ביחד, כלל המפלגות ה"ירוקות" לא קיבלו מספיק קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, וזה מעיד על הדרך הארוכה שיש לעשות כדי לעורר אנשים, ולהוכיח להם שיש מגוון רחב מאוד של נושאים מעבר לשאלת "מה (לא) נעשה כדי למנוע את הטרור", נושאים שאם לא יטופלו ממש בקרוב יכלו אותנו כך שהנושאים ה"בוערים" יהפכו גם כך לחסרי חשיבות.
אני הייתי אופטימי בבחירות האלו, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. עדיין לא החלטתי האם לדבוק באופטימיות ולקוות לטוב בפעם הבאה, או לשקוע בפסימיות ולוותר, ולתת לעניינים כאן להדרדר מדחי אל דחי. מרפי היה אומר על זה שהדברים נהיים גרועים לפני שהם משתפרים, אבל באותה נשימה מזכיר שאף אחד לא מבטיח שהדברים ישתפרו אי פעם.
נחיה ונראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה