יום שלישי, 24 ביוני 2008

אקטואליה 24/6

עבר חודש וחצי מאז העדכון האחרון שלי. יש לי תירוצים טובים, אל דאגה.
אז ככה...

אחרי שקיבלתי את המכתב התמוה מהבוס שלי, עשיתי מה שכל עובד במצבי היה עושה - פניתי לחברת השמה והתחלתי לחפש עבודה אחרת. בשני בערב שלחתי קו"ח באימייל, בשלישי הטלפון לא הפסיק לצלצל, וברביעי כבר הלכתי לראיון הראשון. במהלך החודש שאחר כך הלכתי לעשרות ראיונות, ונאלצתי לתאם ראיונות בעזרת היומן של גוגל לעשרה ימים או שבועיים קדימה. אין ספק, השוק חם.
חיפשתי עבודה מכוונת יותר לצד השרת, כלומר עבודה אלגוריתמית או תשתיתית, יותר מאשר עבודה גראפית בצד הלקוח. היו כמה חברות שבאמת רציתי להתקבל אליהן, רק מפני שנושא העבודה ריתק אותי. מדובר בנושאים כמו עיבוד שפה טבעית (תת-תחום של בינה מלאכותית), עיסוק בתשתיות מורכבות ומאתגרות או אפילו פיתוח אפליקציות פיננסיות. רוב החברות שהגעתי אליהן עוסקות בפיתוח אתר אינטרנט כזה או אחר, והציעו לי במקרה הטוב עבודה שווה בצד השרת ובצד הלקוח, ובמקרה הפחות טוב החברות מחפשות סתם עוד מפתח דפי אינטרנט.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה חשובה. אני כנראה עדיין לא בשל לעבודת צד-שרת אמיתית, ולראיה באותן חברות אליהן באמת רציתי להתקבל לא הצלחתי לעבור את הראיון הראשון (אם הגעתי אליו בכלל). לעומת זאת, בראיונות אצל חברות שחיפשו משהו לא מוגדר הצלחתי כמעט בכל פעם. אחרי הכל, חלק מהתפקיד שלי באינטרביט היה לעבור ראיונות...
בסופו של דבר קיבלתי שתי הצעות קונקרטיות משתי חברות סטארט-אפ. הראשונה מת"א (משמע פקקים אינסופיים כל בוקר בנסיעה מהוד השרון), נתנה לי הצעה יפה אבל משהו נראה לי קצת לא בסדר אצלם. לא יודע מה, לא יכול לשים אצבע על משהו ספציפי. אולי בגלל שהמוצר שלהם הוא צעצוע. החברה השניה נראתה לי הרבה יותר רצינית, מכל הבחינות, וגם נתנה לי הצעה טובה יותר. להצעה הזו הסכמתי, וחתמתי איתם על חוזה. אני מתחיל לעבוד אצלם ביום ראשון הקרוב.

בינתיים סיימתי את הפרוייקט אצל מוביילאקסס בלוד, שבועיים מאוחר מהצפוי, ונפרדתי בצער מהאנשים הנחמדים שם. אפילו קיבלתי מהם מתנת פרידה יפה - ספר מדריך מקצועי לצילום. באמצע היה שבועות (סופ"ש ארוך מאוד שישי-שני) וגם יום צילומים של "אחד נגד מאה" (עוד רגע נגיע גם לזה) ולכן גם תוספת הזמן של השבועיים לא הספיקו והשארתי לדפנה עבודה חצי-גמורה. לא נורא, אני חושב שהעבודה שעשיתי שם מספיק מסודרת כדי שהיא לא תלך לאיבוד.

ביום שני שעבר, יום לפני פקיעת הדד-ליין של מכתב הפיטורין, באתי לאינטרביט ודיברתי עם יורם, הבוס שלי, שהתחננן שאני אתן לו עוד כמה ימים, למרות שלא ראיתי מה הוא יכול להספיק לשלוף מהשרוול בפרק זמן קצר. הוא שלח לי באימייל הארכה של תוקף מכתב הפיטורין, למרות שאמרתי לו מפורשות שאני הולך לחתום על חוזה אצל אותה חברה, מה שאכן עשיתי באותו יום.
למחרת, 17/6, הלכתי לעוד ראיון מטעם אינטרביט, כדי לצאת ידי חובתי, וכדי לסיים את העבודה שלי שם תוך מילוי כל החובות. זה למעשה היה יום העבודה האחרון שלי באינטרביט. ביום רביעי בצהריים הודיע לי יורם שעברתי את הראיון והם רוצים אותי. מאוד הופתעתי, וקבענו פגישה ליום חמישי בצהריים.
בחמישי בבוקר שוחחתי עם עו"ד שעופר הפנה אותי אליו, וזה האחרון הבהיר לי שאם אני רוצה את פיצויי הפיטורין המגיעים לי, עלי להעלות דברים על הכתב בצורה חד משמעית, על מנת להסיר ספקות שאני אכן פוטרתי. שלחתי ליורם אימייל שהבהיר את העמדה שלי, והוא הבין את הדברים בדרכו שלו. כשבאתי להפגש איתו (והחזרתי את תג העובד ומפתחות הרכב), הוא דיבר איתי בצורה קורקטית והגיש לי תדפיס של התכתובת בינינו. הוא הסביר לי שהוא מצידו מצא לי פרוייקט ולכן הפיטורין מבוטלים, וצר לו שאני מתפטר. אני פוטרתי כמובן, ומגיעים לי פיצויים, אותם אני מתכוון לדרוש בכל דרך אפשרית. אני לא רוצה להגיע לבית דין לעבודה, ואני בטוח שגם יורם, אבל כנראה שלא יהיה מנוס.

כאמור, הייתי גם בצילומים של "אחד נגד מאה". בתחילת החודש קיבלתי טלפון מאיש ההפקה, שהודיע לי שביום רביעי 11/6 יתקיים יום הצילומים האחרון לעונה הנוכחית, ושאל אם אני מעוניין לבוא כדי להיות חלק מהנבחרת. עניתי מיד שכן, וידעתי שאצטרך לדחות את הראיונות שקבעתי לאותו יום.
ביום הצילומים הגעתי לחניון של רכבת מרכז בשעה 6:30 כדי לעלות על ההסעה של ההפקה. פגשתי שם בחור בשם גיורא שהיה איתי במיונים המוקדמים, והתחלנו לדבר על התוכנית ובכלל. בחור נחמד. הגענו לאולפנים בנווה אילן, שם צוות איפור עבד על כל אחד ואחד מאיתנו. הכל התנהל בעצלתיים, עד שהכניסו אותנו לאולפן הצילום כדי להתחיל בצילום התוכנית עצמה.
מנהלת ההפקה עשתה טעות פטאלית והכריזה באזנינו שזה יום צילום אחרון, והם כבר מתורגלים, והכל אמור לדפוק כמו שעון, ושסביר להניח שבעסק יסתיים עד 4 אחה"צ. מרפי האזין גם הוא, ובאמצע המשחק הראשון קרתה תקלה טכנית שאילצה את הצוות הטכני להחליף את מערכת ההצבעה בחלקה, תהליך שלקח כמעט שעה. בסופו של דבר הכל עבד, וצילמו שם שתי תכניות, עם הפסקת צהריים ביניהן. בסופו של דבר השתתפתי בכל המשחקים, והצלחתי אפילו להרוויח קצת כסף - 1500 שקל. גיורא ידידי הצליח קצת יותר - הוא הרוויח 35,000 שקל. כל הכבוד. את הכסף נקבל 60 יום אחרי שהתוכנית תשודר - כנראה באחד מסופי השבוע הקרובים. בסופו של דבר היתה חוויה מאוד נחמדה, ולא אתנגד לחזור עליה. נראה, אולי בעונה הבאה.

חיפוש הדירה בהוד השרון נשא פרי. אמנם ההיצע קטן מאוד, ובעלי הדירות עברו מהרבה דולרים להרבה מאוד שקלים (ללא כל פרופורציה, אבל ניחא), אבל בסופו של דבר מצאנו דירה ברחוב פדויים, בלב מגדיאל. הדירה בקומה שניה ללא מעלית, מיושנת בעיצובה, אבל נראית מתאימה לצרכינו. בעל הבית, שגר באילת, בחר בנו מכל אלה שרצו את הדירה, וסגרנו על שכ"ד של 3700 ש"ח לחודש. לא מעט (עשרות אחוזים יותר ממה שאנחנו משלמים היום!) אבל זה מה יש. לפחות העבודה החדשה שלי נושאת בצידה עליה של 25% בשכר...
עכישו מתחיל החלק הקשה. מצאנו חברת הובלות שלא תפשוט לנו את העור, ואפילו קיבלנו ממנה ארגזים. ההורים שלי הגיעו כבר בסופ"ש האחרון ועזרו לנו להתחיל לארוז. את היתר אנחנו צריכים לארוז במשורה, כאשר את הדברים האחרונים נצטרך לארוז ביום שלפני המעבר. המעבר עצמו הוא ב 10/7, כך שיש לנו בערך שבועיים לחיות על קרטונים. תמר תיקח את כרמל בלילה שלפני המעבר, כדי שנוכל לעבוד בשקט, וצפויה לנו הרבה עבודה.
דיברנו עם פנחס ואילנה, בעלי הבית הנוכחים שלנו, ששמחו לשחרר אותנו מהחוזה מוקדם ולמצוא דיירת חדשה לדירה כאן ברמת-גן, במחיר של 3300 ש"ח (אנחנו, כזכור, שילמנו 640$). היא נכנסת ב 15/7, מה שייתן להם זמן להכין את הדירה. אנחנו עוד צריכים להתחשבן איתם על ההפרשים העצומים בשער הדולר לטובתנו. אגב, השכנים הותיקים שלנו מאוד מצטערים לראות אותנו עוזבים, אבל השכנים הטריים שלנו נראים כמשפחה רועשת, ואנחנו שלמים עם ההחלטה שלנו.

בשבוע שעבר עזבתי את העבודה באינטרביט, ואת העבודה החדשה אני מתחיל רק ביום ראשון הבא (אגב, המשימה הראשונה שלי: יום כיף...), וכרגע אני בשבוע חופש בבית עם מיקה וכרמל. הלחץ צנח אצלי לאפס, ופתאום יש לי זמן לעשות ספורט (באותו חודש של ראיונות בקושי הגעתי לפארק) ולראות קצת טלויזיה. אני גם מנצל את הזמן כדי ללמוד Hibernate, טכנולוגיה שאני אזדקק לה בעבודה החדשה. יום ההולדת שלי בא והלך, וכרגע אני די מאושר לבלות בבית (מה גם שאי אפשר לנסוע רחוק... אין רכב). זה לא יימשך הרבה, וזה כנראה השקט שלפני הסערה. לפחות יצא לי קצת לכתוב על זה.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים