בסופשבוע שאחרי ההופעה של סוזאן וגה, נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני עם הג'יפ של לון. לקחתי חופש מהעבודה ביום חמישי כדי לרוץ ולקנות אוכל ושתיה לטיול ולארגן כמה דברים, וטיפה לנוח. לנוח לא יצא לי. אחה"צ הגיעו אלי להוד השרון יעל, לון ואסף, העמסנו דברים על הג'יפ ויצאנו דרומה לכיוון מצפה רמון.
לאחר עצירה בבאר-שבע לארוחה קלה, המשכנו דרומה לכיוון חוות "חץ בשקט" שממערב למצפה רמון. המקום מנותק מרשת החשמל, והלילה שבילינו שם היה בהחלט נחמד. בגובה 900 מטר מזג האוויר קריר ויבש, וכשמתרחקים ממקורות אור מתגלה מחזה מרהיב - שביל החלב במלוא הדרו. העברנו את הלילה על מזרנים, לאור נרות.
ביום שישי תכננו לקום עם הזריחה, אבל זה לא קרה. קמנו בעצלתיים, ארזנו את המטלטלין ויצאנו למסלול הראשון מבין השניים שתוכננו. המסלול החל בנסיעה על שפת המצוק של מכתש רמון, דרך נקודת תצפית מרשימה על המכתש והתצורות הגיאולוגיות השונות בו, ובשלב מסוים ירד אל תוך המכתש בצידו המזרחי. המשכנו מזרחה מתוך המכתש על דרך הבשמים לכיוון חאן סהרונים, פונדק דרכים בו השתמשו הנבטים בדרכם מפטרה לעזה בימי קדם. משם המשכנו לכיוון ערוץ נחל נקרות, ירדנו את המדרגה הידועה, והוספנו לנסוע בערוץ הנחל, הזרוע חצץ.
בנקודה מסוימת בצבצה מתוך החצץ אבן, ולון לא ראה בה איום כלשהו ורצה לעבור מעליה. לרוע מזלנו היה זה קצה הקרחון של סלע גדול, והחצץ שמסביב שקע תחת כובד משקלו של הג'יפ, והותיר את הג'יפ משופד על אותו סלע, כאשר נסיונות חילוץ ראשוניים הותירו את אחד הגלגלים האחוריים של הג'יפ מחופר בחול שמתחת לחצץ, ואת יתר הגלגלים באוויר. ניסינו לייצר אחיזה ליתר הגלגלים כדי להרים את הג'יפ מעל הסלע, אך לשווא. המיגון התחתון של הג'יפ מנע כמובן נזק כלשהו, אבל הג'יפ נותר כמות שהוא - אבן שאין לה הופכין. לאחר שלוש שעות של נסיונות בשמש הקופחת של הצהריים (המדחום בג'יפ דיווח על 47 מעלות) הרמנו ידיים והחלטנו להזמין חילוץ. כיוון והיינו בערוץ צר של נחל, גילינו לחרדתנו שאין לנו קליטה סלולרית! לבסוף לון הצליח למצוא נקודה בה היתה לו קליטה מינימלית (ותודה לפלאפון) והוא התקשר למשטרת מצפה רמון, שנתנו לו מספר של מחלץ. זה האחרון הגיע כעבור כ-45 דקות, חיבר כבל גרירה בין הג'יפים, אחת ושתיים פשט ידיים, ויצא הגזר. באיחור של ארבע שעות, לאחר הפסקת צהרים מאולצת בצל השיטה, המשכנו במסלול.
כמובן שאירוע כזה מטיל צל כבד על כל הטיול, ואת יתר היום העברנו בדכדוך ועייפות. ובכל זאת, המשכנו במסלול התוכנן (ותודה לברקאי). עברנו בין מצדים נבטים לאורך דרך הבשמים, שתפקידם היה לשמור על השיירות מפני שודדי הדרכים - נקרות, קצרה, מואה.
הגענו לכביש הערבה ליד היישוב צופר בסביבות 17:00, ופנינו לכיוון חוות האנטילופות, מקום הלינה שלנו לאותו לילה. בעלת המקום אפשרה לנו לעשות נסיעת ספארי קצרה בשטח המחיה של חיות הבר שבמקום ולבקר בגן החיות הקטן הבנוי בצורת תיבת נח. לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה סבירה ביותר מבחינת האוכל וגם מבחינת המחירים.
לאחר יום מתיש וארוחת ערב נכבדת, הגענו לידי החלטה שלא לעשות את המסלול המתוכנן לשבת, שאמור היה להחזיר אותנו למצפה רמון בדרך ארוכה יותר וקשה יותר. החלטנו שלטייל לבד זה לא חכם (אם כי לא מתכון לאסון), ואנחנו בין כה וכה צריכים לסיים את הטיול מוקדם כדי לאפשר ליעל לחזור צפונה. בשבת התעוררנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מכובדת משאריות האוכל, ובשעה 11:00 ארזנו את כל הדברים ויצאנו צפונה בעצלתיים, כאשר בדרך עצרנו בכמה מקומות למטרת התרעננות.
נסענו דרך כביש 227, דרך מפעלי המכרות לכיוון ירוחם. הדרך, שמשמשת בימי חול רק משאיות כבדות, היא דרך יפהפיה ונגלו לנו בה נופי בראשית שלא יוצא לנו לראות הרבה כמותם. המשכנו דרך המכתש הגדול וירוחם, ונכנסנו לפארק ירוחם, שבו אגם ירוחם ההולך-ונעלם. משם המשכנו לכיוון כביש 40 וצפונה לבאר שבע, שם קצת התברברנו (לא לקחנו איתנו GPS, ובכל זאת שרדנו) אבל בסופו של דבר הגענו למסעדה אסייתית לא רעה (ודי זולה) שנמצאת בתוך סניף של "טיב טעם". סעדנו את ליבנו, והמשכנו צפונה, בכיוון הבית. הורדנו את אסף בת"א, ואותי ואת יעל הוריד לון בהוד השרון, משם יעל לקחה אוטובוס לחיפה.
בסה"כ היה טיול נחמד של פחות מ-48 שעות, שלקח אותנו כמעט הכי רחוק שאפשר במדינת המטר-על-מטר שלנו. הנופים של הנגב פורטים על מיתר מאוד מיוחד, לפחות אצלי, ובכל פעם אני מרגיש את המשיכה למדבר, לנופי בראשית, שהיובש והחום שימרו אותם במשך מיליוני שנים, ובעיקר למקומות הנידחים, הרחק מההמולה של היומיום. כנראה שלא נעשה טיול דומה בעתיד הקרוב (לון דיבר על למכור את הג'יפ בקרוב), אבל אין לדעת...
לאחר עצירה בבאר-שבע לארוחה קלה, המשכנו דרומה לכיוון חוות "חץ בשקט" שממערב למצפה רמון. המקום מנותק מרשת החשמל, והלילה שבילינו שם היה בהחלט נחמד. בגובה 900 מטר מזג האוויר קריר ויבש, וכשמתרחקים ממקורות אור מתגלה מחזה מרהיב - שביל החלב במלוא הדרו. העברנו את הלילה על מזרנים, לאור נרות.
ביום שישי תכננו לקום עם הזריחה, אבל זה לא קרה. קמנו בעצלתיים, ארזנו את המטלטלין ויצאנו למסלול הראשון מבין השניים שתוכננו. המסלול החל בנסיעה על שפת המצוק של מכתש רמון, דרך נקודת תצפית מרשימה על המכתש והתצורות הגיאולוגיות השונות בו, ובשלב מסוים ירד אל תוך המכתש בצידו המזרחי. המשכנו מזרחה מתוך המכתש על דרך הבשמים לכיוון חאן סהרונים, פונדק דרכים בו השתמשו הנבטים בדרכם מפטרה לעזה בימי קדם. משם המשכנו לכיוון ערוץ נחל נקרות, ירדנו את המדרגה הידועה, והוספנו לנסוע בערוץ הנחל, הזרוע חצץ.
בנקודה מסוימת בצבצה מתוך החצץ אבן, ולון לא ראה בה איום כלשהו ורצה לעבור מעליה. לרוע מזלנו היה זה קצה הקרחון של סלע גדול, והחצץ שמסביב שקע תחת כובד משקלו של הג'יפ, והותיר את הג'יפ משופד על אותו סלע, כאשר נסיונות חילוץ ראשוניים הותירו את אחד הגלגלים האחוריים של הג'יפ מחופר בחול שמתחת לחצץ, ואת יתר הגלגלים באוויר. ניסינו לייצר אחיזה ליתר הגלגלים כדי להרים את הג'יפ מעל הסלע, אך לשווא. המיגון התחתון של הג'יפ מנע כמובן נזק כלשהו, אבל הג'יפ נותר כמות שהוא - אבן שאין לה הופכין. לאחר שלוש שעות של נסיונות בשמש הקופחת של הצהריים (המדחום בג'יפ דיווח על 47 מעלות) הרמנו ידיים והחלטנו להזמין חילוץ. כיוון והיינו בערוץ צר של נחל, גילינו לחרדתנו שאין לנו קליטה סלולרית! לבסוף לון הצליח למצוא נקודה בה היתה לו קליטה מינימלית (ותודה לפלאפון) והוא התקשר למשטרת מצפה רמון, שנתנו לו מספר של מחלץ. זה האחרון הגיע כעבור כ-45 דקות, חיבר כבל גרירה בין הג'יפים, אחת ושתיים פשט ידיים, ויצא הגזר. באיחור של ארבע שעות, לאחר הפסקת צהרים מאולצת בצל השיטה, המשכנו במסלול.
כמובן שאירוע כזה מטיל צל כבד על כל הטיול, ואת יתר היום העברנו בדכדוך ועייפות. ובכל זאת, המשכנו במסלול התוכנן (ותודה לברקאי). עברנו בין מצדים נבטים לאורך דרך הבשמים, שתפקידם היה לשמור על השיירות מפני שודדי הדרכים - נקרות, קצרה, מואה.
הגענו לכביש הערבה ליד היישוב צופר בסביבות 17:00, ופנינו לכיוון חוות האנטילופות, מקום הלינה שלנו לאותו לילה. בעלת המקום אפשרה לנו לעשות נסיעת ספארי קצרה בשטח המחיה של חיות הבר שבמקום ולבקר בגן החיות הקטן הבנוי בצורת תיבת נח. לאחר שהתמקמנו והתקלחנו, יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית, שהיתה סבירה ביותר מבחינת האוכל וגם מבחינת המחירים.
לאחר יום מתיש וארוחת ערב נכבדת, הגענו לידי החלטה שלא לעשות את המסלול המתוכנן לשבת, שאמור היה להחזיר אותנו למצפה רמון בדרך ארוכה יותר וקשה יותר. החלטנו שלטייל לבד זה לא חכם (אם כי לא מתכון לאסון), ואנחנו בין כה וכה צריכים לסיים את הטיול מוקדם כדי לאפשר ליעל לחזור צפונה. בשבת התעוררנו מאוחר, אכלנו ארוחת בוקר מכובדת משאריות האוכל, ובשעה 11:00 ארזנו את כל הדברים ויצאנו צפונה בעצלתיים, כאשר בדרך עצרנו בכמה מקומות למטרת התרעננות.
נסענו דרך כביש 227, דרך מפעלי המכרות לכיוון ירוחם. הדרך, שמשמשת בימי חול רק משאיות כבדות, היא דרך יפהפיה ונגלו לנו בה נופי בראשית שלא יוצא לנו לראות הרבה כמותם. המשכנו דרך המכתש הגדול וירוחם, ונכנסנו לפארק ירוחם, שבו אגם ירוחם ההולך-ונעלם. משם המשכנו לכיוון כביש 40 וצפונה לבאר שבע, שם קצת התברברנו (לא לקחנו איתנו GPS, ובכל זאת שרדנו) אבל בסופו של דבר הגענו למסעדה אסייתית לא רעה (ודי זולה) שנמצאת בתוך סניף של "טיב טעם". סעדנו את ליבנו, והמשכנו צפונה, בכיוון הבית. הורדנו את אסף בת"א, ואותי ואת יעל הוריד לון בהוד השרון, משם יעל לקחה אוטובוס לחיפה.
בסה"כ היה טיול נחמד של פחות מ-48 שעות, שלקח אותנו כמעט הכי רחוק שאפשר במדינת המטר-על-מטר שלנו. הנופים של הנגב פורטים על מיתר מאוד מיוחד, לפחות אצלי, ובכל פעם אני מרגיש את המשיכה למדבר, לנופי בראשית, שהיובש והחום שימרו אותם במשך מיליוני שנים, ובעיקר למקומות הנידחים, הרחק מההמולה של היומיום. כנראה שלא נעשה טיול דומה בעתיד הקרוב (לון דיבר על למכור את הג'יפ בקרוב), אבל אין לדעת...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה