יום שני, 11 בינואר 2010

5/10/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר הסטנדרטית, יצאנו עם עוד חבורת אורחים על הג'יפ של המלון. שנינו הובלנו למרכז הרבעת הפילים בעוד יתר החברה נלקחה למרכז חקר הציפורים הקרוב. נהג הג'יפ ליווה אותנו אל המתחם, הראה לנו חדר ובו מידע באנגלית על הפיל האסיאתי בטבע ובשבי, ולאחר שקנינו חבילת עוגיות לפילים לקח אותנו אל אורוות הפילים.

הפילים הקטנים קשורים בשרשראות באורווה לצד אימם, במרחק מספיק כדי להגיע אליה ולינוק, אבל לא הרבה יותר. באורוות האחרות האמהות קשורות אבל הפילונים מסתובבים חופשי. פילון אחד כזה הגיע עד אלינו והאכלנו אתו את העוגיות. זו חוויה נחמדה, לעמוד ולהאכיל פיל בלי שום גדר בינינו, בהחלט לא משהו שנזכה לעשות שוב בקרוב.

לאחר הסיבוב הקצר-אך-לח (8:00, לחות של 95%) חזרנו למלון כדי לקחת את התיקים הגדולים, אך נודע לנו שישנה שביתה כלשהי ולכן האוטובוס שלנו לקטמנדו לא יצא בזמן. נשארנו בחדר במלון עוד כשעתיים בהמתנה לאור ירוק לצאת לדרך. בזמן הזה לון ישן ואני שיחקתי במשחקים של הטלפון הנייד.

בשעה 11:00 בערך האישור המיוחל הגיע, וזזנו לכיוון אותה תחנת אוטובוסים אליה הגענו ביום שלישי מפוקארה. ציפינו למצוא עוד ניעורית מתפרקת, אבל הופתענו לקבל אוטובוס תיירים יחסית חדש, עם כסאות נוחים ובולמי זעזועים סבירים, ואפילו דלת לתא הנהג. על האוטובוס היו כ-15 תיירים, נהג ועוזר, ועוד כמה מקומיים עלו וירדו בזמן הנסיעה.
בחלקה הראשון, הדרך לקטמנדו היא היפוך של החלק האחרון במסע מפוקארה, עד כביש פוקארה-קטמנדו, עורק התחבורה הראשי במדינה. שם פונים ימינה ומתחילים לטפס במעלה הנהר, במשך כמה שעות טובות (האוטו לא סחב...) עד שהגענו לקצה גבעה הנמצאת מעל עמק קטמנדו.

5.5 שעות של נסיעה, עם עצירה באיזושהי עיירה לצהריים/שירותים, הביאו אותנו לצפון קטמנדו, שם לקחנו מונית לכיוון מלון BH ב NR100 בלבד. רצינו לראות את מיסטר רם בהקדם כדי לקבל ממנו את הכסף שמגיע לנו, אבל הוא לא היה באזור, ולכן נאלצנו להוציא מהכספומט. הגענו עם רם לסיכום שאת מחיר הלילה במלון ננכה מהסכום שהוא חייב לנו.

[6/10/07]

הלכנו לישון בערך ב 23:00, אחרי סיבוב קצר בטאמל לארוחת ערב במסעדת טאשי-דלק הטיבטית (זולה וטובה, אבל איטית להחריד) וביקור בחנות צילום כדי להשיב את האבדות מצ'יטואן (מצאתי פולרייזר אפילו טוב יותר מזה שהיה לי, ויחד עם פילטר UV ומכסה עדשה חדש, הכל ביחד עדיין יצא רק $15).

את הבוקר (אתמול, יום שישי) התחלנו כבר ב 5:00. קמנו, ארזנו את התיקים הגדולים, לקחנו בתיקים הקטנים בגדים ללילה אחד (שרצינו לישון בנגרקוט, נגיע לזה) ועזבנו את החדר. המזגן בחדר רק זרק אוויר, מה שעצבן קצת, אבל כמו שלמדנו בפוקארה, מאוורר טוב הוא מספיק.

השארנו את התיקים למשמרת במלון ותפסנו מונית עם נהג מנומנם אל שדה התעופה, כדי לטוס אל ההרים וחזרה. מרגע שיצאנו מפתח המלון לון הביט למעלה בחשש בשכבת העננים שכיסתה אותנו. קיוינו שזו שכבה מקומית מעל עמק קטמנדו, ושאם היא לא מקומית לא נטוס באותו יום. בכל זאת עלינו על המטוס, אותו סוג של אוטובוס מעופף שהביא אותנו לפוקארה לפני כשבועיים, והטיסה המריאה, כאשר עליה 20 נוסעים, ולכל אחד מושב עם חלון.

לצערנו העננים לא היו מקומיים, וגם לא נמוכים במיוחד. היתה זו שכבת עננים בגובה 8000 מ' בערך, ופשוט לא ראינו את ההרים. המטוס נאבק לעלות מעל שכבת העננים, שם ראינו את קצהו של הר אוורסט, ועוד קצוות של הרים בודדים נוספים מעל 8000, אבל מה שראינו דמה לאיים קטנים בים של לבן, לא לתמונות המרהיבות שהובטחו לנו. תוך כמה דקות גם זה נגמר והמטוס חזר על עקבותיו אל קטמנדו.

ירדנו מהמטוס בתחושת בזבוז נורא. לון ניגש למשרדים של Yeti כדי להתלונן, אבל הם טענו שמבחינתם ברגע שראית משהו מההר זה מספיק טוב, ואין סיכוי לקבל החזר או טיסה נוספת. הלכו $130 על כלום.

יצאנו משדה"ת ולקחנו חאפר לכיוון בקטפור Bhaktapur, עיר עתיקה ממזרח לקטמנדו. הגענו לכניסה לעיר וקנינו כרטיסי כניסה ב $10 לאדם. הרמנו טלפון למאהש, אותו בחור נפאלי שטייל איתנו בטיבט, אחרי שכבר תיאמנו איתו שניפגש שם. מאהש הוא מדריך תיירים, ובמקרה גם גר ממש במרכז בקטפור. הוא אמר שהוא מגיע ב 9:30, אז חיכינו לו ובינתיים אכלנו ארוחת בוקר באיזו מסעדונת מקומית. היה זול, אם כי קצת מעושן.

התחלנו את המסלול של LP, קצת הססנים בניווט (המפות של LP לא בדיוק קלות למעקב) ועד מהרה מאהש הצטרף אלינו. מאותו רגע לא היינו צריכים יותר לנווט והחוויה הפכה הרבה יותר נעימה, במיוחד בגלל שהיה לנו הרבה על מה לדבר.

בקטפור היא עיר פחות צפופה מקטמנדו, הרחובות בה יותר שקטים ואין המולה של אנשים בכל פינה. הבתים בה בנויים בצורה מיוחדת, כאשר כמעט כל חלון הוא תגליף עץ מורכב וכל דלת היא מלאכת מחשבת.

עברנו עם מאהש בין מקדשים אינספור, ביניהם מקדשים שכונתיים רגילים וגם מקדשים ספציפיים המשמשים לפסטיבלים שנתיים. בין היתר ראינו את גאת השריפה על גדות הנהר Hanamante (למעשה יש גאת אחת לשריפת אלה שמתו ביום ואחת לאלה שמתו בלילה), את המקדש הפרטי של הקומארי, האלה החיה, ועוד מקדשים מיוחדים בהם צריכים המאמינים לבקר בימי פסטיבל דסאין (הבא עלינו לטובה בעוד כשבוע).

עברנו גם בככרות, כמו ככר הקדרים, שם עשרות קדרים יושבים על אבני הריחיים ומכינים כדים ועוד מיני מוצרי חרס (שם קנינו כמה מזכרות).

הגענו גם לככרות העיקריות של העיר. ראשית הגענו לככר טאומדי Thaumadi, שם נמצא מקדש Nyatapola הגדול והמרשים, ושם גם גר מאהש (יש לו דירה בקומה שניה שצופה אל המקדש... אחלה מיקום!). באופן טבעי הוא מכיר שם את כולם ובזמן שאנחנו הסתכלנו סביבנו בהשתאות, הוא לחץ ידיים והחליף מילים עם כל המוכרים בחנויות בדרך. המקדש האמור הוא הגדול ביותר בבקטפור ובנפאל, והוא בעל חמישה גגות פגודיים, עומד מעל חמש מדרגות גדולות, כאשר הכניסה הראשית "נשמרת" על ידי דמויות מתאבקים אגדיים, אשר אמורים להיות חזקים כמו 10 אנשים, מעליהם פילים שאמרוים להיות חזקים מהם פי 10, מעליהם נמרים (אותו רעיון), ומעליהם שני אלילים, כאשר הכח האמיתי נמצא אצל האלה, אשר לה מוקדש המקדש. למקדש עצמו יכולים להכנס רק הכהנים, וגם אנשי הקאסטה הגבוהה (כמו מאהש שלנו), אבל רק בשתי הזדמנויות בחיים.
היינו בככר טאצ'ופל Tachupal Tole, הככר העתיקה ביותר בבקטפור והמרכז העתיק של העיר. בככר זו מקדש Dattatreya, אשר ע"פ האגדה נבנה מעץ יחיד (וזה לא מקדש קטן...), מקדש נוסף (Bhimsen) ומוזיאון לגילוף בעץ, אמנות מאוד ייחודית לבוני החלונות והדלתות בעיר. נכנסנו לחנות מפעל של עבודות עץ במקום למוזיאון, וזכינו לראות גם את תהליך היצירה, בנוסף למוצרים המוגמרים היפהפיים.

אי אפשר בלי לבקר בככר Durbar, הככר המרכזית, שם נמצא ארמון המלוכה הישן של בקטפור (לכל אחת מערי העמק היה פעם מלך עם ארמון, ולכן ריבוי ככרות המלכות). רגע לפני הסיור בככר ישבנו עם מאהש ואכלנו צהריים במסעדה שהוא המליץ עליה (כמובן ששילמנו עליו, בכל זאת הוא הדריך אותנו חצי יום מלא...), וגם חיכינו לשמש שתצא מבין העננים. אגב, בדקנו באינטרנט וראינו שהתחזית אומרת שכל סוף השבוע יהיה מעונן בעמק, ולכן ויתרנו על ההמשך לנגרקוט Nagarkot, שם חשבנו לעלות ולראות את נוף ההימלאיה כמו בסרנגקוט עם הזריחה של שבת. לא נורא.

לככר שער מרשים (אותו ראינו רק כשיצאנו ממנה...) ופזורים בה מספר מקדשים פחות חשובים. חלקו המערבי של הארמון הוסב לגלריה הלאומית לאמנות, אליה לא נכנסנו. בהמשך נמצא שער מוזהב מעוטר בקישוטים שלא היו מביישים אף שער מקדש בודהיסטי בטיבט. LP טוען שהשער הוא יצירת האמנות החשובה ביותר בעמק קטמנדו. השער מוביל אל ארמון 55 החלונות, הקרוי ע"ש חלונותיו המגולפים מעץ ביד אמן. בתוך הארמון ישנו מקדש הינדי (הכניסה אסורה לנו) וגם המקווה הפרטי של המלך ומשפחתו, עם צינורות מים בצורת נחשים, סמל המלוכה.

בצדה המזרחי של הככר ישנו מקדש גדול לשיווה, ומולו פסאז', שלדברי מאהש היה מלא פעם בחנויות, עד שהגיע למקום צוות צילום לסרט "בודהה קטן" ושילם לכולם שכר של חודשיים-שלושה כדי שיסתלקו משם, והעירייה ראתה כי טוב ואסרה עליהם לחזור ולמכור שם.

סיימנו את הסיור בבקטפור, נפרדנו ממאהש לשלום ותפסנו מונית לכיוון הכפר הקטן צ'אנגו Changu, קצת צפונה מבקטפור, בקצה המזרחי של העמק. הכפר עצמו לא ממש מעניין, וגם הנוף לא מלהיב (במיוחד עם הערפילים וענן הזיהום היושבים על קטמנדו, עיר די מכוערת מלכתחילה), אבל בקצה הגבעה נמצא מקדש צ'אנגו נאראריאן Changu Narayan. המקדש הוא עוד מקדש לשיווה (נאראיאן הוא עוד אחד מהתגלמויותיו של שיווה) עם שני גגות וכל הפק"ל הרגיל. מה שמייחד אותו (והפך אותו לאתר שימור מורשת עולמי) הם פסלונים קטנים שנמצאים בשטחו, יצירות אמנות דתיות מן המאות התשיעית, השביעית ואפילו החמישית לספירה (!!), ששרדו בשלמותם. אחד הפסלונים אף הונצח על שטר NR10. הפסלונים אמנם קטנים, אבל עשירים מאוד בפרטים וניכר שאמן דגול פיסל אותם.

נהג המונית שלקח אותנו מבקטפור בא איתנו אל המקדש ולאחר מכן הסיע אותנו אל הטאמל בקטמנדו (מרחק 22 ק"מ!), כמעט עד המלון. החלטנו שאנחנו לא ישנים עוד לילה ב BH, מפני שהוא יקר מאוד, במיוחד אם המזגן לא עובד. הצלחנו למצוא את רם המאכער, והוא החזיר לנו מה שהיה צריך על ביטולי הטיסות, סכום של $290 לערך. הוא טען שאת הכסף של הטמבל הוא כבר העביר לו, ולכן אנחנו צריכים למצוא את הפורטר ולהתחשבן איתו. לא היה לנו יותר מדי כח להתווכח איתו ואמרנו שנדחה את העניין (של $60) למחרת היום. בינתיים לקחנו חדר ב BH הזול יותר, בפתח הסמטה, שוב בקיזוז מאותו חוב. קצת חששנו כשגילינו שבצמוד לחלון החדר שלנו נמצאת הטרסה שם יושבים אנשים ואוכלים בקולי קולות, ובחדר הסמוך ישנה משפחה מקומית רועשת במיוחד, אבל בשלב מסוים שני הצדדים השתתקו ואנחנו הצלחנו לישון כמו שצריך.

יום שני, 4 בינואר 2010

עוד סיבוב סביב השמש

קשה לסכם שנה... אבל יש לסיכום ערך מוסף. זה טוב להסתכל אחורה מדי פעם ולראות את כברת הדרך שעברנו, זה נותן אנרגיה להמשך הדרך.

השינויים בכרמל הם כמובן האירוע המשמעותי ביותר של 2009 עבורנו. לפני שנה היא כבר הלכה, אבל השנה היא למדה המון ופיתחה יכולות מוטוריות עדינות מצוינות. בתחילת השנה היא עוד גמגמה בשפה משלה, והיום היא כבר מחברת מילים אמיתיות לכדי משפטים קצרים. מצד אחד היא עדיין דבקה בכמה הרגלים ישנים מאוד (מוצץ+חיתול לדוגמא) ומצד שני היא כבר משחקת בבובות ולגו, ויורדת מדרגות לבד, ומכינה יצירות אמנות בגן. יותר מפעם אחת במהלך השנה היא הצליחה להדהים את הגננות שלה.

שינוי נוסף שהתרחש באמצע השנה הוא החלפת הרכב. ההחזרה של רכב הליסינג וקניית הפריוס היו צעד נבון, ואני לא מתחרט עליו לרגע אחד. לא רק שחסכנו בעלויות, אני מרגיש יותר טוב בפריוס, ולא רק בגלל שהרכב שלי.

הארוע המסעיר של 2009 מבחינתי האישית היה ליל ההופעה של סוזאן וגה בתל-אביב, עליו כתבתי באריכות. ללא ספק ארוע מיוחד, שאזכור כל ימי חיי.

דבר אחד שלא השתנה בשנה החולפת, לצערי, הוא שמיקה עדיין לא הצליחה עבודה קבועה. אמנם היא עבדה פה ושם, אבל נראה שקשה מאוד למצוא משרה חלקית קבועה אפילו למיקה. אנחנו שוקלים לעשות שינוי כלשהו שיאפשר למיקה למצוא משרה מלאה, אבל זה עדיין לא מגובש דיו.

דבר נוסף שלא השתנה מספיק לטובה הוא כמות הטיולים, שנותרה נמוכה מאוד. קנינו מנשא כדי לקחת את כרמל לטיולים, והספקנו להשתמש בו בדיוק פעמיים. יוזכרו לטובה הסופ"ש הארוך באילת בחודש מאי עם אמא ויעל והצימר בחודש נובמבר, שאמנם אינם יכולים להחשב כטיולים גרידא, אבל היו שבירת שגרה מבורכת, וכן ירבו. טיול נוסף שיצא לפועל חלקית הוא טיול הג'יפ בחודש יולי.

השנה הספקתי להתמלא בתקווה פוליטית חדשה ולהתאכזב, לשרת כמה ימי מילואים, לאכול יותר מדי, להוריד חמישה קילו ולהעלות שלושה בחזרה, לראות הרבה את המשפחה ומעט את החברים שלי. הייתי אומר ש-2009 היתה שנה טובה. אולי לא מצוינת, לא כזו שלקחה אותי עשרה צעדים קדימה, אבל גם צעד אחד עדיף על נסיגה לאחור.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים