יום ראשון, 8 בינואר 2012

אקטואליה מוזיקלית 8/1

בנסיון לנקות שולחן לפני ה-אירוע, הנה עדכון קצר.

בשישי בערב נסעתי לרמת השרון, כדי לקחת את העגלה של איילת וחמי, אותה עגלה בה הסענו את כרמל עד גיל שנה וחצי. זכרתי את העגלה בתור גדולה וקצת מגושמת כשהיא מקופלת, אבל לא זכרתי עד כמה. בכל מקרה, כשהיא פרושה היא נהדרת, ונראה לי שהיא תשמש אותנו נאמנה בשנית.

מרמת השרון המשכתי לתל אביב, לעוד הופעה ב"קפה ביאליק" הזכור לטוב, הפעם כדי לראות את איתי פרל בהופעה. לאחר חודשיים של מסע בפריפריה והופעות בפאבים של קיבוצים ועוד כל מיני מקומות קטנים ונידחים, ההופעה הזו סימלה את חזרתו לעיר הגדולה וסגרה את סיבוב ההופעות. הזמנתי כרטיס יום קודם, אבל עד שמצאתי חניה (בחניון סמוך, אי אפשר להתחמק ממס ת"א) ונכנסתי למקום כבר היה 22:10, והמקום היה מלא מפה לפה. מצאתי כסא בקצה הרחוק של הבר, התמקמתי, הזמנתי בירה וחיכיתי.

הבחור יודע את העבודה. ניכר שהוא מוכשר ומנוסה, והוא נהנה על הבמה. אולי זה קשור לכמות האלכוהול שזרמה שם, אבל זה לא רלוונטי. הוא נוטה לכיוון של מוזיקה אמריקאית, ספציפית בלוז (מהסוג שאני מאוד אוהב), קצת קאנטרי וקצת אינדי רוק, וחוץ מזה יש לו סגנון ייחודי משלו, בולט מאוד בשונות שלו בנוף המוזיקה הישראלית.

בתחילה הקהל היה קצת מאופק, אבל הסגנון האנרגטי שלו הלהיב את הקהל די מהר, ואני בתוכו. למרות שהייתי יותר עייף מהרצוי, נהניתי מאוד. במהלך ההופעה הוא העביר פנקס בין האנשים בקהל, כדי שאנשים ירשמו בקשות לשירים, ויותר מאוחר הוא קיבל אליו את הפנקס וביצע את רוב הבקשות, כאשר התנאי שלו הוא שמי שבחר את השיר יגיע לבמה לשתות עם איתי צ'ייסר. כדי לקבל עוד רשמים ולראות קטעים מההופעה, אתם מוזמנים להכנס לבלוג של יובל אראל - שווה בהחלט!!

הגעתי אליו דרך הקשר שלו לאיה ואדם, כמובן, וגם דרך הזדמנויות שונות שבהן שמו צץ. כנראה שאצטרך לקנות את שני אלבומי הסולו שלו, וגם את האלבום המשותף שלו עם דנה ברגר מלפני שנתיים. טיפין טיפין אני מגלה עוד ועוד מוזיקאים מצוינים, שפועלים כבר שנים מתחת לאף של כולנו. אגב, שמעתי כמה שירים של אסף ארליך לאחרונה, וגם אותם אהבתי...

יום רביעי, 4 בינואר 2012

אקטואליה 4/1 (חלק ד')


אחרי שחזרנו מנחשולים, מיקה שמה לב שחסר לה הרבה אוויר בגלגלים של הגרוטאה, למרות שמילאה אוויר רק כמה ימים לפני כן. באחד הימים באותו שבוע לקחתי את הרכב לפאנצ'ר מאכער הקבוע שלנו בהוד השרון, י.ט.ג צמיגים, באזור התעשיה של נווה עמל. הצמיגים כבר היו על הג'אנט, וכדי להביא את האוטו לשם נאלצתי למלא אוויר של צמיג מלא. בעל המקום והעוזר שלו פירקו את הצמיגים, מצאו שאוויר בורח מהרווח בין הצמיג לג'אנט, וטיפלו בבעיה במהירות וביעילות. בעל המקום הפתיע אותי לטובה כשאמר שאם הצמיגים הותקנו אצלו, העבודה היא בחינם. מכיוון שהצמיגים הותקנו כשהאוטו היה עדיין של תמר, התקשרתי אליה והיא אישרה שאכן שם הותקנו. הודיתי להם מקרב לב ונסעתי לדרכי המום מהשירות הלא-שגרתי שקיבלתי. אין לי ספק שאחזור אליו, ואמליץ עליו בכל הזדמנות. ככה עושים יחסי ציבור טובים.

בשבוע שאח"כ הייתי מוצף בעבודה, ומצבי לא היה מזהיר. על כל צעד שעשיתי נאלצתי לעשות שניים אחורה, או הצידה או למטה. ההרגשה לא היתה טובה, בלשון המעטה. שעות שלמות הלכו לאיבוד בגלל פרטי מידע חסרים או שגויים. השיא הגיע דווקא ביום הולדת של אמא שלי, שהיה יום רביעי 16/11. כרמל הצליחה לעצבן אותי בבוקר, בעבודה בקושי הצלחתי להתקדם, בעיקר בגלל תקשורת לקויה עם שיקגו, ובנוסף לכל הצרות גם הראש כאב לי כל היום. בערב ישבתי עם ראש הצוות שלי לשיחת ועידה עם שיקגו כדי לפתור בעיות, ובשעה מסוימת פשוט ניתקתי את עצמי מהעבודה ונסעתי להופעה של איה בכפ"ס, במקום באזור התעשיה.
מאותו רגע הכל התהפך. מצאתי חנייה מדוגמת בקלות, פגשתי שם זוג מהפורום והעברנו את הזמן עד ההופעה בשיחה קולחת עם בירה טובה. איה היתה מצוינת, אפילו שהיתה קצת צרודה, וברוב נחמדותה גם מילאה את בקשתי הצנועה:


הדבר היחיד שהעיב על הערב המצוין היו הסיגריות שנשלפו מיד עם סיום ההופעה והפכו את המקום תוך כמה שניות למאפרה ענקית. ברחתי משם כל עוד חמצן בריאותיי, אפילו מבלי להגיד שלום לאיה (מסרתי ד"ש דרך אדם, שמילא שוב את תפקיד מוכר הדיסקים).
למחרת גיליתי שמישהו בשיקגו שם לב שעבדתי עד מאוחר, והעניק לי צל"ש, שמתבטא גם בכמה גרושים. תראו איך הופעה אחת יכולה לשנות את המציאות כולה ;-)

באותו סופ"ש חגגנו יום הולדת לאמא שלי בחיפה, עם כל המשפחה. אני, לאחר ימים קשים בעבודה, הייתי תשוש וכמעט נרדמתי בישיבה בסלון עם כולם, תוך כדי צפיה בתמונות מלונדון. כמובן שגם כמויות האוכל והקינוחים לא עזרו להשאיר אותי ער...

בשבוע שאחרי מיקה נפלה למשכב. לאחר סיבוב ראשון של דלקת ריאות, שנערך בסוכות והסתיים עוד לפני שהתחיל בנוק-אאוט מניעתי מצידה של מיקה, הסיבוב השני היה אכזרי הרבה יותר. בשלבי ההריון המתקדמים שלה, היא חטפה את זה קשה והיתה ממש ממוטטת. דברים שגם כך נעשים קשים בשליש האחרון (לקום, להתכופף, למצוא תנוחה להרדם) נעשו קשים שבעתיים. כמויות הנוזלים בראש ובריאות לא אפשרו לה לנשום כמו שצריך, קל וחומר לבצע פעולה כלשהי. לילות שלמים היא השתעלה וחיפשה לשווא זווית בין ישיבה לשכיבה שתאפשר לה לנשום קצת יותר בקלות. באחד הלילות המצב היה כל כך קשה שנתתי לה לעשות אינהלציה עם מי מלח, למרות שלא היינו בטוחים אם זה בסדר בזמן הריון.

לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר התרופות המכייחות והמייבשות עשו את שלהן ומיקה הבריאה, בדיוק בזמן לחגיגת יום ההולדת של כרמל. הזמנו את המשפחה והחברים לחגוג את המאורע המרגש בשבת 26/11 במדשאה שליד גן השעשועים הקרוב לבית, אבל לא היינו בטוחים מה נעשה אם ירד גשם באותו יום (שבוע קודם לכן באנו לחגיגת יום ההולדת של זוהר, חברתה של כרמל, בגשם שוטף. החגיגה ההיא נערכה במקלט הבניין). ללא תכנית ב' של ממש, התפללנו והמשכנו בהכנות, והמזל שיחק לנו עם יום שמש קריר.
בנוהל הרגיל, אני נשלחתי על הבוקר לסחוב ציוד, לתפוס מקום ולנפח בלונים. כלקח מהשנה שעברה, השנה שאלנו את כרמל אם היא רוצה שדפנה, מספרת הסיפורים, תבוא גם השנה, והיא הסכימה לשמחתנו. הפעם היא הביאה איתה עזרים ובובות בשביל לספר את "אליעזר והגזר" והפעילה את עדת הילדים המאושרים במשך כשעה, ללא תקריות ואי-נעימויות. כרמל כיבתה את הנרות, הרמנו אותה על כסא והכל עבד כמו שעון שוויצרי. כמעט מיותר לציין שנתקענו עם עודפי אוכל ושתיה, אבל הצלחנו יחסית יפה לתת את חלקם לתמר וההורים שלי. בשישי שאחרי כן חגגו לה ילדי הגן יום הולדת, מה שהצריך מאיתנו כמה קניות, אבל הרבה פחות מאמץ.
לכבוד יום ההולדת כרמל קיבלה הרבה פאזלים, כמה ספרים, צעצועים וציורים. אנחנו קנינו לה זוג אופניים ורוד של דורה עם גלגלי עזר, והיא לאט-לאט לומדת לרכב עליהם. בנוסף, נתנו לה סופסוף את תמונת הפרפרים הגדולה שהבאנו ממוזיאון הטבע בניו יורק, והיא היתה המאושרת באדם.

בשבוע הראשון של דצמבר נכנעתי גם אני לשפעת העונתית, ונשארתי בבית שלושה ימים. בימים אלה בכל זאת קמתי בבוקר כדי לקחת את כרמל לגן, ואם אחה"צ הרגשתי השתפרה קצת גם לקחתי אותה. הספקתי להדביק את הפער העצום שהיה לי בגוגל רידר (שבינתיים הלך וגדל שוב), לראות כמה תכניות שחיכו לי בממיר, ולנוח כהלכה.

בשבת 10/12 נסענו לקרית אונו כדי להשתתף בחגיגת בר-המצווה של ערן הנדזל, הבן של שרון. קשה להאמין שהילד הקטן הזה כבר בן 13, אבל הזמן רץ בלי שנשים לב, וכנראה שגם כשכרמל תגיע לגיל בת-מצווה זה יתפוס אותנו בהפתעה. הארוע נערך באולם לא-כשר (לאחר בר-מצווה בבית כנסת רפורמי), ולכן האוכל היה טעים. לילדים היו שם אטרקציות בצורת משחקי מחשב, שולחנות הוקי-אוויר ופינג פונג וכו', וכרמל הסתובבה ביניהם בעיניים משתאות.

באמצע דצמבר הגעתי לעוד הופעה של איה, הפעם הופעה עם להקה שלמה (פעם ראשונה עבורי), שנערכה בתאטרון תמונע בת"א. פגשתי בכניסה כמה מחברי הפורום וביחד נכנסנו ותפסנו שולחן גדול באחת הפינות (הפעם הזמנתי כרטיס מראש). המקום אינו קטן, וכנראה שימש בעברו מוסך גדול או משהו דומה, ובכל זאת הצפיפות שם היתה גדולה. המלצרית הבודדת שניסתה לשרת את כל השולחנות התקשתה לפלס את דרכה בין השולחנות והאנשים שישבו ביניהם, ולכן לקח הרבה זמן עד שיכולנו להזמין משהו, קל וחומר לקבל את מה שהזמנו.
ההופעה היתה נהדרת, ושמעתי בה עיבודים שלא יצא לי עד היום לשמוע (כמו הגרסה הקווקזית ל"יונתן שפירא"). איה חנכה פינה חדשה של קריאת הודעות מוזרות שהיא מקבלת בפייסבוק, וסיפרה בין השירים על חברי הלהקה, על האלבום החדש וכמובן על השירים עצמם. כרגיל, לפני שהספנו להנות ממש, ההופעה נגמרה. לאחר שההמונים התפזרו ניגשנו מאחורי הקלעים כדי להחליף כמה מילים עם איה ואדם - תמיד חוויה נעימה :-)

בשישי שלפני החג נערכה חגיגת חנוכה בגן, בה הילדים שרו ורקדו לטובת עדת ההורים המצלמים בהנחייתה של טובה, המורה למוזיקה. כל השירים שכרמל זמזמה כל השבוע פתאום קיבלו משמעות. בסוף המסיבה הילדים קיבלו ממתקים, סופגניות, וכמובן סביבונים, והיו מאושרים עד הגג. משם נסעתי עם כרמל לחיפה, כדי לבלות את היום אצל ההורים שלי. מיקה הגיעה באוטובוס אחה"צ מת"א, ונשארנו לישון שם, כאשר למחרת נסענו לקיבוץ - לעוד ארוחת חג. חזרנו במוצ"ש עייפים אך עייפים.

מיקה נמצאת בשלבי ההריון האחרונים, והיא כבר באמצע החודש התשיעי. קשה לה לקום מהמיטה, הבצקות הורגות אותה, והשלפוחית שלה תחת מתקפה מתמדת. כל תנועה של פלג הגוף העליון צריכה להיות מתוכננת היטב ואני לא רוצה לחשוב בכלל איך אני הייתי עומד בדבר כזה. אני משתדל לעזור לה כמה שאפשר, אבל הרבה שעות אני פשוט לא בבית.
בחודשים האחרונים דיברנו לא מעט על שמות לתינוקת הקטנה (כרגע שם הקוד שלה הוא "פלפלת"), ומבין מאות השמות שנזרקו הרוב הגדול נפסל על הסף על ידי אחד מאיתנו. אלה שלא נפסלו נכנסו לרשימת ה"אולי", ומתוך אלה שרדו את כל הניפויים שניים-שלושה שמות. לאחר הלידה נחליט סופית איזה מביניהם. כמובן שאם יש למי מהקוראים רעיון, התגובות מחכות לכם... עדיין לא מאוחר להשפיע!
את הימים שנותרו עד הלידה אנחנו מנסים לנצל לטובת ארגונים אחרונים, סידור הבית ומנוחה. לקחנו מיפעת ודורון סלקל, אנחנו אמורים לקבל בחזרה את העגלה של איילת וחמי, עשינו קצת סדר בארונות של כרמל ומצאנו את כל הבגדים של כרמל מגיל אפס (שעוברים כביסה לקראת השימוש מחדש). הורדנו את חלקי מיטת התינוק, אבל אין לנו את הברגים שלה, ולכן נאלצתי לאתר את היבואן ולהזמין ממנו סט חלופי.
למיקה אין רצון מיוחד לחוות לידה טבעית, ולכן היא פנתה לרופא הנשים שלה, וזה המליץ לה על ניתוח קיסרי, מכיוון שלטענתו גם כך 60% מלידות שניות לאחר קיסרי מגיעות שוב לקיסרי. בשבוע שעבר מיקה הלכה לבדיקה במרפאות חוץ של בי"ח מאיר, כאן ליד הבית, ושם קבעו לה תור לניתוח קיסרי בשבוע הבא - 10 בינואר (אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי עד אז).
קשה לדבר על היום שאחרי, אבל אין ספק שתם עידן בחיינו, העידן שהחל עם לידתה של כרמל, ומתחיל חדש. המציאות שלנו, ששקעה לתוך שגרה מוכרת ורגועה יחסית, עומדת להזדעזע ולקבל צורה חדשה, כזו שאין לנו אפילו את היכולת לדמיין. זה יהיה קשה ומתיש, וזה יהיה מרגש ומשמח. גם עבור כרמל זהו עידן חדש, עידן "האחות הגדולה", ובו היא תצטרך להתבגר קצת יותר מהר. איך היא תקבל את התינוקת? שאלה מצוינת.

יום שני, 2 בינואר 2012

אקטואליה 2/1 (חלק ג')

[חלק ב']

אחרי החגים דיברתי עם מיקה על זה שאולי כדאי שנפנה לנו איזה סופ"ש לעצמנו, לקחת איזה צימר ולהשאיר את כרמל אצל ההורים שלי או אצל תמר בקיבוץ. היא אמרה שיכול להיות, וצריך לראות אם יש איזה שישבת בנובמבר.
ביום חמישי 3/11 מיקה שכנעה אותי שהיא צריכה את האוטו, שאני אסע לעבודה באוטובוס והיא תבוא לאסוף אותי לקראת ערב מהרצליה. קצת לפני 16:00 פתאום הופיעה מיקה במשרד יחד עם כרמל והפתיעה אותי הפתעה גמורה. אני, שהייתי שקוע בעבודה לא הבנתי מה פשר העניין עד שמיקה הסבירה לי שהיא הזמינה לנו שני לילות בכפר הנופש של קיבוץ נחשולים, וכבר סידרה את העניין עם ההורים שלי. בדיעבד למדתי שאני היחיד שלא ידע על התכנונים המפורטים של מיקה, שנעשו עוד באמצע ספטמבר.
מהרצליה נסענו ישירות צפונה, בגשם זלעפות שאיים לקרוע את גג הרכב. פגשנו את אבא שלי בכניסה לכביש הגישה לנחשולים, ושם נפרדנו מכרמל לכמעט יומיים. הגענו לחדר האירוח, שמנו את רוב הציוד ויצאנו חזרה לכיוון זכרון יעקב הקרובה, כדי לאכול ארוחת ערב. בדרך מיקה הסתכלה בדאגה בשמיים ואמרה שהיא מקווה שמזג האוויר לא ידפוק את ההפתעה השניה שלה למחרת. לקח לי זמן, אבל נפל לי האסימון - היא זכרה שאמרתי לה פעם שזה בטח חוויה מדהימה, והזמינה לי צניחה חופשית!
בשישי בבוקר קמנו מוקדם לשמש בהירה ועננים פזורים, אבל ללא גשם. אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של כפר הנופש ונסענו כעשר דקות צפונה למועדון הצניחה פרדייב שבכניסה למושב הבונים. מסתבר שמיקה הזמינה גם צילומי סטילס ווידאו בנוסף לצניחה (מה שאומר שצלמת מטעם המקום צנחה איתי, בנוסף למדריך). תמורת עוד כמה גרושים גם הכינו לנו בסוף כמה מגנטים מתמונות הסטילס המוצלחות ביותר.
לאחר הסברים כלליים על צניחת הטאנדם, ולאחר שהגיעו יתר משתתפי היעף, פגש כל צונח את המדריך הצמוד לו וקיבל סרבל צניחה. משם המשכנו לאימון קצר כדי לתרגל את סדר התנועות במהלך הצניחה ולפגוש את הצלמים. עלינו למטוס הקטן וישבנו על רצפתו בשני טורים, כשכל צונח יושב לפני המדריך שלו. לאחר טיסה של כ-20 דקות, בהן נשקף הנוף היפהפה של מישור החוף הצפוני וחיפה, הגענו לנקודת הצניחה והדלת הגדולה נפתחה. זה היה מוזר ולא שגרתי, בלשון המעטה, לראות את הדלת הגדולה נפתחת במהלך הטיסה כמו חלון ברכב נוסע. לאחר שהמדריך שמאחורי קשר אותי אליו, התקדמנו לפתח היציאה.
רגע אחד הסתכלתי על תקרת המטוס, וברגע הבא לא היה מטוס - רק אני, המדריך, העננים שסביבנו ו-4 ק"מ של אויר מתחתינו. נשימתי נעתקה, פשוטו כלשונו. עוצמת החוויה היתה מהממת, במיוחד בשניות הראשונות לפני שמצנח הייצוב נפתח, ואנחנו התגלגלנו באופן חופשי. לאחר מכן הגיעה דקה שלמה של נפילה חופשית, כאשר הרוח בפנים (בסביבות 200 קמ"ש) מחרישת אוזניים וכל מה שנותר לעשות הוא להביט בחוסר אמון בנוף ולהשתדל לנשום עמוק. בתום הדקה פתח המדריך את המצנח המלא, והמהירות ירדה דרסטית, מה שקשה להגיד לגבי הדופק.
במהירות האיטית כבר אפשר לשוחח עם המדריך ואפילו להתנסות בשליטה במצנח. תוך כדי הנחיתה, עניין של 5 דקות, הספיק המדריך גם להסביר לי קצת על שמורת הטבע לאורך החוף שמתחתינו, ולפני שהספקתי באמת להתחיל להתרגל לעניין הזה של להיות תלוי בין שמיים וארץ, חזרנו לקרקע המציאות, תרתי משמע. אני, כפי שמעיד הסרטון שקיבלנו, הייתי נרגש לחלוטין, רצתי למיקה ונישקתי אותה עם חיוך מאוזן לאוזן ותחושה של עילוי.

לסיכום הייתי אומר שזו חוויה של פעם בחיים, ושום דבר לא יכול באמת להכין אדם להפתעה, לטלטלה, לעוצמה של האירוע. אני שמח שהתנסיתי בחוויה הזו, אבל גם אם הייתי גר בקרבת מקום והעסק לא היה כל כך יקר, אני לא בטוח אם הייתי רוצה לנסות את זה שוב.
אכלנו משהו קטן בקפטריה המקומית בזמן שחיכינו להכנת התמונות, הסרטון והמגנטים. כשיצאנו מהמקום החל לרדת גשם, ואנחנו הודינו למזלנו הטוב, וקצת ריחמנו על אלה שהגיעו ונאלצו לחזור על עקבותיהם בגלל מזג האוויר. חזרנו לנחשולים בשעת צהריים מוקדמת ומיקה הלכה להשלים שעות שינה בזמן שאני ראיתי טלויזיה ושיחקתי במחשב. בערב נסענו לזכרון כדי לאכול ארוחת ערב במסעדת המבורגרים עם אסף וגלית, שבאו במיוחד מת"א כדי לפגוש אותנו. בזמן שהמתנו למנות הראינו להם קצת מהתמונות של אותו בוקר וסיפרתי לה םעל החוויה. ההמבורגרים היו טובים, ואף אחד לא יצא משם רעב, בלשון המעטה; למעשה אחרי האוכל מיקה גררה אותי למסע רגלי באזור בין הדירות השכורות בהן גרה בילדותה, גם בשביל להוריד את האוכל.
בשבת התעוררנו בעצלתיים ליום בהיר אך קר. אכלנו ארוחת בוקר והסתובבנו קצת בכפר הנופש ועל חוף הים היפהפה (הנתון בסכנה כרגע). לאחר הטיול הקצר חזרנו לחדרנו הקט, ובילינו בו את רוב היום שנותר עד לעזיבת המקום במנוחה ובאפס מעשה. לאחר שפינינו את החדר נסענו לחיפה, כדי להיות קצת עם ההורים, ובערב חזרנו הביתה.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים