יום שני, 16 במרץ 2009

19/9/07 - להסה

[הקודם]

במזג אויר קפוא יצאנו הבוקר ב 4:00 לדרכנו לכיוון אגם ימדרוק Yamdrok Tso, בדרך מתפתלת שחלקה דרך עפר, חלקה כביש סלול, וחלקה במצב ביניים. לאחר כשעתיים וחצי של נסיעה קפואה לצלילי מיטב שירי השמאלץ הסיניים, עצרנו בעיירה בדרך כדי לאכול ארוחת בוקר, אותה קיבלנו בשקית עוד בגיאנטסה. במסעדה בה ישבנו היתה מלצרית אחת עייפה, ממנה קנינו שתייה חמה. שנינו לקחנו תה חמאה, שבעיני היה דוחה אבל לון אמר שהוא סביר.

בשעה 7:30, לקראת הזריחה, המשכנו בנסיעה לכיוון האגם, כאשר אנו עוצרים לידו כל כמה ק"מ לתצפית. האגם, לפחות החלק הקטן שראינו בתחילה, יבש כמעט לחלוטין באזורים מסוימים (בגלל שאיבת מים של הסינים), וזה עצוב לראות. כאשר זרחה השמש מעל הגבעות ממול נגלה לעינינו אגם צר וארוך בין רכסי הרים, ומעבר להם רכסים גבוהים ומושלגים, רחוקים עשרות רבות של ק"מ מאיתנו. השמיים הבהירים לחלוטין, שסיפקו לנו בנסיעה של לפנות בוקר מפגן אסטרונומי מרשים, אפשרו לנו ראות כמעט מושלמת לאור היום.

עלינו עם הכביש לאורך האגם לכיוון מעבר ההרים Kamba La (בגובה 4800 מ'), הנמצא כ-300 מ' מעל האגם. הנוף בשעת הבוקר המוקדמת היה פשוט מטמטם. התמונות, גם אם יצאו טובות, לא יכולות להעביר את החוויה. אגב, יכול להיות ששתיתי מספיק, ויכול להיות שפשוט התרגלתי לגבהים האלה, אבל בכל מקרה לא הרגשתי אפילו קצהו של כאב-ראש, וגם לון כנ"ל.

ירדנו את צידו השני של הרכס, הרחק מהאגם לכיוון להסה Lhasa, לאורך נהר Kyi-Chu הרחב. הגענו ללהסה והופתענו לגלות עד כמה להסה גדולה ומודרנית. הגענו למלון מוקדם מאוד, ובזה הסתיימו פעילויות הקבוצה להיום, משמע יתר היום היה חופשי כרצוננו.

אכלנו צהריים במסעדה של המלון, שהיא מלכודת תיירים בעקרון, אבל לפחות לא כמו זו שבה אכלנו אתמול בגיאנטסה. האוכל בסדר גמור, המחירים קצת גבוהים. הצטרף אלינו הבחור הנפאלי, Mahesh, וביחד יצאנו אחרי האוכל לשוטט ברגל לכיוון בזאר בארקור Barkhor, עוד שוק מזכרות מהסוג שכבר נתקלנו בו בכל מקום. עדיין, קנינו כמה חולצות T ומזכרות למשפחה של לון.

המשכנו ברגל לכיוון ארמון פוטאלה Potala, ארמון החורף של הדלאי-לאמה. מול הארמון ישנה ככר ענקית, ממנה צילמתי את החזית המרשימה של הארמון.

הזוג ההולנדי נסע בינתיים לאכול צהריים בעצמו ולארגן כרטיסי רכבת לבייג'ינג (יומיים נסיעה!). כשחזרנו למלון הם כבר היו שם אחרי שסיימו את עסקיהם. הלכנו עם אילונה לצרוב את התמונות מ-3 המצלמות (שלנו, של מאהש, ושל ההולנדים) על DVD אחד, עם עותק לכל אחד. לון, שהספיק בצהריים לסייר בין חנויות המחשבים בשדירה של המלון כדי לאסוף כרטיסי ביקור (זו הוצאה מוכרת לנסוע לסין, לא?), הוביל אותנו לחנות היחידה בה אחד המוכרים דובר אנגלית, וזה הוביל אותנו למעבדה כדי להעתיק את התמונות להארד-דיסק אחד למטרת צריבה. הצריבה עצמה לקחה קצת יותר מדי זמן, ולכן נחזור לקחת את הDVD מחר (ואז גם נשלם כמובן).

מאהש הלך לאכול עם חבורה אחרת, ואנחנו תפסנו מונית עם ההולנדים אל מסעדה נחמדה שהומלצה ע"י Lonely Planet (אאאמן) ברובע הטיבטי של העיר (המלון ממוקם ברובע הסיני העשיר והמודרני, לעומת הרובע הטיבטי, היותר צבעוני ויותר אותנטי). אכלנו וקשקשנו והיה מאוד נחמד. חבל שבעוד יומיים דרכינו נפרדות.

חזרנו למלון במונית והתארגנו לשינה, לצליליה של עוד מהדורה של Biz China. מחר קמים רגיל, ומסיירים באתרים בעיר.

[הבא]

יום ראשון, 8 במרץ 2009

ברוך שלא עשני אישה

הקטע הבא נכתב לפני שלוש שנים, וכמה חבל שהוא עדיין רלוונטי.

היום יום האישה הבינלאומי, שבועות ספורים אחרי יום המשפחה ויום האם. לכאורה, עוד חג שהומצא על ידי יצרני השוקולדים ומגדלי הפרחים כדי לגרום למאות מיליונים של חברים/בעלים לקנות משהו קטן לאישה. לכאורה, עוד אחד מאותם חגי אהבה שמתווספים לשרשרת של אירועים סכריניים שכל תוכנם בקליפתם המצועצעת, עוד זיוף שעומקו עבה כנייר.

בפועל, ישנה סיבה מצוינת לערוך יום כזה, ועוד בינלאומי. מצב הנשים במדינה נאורה ומערבית כמו שלנו (עאלק) אמנם טוב מרוב העולם, אבל עדיין הינו בכי רע. מזעזע לחשוב שיש עדיין מקומות בעולם בהם האישה היא רכוש, ולא תמיד רכוש יקר. ישנם מקומות בהם חיית משק בריאה שווה יותר מאישה חולה, לפעמים אפילו יותר מאישה בריאה. ועדיין, גם במקומותינו עדיין שומעים על רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, בגלל שהבת העזה להביע את רצונה לצאת עם אדם שהוריה אינם רואים בעין יפה.

החוק הוא מאוד פרוגרסיבי בענייני נשים: שוויון זכויות והזדמנויות, שכר שווה, אפליה מתקנת במקומות מסוימים, וכמובן הגנה מפני הטרדות כאלו ואחרות. ועדיין, נשים ממשיכות להתקל בתקרת זכוכית במקומות רבים, נשים ממשיכות להרוויח פחות (לעיתים עד כדי עשרות אחוזים פחות מגברים הנושאים באותו תפקיד), מספר ההטרדות רק גדל מיום ליום, ואני מוכן להתערב שגם בכנסת הבאה עלינו לרעה לא יהיו יותר ממניין נשים.

הדת (לא משנה איזו) הרבה יותר שמרנית, מכיוון שנכתבה בשלמותה ע"י גברים, ולמען גברים. האישה נמכרת ע"י אביה לבעלה, ומאותו רגע היא עוברת משירות אביה לשירות בעליה החדשים. היהדות מנחמת את הסחורה, סליחה - האישה, בהקציבה לה תקציב מסוים למקרה שלבעל יימאס ממנה (אותו סכום הרשום בכתובה). אבל גם ביהדות קול באישה ערווה, והאישה היא טמאה שבועיים בכל חודש, כלומר מחצית מחייה הבוגרים. זו אינה שנאת נשים בהכרח... זו המציאות, כפי שהיא משתקפת בראי האמונה בערכים שפג תוקפם.

בכל בוקר קם כל יהודי מאמין ואומר את תפילת שמונה-עשרה, בה נאמר בין היתר: "ברוך שלא עשני אישה". אני יודע שהמשפט הזה מרגיז נשים רבות, שהרי באומרו דבר כזה, הגבר משתית את עליונותו על האישה שוב ושוב, יום אחר יום. אני אישית אומר את המשפט הזה לפעמים מתוך הכרת תודה, על שהטבע נתן לי חיים יותר קלים, חיים ללא מחזור, ללא הריון וללא לידה, חיים עם פיזיולוגיה ידידותית לדיאטה, חיים ללא אפליה לרעה על רקע מיני, חיים ללא שעון ביולוגי מתקתק בעוצמה הולכת וגוברת, חיים ללא פחד מהליכה ברחוב חשוך לבד, חיים ללא הערות סקסיסטיות וחשש מצביטות בישבן.

לא קל להיות אישה, אפילו בתחילת המאה ה-21. אשתי היא אישה מודרנית בת מעמד הביניים, נוהגת ברכב (נהגת שודים תל אביבית מנוסה), בעלת קריירה משלה ומרוויחה את לחמה בכבוד. ועדיין אני רואה דרכה את הקשיים הנוספים שיש לה, אותם קשיים שעבורה הם טבעיים, קשיים שאותם היא מקבלת בהבנה למעני ולמען עצמה, ולי נראים כה מיותרים, כה מיושנים.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים