[הקודם]
ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.
המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.
ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.
עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.
הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.
אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.
בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.
הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.
[הבא]
ביום שני בבוקר קמנו מוקדם, חדורי מוטיבציה לצאת לטרק. אספנו את הכביסה המקופלת והנקייה, אכלנו קרואסון טרי לארוחת בוקר, והפורטר הגיע בזמן (שמו ראווין). זה האחרון הודיע לנו שהוא לוקח עליו תיק אחד בלבד, ולכן נאלצנו לאחד את הדברים החשובים לתיק של לון, והדברים הפחות חשובים נותרו בתיק שלי, שהופקד למשמורת במלון.
המונית שהזמנו בערב שלפני הגיעה, העמסנו את עצמנו ואת הפורטר עליה, ונסענו לכיוון הכפר נאיאפול Nayapul. בדרך החל לטפטף, ואנחנו קיווינו שהגשם יהיה זמני והשמיים יתבהרו. בנאיאפול לון אכל משהו קטן ויצאנו לדרך. אחרי החום בפוקארה אני הייתי בבגדים קצרים וסנדלים, מה שהתברר מהר מאוד כטעות, ככל שהגשם התחזק.
ואכן, מה שהתחיל כטפטוף קל (שאפשר היה להוציא בו את המצלמה) הפך עד מהרה לגשם של ממש, לא חזק מדי אבל קבוע וללא סוף נראה לעין. עונת המונסון מסרבת להסתיים השנה, ואנחנו קצת נדפקנו בגלל זה.
עצרנו לאכול צהריים בכפר הילה Hille, שהמילה "כפר" קצת גדולה עליו. ארוחת צהריים, כמו כל ארוחה בעצם, היא סיפור ארוך, כשהמרק מגיע מיד, אבל המנה העיקרית יכולה לקחת גם שעה מרגע שמזמינים אותה. ישבנו במסעדה של הלודג' בערך שעתיים לפני שהמשכנו, מתפללים שהגשם ייחלש ויעלם, אבל לשווא.
הטרק עצמו, שהיינו בטוחים שהוא עלייה מתונה אחת ארוכה, הסתבר כסדרה של עליות וירידות די חדות, רובן בצורת מדרגות. לון קצת יותר בכושר ממני ולכן הוא סוחב קצת יותר בקלות, אבל לי זה קצת יותר קשה והקצב שלי איטי.
אחרי פחות מחצי שעה הליכה (אחרי שסופסוף סיימנו לאכול ושילמנו) הגענו לטיקדונגה Tikedungha, נקודת העצירה המתוכננת ללילה. השעה היתה בקושי 14:30 אבל אנחנו היינו עייפים (למרות שלון הציע למשוך עד אולרי Ulleri). לקחנו חדר בגסט-האוס האוס טיפוסי תמורת NR100. גסט-האוס הוא לא מלון, אלא יותר קרוב למלונה. החדר קטן וכולל שתי מיטות ושרפרף. שם במקרה היה חשמל ולכן היה לנו אור מנורה (עם מתג בתוך החדר), אבל זה מעבר לסטנדרט. ויתרנו על ארוחת ערב, נשנשנו בוטנים וחטיפים, ושיחקנו קלפים עד שהלכנו לישון, לא הרבה אחרי השקיעה.
אתמול קמנו מוקדם, שואפים לשמיים כחולים, אך לשווא. למעשה, חוץ מהפוגה קצרה מאוד בגשם, רוב היום ירד גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע. אחרי ארוחת בוקר במלונה, שהוזילה את מחיר החדר, יצאנו לדרך. השביל ירד אל נהר Bhurungdi ומשם החל טיפוס ארוך ומתיש לאורך כ-3000 מדרגות אל הכפר הגדול אולרי, והכל בגשם מעיק. הפורטר רצה לעצור לאכול באולרי, אבל אנחנו החלטנו למשוך הלאה אל הכפר הבא. בסופו של דבר הגענו בסביבות 14:00 לכפר ננגטנטי Nangathanti, שם מצאנו מלונה עם תנור חימום גדול במרכז המסעדה. זה הספיק לנו כדי לעצור שם לצהריים. לאחר כמעט יומיים של גשם ללא הפסקה, שנינו היינו די מיואשים ומדוכדכים, והחלטנו לחכות במסעדה כשעתיים כדי לראות אם הגשם ייחלש או לא. אם היה נחלש היינו ממשיכים הנה כדי לישון כאן, אבל הוא לא נחלש ואף התחזק, והחלטנו לקחת שם חדר ללילה.
בכפר הקטן הזה אין מים זורמים וגם לא חשמל, מה שהפך את הלינה במקום לחוויה. התרחצנו בעזרת דלי של מים חמים לאור נר, בהחלט פעם ראשונה עבור שנינו. גילינו לחרדתנו שרוב תכולת התיק רטובה (כולל המחברת בה אני כותב) והוצאנו את הדברים כדי לייבש אותם ליד תנור העצים. מזל שהתיק של המצלמה אטום למים והמצלמה לא נרטבה.
שוחחנו עם הפורטר שלנו ועוד פורטר של צמד בחורות שעבר במקום, ולמדנו שמג'ומסום Jomsom אפשר לשכור אופנוע כדי להגיע למוקטינאת Muktinath, היעד הסופי של הטרק, תוך 3 שעות (במקום יום וחצי של הליכה), כך שאם ניקח את האופציה הזו, זה מפנה לנו לפחות יום.
הבוקר קמנו כמו אתמול, והופתענו לטובה כשגילינו שהגשם פסק. אכלנו טוסט ושתינו תה, ארזנו את הפקלאות והמשכנו את הקטע הקצר עד גורפאני Ghorepani, כפר גדול יותר, עם מים זורמים וחשמל (בשעות מסוימות). אפילו טלפון יש כאן ואנחנו מקווים לעשות שיחה לארץ (הטלפון הלוויני עושה לנו צרות). הגענו הנה בסביבות 9:00 והחלטנו לחכות ולראות אם הערפילים יתפזרו ונוכל לראות שמיים כחולים, כדי לעלות ולראות את הנוף של פון היל Poon Hill, נקודת תצפית שאמורה להיות אחת היפות בטיול כולו. עכשיו כמעט צהרים והערפילים לא מראים סימני התפזרות, ולכן כנראה נישן פה הלילה, בתקווה לראות שמיים כחולים מחר בבוקר. לפחות הגשם הפסיק.
[הבא]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה