יום שלישי, 25 באוגוסט 2009

30/9/07 - פוקארה

[הקודם]

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. הלכנו לישון ביום רביעי בתקווה גדולה לשמיים נקיים, ושוב התבדינו. מה שכן, קמנו בבוקר וראינו קצת שמיים כחולים באופק, והגשם לא חזר. השמיים היו מעוננים חלקית, שיפור ניכר על יום האתמול, אבל עדיין לא מספיק טוב בשביל לעלות לפון היל, במיוחד עם ערפילי הבוקר. החלטנו שיש סיכוי טוב שמזג האוויר ימשיך להשתפר, ולקחנו עוד לילה במלונה, תחת ההנחה שנקצר מרחקים בעזרת כלי רכב ממונע מנקודה מסוימת בדרך לג'ומסום.

יום חמישי עבר עלינו בהמתנה מתוחה, כאשר אנחנו נהנים מחורים בעננים ששפכו עלינו קצת אור שמש מבורך. דיברנו קצת עם מטיילים נוספים שהגיעו למלונה, ישראלים נחמדים, שיחקנו קלפים, אני קראתי בספר שקניתי אחה"צ של יום רביעי (Stranger To The Ground של ריצ'ארד באך) ולון שיחק במשחקים של הטלפון הסלולרי.

אגב, כרטיס החיוג שלנו נגמר והטלפון הלוויני הוא כרגע משקולת נייר מצוינת. ניסינו להתקשר לאלעזר, הבחור שאמור לתת לנו עזרה עם זה, אך אין תשובה. לון טוען שאנחנו לא צריכים לשלם להם את מלוא הסכום.

לאחר מספר חורים בעננים, הלכנו קצת ברחבי הכפר גורפאני וראינו שברי נוף לשני הצדדים (גורפאני יושב על מעבר הרים בצורת אוכף). השיפור ההדרגתי במזג האוויר גרם לנו לאופטימיות זהירה, וכשהלכנו לישון באמת האמנו שנקום ב 4:00 ונראה כוכבים.

יום שישי התחיל עם גשמי זלעפות. כל הגשם שלא ירד ביממה הקודמת ירד עם ריבית והצמדה. אני התפלאתי שהמלונה לא הוצפה מעוצמת הגשם. מן הסתם התוכניות לעלות לפון-היל נגוזו, ולנו כבר נגמרו הימים העודפים לבזבז בהמתנה. ויתרנו על פון היל בלית ברירה ושקענו במרה שחורה על מזג האוויר החרבנא ועל העובדה שחייבים להמשיך ושסתם חיכינו יומיים.

החלטנו להמשיך לכיוון ג'ומסום, מתוך תקווה קלושה שהגשם ייפסק (או ייחלש) ונוכל לפחות להגיע לטיסה שלנו חזרה לפוקארה. התחלנו לרדת מגורפאני (2700 מ') אל עבר הכפר טאטופאני (1100 מ'), שם יש מעיינות חמים ושם היינו אמורים לסיים את היום. הירידה החדה באה לידי ביטוי בשמונה שעות של ירידת מדרגות איטית וכואבת, על מדרגות לא אחידות וחלקלקות מגשם בלתי פוסק. לון החליק על אחת המדרגות די מוקדם בבוקר ודפק את יד שמאל, בעוד אני החלקתי אבל יצאתי רק עם מכה יבשה. בגורפאני קנינו עם תחילת היום שתי שקיות פלסטיק ירוק של 1.5מ' X 1מ' ונראינו שנינו כמו שלטי ניאון זוהרים ועליהם כתוב באותיות קידוש לבנה "תיירים", כאילו שהמראה שלנו לא מספיק ברור. הסתובבנו עם הקונדומים האלה כל היום, גם אחרי שהתחילו לאבד את הצורה.

בשלב מתקדם של היום שנינו שקענו בייאוש, לון התלונן על היד הכואבת ואני התחלתי להרגיש כל שריר ברגליים, וכל צעד הפך למטלה כאובה. הגענו למסקנה פה-אחד שאנחנו נוטשים את הטרק (או כמו שסיכמנו – הדרעק) וחוזרים לפוקארה ברגל (כלומר הולכים עד המקום בו נוכל לקחת רכב). לפני העלייה מנהר קאלי-גנדאקי אל טאטופאני, בתום הירידה, פנינו דרומה לכיוון הכפר בני Beni, שם מתחיל כביש, ע"פ המפה שבידינו. הלכנו כ-20 דקות ובסוף הגענו למלונה על הדרך, בכפר ראטופאני Ratopani. היינו כל כך עייפים ורצוצים, פיזית ומנטלית, ושמחנו על ההזדמנות להעביר את הלילה על מיטה יבשה, אחרי מקלחת-דלי (הפעם לאור נורה). ארוחות הערב והבוקר היו מצוינות, ויחסית זולות (ככל שמתקרבים לציוויליזציה קווי האספקה משתפרים והמחירים יורדים).

אתמול בבוקר קמנו לגשם שוטף, המשך ישיר מהלילה שעבר. התארגנו, אכלנו, ויצאנו אל הדרך הארוכה. בקטע הדרך שעברנו, הצמוד לנהר, ירד גשם כמה ימים ברציפות, כמו בקטעים בהם הלכנו, והשביל המישורי-יחסית במורד הנהר הפך במקומות מסוימים לנהר ניצב של עפר וסלעים עקב מפולות (לצידי הנהר צוקים אימתניים), מה שחייב אותנו לעבור קטעי מפולת מסוימים כשאבנים מתדרדרות רודפות אחרינו במהירות שיא. פחד מוות ממש, וזו רק ההתחלה.

בשלב מסוים עברנו את הנהר לצידו השני, והלכנו לאורך הגדה הימנית של הנהר. גדה זו ספגה גם היא כמויות רציניות של גשמים, ובנוסף לאותן מפולות מסוכנות ולא-יציבות, נאלצנו לחצות מספר מפלים חדשים שפרצו מההר. משמעות הדבר היא מעבר בזרם מים שוצף בגובה הברכיים, לעיתים ביחד (מגדילים משקל כדי לא להסחף בזרם). הנעליים שלנו, האטומות למים, הפכו לשקיות מים בהן שטנו כל יתר היום. ההרגשה היא כמו הליכה במים רדודים על חוף הים. למזלנו המים לא היו קרים מדי, והמשכנו מזרם לזרם, מקללים כל רגע. אה, כן, והגשם רק התחזק משעה לשעה, והקונדומים החלו להתפרק לאט אבל בטוח.

לקראת 14:30 הגשם נחלש, ואז הפסיק. הגענו לכפר גלסור Galeswor, שם ראינו ג'יפים נוסעים, אבל לא יכולנו לקחת ג'יפ בגלל המפולות בהמשך הדרך. נאלצנו להמשיך ברגל לכיוון בני.

אחרי שעה נוספת הגענו לבני, שם מתחיל הכביש, לפחות בתיאוריה. בפועל אין שם כביש, והדרך ממשיכה כאותו שביל בוצי, רק שיש עליו גם מכוניות רגילות ולא רק ג'יפים. כל האזור סבל ממפולות (היתה כנראה מערכת גשמים חזקה מאוד) וגם ה"כביש" הזה חסום, אבל עלינו על ג'יפ (יחד עם עוד 14 איש) שלקח אותנו עד המפולת. חצינו את המפולת ברגל, ובצד השני תפסנו "מונית" (כלומר, חאפר). היה לנו מזל, בגלל שהיה שם עוד זוג בריטי ששקל לקחת את המונית ובסוף ויתר. בתחילה סיכמנו שהוא ייקח אותנו עד המכשול הבא, מעבר מים ששטף את הדרך, אך כשהגענו ראינו שאנשים מתקנים את הדרך (זורקים אבנים לתוך זרם המים כדי ליצור שביל אבנים חדש). הנהג יצא, הסתכל, והציע לקחת אותנו עוד הלאה, אפילו עד פוקארה. בתעוזה שלא תאמן, הוא הצליח לקחת אותנו דרך מעבר המים הזה, בטויוטה קורולה גרוטאה בת 30 לפחות, בהילוך ראשון עם פול גז (ואנשים דוחפים מאחור) ולנו נותר רק למחוא לו כפיים בתדהמה. מטורף עם קבלות, אבל העביר אותנו וזה מה שמשנה.

בהמשך הדרך עברנו עוד כמה מקומות שלון היה חושב פעמיים אם להכניס את הג'יפ שלו אליהם, ובשעה טובה הגענו אל הכביש האמיתי אחרי Baglung. המונית קצת קרטעה (בעיות עם האורות, חסר דלק) אבל לקחה אותנו עד פוקארה, עד המלון בו היינו לפני שבוע, שם השארנו את התיק הגדול שלי. השעה היתה 21:00 ואנחנו היינו סחוטים ורצוצים. שילמנו לחאפר המטורף NR2000 (והיינו משלמים יותר...) וכמעט נישקנו את האדמה מרוב שמחה לחזור לעולם המתורבת.
לקחנו חדר במלון (Base Camp Resort) לשני לילות, ולקחנו את התיק השמור איתנו. נפרדנו מראווין הפורטר (הטמבל שלנו, כמו שכינינו אותו) ונתנו לו טיפ של NR500, אולי קצת יותר מדי, אבל בכל זאת הוא הרוויח את לחמו. אני עוד הספקתי להתקלח, אבל לון נרדם מול הטלוויזיה כמו שהוא.

הבוקר העיר אותנו הטמבל בשעה 6:00 כדי לראות את הנוף. פתחנו עיניים וראינו מולנו את כל רכס הרי אנאפורנה במלוא תפארתו, הדבר שחיכינו לו כל הדרעק לשווא. המראה מדהים, ועלינו (בקושי...) לגג המלון כדי לצלם כמה תמונות. ב 6:30 כבר נעלם הרכס מאחורי מסך של עננים שהגיעו מכיוון דרום, ויותר לא ראינו את ההרים כל היום. זו כנראה הסיבה שצריך לקום מאוד מוקדם כדי לראות את הרכס.

לא יכולנו לחזור לישון. לון התקלח, ויצאנו לתת את כל בגדי השבוע האחרון, כולל בגדים ששכבו רטובים בתיק, לכביסה. הגענו לאותה בעלת חנות שעשתה לנו את הכביסה בן-לילה בשבוע שעבר (לון הדביק לה את השם "סתוונית") וסגרנו איתה על מחיר לכביסה עד מחר בבוקר. אח"כ אכלנו ארוחת בוקר דשנה במסעדה ליד.

הבחור בקבלה הודיע לנו להפתעתנו כי המלון מלא להלילה, ולא נוכל להשאר עוד לילה בחדר שלקחנו, מה שאומר שעלינו לפנות את החדר עד הצהריים. אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לסוכנות נסיעות כדי לברר פרטים על טיול לשמורת צ'יטואן Chitwan, וישבנו קצת על האינטרנט לבדוק את תחזית מזג האוויר לימים הקרובים (אמור להיות בסדר... אם רק היינו בודקים לפני הדרעק!). שאלנו במלונות בסביבה ובדקנו חדרים, ולבסוף לקחנו חדר לשני לילות מלון קטן ברחוב צדדי שנקרא Nanohana (המלון, לא הרחוב). העברנו את התיקים והנעליים (עדיין רטובות, מה לעשות) וישבנו קצת לנוח.

בערך ב 14:00 נפסק החשמל, ומאוורר התקרה התעשייתי הפסיק להסתובב. זה היה סימן בשבילנו להתחפף מהמלון. יצאנו לטייל לאורך גדת האגם Phewa Tal, לאורך הרחוב הראשי של לייקסייד. הפעם הגענו עד לב האזור, ונוכחנו עד כמה המאפיה הישראלית שולטת פה. כל שלט שני בעברית, סוכנות נסיעות אלון, אורי וגולן, שהצטרפו לשי וסוויסה, וכמובן אי אפשר בלי בית חב"ד. בשלב מסוים התחילו הרוכלים הטיבטים לפנות אלינו בעברית. פשוט נורא. הנחנו שמי שמטייל כבר כמה חודשים ומתגעגע הביתה יאהב את זה, אבל אנחנו לא.

אחרי שאני דיברתי בבוקר עם מיקה, לון התקשר לסוזן אחה"צ. פגשנו את אנט, אישה בריטית, קצת מעופפת, שהיתה איתנו בקבוצה בטיבט. דיברנו איתה קצת וקבענו שנעלה ביחד מחר לפנות בוקר לסאראנגקוט Sarangkot, כפר קטן הנמצא על הרכס שבין פוקארה להרים, נקודת תצפית טובה על ההרים (בהנחה שלא יהיו עננים... שוב מניחים דברים כאלה). המשכנו להסתובב לאט (אף אחד מאיתנו לא מסוגל ללכת מהר, וכל מדרגה היא אתגר) וחזרנו על עקבותינו אחרי זמן מה.

אכלנו ארוחת ערב באותו מקום, Everest Steakhouse, כאשר הפעם הזמנו את אותה מנה שאכלנו בקטמנדו. אחרי שבוע של תפריט צמחוני, אכלנו סטייק משובח ונהנינו מכל ביס. בדרך חזרה למלון דיברנו עם נהג מונית שיחכה לנו פה ב 5:00 כדי לקחת אותנו, ואנחנו אמורים לאסוף את אנט, אם היא באה איתנו.

מחר יום רגוע יחסית, ומחרתיים בבוקר נוסעים לצ'יטואן.

[הבא]

יום שני, 24 באוגוסט 2009

הי דרומה

בסופשבוע שאחרי ההופעה של סוזאן וגה, נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני עם הג'יפ של לון. לקחתי חופש מהעבודה ביום חמישי כדי לרוץ ולקנות אוכל ושתיה לטיול ולארגן כמה דברים, וטיפה לנוח. לנוח לא יצא לי. אחה"צ הגיעו אלי להוד השרון יעל, לון ואסף, העמסנו דברים על הג'יפ ויצאנו דרומה לכיוון מצפה רמון.

לאחר עצירה בבאר-שבע לארוחה קלה, המשכנו דרומה לכיוון חוות "חץ בשקט" שממערב למצפה רמון. המקום מנותק מרשת החשמל, והלילה שבילינו שם היה בהחלט נחמד. בגובה 900 מטר מזג האוויר קריר ויבש, וכשמתרחקים ממקורות אור מתגלה מחזה מרהיב - שביל החלב במלוא הדרו. העברנו את הלילה על מזרנים, לאור נרות.

ביום שישי תכננו לקום עם הזריחה, אבל זה לא קרה. קמנו בעצלתיים, ארזנו את המטלטלין ויצאנו למסלול הראשון מבין השניים שתוכננו. המסלול החל בנסיעה על שפת המצוק של מכתש רמון, דרך נקודת תצפית מרשימה על המכתש והתצורות הגיאולוגיות השונות בו, ובשלב מסוים ירד אל תוך המכתש בצידו המזרחי. המשכנו מזרחה מתוך המכתש על דרך הבשמים לכיוון חאן סהרונים, פונדק דרכים בו השתמשו הנבטים בדרכם מפטרה לעזה בימי קדם. משם המשכנו לכיוון ערוץ נחל נקרות, ירדנו את המדרגה הידועה, והוספנו לנסוע בערוץ הנחל, הזרוע חצץ.

בנקודה מסוימת בצבצה מתוך החצץ אבן, ולון לא ראה בה איום כלשהו ורצה לעבור מעליה. לרוע מזלנו היה זה קצה הקרחון של סלע גדול, והחצץ שמסביב שקע תחת כובד משקלו של הג'יפ, והותיר את הג'יפ משופד על אותו סלע, כאשר נסיונות חילוץ ראשוניים הותירו את אחד הגלגלים האחוריים של הג'יפ מחופר בחול שמתחת לחצץ, ואת יתר הגלגלים באוויר. ניסינו לייצר אחיזה ליתר הגלגלים כדי להרים את הג'יפ מעל הסלע, אך לשווא. המיגון התחתון של הג'יפ מנע כמובן נזק כלשהו, אבל הג'יפ נותר כמות שהוא - אבן שאין לה הופכין. לאחר שלוש שעות של נסיונות בשמש הקופחת של הצהריים (המדחום בג'יפ דיווח על 47 מעלות) הרמנו ידיים והחלטנו להזמין חילוץ. כיוון והיינו בערוץ צר של נחל, גילינו לחרדתנו שאין לנו קליטה סלולרית! לבסוף לון הצליח למצוא נקודה בה היתה לו קליטה מינימלית (ותודה לפלאפון) והוא התקשר למשטרת מצפה רמון, שנתנו לו מספר של מחלץ. זה האחרון הגיע כעבור כ-45 דקות, חיבר כבל גרירה בין הג'יפים, אחת ושתיים פשט ידיים, ויצא הגזר. באיחור של ארבע שעות, לאחר הפסקת צהרים מאולצת בצל השיטה, המשכנו במסלול.

כמובן שאירוע כזה מטיל צל כבד על כל הטיול, ואת יתר היום העברנו בדכדוך ועייפות. ובכל זאת, המשכנו במסלול התוכנן (ותודה לברקאי). עברנו בין מצדים נבטים לאורך דרך הבשמים, שתפקידם היה לשמור על השיירות מפני שודדי הדרכים - נקרות, קצרה, מואה.

הגענו לכביש הערבה ליד היישוב צופר בסביבות 17:00, ופנינו לכיוון חוות האנטילופות, מקום הלינה שלנו לאותו לילה. בעלת המקום אפשרה לנו לעשות נסיעת ספארי קצרה בשטח המחיה של חיות הבר שבמקום ולבקר בגן החיות הקטן הבנוי בצורת תיבת נח. לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה סבירה ביותר מבחינת האוכל וגם מבחינת המחירים.

לאחר יום מתיש וארוחת ערב נכבדת, הגענו לידי החלטה שלא לעשות את המסלול המתוכנן לשבת, שאמור היה להחזיר אותנו למצפה רמון בדרך ארוכה יותר וקשה יותר. החלטנו שלטייל לבד זה לא חכם (אם כי לא מתכון לאסון), ואנחנו בין כה וכה צריכים לסיים את הטיול מוקדם כדי לאפשר ליעל לחזור צפונה. בשבת התעוררנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מכובדת משאריות האוכל, ובשעה 11:00 ארזנו את כל הדברים ויצאנו צפונה בעצלתיים, כאשר בדרך עצרנו בכמה מקומות למטרת התרעננות.

נסענו דרך כביש 227, דרך מפעלי המכרות לכיוון ירוחם. הדרך, שמשמשת בימי חול רק משאיות כבדות, היא דרך יפהפיה ונגלו לנו בה נופי בראשית שלא יוצא לנו לראות הרבה כמותם. המשכנו דרך המכתש הגדול וירוחם, ונכנסנו לפארק ירוחם, שבו אגם ירוחם ההולך-ונעלם. משם המשכנו לכיוון כביש 40 וצפונה לבאר שבע, שם קצת התברברנו (לא לקחנו איתנו GPS, ובכל זאת שרדנו) אבל בסופו של דבר הגענו למסעדה אסייתית לא רעה (ודי זולה) שנמצאת בתוך סניף של "טיב טעם". סעדנו את ליבנו, והמשכנו צפונה, בכיוון הבית. הורדנו את אסף בת"א, ואותי ואת יעל הוריד לון בהוד השרון, משם יעל לקחה אוטובוס לחיפה.

בסה"כ היה טיול נחמד של פחות מ-48 שעות, שלקח אותנו כמעט הכי רחוק שאפשר במדינת המטר-על-מטר שלנו. הנופים של הנגב פורטים על מיתר מאוד מיוחד, לפחות אצלי, ובכל פעם אני מרגיש את המשיכה למדבר, לנופי בראשית, שהיובש והחום שימרו אותם במשך מיליוני שנים, ובעיקר למקומות הנידחים, הרחק מההמולה של היומיום. כנראה שלא נעשה טיול דומה בעתיד הקרוב (לון דיבר על למכור את הג'יפ בקרוב), אבל אין לדעת...

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

אקטואליה 23/8

חודש עמוס עבר על כוחותינו, אבל זה בסדר, אין נפגעים.

בשבוע בו היתה ההופעה של סוזאן וגה, היתה לתמר תאונת דרכים קלה... מישהי יצאה מרחוב צדדי, לא הסתכלה שמאלה, ופגעה בצידו הימני של הרכב של תמר שנסע ברחוב הראשי יותר. לא נעים, אבל לא נורא. לתמר שלום, ברכב השני ישבה מישהי בלי חגורת בטיחות ונפצעה קל. הנהגת הפוגעת הודתה באשמתה באזני השוטר שהגיע למקום, ותמר החליפה את החלקים שנפגעו (פח בלבד, אין נזק לשלדה) ע"ח הביטוח. הרכב נראה עכשיו יותר טוב מלפני התאונה.

באותו סופשבוע נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני, אבל על כך ברשומה נפרדת.

ביום ראשון שאחרי הטיול התקיים ארוע חברה על חוף הים בהרצליה, כדי לחגוג את יציאתה של גרסה 3.0 של מוצרי אמובי. בירות, בשר על האש, מטקות, כדורגל, מוזיקה ומעגל מתופפים, כל המרכיבים של מסיבת חוף מוצלחת. היה נחמד מאוד, רק חבל שלא הבאתי את הגיטרה שלי.

ביום שישי האחרון של יולי נסענו לחיפה בבוקר. בילינו עם ההורים שלי ויעל עד אחה"צ, ובערך ב16:30 יצאנו בחזרה דרומה. התכנון היה לעבור דרך הוד השרון, לאסוף את תמר ולנסוע לחגוג את יום ההולדת של תמר במסעדה ברמת החי"ל בת"א. על כביש החוף, ליד נתניה, תוך כדי נסיעה במסלול השמאלי במהירות גבוהה למדי, לפתע שמענו "בום" רציני. הצמיג השמאלי הקדמי, שדלף ממנו אוויר בשבועות האחרונים וחשדתי שמשהו לא בסדר איתו, התפוצץ. מיד עצרתי את הרכב בשוליים השמאליים הלא-כל-כך-רחבים של הכביש, ושמתי עלי את האפוד הזוהר כדי לצאת ולהחליף גלגל. נעצרנו בדיוק מול תחנת דלק של סונול, והמתדלק שם ניסה לסמן לי להתרחק משולי הכביש, אבל שלושה נתיבים של מכוניות הפריעו לי לשמוע אותו. הבחור שם את נפשו בכפו, חצה שלושה מסלולים מהירים והגיע אלינו כדי להזהיר אותנו. לפני שהבנתי מה קורה הוא נכנס לאוטו וחתך איתנו את אותם שלושה נתיבים לכיוון תחנת הדלק, שם הוא תפס פיקוד והחליף עבורנו את הגלגל בבטחה ובמהירות. נתנו לבחור החביב טיפ נדיב והמון תודה. הודענו לתמר שלא נספיק לאסוף אותה ושכדאי שתיסע בכוחות עצמה לת"א, ובזכות ההחלפה המהירה של הגלגל הצלחנו להגיע למסעדה בדיוק בזמן. אגב, הארוחה (בה היו גם רביב, גל ואורי, דנה וליאור, תמר ואנחנו) היתה טעימה, אם כי המחירים גבוהים מדי לטעמי, ולא נראה לי שנחזור לשם מתישהו בקרוב.

ביום ראשון הגעתי עם הצמיג המפוצץ למוסך הצמגים של אלדן, כדי לברר מה קרה. בעל המקום פירק את הצמיג והראה לי שהג'אנט דפוק בחלקו הפנימי והחיצוני באותו מקום, ראיה ברורה לכך שעליתי עם הרכב במהירות על משהו קשיח. בכל מקרה, זהו נזק ולא בלאי, ולכן אלדן אינה נושאת בהוצאות. הג'אנט תוקן, הצמיג הוחלף, ואני בטח אראה את החיוב בתלוש המשכורת הקרוב. בעקבות המקרה התחלתי לחשוב האם הסדר הליסינג שווה את הסכום הנכבד שאני משלם כל חודש (3000 ש"ח מהברוטו על הרכב, ועוד מס שווי שימוש של כ-1800 ש"ח נוספים, מס שצפוי לגדול בינואר הקרוב). הגעתי למסקנה שאחזקת רכב פרטי (כולל ירידת ערך, ביטוח, טסט, תיקונים ודלק) תעלה משמעותית פחות מהסכום הזה, ולכן אם ברצוננו לחסוך כסף הגיע הזמן לוותר על נוחות הליסינג ולעבור לרכב פרטי. בנוסף, הגעתי למסקנה שאני לא מרוצה מהרכב המאוד-יקר שיש לנו כרגע. אפס אבזור ומנוע שבקושי סוחב, ועוד במחיר גבוה? למה מה קרה?

האפשרות הראשונה שעלתה אצלי היא טויוטה פריוס, הרכב ההיברידי המוצלח של טויוטה. לאחר שביצעתי נסיעת מבחן מוצלחת מאוד, השתכנעתי כמעט במאת האחוזים בבחירה הראשונית שלי. זהו רכב בקבוצה 4, ולכן יקר מרוב המכוניות המשפחתיות, ומצד שני צריכת הדלק שלו היא ללא אח ורע בשוק הישראלי. הרכב נוח לנהיגה, מרווח, מעוצב בעיצוב חדשני ומעניין, ובעל תא אחסון נרחב למדי. מנוע הבנזין, בנפח 1500 סמ"ק, נתמך במנוע החשמלי ושניהם ביחד מניעים את הרכב בקלות ובנעימות.

בכל זאת בחנתי את הרכבים בקבוצה 2, אליה משתייך גם הרכב הנוכחי. לאחר תהליך של קריאה מעמיקה באינטרנט, התייעצות עם אנשים סביבי ונסיעת מבחן על אחד הרכבים, החלטתי שאם כבר קונים, נלך על משהו נורמאלי, שלא נצטער על הקנייה במשך ארבע השנים הקרובות, ולכן ההחלטה הסופית נפלה על הפריוס. בקרוב מאוד אני אתחיל לחפש במודעות יד שנייה (הכוונה היא לקנות מודל 2007), ואני מקווה שאמצא משהו טוב.

בשבת 8/8 חגגנו לרביב יום הולדת אצל תמר. הגיעו משפחת שכטר המורחבת, כמו גם הקרובים מהקיבוץ. אכלנו ארוחה משפחתית עצומת מימדים, והתפעלנו מאורי הקטן, שכבר בן שמונה חודשים ואוטוטו כבר יושב. היה מאוד נחמד, אם כי מצבו של סבא של מיקה קצת מעיב על השמחה. האיש הציני והשנון, שהכרתי לפני כשמונה שנים, הולך ונמוג מפגישה לפגישה. מצבו הבריאותי מעולם לא היה מזהיר, אבל עכשיו גם מצבו המנטלי מתחיל אט-אט להדרדר... קשה להזדקן, אבל כמו שנאמר, זה עדיף על האלטרנטיבה.

בפינת החדשות הטובות: איילת ילדה בשעה טובה בת קטנה ושמה בישראל דפנה, שמצטרפת ליעל החמודה בת ה-3. עדיין לא יצא לנו לראות את הרכה הנולדת, אני מקווה שבקרוב.

בשישי 7/8 התקיימה בגן מסיבת סוף השנה, בה ההורים הוזמנו להנות עם הילדים הקטנים והגדולים. בהזדמנות זו ראיתי את המרתף ששופץ השנה לטובת קבוצת הילדים הגדולים לשנה הבאה. שבוע לאחר מכן היה היום האחרון של הגן, שיוצא לחופשה של שבועיים וחצי עד תחילת ספטמבר. הלכנו לקחת את כרמל מהגן ולהיפרד מהגננת והמטפלות, ובאותה הזדמנות הודיעה לנו הגננת על חדשות: נשכר גן חדש עבור קבוצות הילדים הגדולים, טווח הגילאים מתרחב עד גיל 5, והמחיר לשנה הבאה ירד. לכאורה אלה חדשות טובות, אבל אליה וקוץ בה: הגן החדש רחוק מזה הנוכחי, ואינו במרחק הליכה מהבית. הגננת העלתה רעיון לפיו נביא את כרמל לגן הנוכחי ברגל כל בוקר, היא תסיע אותה לגן החדש ותחזיר אותה אחה"צ, ומשם נוכל לקחת אותה ברגל הביתה. אנחנו לא בטוחים שזה רעיון כל כך טוב, וכרגע אנחנו חוככים בדעתנו לגבי האלטרנטיבות העומדות בפנינו.

בכל מקרה, כרגע כרמל בחופש. בשבוע שעבר חילקנו את היום בינינו, כך שאני נשארתי איתה עד הצהריים, ומיקה עבדה עד 13:00 ובאה להחליף אותי, כדי שגם אני אוכל לעבוד חצי יום. תמר עוזרת ככל יכולתה, וגם אמא שלי הגיעה היום כדי לבלות זמן איכות עם כרמל. קשה לטפל בילדה בת שנה ו-9 חודשים, במיוחד לבד, אבל אין ספק שזה כיף לבלות איתה כל כך הרבה זמן. היא כבר מדברת מילים כמעט שלמות, ובקרוב בטח תתחיל לחבר משפטים קצרים.

וכעת לתחזית. צה"ל קרא לי ליומיים מילואים בתחילת ספטמבר, באמצע החודש ישנם חגי תשרי (אזהרת אוכל!) ובסוף החודש כנראה תצא גרסא חדשה של התוכנה עליה אני עובד. חודש מעניין לפנינו...

יום שני, 3 באוגוסט 2009

26/9/07 - גורפאני

[הקודם]

ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.

המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.

ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.

עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.

הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.

אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.

בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.

הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.

[הבא]

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים