יום חמישי, 21 במאי 2009

21/9/07 - להסה

[הקודם]

הבוקר קמנו ב 8:00, למרות שלון לא כ"כ ישן בלילה מרוב הכאבים. הוא התקשר לביטוח המטיילים בארץ ודיבר עם מישהי שאישרה לו ששימוש באנטיביוטיקה יכול לעזור לו. מזל שבארוחת הבוקר היתה חביתה מקושקשת שהוא יכול לאכול בלי ללעוס.

יצאנו ברגל לכיוון ארמון פוטאלה. הקבוצה הגדולה התפצלה, כשאני בחלק האחורי ולון עם ההולנדים בחלק הקדמי עם המדריך. החלק הקדמי הובל ע"י המדריך לכניסת הקבוצות בצדו המזרחי של הארמון, בעוד החלק האחורי, ללא הדרכה, שוטט לכיוון הכניסה הראשית (הדרומית) ומשם לכניסה המערבית, לפני שהבנו שמשהו פה לא בסדר. חזרנו חזרה לכניסה הדרומית, שם מצא אותנו המדריך וזירז אותנו לרוץ לכיוון כניסת הקבוצות, אחרת לא ניכנס בזמן. רצנו אחריו, ונכנסנו ברגע האחרון, רצים את כל הדרך לראש הגבעה, אל תוך הארמון האדום.

אחרי שעצרתי כדי להרגע מהמרתון הלא-מתוכנן, התחלנו לשוטט בין החדרים השונים בארמון (שבו אסור לצלם, והחיילים הסינים אוכפים זאת). בשלב הזה כבר חברתי ללון ולהולנדים. בכל חדר ישנו שלט (גם באנגלית) המתאר את מטרתו של החדר, את איזה דלאי-לאמה הוא שירת ואיזה בודהה אפשר לראות בו. למאמינים הבודהיסטים, הביקור בארמון הוא הדבר הקרוב ביותר לפגישה עם הדלאי-לאמה (במיוחד אם הם טיבטים, שלא יכולים לצאת מגבולות סין), וההתרגשות ניכרת בעיניהם. אנחנו, לעומת זאת, הסתכלנו בשאט-נפש על חדרי המגורים והתפילה של הדלאי-לאמה השונים, אשר בכל אחד מוצב חייל סיני.

מעבר לחדרים הפרטיים ישנם גם אולמות רשמיים, ששימשו כאולמות פונקציונליים בזמן העצמאות הטיבטית. באולמות אלה למעשה פעלה הממשלה הטיבטית. חדרים נוספים מכילים קברים ענקיים, מצופים טונות של זהב ואבנים יקרות, לכל דלאי-לאמה. וכמובן שאי-אפשר בלי כמה חדרים של פסלי בודהה.

לאחר שיצאנו מהארמון סיפרתי למאהש את סיפורה של תנועת הציונות והקמת מדינת ישראל, לאחר שאתמול במנזר Sera העברתי לו קורס מזורז בהיסטוריה של העם היהודי לדורותיו עד חורבן בית שני. המשכנו ללכת לכיוון ככר בארקור, כדי לחפש מסעדה מסוימת ש-LP המליץ עליה. מצאנו מסעדה מומלצת אחרת, ממש ממול, ואכלנו ארוחת צהריים מצוינת. אחרי הארוחה תפסנו מונית, אבל מכיוון שבמונית נכנסים רק 4 נוסעים, מאהש אמר שאין לו בעיה לחזור למלון ברגל, וכך היה.

כשהגענו למלון לון התמוטט על המיטה בכאבים חזקים, ואחרי אקמול הצליח להרדם לשעה מול Biz China. ב 15:00 בא לאסוף אותנו אוטובוס כדי לנסוע רחוב וחצי אל מקדש ג'וקאנג Jokhang, שנמצא בככר בארקור. הגענו אל הכיכר ונכנסנו אל המקדש, המקושט בגגות זהובים עם פסלונים מזהב וקישוטים לרוב. סיירנו בצדו החיצוני של המקדש, סביב החצר המרכזית, ועלינו לקומה השנייה והשלישית, משם נשקף נוף יפהפה של העיר והארמון, עם ההרים הסובבים את להסה.

בלא הדרכה, רוב חלק מהקבוצה היה בטוח שבזה מסתיים הסיור ואנשים עזבו את שטח המקדש בלי לראות את האטרקציה המרכזית: המקדש עצמו. ההולנדים, למשל, רצו לצרוב איזה דיסק, ולכן הם הלכו לאנשהו, לא לפני שקבענו איתם להפגש לארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו צהרייים, מסעדת מלון Snowlands. הסתובבנו שנינו עם מאהש, נכנסנו לתוך המקדש עצמו, וראינו אפילו איזשהו מעבר שלא אמור להיות פתוח לתיירים.

המקדש הוקם במאה ה-7 ע"י המלך הטיבטי הראשון, אשר קיבל עליו את הבודהיזם בהשראת נשותיו הבודהיסטיות, הנפאלית והסינית. במקדש מצויות דמויות הבודהה העתיקות והחשובות ביותר בעולם, ולכן המקדש מהווה את לבו של העולם הבודהיסטי, והבודהיסטים עולים אליו לרגל ממרחקים, משתטחים על הקרקע תוך כדי התקדמות.

לאחר הביקור בלב המקדש (בו אסור לצלם), יצאנו והקפנו את המקדש בנתיב בו הולכים העולים לרגל, רחובות מלאי שוק מזכרות אחד ענק. קנינו עוד גלגל תפילה ידני קטן וצעיף צבעוני, מהסוג שהמאמינים שמים על פסלי הבודהה.

הגענו למסעדה קצת לפני ההולנדים, הזמנו שתיה עד שהם הגיעו, ואכלנו כולנו יחדיו ארוחת ערב. תוך כדי הארוחה לון ביקש ממאהש שידבר עם סוכן הנסיעות רם בקטמנדו, כדי לדחות את הטיסה של מחר מקטמנדו לפוקארה, על מנת שלון יוכל לראות רופא שיניים מומלץ בקטמנדו כבר מחר. מאהש הוא סוכן נסיעות בעצמו (הוא טייל עמנו בתור סוג של טיול הכנה) ולכן הם הבינו זה את זה מצוין. הטיסה תדחה ביום, ולון יוכל לראות רופא, ובמידת האפשר גם יעבור מחר טיפול חירום.

לאחר הארוחה הטובה (אם כי קצת חריפה...) לון תפס מונית בחזרה למלון עם ההולנדים, ואני החלטתי להצטרף למאהש ולהוריד את האוכל בהליכה. הלכנו ברגל לכיוון הככר הגדולה שמול הארמון, כדי לראות אותו מואר בתאורת לילה מלאה (השעה היתה 20:00 והיו דמדומים). לאחר המתנה קצרה בככר החושך ירד והארמון החל להיות מואר בצורה מרשימה. מאחורינו, ליד האנדרטה הסינית ל"שחרור" טיבט, התקיים מופע "מים רוקדים", דומה לזה המתקיים בלאס-וגאס, עם שירים סיניים מן הסתם. היה מרשים, מרהיב ומקסים. צילמתי סרטון כמיטב יכולתי. בנוסף, כמובן צילמתי לכיוון השני צילומי לילה של הארמון.

חזרנו ברגל למלון, ולפני שסגרנו את היום עוד עלינו לגג המלון כדי לראות את הארמון המואר ממנו, וגם מרחוק הארמון עדיין מאוד מרשים.

לון סובל מכאבים חזקים, ולכן הלך לישון זועף ועצבני (באופן מובן) ואני אעזור לו בבוקר לארוז. בבוקר אוסף אותנו אוטובוס אל שדה התעופה של להסה, מרחק +50 ק"מ, ונטוס לקטמנדו.

אי אפשר לומר שמיצינו את טיבט, אפילו לא קרוב. אבל קיבלנו טעימה של הדברים החשובים, האתרים והאנשים, ותחושה של העם הטיבטי על קורותיו ואמונותיו. מחר עוזבים את טיבט (ואת סין) וחוזרים לנפאל, כדי להשלים (בשאיפה רבה) את הטיול.

[הבא]

יום שני, 18 במאי 2009

20/9/07 - להסה

[הקודם]

על הבוקר לון הודיע לי שדלקת שיניים ישנה נושנה פתאום התעוררה לחיים, והוא צריך טיפול שורש. במהלך היום הוא לקח אדוויל ועכשיו לפני השינה גם כדור אנטיביוטי כלשהו. נראה מה יהיה. אלה לא המדינות הנכונות לחוות בהן כאבי שיניים או מחלות כלשהן בכלל.

ארוחת הבוקר הפתיעה אותנו. במקום השילוש המקודש תה-טוסט-ביצה קשה קיבלנו בופה עם אפשרות לקפה או חלב חם, קורנפלקס, וכמובן גם טוסטים, ריבה, וביצים קשות. יצאנו מרוצים מהארוחה.

היום טיילנו דווקא במנזרים מחוץ לעיר. ב 9:30 אסף אותנו מיניבוס (שהיה קצת קטן מדי וחלק מהקבוצה נאלץ לעמוד) ונסענו לכיוון מנזר דרפונג Drepung, מצפון מערב לעיר. זהו אחד המנזרים החשובים למסדר הבודהיסטי גלוג Gelugpa ואחד הגדולים בעולם.

במנזר נמצא ארמון גאנדן Ganden, שהיה כס השלטון של הדלאי-לאמה השני עד החמישי (החמישי הוא זה שבנה את ארמון פוטאלה בתוך להסה, וקבע את להסה בתור עיר הבירה). בארמון אולמות תפילה מרהיבים, חדריהם הפרטיים (והסגפניים, יש לומר) של הדלאי-לאמה השונים שחיו במקום, קבריהם (או לפחות שרידיהם לאחק קבורת השמיים) וגם אולם קבלת הקהל. הארמון מעוטר בציורי קיר ופסלי דמויות הבודהה לרוב, ותוכנו של המנזר כמעט ולא נפגע במהפיכת התרבות של שנות ה-60, למזלנו.

משם עברנו לאולם האסיפה, שדומה לאולם האסיפה שבמנזר בגיאנטסה, ואין הרבה מה להרחיב עליו, מעבר להסברים על כל דמות, ציור וקישוט בהקשר הבודהיסטי שלהם, מה שלא אומר לנו הרבה בתור לא-בודהיסטים.

בשטח המנזר, שפעם הכיל כ-5500 נזירים וכיום מונה רק מאות בודדות, ישנם גם מבנים גדולים ומפוארים נוספים, אבל הספקנו לבקר רק במקצת ממה שיש לראות במנזר, בעיקר בגלל הזמן שנגזל עבור צילומי חצובה (אגב, בכל מבנה השארנו כסף עבור צילום – סה"כ Y80 רק על הזכות לצלם!) וגם בגלל שב 12:30 האוטובוס אסף את כולם בחזרה למלון, משאיר אותנו עם תחושת החמצה.

ההולנדים היו רעבים מאוד ולכן הלכנו לאכול במסעדה של המלון, שאתמול היתה סבירה. היום הגענו אליה בסביבות 13:00 כשהיא עדיין היתה ריקה, והזמנו אוכל. ההולנדים הזמינו קצת לפנינו, וקיבלו את המנות שלהם די מהר, ואני קיבלתי את שלי קצת יותר מאוחר. לון קיבל אך ורק את השתיה. לאחר המתנה די ארוכה פשוט קמנו ושילמנו את החשבון פחות המנה של לון, וכנראה שלא נאכל שם מחר מעבר לארוחת הבוקר.

אחרי מנוחה קצרה הגיע המיניבוס שוב ב 15:00 כדי לאסוף אותנו, הפעם למנזר Sera, מצפון לעיר. בהגיענו, המדריך אמר ששעת היעד היא 16:30, אך למודי לקח מהבוקר דחינו אותה ל 17:00.

מנזר זה דומה למנזר Drepung, אבל קטן ממנו ופחות מרשים. הדבר הייחודי בו, לשמו הגענו אחה"צ, הוא חצר הויכוחים, שם מדי יום בין 15:00-17:00 יושבים הנזירים ומדסקסים ענייני דת, כאשר אחד עומד מול אחד אחר (או שניים) ושואל אותו שאלות, תוך שהוא מכה כף אל כף בתנועה מוזרה. עמדנו (ישבנו) המומים ומשועשעים נוכח הטקס המוזר הזה.

ייחודו של מנזר זה הוא בכמות בתי הספר בו, ובחשיבותם לעולם הבודהיסטי. רובם עוברים כרגע שיקום (ושוב תודה לסינים). מבחינות אחרות, המנזר לא מרשים כמו זה שראינו בבוקר, אבל מיצג חצר הויכוחים היה נחמד. בסופו של דבר המדריך צדק, וב 16:30 מצאנו את עצמנו מחכים לאוטובוס.

חזרנו למלון, שמנו את הדברים ויצאנו עם ההולנדים לאזור הרובע הטיבטי, לאותו מלון שבו אכלנו אתמול בערב. מול
אותו מלון ישנו אינטרנט-קפה שדומה יותר למפעל. אולם ענק, שורות-שורות של מחשבים ולידם יושבים צעירים סינים ומשחקים משחקי מחשב או גולשים באינטרנט. עבור Y3 לשעה, תפסנו שלושה מחשבים. ההולנדים השתמשו בשניים ואנחנו השתמשנו באחד נוסף. העלינו תמונות נבחרות מתוך מה שצילמנו עד עכשיו לאתר של Picasa (תחת החשבון שלי) ושלחנו אימייל עם לינק לאלבום בתפוצת משפחה וחברים.

הלכנו לאכול באותה מסעדה ממול, כאשר לון לועס בעדינות, ומשם תפסנו מונית בחזרה למלון.

[הבא]

יום רביעי, 13 במאי 2009

הטיול לאילת

ברביעי שעבר אמא שלי ויעל הגיעו אלינו בערב כדי לישון אצלנו. בחמישי על הבוקר יצאנו לכיוון דרום, נוסעים מול הפקקים לתוך גוש דן, בדרכנו לאילת. בדרך עצרנו בצומת קסטינה לארוחת בוקר, בשדה בוקר לתדלוק ובמצפה רמון לתצפית קצרה על המכתש. הגענו לאילת בסביבות 14:00, זרקנו את המזוודות במלון ונסענו למרכז העיר כדי לקנות כמה דברים, ביניהם טיולון חדש לכרמל.

אחה"צ, אחרי מנוחת צהריים קלה, לקחנו את כרמל לחוף הים בפעם הראשונה בחייה. הים הדהים אותה, והיא הסתכלה בחשדנות ועניין בגלים. מה שעניין אותה עוד יותר היה הזיפזיף על החוף, משובץ בשברי צדפים ואבנים חלקות אחרות. אחרי ארוחת ערב מיקה השכיבה את כרמל לישון, ואני נסעתי עם אמא ויעל לקניון לקנות מצופים לכרמל ועוד איזה בגד ליעל. כשחזרנו למלון היתה מסיבה רועשת על החוף, שסירבה להגמר עד 23:30 בערך, והפריעה לנו לישון. זה מאוד מטריד כשהחדר לא אטום לרעש כמו שצריך, אבל זה בגלל שהמלון עצמו ישן ולא עבר שיפוץ רציני כבר כמה שנים טובות.

בשישי קמנו מוקדם בבוקר (זה לא אנושי להתעורר ב6:00 ביום של נופש במלון!!!) ואחרי ארוחת הבוקר נסענו לתמנע, מרחק חצי שעה נסיעה צפונה מאילת. פארק תמנע היום מסודר ומאורגן כאתר תיירות למיטיבי לסת, כאשר אפשר לעשות בו מסלולי הליכה, אבל בין האטרקציות ישנו כביש ואפשר בקלות להגיע עם הרכב. בכל זאת לקחתי את כרמל עם המנשא החדש כשהגענו לעמודי שלמה, וגם צילמתי לא מעט.
התחלנו כאמור בעמודי שלמה, צוק סלע רך שנשחק בצורת עמודים מעניינים. במקום היה גם מקדש מצרי של כורי הנחושת, שהשאירו אחריהם גם גרפיטי בצורת הירוגליפים. משם המשכנו לאגם המלאכותי, בו שטנו בסירת פדאלים, מילאנו בקבוקי פלסטיק קטנים בחול צבעוני ואכלנו גלידה.
ראינו את הסרטון הנחמד שמתאר את ההיסטוריה של המקום ואת הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בו, את העמים ששלטו בו ואת תעשיית המכרות שפעלה בו עד אמצע המאה ה-20, והכל ב360 מעלות (הבמה עליה יושב הקהל מסתובבת... אפקט נחמד).
בשלב הזה כרמל כבר היתה עייפה, וגם מיקה התחילה לאבד סבלנות. אילוץ נוסף היה שהיינו צריכים להגיע לאילת בחזרה בשעה סבירה כדי לקנות כמה דברים קטנים לפני כניסת השבת, ולכן נשאר לנו זמן רק לקפוץ לראות את הפטריה ועוד להציץ בסלע הקשתות ואתר המכרות, שם אבני החול יוצרות ערבוביה של חול צבעוני בצבעים עזים ומרהיבים.

חזרנו לאילת לפני 15:00, קנינו מים, עיתון וקצת אוכל וחזרנו למלון. מיקה וכרמל הלכו לישון, ואני הלכתי לחדר של אמא ויעל לפתור את תשבץ התרתי-משמע. אחה"צ ירדנו שוב לחוף, שם כרמל שיחקה בדלי וכף בהנאה צרופה. אחרי ארוחת ערב מוקדמת נסענו למרכז העיר, שם הסתובבנו קצת על הטיילת. אילת היא עדיין אילת שהיתה תמיד, מלאה חיים, מוזיקה, אורות צבעים, וערסים.

שבת היה יום הבטן-גב. בבוקר, אחרי ארוחת בוקר, לקחנו את כרמל עם בגד ים ומצופים לבריכת הפעוטות. כרמל ישבה על אחת המדרגות והשפריצה באושר לכל הכיוונים. הבעיה היחידה היתה הרוח הקרירה שגרמה לכרמל לרעוד ממש ברגע שהוצאנו אותה מהמים. זה לא הרס לה את החוויה, אבל אנחנו עטפנו אותה וחיבקנו אותה מכל עבר כדי לחמם אותה. ברגע שיגיע הקיץ ממש ניקח אותה לבריכה באזור הבית, שם היא תוכל להנות אפילו יותר.
לקראת הצהריים נסענו לפגוש את בעלי הבית שלנו, שהם אילתים. ישבנו אצלם שעה ומשהו וקשקשנו על הא ועל דא, וגם קצת על הדירה והחוזה שעומד לפוג. הם זוג מבוגר, שמתגורר באילת כבר יותר מחמישים שנה, ויש להם חמישה ילדים ושלושה עשר נכדים. ריבוי הנכדים גם גרם לכך שהבית שלהם מלא כל טוב צעצועים ומוצרי ילדים אחרים, וכרמל לא נחה שם לרגע.
בצהריים מיקה השכיבה את כרמל והלכה לישון בעצמה, ואני ירדתי עם אמא ויעל לחוף כדי לשרוץ על כסאות ולהמשיך לפתור תשבצים. אחה"צ נסענו שוב לטיילת, קצת להסתובב, וחזרנו למלון לארוחת ערב. אחר כך, כשכרמל הלכה לישון, מיקה התחילה לארוז (תוך כדי צפייה ב"השרדות") ואני הלכתי לחדר השני כדי לראות "אחד נגד מאה".

ביום ראשון אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו את יתר החפצים שלנו, ויצאנו מהמלון ב10:30 לכיוון צפון, כאשר אמא ויעל עזבו את המלון כשעתיים יותר מאוחר לכיוון שדה התעופה. הן טסו לנתב"ג ומשם ברכבת לחיפה, בעוד אנחנו שרכנו את דרכנו צפונה דרך כביש הערבה, דרך דימונה, לבאר-שבע, שם עצרנו לאכול צהריים. לאחר הארוחה המשכנו דרך כביש 40 צפונה עד הוד השרון.

היה מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות את זה שוב. עכשיו שהמנשא הוכיח את עצמו, אני צופה לנו קיץ של טיולים. אולי לא כל שבת, אבל יותר מהקיץ הקודם לבטח.

יום שבת, 2 במאי 2009

אקטואליה 2/5

קיוויתי שלא ייקח לי חודשיים לעדכן שוב... וצדקתי. לקח יותר.

בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.

בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.

אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.

כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.

שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.

בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.

בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.

באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.

בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.

בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...

בפעם הבאה: אילת!

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים