יום חמישי, 21 במאי 2009

21/9/07 - להסה

[הקודם]

הבוקר קמנו ב 8:00, למרות שלון לא כ"כ ישן בלילה מרוב הכאבים. הוא התקשר לביטוח המטיילים בארץ ודיבר עם מישהי שאישרה לו ששימוש באנטיביוטיקה יכול לעזור לו. מזל שבארוחת הבוקר היתה חביתה מקושקשת שהוא יכול לאכול בלי ללעוס.

יצאנו ברגל לכיוון ארמון פוטאלה. הקבוצה הגדולה התפצלה, כשאני בחלק האחורי ולון עם ההולנדים בחלק הקדמי עם המדריך. החלק הקדמי הובל ע"י המדריך לכניסת הקבוצות בצדו המזרחי של הארמון, בעוד החלק האחורי, ללא הדרכה, שוטט לכיוון הכניסה הראשית (הדרומית) ומשם לכניסה המערבית, לפני שהבנו שמשהו פה לא בסדר. חזרנו חזרה לכניסה הדרומית, שם מצא אותנו המדריך וזירז אותנו לרוץ לכיוון כניסת הקבוצות, אחרת לא ניכנס בזמן. רצנו אחריו, ונכנסנו ברגע האחרון, רצים את כל הדרך לראש הגבעה, אל תוך הארמון האדום.

אחרי שעצרתי כדי להרגע מהמרתון הלא-מתוכנן, התחלנו לשוטט בין החדרים השונים בארמון (שבו אסור לצלם, והחיילים הסינים אוכפים זאת). בשלב הזה כבר חברתי ללון ולהולנדים. בכל חדר ישנו שלט (גם באנגלית) המתאר את מטרתו של החדר, את איזה דלאי-לאמה הוא שירת ואיזה בודהה אפשר לראות בו. למאמינים הבודהיסטים, הביקור בארמון הוא הדבר הקרוב ביותר לפגישה עם הדלאי-לאמה (במיוחד אם הם טיבטים, שלא יכולים לצאת מגבולות סין), וההתרגשות ניכרת בעיניהם. אנחנו, לעומת זאת, הסתכלנו בשאט-נפש על חדרי המגורים והתפילה של הדלאי-לאמה השונים, אשר בכל אחד מוצב חייל סיני.

מעבר לחדרים הפרטיים ישנם גם אולמות רשמיים, ששימשו כאולמות פונקציונליים בזמן העצמאות הטיבטית. באולמות אלה למעשה פעלה הממשלה הטיבטית. חדרים נוספים מכילים קברים ענקיים, מצופים טונות של זהב ואבנים יקרות, לכל דלאי-לאמה. וכמובן שאי-אפשר בלי כמה חדרים של פסלי בודהה.

לאחר שיצאנו מהארמון סיפרתי למאהש את סיפורה של תנועת הציונות והקמת מדינת ישראל, לאחר שאתמול במנזר Sera העברתי לו קורס מזורז בהיסטוריה של העם היהודי לדורותיו עד חורבן בית שני. המשכנו ללכת לכיוון ככר בארקור, כדי לחפש מסעדה מסוימת ש-LP המליץ עליה. מצאנו מסעדה מומלצת אחרת, ממש ממול, ואכלנו ארוחת צהריים מצוינת. אחרי הארוחה תפסנו מונית, אבל מכיוון שבמונית נכנסים רק 4 נוסעים, מאהש אמר שאין לו בעיה לחזור למלון ברגל, וכך היה.

כשהגענו למלון לון התמוטט על המיטה בכאבים חזקים, ואחרי אקמול הצליח להרדם לשעה מול Biz China. ב 15:00 בא לאסוף אותנו אוטובוס כדי לנסוע רחוב וחצי אל מקדש ג'וקאנג Jokhang, שנמצא בככר בארקור. הגענו אל הכיכר ונכנסנו אל המקדש, המקושט בגגות זהובים עם פסלונים מזהב וקישוטים לרוב. סיירנו בצדו החיצוני של המקדש, סביב החצר המרכזית, ועלינו לקומה השנייה והשלישית, משם נשקף נוף יפהפה של העיר והארמון, עם ההרים הסובבים את להסה.

בלא הדרכה, רוב חלק מהקבוצה היה בטוח שבזה מסתיים הסיור ואנשים עזבו את שטח המקדש בלי לראות את האטרקציה המרכזית: המקדש עצמו. ההולנדים, למשל, רצו לצרוב איזה דיסק, ולכן הם הלכו לאנשהו, לא לפני שקבענו איתם להפגש לארוחת ערב באותה מסעדה בה אכלנו צהרייים, מסעדת מלון Snowlands. הסתובבנו שנינו עם מאהש, נכנסנו לתוך המקדש עצמו, וראינו אפילו איזשהו מעבר שלא אמור להיות פתוח לתיירים.

המקדש הוקם במאה ה-7 ע"י המלך הטיבטי הראשון, אשר קיבל עליו את הבודהיזם בהשראת נשותיו הבודהיסטיות, הנפאלית והסינית. במקדש מצויות דמויות הבודהה העתיקות והחשובות ביותר בעולם, ולכן המקדש מהווה את לבו של העולם הבודהיסטי, והבודהיסטים עולים אליו לרגל ממרחקים, משתטחים על הקרקע תוך כדי התקדמות.

לאחר הביקור בלב המקדש (בו אסור לצלם), יצאנו והקפנו את המקדש בנתיב בו הולכים העולים לרגל, רחובות מלאי שוק מזכרות אחד ענק. קנינו עוד גלגל תפילה ידני קטן וצעיף צבעוני, מהסוג שהמאמינים שמים על פסלי הבודהה.

הגענו למסעדה קצת לפני ההולנדים, הזמנו שתיה עד שהם הגיעו, ואכלנו כולנו יחדיו ארוחת ערב. תוך כדי הארוחה לון ביקש ממאהש שידבר עם סוכן הנסיעות רם בקטמנדו, כדי לדחות את הטיסה של מחר מקטמנדו לפוקארה, על מנת שלון יוכל לראות רופא שיניים מומלץ בקטמנדו כבר מחר. מאהש הוא סוכן נסיעות בעצמו (הוא טייל עמנו בתור סוג של טיול הכנה) ולכן הם הבינו זה את זה מצוין. הטיסה תדחה ביום, ולון יוכל לראות רופא, ובמידת האפשר גם יעבור מחר טיפול חירום.

לאחר הארוחה הטובה (אם כי קצת חריפה...) לון תפס מונית בחזרה למלון עם ההולנדים, ואני החלטתי להצטרף למאהש ולהוריד את האוכל בהליכה. הלכנו ברגל לכיוון הככר הגדולה שמול הארמון, כדי לראות אותו מואר בתאורת לילה מלאה (השעה היתה 20:00 והיו דמדומים). לאחר המתנה קצרה בככר החושך ירד והארמון החל להיות מואר בצורה מרשימה. מאחורינו, ליד האנדרטה הסינית ל"שחרור" טיבט, התקיים מופע "מים רוקדים", דומה לזה המתקיים בלאס-וגאס, עם שירים סיניים מן הסתם. היה מרשים, מרהיב ומקסים. צילמתי סרטון כמיטב יכולתי. בנוסף, כמובן צילמתי לכיוון השני צילומי לילה של הארמון.

חזרנו ברגל למלון, ולפני שסגרנו את היום עוד עלינו לגג המלון כדי לראות את הארמון המואר ממנו, וגם מרחוק הארמון עדיין מאוד מרשים.

לון סובל מכאבים חזקים, ולכן הלך לישון זועף ועצבני (באופן מובן) ואני אעזור לו בבוקר לארוז. בבוקר אוסף אותנו אוטובוס אל שדה התעופה של להסה, מרחק +50 ק"מ, ונטוס לקטמנדו.

אי אפשר לומר שמיצינו את טיבט, אפילו לא קרוב. אבל קיבלנו טעימה של הדברים החשובים, האתרים והאנשים, ותחושה של העם הטיבטי על קורותיו ואמונותיו. מחר עוזבים את טיבט (ואת סין) וחוזרים לנפאל, כדי להשלים (בשאיפה רבה) את הטיול.

[הבא]

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים