יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

14/9/07 - קטמנדו

[הקודם]

אתמול עזבנו את ניו-דלהי בדרך האוויר, כלעומת שבאנו. הערתי את לון והגענו לטיסה שלנו. אני הייתי שפוך מעייפות, וברגע שעלינו לטיסה אני שמתי ראש אחורה ונרדמתי. לדבריו של לון (ואין לי סיבה שלא להאמין לו) הטיסה עברה חלק, והשירות היה אדיב, במיוחד האוכל המצוין.

בהגיענו לשדה התעופה של קטמנדו נעמדנו בתור אינסופי כדי לשלם את האגרה לקבלת ויזה נפאלית (שאותה לא ניתן להוציא מהארץ). שילמנו 30$ כ"א עבור ויזה חד-פעמית, אחרי המתנה של כ-45 דקות באולם לא מאוורר בתור איטי עם אנשים מעשנים, והמשכנו לתור הקצר יותר של קבלת הויזה עצמה. כל הסיפור לקחת קצת פחות משעה, ועדיין לא הגענו לקחת את התיקים. בשדה"ת גם החלפנו את אחד ה-Traveler's Check של לון לרופי נפאלי (NR).

יצאנו מהטרמינל וחטפנו את קטמנדו לפנים, בלי כחל ושרק. תפסנו מונית לאזור הטאמל Thamel במטרה להגיע לאחת הסוכנויות של הישראלים (שי / סויסה), אבל הבחור במונית שכנע אותנו שהסוכנות תיקח לנו עמלה על מלון, בזמן שהוא יכול לקחת אותנו למלון טוב בלי לקחת עמלה (עאלק). אז נסענו למלון.

כאן המקום לספק קצת על הדרך למלון. המונית, כמו רוב המוניות כאן, היא Suzuki Maruti 800, סוג של סובארו ג'אסטי, רק יותר קטן (מנוע 800). בנפאל נוסעים בצד הלא נכון של הכביש, בעיקרון, ולכן ההגה בצד ימין. אני אומר בעיקרון, מכיוון שכולם נוסעים לכל הכיוונים בו זמנית, ולא משנה באיזה צד של הכביש / מדרכה. חוקי תנועה הם המלצות בלבד, על גדר שמועות. הצופר הוא כלי עזר ממדרגה ראשונה, וכנראה שבלי צופר הרכב מושבת. מזל שבצמתים ראשיים ישנם שוטרי תנועה, שעושים את מיטב יכולתם לווסת את התנועה הסימולטנית. בין המכוניות מתרוצצים טוקטוקים, ריקשות, אופנועים, טוסטוסים, אופניים ואנשים, בשני הכיוונים.

המאכער מהמונית הביא אותנו למלון Blue Horizon כדי לבדוק את איכות החדרים. ראינו חדר מפואר (יחסית) וסגרנו על מחיר סביר. לון הוא אשף בהתמקחויות, אני לא משהו, אז ביחד אנחנו מסודרים. סביר להניח שהמאכער קיבל את הקומישן (עמלה) שלו מהצד.

עוד לפני שהספקנו לנשום פגשנו בלובי של המלון סוכן נסיעות בשם רם Ram שהחליט (מטוב ליבו, כמובן) לעזור לנו לארגן את הטיול כולו, הופתענו לשמוע שהוא יכול לסדר לנו את ה-Permit (רישיון) לטיבט תוך 24 שעות, מה שפותח בפנינו אפשרות לבצע את התכנון המקורי של הטיול: מתחילים בטיבט, עוברים לטרק, חוזרים לקטמנדו כדי לראות את האתרים כאן. בהתחלה היינו סקפטים מאוד, אבל כשהגענו לתכל'ס נראה היה שהבן-אדם יודע על מה הוא מדבר ויכול לתת לנו מחיר טוב על כל הטיול לטיבט, אם נחליט מיד על המקום. יצאנו למשרד שלו בגשם קל, ולקחנו ריקשה. כן שלושה אנשים על ריקשה. לון היה צריך לשבת עלי.

ישבנו אצלו במשרד, שתינו תה ודיסקסנו את כל העסק. בסופו של דבר הגענו איתו להסכמה, נתנו לו את הדרכונים ליום אחד ולא מעט כסף, גם בשביל טיסות ואפילו Permit (רישיון) לטרק של האנאפורנה הוצאנו באותה הזדמנות.
חזרנו למלון בגשם שוטף, ובדרך הצטיידנו במטריות מתקפלות חדשות. הגענו למלון סחוטים, מילולית. חשבנו עוד לצאת להסתובב בטאמל, אבל נפלנו על המיטות ונרדמנו עד הבוקר. לון התעורר באמצע הלילה מרוב שעות שינה (נרדמנו בסביבות 20:00), ולא נרדם שוב עד לפנות בוקר.

הבוקר התעוררנו ב-6:00, רעננים ונמרצים, אכלנו ארוחת בוקר מקומית - ביצה קשה, מאפה ותה - במסעדונת קטנה בסמטה בה נמצא המלון שלנו. את המאפה הטרי לקחנו רגע לפני שהוא הגיע למדף שורץ-חרקים.

תפסנו מונית לפטאן Patan, עיר עתיקה הנמצאת מדרום לקטמנדו, ובירתה ההיסטורית של נפאל. המונית הביאה אותנו לתחילת מסלול ההליכה של Lonely Planet. המפה בספר קצת קשה להבנה, אבל ניווטנו ברגישות ובנחישות ועברנו ברחובות ובסמטאות העיר. פטאן שונה מקטמנדו בהלך הרוח השלו שלה (לעומת התזזית של קטמנדו) וסגנון הבנייה, שהוא קצת פחות צפוף. יש בה גם פחות תנועה, אם כי הכאוס התחבורתי מושל בכפה בכל מקום.

התחלנו ממקדש לאל גנש Ganesh, אל הפיל, והמשכנו לכיוון כיכר Sulima, שם ישנה בריכה ענקית וסטופה (מקדש בודהיסטי בצורת חצי כדור על חצי כדור). עברנו דרך סמטאות, רחובות וכיכרות שונות עד שהגענו אל המקדש המוזהב Golden Temple, מקדש בודהיסטי מרשים, שגגו מוזהב וגם רוב החלק הפנימי של הגג המפואר (זהו מבנה פגודי). במקום, כמו במקדשים אחרים, פעמוני תפילה, גלגלי תפילה, פסלי האלים וחיות אחרות, וחיות אמיתיות אשר כביכול שומרות על המקדש. מסביב לרחבת המקדש ישנם חדרי תפילה ב-3 קומות, ובהם פסלי הבודהה. המקום מרשים ביותר, והפעילות בו מעניינת.

משם המשכנו, דרך הסמטאות כמובן, למקדש הינדי בשם Kumbeshwar, שם גילינו מאות נשים באדום. יותר מאוחר הסתבר לנו שהיום התקיים פסטיבל נשים הינדי כלשהו, ולפטאן הגיעו אלפים רבים של נשים הינדיות כדי לקחת חלק באירוע. מראה המקדש השוקק חיים כל כך הותיר בנו רושם עז של תרבות, אמונה ודרך חיים.

מחוץ למקדש ישנו סוג של "מקווה" - מעין בריכה שקועה בלב הכיכר, אליה התושבים באים כדי ליהנות ממים זורמים. הם ממלאים דליים, שוטפים כלים וגם מתרחצים (עם בגדים כמובן), וכל זאת לעיני כל, באמצע היום. "מקווה" כזה נמצא כמעט בכל כיכר בעיר, וזהו מראה נפוץ ביותר.

המשכנו בדרכנו והגענו תוך זמן קצר ל-Durbar Square, הכיכר המרכזית של העיר, בה ממוקמים מקדשים לרוב, הינדים ברובם. הסתובבנו בכיכר שעה ארוכה, כאשר אנו עוברים ממקדש למקדש וקוראים מה Lonely Planet אומר עליו. ההיסטוריה של נפאל לא כל כך מדברת אלינו, אבל המקדשים מהממים ביופיים. התוספת של אלפי הנשים באדום סיפקה לנו חוויה ייחודית שאני לא יודע אם נתקל בה שוב בטיול הזה.

הכיכר היא יעד תיירותי עיקרי בעמק קטמנדו, ולכן עם התיירים מגיעים גם הרוכלים למיניהם, שמנסים למכור לכל תייר דברים שונים, ועקשנותם הופכת למעצבנת בשלב מסוים. צריך ללמוד להגיד להם "לא" תקיף, אחרת לא עוזבים אותך.
בצד המזרחי של הכיכר נמצא ארמון המלך הישן של נפאל, והכניסה למוזיאון שבו עולה 250NR בנוסף לאגרת הביקור בכיכר עצמה (200 NR). לפני הכניסה למוזיאון החלטנו ששעת צהריים היא שעה טובה למצוא משהו לאכול.
הסתובבנו ברחוב שמדרום לכיכר והגענו לחצר פנימית בין כמה בתים, שם מצאנו עוד מסעדונת מקומית. אכלנו צהריים, נחנו קצת והמשכנו בדרכנו. הארוחה היתה פשוטה וזולה (פחות מ-20 שקל לשנינו, ושבענו). באותו רחוב עמוס בחנויות, קניתי כובע בוקרים לעצמי.

במקום להמשיך למוזיאון, החלטנו לבקר בעוד מספר אתרים מדרום לכיכר. הגענו לעוד מקדש בודהיסטי, מרשים קצת פחות מהמקדש המוזהב אבל עדיין יפה מאוד, וגם למקדש Mahabouddha, הידוע גם כמקדש אלף הבודהות, על שום כמות דמויות הבודהה המעטרות אותו.

חזרנו לכיוון הכיכר המרכזית, וגילינו שאי אפשר לזוז בה. בכל מקום היו נשים באדום בקבוצות של מאות רבות, שירים וריקודים בכל פינה, וכל המקדשים מלאים עד אפס מקום. נכנסנו לארמון ולמוזיאון בתוכו. זהו מוזיאון המתאר את עיקרי האמונה ההינדית והשתקפותה ביצירות אומנות נפאליות. המוצגים מעניינים, ועל כל מוצג ישנם הסברים באנגלית, ואם היינו קצת יותר קרובים להינדואיזם, זו יכולה היתה להיות חוויה מאלפת.

אחרי המוזיאון הרגשנו שמיצינו את פטאן, ושהטיול התחיל ברגל ימין. חזרנו למלון במונית ויצאנו מיד לעשות קצת שופינג פה בטאמל. קנינו כפפות, גרביים, מעיל פליס ועוד ציוד לימים הקרוב בטיבט.

בשעה 18:00 חזרנו למלון, שם חיכה לנו אותו רם (אגב, הוא נפאלי, לא ישראלי, ועדיין מדבר מספר מילים בעברית, כמו כל מי שבא במגע עם המוני הישראלים שעוברים כאן מדי שנה) ובידו האישור להיכנס לטיבט, כולל כרטיסי טיסה בחזרה מלהסה Lhasa לשבת הבאה. הימרנו כשנתנו לו כסף ודרכונים, אבל ההימור השתלם ושיחקנו אותה. מחר אנחנו יוצאים עם קבוצה של כ-20 איש לכיוון הגבול הסיני. מחר אנחנו כבר בטיבט.

אחרי הפגישה עם רם יצאנו חזרה כדי לסיים את השופינג (מעיל בשבילי וגם מכנסי טרקים) והלכנו לאכול במסעדת Everest Steakhouse המשובחת. אכלנו ביחד סטייק פילה של יותר מ-600 גרם, עם צ'יפס ובקבוק קולה גדול, ויצאנו שבעים ומאושרים. בדרך חזרה למלון נכנסנו לסופר מרקט וקנינו כמה מצרכים לשבוע הקרוב.

מחר קמים מוקדם מאוד, ב-5:45 באים לאסוף אותנו מהמלון כדי לצאת לנסיעה הארוכה אל תוך טיבט.

[הבא]

יום שני, 29 בדצמבר 2008

אקטואליה 29/12

בשעה טובה ומוצלחת, כל בני הבית שלנו בריאים. כרמל, כאמור, הגיבה יפה לאנטיביוטיקה שהיא קיבלה, ולמרות שהיא מצוננת כמו כל הילדים, מתעטשת וקצת משתעלת, היא כבר בסדר גמור, ולא מחמיצה ימים בגן. מיקה, לעומתה, נלחמה בדלקת הריאות שלה במשך חודש שלם, ניסתה לעשות אינהלציה ללא הועיל, לקחה אנטיביוטיקה שלא עזרה לה, ורק שילוב התרופות שהיא קיבלה בשנה שעברה בסופו של דבר עזר לה. לאורך מספר ימים השיעולים נחלשו, והיא חזרה לישון על כרית אחת ובמצב מאוזן.

לעומת זאת, תמר נפלה למשכב עם דלקת ריאות דומה ועשתה טעות קשה כשחיכתה כמה ימים עד שהלכה לרופא, ימים שרק החמירו את המצב. עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב, אבל היו לה כמה ימים קשים מאוד.

ביום חמישי לפני שבועיים הייתי בכנס JavaEdge של חברת AlphaCSP, חברת ייעוץ, פיתוח והדרכה המתמחה בג'אווה. זו החברה שאינטרביט היתה רוצה להיות, ואולי יכלה להיות לולא הניהול הכושל שם. אגב, פגשתי שם את ערן ישראלי, שעבד איתי באינטרביט לכמה חודשים, אי שם ב2006. הכנס היה נחמד, עם אוכל למכביר ואפילו כמה מתנות נחמדות, גם בתקופת המשבר של עכשיו.

הכנס עסק בעתיד של ג'אווה, ספציפית החידושים בגרסא 7 שעתידה לצאת בקרוב, וגם בטכנולוגיות וכלים חדשים לפיתוח תוכנה. הלכתי לחמש הרצאות, אלה שנראו לי רלוונטיות לענייני העבודה השוטפים שלי, והיה מעניין מאוד. ההרצאות הן קצרות (45 דקות כל אחת), ולכן לא נכנסות לפרטים, אבל ברובן היה הסבר ממעוף הציפור וגם הדגמה חיה של הרעיון עליו דובר. בסה"כ היה מעניין לראות את החידושים, וגם לצפות באנשים שהגיעו לשם כדי לחכך מרפקים.

בראשון שעבר נולד לנו אחיין חדש, העונה לשם אורי. רביב וגל הגיעו על הבוקר למיון יולדות באיכילוב, בדיוק אותו מקום אליו הגענו אנחנו לפני 13 חודשים, ובשעה 10 בבוקר התינוק יצא לאוויר העולם בניתוח קיסרי סטנדרטי (גם אצלהם העובר לא התהפך). מה שכן, התינוק בלע קצת מי שפיר, אז לקחו אותו לבדיקות מקיפות, רק כדי להיות בטוחים. מיקה ותמר ביקרו את ההורים הטריים בבית החולים, אבל את התינוק עדיין לא ראו. גל שוחררה בינתיים הביתה, ועכשיו מתחילה העבודה הקשה.

אגב, באותו יום ראשון היה לאחותי יעל יומולדת, ועכשיו היא כבר ילדה גדולה, עם 28 חורפים שלמים מאחוריה. עלי והצליחי יעל, כולנו אוהבים אותך ורוצים רק לראות אותך מאושרת, בכל כיוון שתרצי ללכת בו!

בשישי בבוקר הגענו יחד עם יעל (שהגיעה אלינו בחמישי בערב) לאירוע חנוכה בגן. היו שם כל הילדים האחרים עם ההורים, היו מטעמי החג, היתה תכנית אמנותית עם המפעילה הקבועה שלהם (שירי חנוכה בליווי גיטרה, משחקים עם צעיפים, סופגניות צעצוע, "כד קטן" מבקבוק אקטימל, וכו'). היה מאוד נחמד (ומאוד משמין), ובעוד הילדים הקטנים יותר לא ממש הבינו מה קורה (אחד התינוקות הקטנים פשוט נרדם באמצע), כרמל נהנתה שם מאוד והסתובבה הלוך וחזור בינינו לבין הגננות. הבאנו מצלמה, והתמונות הטובות יותר יועלו לאינטרנט בקרוב.

בשבת בבוקר נסענו לבקר את יפעת ודורון ברמת גן, ולראות את אביב הקטנה, שמהון להון כבר בת חודשיים וחצי. הגענו אליהם, ישבנו וקשקשנו קצת, כרמל התחברה עם הכלבה שלהם פינצ'י (אבל לא נתנו לה להתקרב לצעצועים שלה), והקטנה ישנה רוב הזמן בעריסה, ומדי פעם פקחה עיניים כדי להסתכל על העולם. אכלנו אצלם צהריים, ומשם המשכנו לתל אביב הסמוכה, כדי לבקר את רביב, גל ואורי הקטן. זכינו לראות אותו למשך דקה או שתיים, ישן כמובן, מכורבל תחת השמיכה, וגם את אמא של גל שבאה לבקר גם היא.

בדרך הביתה התחלתי להרגיש חולשה וכאב ראש (מזל שלא נהגתי), ועד שהגענו הביתה כבר הרגשתי ממש על הפנים. הלכתי לישון לשעתיים, התעוררתי בערב לכמה שעות, חזרתי לישון את כל הלילה, ואתמול נשארתי בבית חולה. זו היתה שפעת קצרת-טווח, והיום כבר הגעתי לעבודה בריא ושלם. מה שכן, בגלל כאבי הראש נותקתי מהמחשב ליממה, ואת הזמן העברתי בצפייה בטלויזיה, מה שעזר לי לצמצם את כמות התוכניות והסרטים שחיכו לי על היס-מקס.

בשבוע שעבר נחתה עלי כמות אסטרונומית של עבודה, ולכן אין לי יותר מדי פנאי כרגע. בזמנים כאלה, טוב שיש עבודה, אבל תקופת לחץ היא אף פעם לא נעימה. אם ישתחרר הלחץ מתישהו בקרוב, אולי אני אעשה כאן סיכום נאות של 2008, ככה בשביל ההיסטוריה.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008

13/09/07 - ניו-דלהי

אתמול בבוקר קמנו בבית, עשינו הכנות אחרונות, דיברתי עם עודד (הבחור שהביא לי את הטלפון הלוויני) כדי לסגור את סופית את נושא ה-SMS היוצאים והנכנסים, אריזת תיקים סופית, ויצאנו לדרך בסביבות 11:00.

אספנו את תמר מהדירה של דנה ונסענו צפונה, דרך פקקי ערב ראש השנה, למעבר גבול נהר הירדן, אחרי שאספנו את לון מתחנת הרכבת בחדרה. נפרדתי ממיקה בחיבוק ונשיקה, היא אמרה לי לשמור על עצמי ואני אמרתי שתשמור גם על עצמה וגם על בלה שלנו.

נכנסנו למעבר הגבול בסביבות השעה 14:30 והוא היה די נטוש. קצת מוזר לצאת מהארץ בתהליך שונה מזה של נתב"ג. שילמנו את האגרה, קיבלנו חותמת בדרכון, עברנו את הדיוטי-פרי (אין שירות פטור-שמור ואולי גם לא יהיה), אבל לא עברנו בידוק בטחוני מקיף, ובמקום להגיע לשער ולעלות למטוס דרך שרוול, יצאנו מהדיוטי-פרי, והלכנו ברגל אל אוטובוס המעבר. העמסנו עליו את התיקים הגדולים וחיכינו שיצא לדרך. על האוטובוס עולה כל מי שחוצה את הגבול שלא ברכב פרטי, ומחירו סמלי - 4 ₪.

חצינו עם האוטובוס את הירדן, החלפנו 100$ לדינרים ירדנים כדי לשלם את האגרה בצד השני, עברנו בידוק זריז, ויצאנו לתפוס מונית. בזריזות עלינו על מונית ספיישל עד לשדה-התעופה של עמאן (רק 35 דינר) ולא שכחנו לסגור עם הנהג שבדרך חזרה נתקשר אליו יום מראש והוא יאסוף אותנו משדה"ת לכיוון מעבר הגבול בחזרה, ואפילו סגרנו איתו על מחיר מופחת - 30 דינר.

עמאן נמצאת כ-80 ק"מ ממעבר הגבול, אך הנסיעה ארכה כשעתיים, מכיוון שרוב הכבישים בהם נסענו משובשים וצרים, ומתפתלים על הרים, ובין כפרים קטנים. בנוסף לכך שדה"ת נמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לעיר, אבל עד שם יש אוטוסטרדה מכובדת.

ירדן דומה מאוד בנופיה לישראל. הבקעה מדברית וצחיחה יחסית (היה נחמד לנסוע דרומה לאורך כביש הבקעה ולראות את הרי השומרון מכיוון מזרח), וככל שמגביהים מזרחה הנוף מזכיר יותר את גבעות הגליל. עמאן היא עיר גדולה, אבל הבנייה מזכירה את שפרעם, לא את ת"א. ניכרים בה סימני התעוררות כלכלית - קניונים, כבישים מהירים בלב העיר, בנייה נרחבת של מבנים מפוארים ואפילו מגדלי משרדים, וכמובן מלונות פאר בפאתי העיר.

הגענו לשדה"ת ב-17:30 והסתובבנו קצת בדיוטי-פרי הירדני (לון קנה פאוץ' חדש, אחרי שהמקורי נשבר). אכלנו משהו קטן, ועוד קינוח ובסופו של דבר עלינו על הטיסה של רויאל ג'ורדניאן הנה (ניו-דלהי). הטיסה יצאה באיחור קל. רוב הטיסה היתה מורכבת מישראלים כמונו, וחלקה הקטן הודים. הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום, אבל המטוס היה די גדול (איירבוס A340) ויחסית נוח. הצוות נתן שירות טוב מאוד והנחיתה היתה רכה. אני הצלחתי לישון בתחילת הטיסה שעה וחצי בערך ואחר-כך עוד שעה, אבל לון ישן פחות, ולכן כרגע הוא מנמנם.

אני לא יודע אם שדה"ת כאן מייצג את הודו (אני מניח שלא), אבל הלם תרבות כבר חטפנו. כמות אנשים בלתי נתפסת, רעש, בלגן, זוהמה ולחות, הכל במיטב מסורת הסיפורים. לון הוציא קצת כסף מקומי ונכנסנו ללאונג' - אולם ממוזג עם שורות של כסאות, שעל חלקם אפשר להימרח ולישון קצת. לא בדיוק טרקלין דן, אבל זה בסדר - הכניסה עלתה בסה"כ 30 רופי לראש... עכשיו מחכים לטיסה של
Jet Airways לקטמנדו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את הטיול.

[הבא]

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

22/4/06 - איפשהו מעל הים התיכון

[הקודם]

ביום חמישי הסתבר לנו שלון וסוזן בסוף אכלו במאמא-מיה אחרי הכל, והיה להם מאוד טעים. נו טוב. אכלנו ארוחת בוקר במלון הסמוך ויצאנו לכיוון מרכז העיר, לאחר שהפקדנו את המזוודות במלון לשמירה.

התחנה הראשונה שלנו היתה פארק מאריה לואיזה, אבל בדרך עברנו באוניברסיטה של סביליה (שממוקמת בבניין שהיה פעם בית חרושת לטבק, כפי הנראה). הסטודנטים שם התחילו להפגין נגד משהו, וכולם באו עם חולצות אדומות, משרוקיות ושלטים. כל נהג שעבר לידם וצפצף זכה לקריאות שמחה כאילו הבקיע שער. מראות מוכרים משהו...

מול האוניברסיטה ניצב הגלגל של סביליה, דומה לזה שבלונדון, שמאפשר להשקיף על העיר מגבוה. המחיר לא נמוך (8 אירו לסיבוב של כמה דקות), אבל לון וסוזן התלהבו ועלו עליו. הם צילמו את העיר מלמעלה, ואני צילמתי אותם מלמטה. חביב, לא יותר. ממגדל החירלדה ראינו לא פחות טוב ביום שלפני.

הגענו לפארק לבסוף, וסיירנו בו. הגן מטופח, ויש בו אגמים קטנים, כיכרות קטנות עם מזרקות וספסלים מלאים בסטודנטים חורשים. בפארק שבילים קטנים וגם דרכים רחבים דרכם עוברות כרכרות סוסים עם תיירים. מהפארק יצאנו אל כיכר Plaza de España של סביליה, כיכר שנבנתה במיוחד עבור היריד הספרדי-אמריקאי של 1929. הכיכר בנויה כחצי עיגול (ברדיוס 200 מ'), שסביבו בניין אחד ארוך, ובהיקפו הפנימי תעלת מים רחבה ועליה מספר גשרים. בבניין החצי-עגול שני מגדלים, אחד בכל קצה, ובמרכזו חזית יפה. לאורך היקף הכיכר ישנם ספסלי קרמיקה, שחלקם הקטן מתאר את סביליה, ורובם מתארים, על פי סדר ה-ABC, את 54 המחוזות של ספרד. לכל מחוז מפה מקרמיקה, תמונה מקרמיקה המתארת משהו מעברו, וסמל ייחודי. הקרמיקה צבעונית ומשומרת היטב, והטיול לאורך היקף הכיכר הוא יפהפייה. במרכז הכיכר מזרקה גדולה, והכניסה היחידה אליה היא דרך שני שערים שנסגרים בלילה, בסה"כ זו אחת הכיכרות היותר יפות שראינו בכל הטיול.

התחנה הבאה שלנו, והאחרונה בסביליה, היתה רובע סנטה קרוז Santa Cruz שקיבל שלושה כוכבים ממישלן, וקצת אכזב אותנו. זהו הרובע היהודי העתיק, אשר צמוד לאלקזאר ולקתדרלה, רובע לבן בעל רחובות צרים וחנויות לתיירים בכל פינה. ראינו כבר רובעים כאלה בקורדובה, בסגוביה ובטולדו, והם היו הרבה פחות ממוסחרים. בכל זאת, הסתובבנו ברובע במשך כשעה. זה עזר להוריד את הארוחת הצהריים "הכבדה" שאכלנו בבית קפה לפני שהגענו לרובע.

סיימנו את הסיור בקתדראלה ומשם הלכנו אל החניון בו האוטו ישב במשך יום וחצי. שילמנו את החנייה, עברנו דרך המלון כדי לאסוף את המזוודות, ורצינו לצאת מהעיר. פקקי התנועה שנוצרו עקב האירוע בזירת מלחמת השוורים היו רציניים ביותר, ולמזלנו ה-GPS החליט לתת לנו שעה של חסד והוציא אותנו מהעיר בדרך בה הגענו, לכיוון דרום. יצאנו בדיוק בזמן, בגלל שאחרי שעברנו את הגשר הגדול המוביל אל העיר ראינו שהכניסה לעיר תקועה עקב תאונת דרכים במסלול שלנו (ראינו עשן מיתמר מהגשר... כנראה התנגשות חזיתית).

ברחנו מסביליה כל עוד נפשנו בנו, נסענו חזרה דרומה על האוטוסטרדה לקאדיז ובדרך עצרנו בכנסייה שאמורה להיות לה חזית מפוארת, ליד העיר חרס. הכנסייה חבויה בין העצים ומאחורי חומה, וכל שיכולנו לראות הוא פורטל מרשים, אבל לא יותר מזה. מזל שלא היינו צריכים לעשות עיקוף גדול מדי לצורך העניין, מה שאפשר לנו לא לבזבז יותר מדי זמן ולהמשיך דרומה.

בקאדיז Cádiz נתקלנו בבעיה קלה. זוהי עיר תיירות נופש והמלונות בה יקרים ומלאים. המלון היחיד במחיר כמעט סביר שמח לקבל אותנו, אבל דרש תשלום מראש. נו טוב, לפחות זה היה מלון 4 כוכבים עם חדרים גדולים ואינטרנט חופשי (בלובי, אבל ניחא). ארוחת הבוקר היתה לא רעה גם כן.

את ארוחת הערב הנורמאלית האחרונה בטיול אכלנו, איך לא, בטלפיצה. לקחנו שתי פיצות משפחתיות ענקיות במחיר אחת, ובקושי הצלחנו לסיים אותן, למרות שהגענו מורעבים. כמובן שאח"כ צנחנו על המיטות וישנו מצוין.

אתמול בבוקר, אחרי אותה ארוחת בוקר טובה, סוזן החליטה שהיא צריכה לנוח קצת יותר ונשארה במלון לישון עוד קצת בזמן שיצאנו שלושתנו לסייר בעיר העתיקה של קאדיז. ראינו 2-3 כיכרות נחמדות, רחובות צרים ועמוסי חנויות ועסקים (לא תיירותיים, לשם שינוי) וסיימנו את הסיור בתחושת החמצה. צריך לקחת את הדירוג של מישלן בערבון מוגבל, לפעמים יש לו נפילות.

לאחר אותן שעתיים שבזבזנו בעיר, אספנו את סוזן ונסענו דרומה, לאורך החוף. נסענו ישירות לכפר לבן בשם וֶחֶר Vejer de la Frontera הנמצא על גבעה מעל אזור קוסטה דה לה לוז Costa de la Luz. תמרנו בעיירה בעזרת הרכב עד שהגענו וחנינו ב-Plaza de España המקומית, וממנה המשכנו ברגל תוך הסמטאות עד לנקודת תצפית נחמדה על העיירה ולכיוון הים, שהוא למעשה האוקיינוס האטלנטי. אין ספק שהכפרים הלבנים האלה משמרים אורח חיים ישן יותר, שניצני הקדמה ניכרים בו, אבל רחוקים מאוד מלשנות אותו.

המשכנו בדרכנו והגענו לנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי - טריפה Tarifa, המקום בו נפגש האוקיינוס עם הים התיכון, מה שגורם לרוחות משני הכיוונים ויוצר תנאי גלישה טובים רוב השנה. טריפה רחוקה בסה"כ 13.3 ק"מ מחופה הצפוני של מרוקו, ורכס הרי האטלס נראה היטב מצידו השני של מיצר גיברלטר. צפינו לצד השני וישבנו לאכול צהריים במלכודת תיירים מקומית.

לאחר מכן המשכנו לכיוון גיברלטר, המושבה הבריטית הסמוכה. בדרך עצרנו בנקודת תצפית גבוהה יותר וקנינו גלידה. סוזן נכנסה לשירותים בתשלום ונחרדה לגלות שאחרי מספר דקות הדלת פשוט ננעלת והאור כבה. היא ניסתה לפתוח בכח, צעקה לעזרה, ובסופו של דבר הלקוח הבא שפתח את הדלת מבחוץ הוציא אותה לחופשי. חוויה לא נעימה בכלל...

כשהגענו לגיברלטר השעה כבר היתה 18:00 והיינו צריכים להחליט האם להיכנס או להמשיך למאלגה לטיסה שלנו למדריד. בכניסה לגיברלטר היה תור ארוך של מכוניות ספרדיות ובריטיות. הספרדים נכנסים לגיברלטר מפני שזהו אזור סחר חופשי, וזול להם לתדלק שם ולקנות כל מיני דברים ללא מע"מ.

החלטנו להיכנס, לעשות סיבוב קצר ולצאת ישירות למאלגה. נעמדנו בסוף התור שהתקדם די מהר, ותוך 10 דקות היינו בבריטניה. נסענו דרך המושבה הקטנה, נדהמים מהמעבר החד מספרדית לאנגלית, ממספרים לבנים למספרים צהובים, ממחירי דלק ביורו למחירים בליש"ט. השלטים הבריטים צצו מולנו להפתעתנו, שלטים כמו "Give Way". הגענו עד מקום שנקרא Europa Point, שנמצא בקצה הדרומי של המושבה, והשקפנו לכיוון צפון אפריקה מנקודה קצת יותר מזרחית, מה שאפשר לנו לראות את Ceuta, עיר ספרדית במובלעת החוף המרוקאי.

בדרך חזרה לון החליט לקחת דרך שעולה למעלה, רק כדי לבדוק כמה גבוה במעלה הצוק אפשר להגיע עם הרכב הפרטי (לראש הצוק אפשר להגיע רק עם רכבל). הדרך לקחה אותנו למעלה עד לכניסה לשמורת הטבע של גיברלטר, שמורה הכוללת את רוב הצוק הענק, ובה חיים קופי גיברלטר המפורסמים. הנוף מהמם, במיוחד בשעות אחה"צ המאוחרות, אבל הקופים תפסו את מלוא תשומת לבנו. אלא קופי אדם מתורבתים שנמשכים אל בני האדם (כנראה בגלל שמאכילים אותם בניגוד להוראות השלטים). הקופים ישבו מולנו על הכביש ועל המעקה שלצידו, הגורים שיחקו אחד עם השני על העצים וקופה אחת אפילו התיישבה על מכסה המנוע שלנו. זה היה סיום נחמד ליום נחמד, ובסה"כ חוויה לא מתוכננת ומאוד חיובית כסיום לטיול שבו לא הכל דפק כמו שעון.

[בבית]

חשבנו שהיציאה מגיברלטר תהיה פשוטה ונחרדנו לגלות תור ארוך מאוד של מכוניות שזז בקצב איטי ביותר. סיבת העיכוב היא המכס הספרדי, שלא מסמפט את אותם ספרדים שמנסים להרוויח מאזור הסחר החופשי. לבסוף יצאנו מהמקום ולון דהר על האוטוסטרדה היותר מהירה (זו שבתשלום) לכיוון מאלגה. תדלקנו כמה ק"מ לפני שדה התעופה, ובשדה התעופה ניקינו את האוטו מכל החפצים שלנו לפני שלון החזיר אותו. הגענו לדוכן של הטיסה של 21:40 ושאלנו אם במקרה יש מקום ל-4 נוסעים שרשומים לטיסה של 22:25. אמרו לנו שיש, וזירזו אותנו לעבור בחטף את הבידוק הביטחוני ולרוץ מהר אל השער (השעה היתה כבר 21:15). הטיסה היתה מלאה, ולכן כמובן שקצת איחרה, אז לא ממש היינו צריכים לרוץ (שדה התעופה שם גם לא כ"כ גדול).

עלינו על הטיסה, שני מקומות מאחור ושני מקומות באמצע (הספרדי האדיב שישב ליד מיקה הסכים להחליף איתי מושבים). זו היתה טיסה קצרה של בערך שעה, ונחתנו במדריד נחיתה יחסית רכה. גילינו שבמדריד קר וגשום, וחששנו שנאלץ להיטלטל עד המלון עם המזוודות ברגל מהמטרו בגשם. כשמצאנו את המקום בו עובר השאטל בין הטרמינלים (נחתנו בטרמינל 4 החדש והעצום, שרחוק שנות אור מיתר הטרמינלים), לון נזכר שלמלון שלנו יש שאטל משלו. הוא הרים טלפון למלון ובירר, ואכן תוך כמה דקות הגיע השאטל האחרון לאותו יום (אם היינו עולים על הטיסה המקורית, היינו מפספסים אותו). הגענו למלון בסביבות חצות, ואפילו הגשם הפסיק למעננו. במלון היינו מאוד עייפים, אבל לון נזכר שצריך לוודא את שעת הטיסה. הוא התקשר בזעף למשרד Air Madrid, ונבח על הפקיד המסכן בצד השני של הקו שלא ידע מילה באנגלית. אחרי זה נפלנו שדודים.

קמנו בחמש למחרת (או שמא באותו יום?), התקלחנו, ארזנו מחדש את המזוודות ותפסנו את השאטל בחזרה לשדה התעופה. עברנו את הבידוק די מהר, קיבלנו אישורי מעבר ועברנו את ביקורת הגבולות. קנינו שוקולדים בדיוטי פרי, ונחרדנו לגלות את מחירי הרצח שם (הבושם שמיקה קנתה בארץ בדיוטי-פרי ב-$50 עלה שם 70 אירו!!!). בזמן שחיכינו לטיסה חיברנו את הלפטופ לשקע חשמל וסידרנו קצת את התמונות.

ההמראה היתה קשה. מיקה היתה מאוד קרובה להקיא, אבל החזיקה את עצמה. אני מניח שרוב ההמראות ממדריד הן כאלה, בגלל מבנה הקרקע. ביתר הטיסה מעל הים התיכון המטוס נשא אותנו בעדינות והצלחנו אפילו לישון קצת. אנחנו ישבנו במושב האחרון במטוס, ולון וסוזן מצאו לעצמם מושב בשורה הראשונה, שם היה קצת יותר חם.

נחתנו בארץ ישר אל תוך האביב הישראלי. אם במדריד המראנו ב-13 מעלות וגשם שוטף, בישראל נחתנו לתוך אובך וחמסין של 32 מעלות צלזיוס. כבר בשרוול גל החום היכה בנו קשות. אחיו של אלון, אסף, בא לאסוף אותנו עם אותו ג'יפ שהביא אותנו,וכך הגענו הביתה בערך ב-16:30.

חזרנו למיטה שלנו (לא עוד מיטות יחיד נפרדות!), לטלוויזיה והמחשב שלנו, למקלחת שלנו (זה דווקא הייתי משאיר...) והעיקר לבית שלנו. האוטו ישב כאן ברחוב במשך בשבועיים והעלה אבק, והשכן הנחמד שלנו אסף את הדואר בשבילנו. אכלנו ארוחת ערב אצל תמר והחזרנו לה את המזוודה הקטנה.

זהו, חוזרים לשגרה, עבודה, עבודה ועוד עבודה. עד הפעם הבאה.

יום שני, 15 בדצמבר 2008

אקטואליה 15/12

עדכון אחרי פחות מחודש... הייתכן?

בשני שעבר התחלנו לתת לכרמל את האנטיביוטיקה, ונראה היה שזה עוזר לה. בשלישי בלילה, בערך בחצות, היא התעוררה בבכי, וכל מה שניסינו לא הרגיע אותה. גם אנחנו נכנסנו ללחץ, ובסופו של דבר הורדנו לה את המכנסיים כדי להחליף לה חיתול. לחרדתנו גילינו שהרגליים שלה מכוסות כתמים אדומים עם שלפוחיות. מיקה מרחה לה קצת משחה מרגיעה, אבל זה לא הקל עליה, לפחות לא מיידית. התקשרנו לתמר, שהזדרזה לבוע על אף השעה המאוחרת, ובעצה אחת הזמנו רופא הביתה. לקראת 1:00 כרמל נרדמה מהתשישות (המסכנה בכתה וצרחה כמעט שעה שלמה...) ואנחנו נשאנו ערים לחכות לרופא.

בטלפון הבטיחו שהוא יגיע עד שעה וחצי, ואכן הוא הגיע רק אחרי 2:00. הערנו את כרמל המסכנה והרופא בדק אותה. כנראה שהמשחה שמיקה מרחה עזרה במשהו כי הכתמים נעלמו כמעט במלואם, והמצב היה כבר הרבה יותר טוב משעתיים לפני כן. הרופא קבע שזו תגובה אלרגית, כנראה לפניצילין שבאנטיביוטיקה, ונתן לה קצת פניסטיל דרך הפה להרגעת העור. באותה הזדמנות הוא גם הקשיב לנשימה שלה ונתן לנו הפניה למיון, למקרה הצורך. בשלב זה כולנו נרדמנו עד הבוקר, שהגיע מוקדם.

בבוקר לקחנו את כרמל לרופא בקופ"ח, שרשם לה כמובן סוג אחר של אנטיביוטיקה, ונתן לנו הפניה למומחה אלרגיה. מחר נלך למומחה כדי לבדוק האם כרמל באמת אלרגית לפניצילין כמו שאנחנו חושדים, או שזה משהו אחר. בכל מקרה, התחלנו לתת לה את האנטיביוטיקה החדשה כרמל נשארה כל השבוע בבית.

בשישי נסענו לחיפה, אחרי שחל שיפור ניכר במצב של כרמל. עד עכשיו היא מנוזלת, אבל השיעולים שלה כמעט נעלמו לחלוטין. בחיפה הכל היה בסדר, וגם בשבת כרמל נראתה כבר בריאה מספיק. בראשון הגענו איתה לרופא, שנתן לה אישור לחזור לגן, לשמחתנו הרבה.

במעבר חד לנושא אחר, לאחרונה היו לי בעיות עם הטלפון הסלולרי שלי, שהוא למעשה מכשיר של לון. המכשיר הפסיק לבצע את ייעודו המקורי, וברגעים מסוימים, לרוב באמצע שיחה, איבד את הקליטה לבלי שוב. כיבוי המכשיר והדלקתו לפעמים עזרו, אבל זהו מצב בלתי נסבל, והחלטתי שעבר זמנו ובטל קורבנו. בכל זאת, זה מכשיר סלולרי די ישן. חיפשתי באינטרנט מכשיר יד שניה, ומצאתי מודעה של מישהי בהוד השרון, שני רחובות מהבית, שמוכרת מכשיר בסכום של מאות בודדות. הגעתי אליה בחמישי בבוקר, בחנתי את המכשיר וניסיתי אותו, והחלטתי לקחת. תגידו תתחדש.

המכשיר החדש הוא קפיצה של שני דורות מהמכשיר הקודם. יש לו מצלמה של 2 מגהפיקסל, יש לו מקום לכרטיס זכרון, הוא קורא MP3, יש לו מסך צבעוני אמיתי וגדול, והרמקול שלו חזק יותר. בגדול, שדרוג רציני. אמנם המכשיר משומש, וקצת שחוק, אבל אני מרוצה.

יום שבת, 13 בדצמבר 2008

יש במי לבחור

כמו הרבה מאוד אנשים שאני מכיר, גם אני מיואש ממצבה של הפוליטיקה הישראלית. השחיתות פושה בכל מקום, בעיקר בדרגים הגבוהים, וזה כבר לא משנה האם המנהיגים הם מושחתים או שמא רק מושחת יכול להגיע בימינו לכס השלטון. אובדן הדרך, המחסור החמור בחזון אמיתי, הביא אותנו למצב בו שתיים וחצי מפלגות (קדימה, ליכוד, עבודה) הן מפלגות מרכז אופורטוניסטיות, ללא כל מצע אמיתי וללא מנהיגים אמיתיים.

תהיתי אם הפעם אשים פתק לבן (אי-הצבעה היא לא אופציה מבחינתי... יש לי הזדמנות להשמיע את קולי פעם בכמה שנים, ואני לא מפספס אותה) או אולי אתן קול למפלגה קטנה שיש לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה (בפעם שעברה הצבעתי הצבעת מחאה לגימלאים.. איזו טעות). גיליתי שלשם שינוי, הפעם יש לי במי לבחור. לא הצבעת מחאה, כי אם הצבעת אמון אמיתית.

בימים אלה נוסדה התנועה הירוקה, מפלגה חדשה שמטרתה פעילות סביבתית-חברתית אמיתית. המיוחד במפלגה חדשה זו היא האנשים שבה, שאת חלקם אני מכיר מעברי. את המפלגה הקימו ערן בן ימיני, מי שהקים בזמנו את ארגון "מגמה ירוקה" ויש לו עבר עשיר של עשייה בפועל, ופרופ' אלון טל, פעיל סביבה ותיק שהקים (בין היתר) את הגוף הירוק הרציני ביותר בארץ כיום, עמותת "אדם טבע ודין". הרקורד של חברי המפלגה האחרים מדבר בעד עצמו, ולראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש שזו מפלגה שאני מאמין בה וביכולת שלה לשנות דברים לטובה.

אני מבחינתי אתרום להם כסף ואשתדל לשכנע אנשים להצביע להם, וכולי תקווה שהם יעברו את אחוז החסימה ויתחילו בפעילות אינטנסיבית. אנחנו זקוקים לפעילות הזו, ויפה שעה אחת קודם.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

20/4/06 - סביליה

[הקודם]

ביום שלישי, קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו שמחים וטובי לב ממלאגה. נסענו מערבה וצפונה, דרך אוטוסטרדה שהפכה לכביש מהיר, שהפך לכביש רגיל, שהפך לדרך ברוחב מכונית וחצי. הגענו לאזור הכפרים הלבנים, אזור גבוה יחסית (בסביבות 700-800 מטר מעל הים) זרוע בגבעות מוריקות, שדות נרחבים ועדרי בקר וצאן בין ההרים. הנסיעה בין כל אלה היתה מאוד יפה, והיא חלק נכבד בחוויה.

הגענו לקראת צהריים לרונדה Ronda, עיירה קטנה שיושבת על מצוק תלול, שפשוטו כמשמעו תלויה על גלימה. החלק הישן של העיר מחובר אל החדש בגשר גבוה מאוד מעל תהום בה זורם נחל פסטורלי. אגב, רונדה היא מולדת מלחמת השוורים, ויש בה זירת מלחמות שוורים מהיפות בספרד כנראה. אלון וסוזן ביקרו בה יותר מאוחר, כאשר מיקה ואני הלכנו לצלם מנקודה מסוימת.

התחלנו את המסלול הרגלי של מישלן במעבר על "הגשר החדש" הנ"ל וטיילנו בין רחובותיה הצרים של העיר, שכולה משופעת. ירדנו לאורך צדה המזרחי אל "הגשר הישן", וממנה עלינו עד לצידה השני של העיר, כאשר בדרך ראינו את כנסיית Santa Maria La Mayor, שנבנתה מעל המסגד שעמד במקום מימי השלטון המוסלמי, וממוקמת בכיכר המרכזית של העיר העתיקה.

בצידה המערבי של העיר התפצלנו, כאשר לון וסוזן הלכו לבקר כאמור בזירה, בעוד מיקה ואני ירדנו לנקודת תצפית אל הגשר החדש. לאחר שאנחנו צילמנו ועלינו בחזרה והם סיימו את הסיור בזירה, נפגשנו לארוחת צהריים במקדונלד'ס בכיכר Plaza De Espana. נגשנו שם גם לתחנת המידע של אנדלוסיה כדי לקבל פרטים על הפארק הלאומי דוניאנה Doñana, שבו תכננו לבקר היום, אבל אחרי 3-4 טלפונים הבנו שכל טיולי הג'יפים והשיוטים מלאים עד השבוע הבא. זה הוריד את הפארק מלוח הזמנים שלנו והותיר לנו יום פנוי. עוד נגיע אליו.

מרונדה נסענו בדרכים אפילו יותר מפותלות, צרות ויפות אל הכפר גראזלמה Grazalema, הנמצא על צלע הר בלב שמורת טבע יפהפייה. עצרנו לראות את הרחובות הלבנים, את כיכר העיר ואת הנוף והמשכנו הלאה.

שוב נסענו באותן דרכים פתלתלות אל כפר נוסף, ארקוס דה לה פרונטרה Arcos de la Frontera (בקיצור - ארקוס) שהוא כבר ממש עיירה. שם טיפסנו עד ראש הגבעה וראינו נוף מהמם של כל האזור, ובנוסף כמה דברים נחמדים, כמו כנסיית סנטה מריה, שלה חזית מעניינת, וכיכר הארמון הנושקת לה ברחובות בחלק העתיק של העיר כל כך צרים, ועדיין נוסעות שם מכוניות, בנוסף לכל הטוסטוסים והקטנועים.
מארקוס המשכנו בדרכים מהירות יותר (180 קמ"ש על האוטוסטרדה), הנה לסביליה.

זוהי העיר הרביעית בגודלה בספרד, ובירת אנדלוסיה. עיר מודרנית, דומה במידה כלשהי לתל-אביב, עם בתים נמוכים, בעיות חנייה ומקומות בילוי לרוב. לא היינו מודעים לכך שהשבוע ישנו אירוע מיוחד בזירת מלחמת השוורים המקומית, מה שגרם לכך שמלונות רבים במרכז העיר מלאים עד אפס מקום. בסופו של דבר מצאנו מלון במחיר סביר, אבל זה לקח המון זמן. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב וצנחנו על המיטה. לון וסוזן חיפשו משהו נורמאלי, ולבסוף מצאו KFC לא רחוק מהמלון.

אתמול בבוקר התעוררתי בלי קול. לאחר כמה ימים של כאבי גרון, צינון וגודש בריאות, כנראה שהשתעלתי יותר מדי, ופשוט הלך לי הקול. עד עכשיו אני לא מסוגל לדבר כמו שצריך.

סוזן היתה צריכה להשלים שעות שינה, ולכן יצאנו עם לון בלבד (אחרי ארוחת בוקר במלון השכן) אל מרכז העיר - ברגל. האוטו חונה בחניון ונזיז אותו מסתבר רק שנעזוב את העיר. הגענו אל הקתדראלה של סביליה, הקתדראלה ענקית (השלישית בגדולה באירופה, אחרי הקתדראלה בוותיקן וזו בלונדון) שנבנתה על הריסותיו של המסגד המוסלמי שעמד במקום. מן המסגד נשאר רק מגדל החירלדה Giralda, מן המאה ה-12, שפעם שימש כמגדל מזג אוויר והיום הוא מגדל פעמונים.

חיצונית, הקתדראלה היא אחת האחרונות שנבנו בסגנון הגותי, כאשר ניכרים בה סימני הרנסנס (נבנתה במאות ה- 15-16). הקתדראלה מקרינה כוח וההוד מבחוץ, עם צריחים וחזיתות מרהיבות בכל צד, ומגדל החירלדה מוסיף לה נופך של שילוב היופי של הסגנון הערבי אל תוך הסגנון הגותי החזק. נכנסנו אל תוך הקתדראלה וראינו שמבפנים היא יפהפייה, אבל לא היה שם משהו שלא ראינו כבר בטולדו או בקורדובה או בסלמקה. הכל גבוה ומפואר, מלא זהב ופיתוחים, באותו סגנון גרנדיוזי שאמור לגרום למתפלל להרגיש קטן ואפסי מול האלוהים. קפלות מכל צד, ויטראז'ים ופסלים, אוצר צלבים וגביעים וכמובן הקפלה הראשית במרכז, עם כסאות המכובדים, המקהלה והמזבח הגבוה, הכל מפואר ואסתטי, הכל גבוה ומאיים. כנראה שראינו יותר מדי קתדראלות בטיול הזה, אם זו לא הרשימה אותנו במיוחד.

במהלך הסיור הקתדראלה עלינו למגדל החירלדה, גובה של 70 מ', דרך רמפות שמקיפות את מרכז המגדל. מלמעלה ישנו נוף של כל סביליה והאזור כולו, וכמובן נקודת מבט מיוחד על הקתדראלה שמתחת וחצר התפוזים שנשמרה מימי המסגד (כמו בקורדובה). צילמנו וצילמנו וצילמנו.

לאחר שיצאנו מהקתדראלה הצטרפה אלינו סוזן, ויחדיו נכנסנו אל האלקזאר המלכותי Alcázares Reales. לא תיארנו לעצמנו כמה מדהים הארמון בפנים, ועד מהרה גילינו את עצמנו תוהים האם נאלץ לעזוב את המקום בשעת הסגירה מאונס. באתר האלקזאר נבנה מספר מבנים בתקופות שונות. מן המבנים המקוריים של השלטון המוסלמי במאה ה-12 נותרה חצר אחת וקטע של חומה עם שלושה שערים גדולים. במאה ה-13 בנה שם אלפונסו ה-10 (החכם) מבנה משלו, אך היה זה פדרו האכזר במאה ה-14 שהקים את הארמון כפי שהוא כיום.

במתחם ישנם גנים עצומים (שאותם לא הספקנו לראות, גם מחמת קוצר זמן וגם מחמת רוויה של דברים יפים ביום אחד) וחצרות קדומות עם מזרקות וצמחיה מעוצבת ובין אלה ישנו הארמון, כאשר חלקו העיקרי הוא ארמון המודחאר Mudéjar וחלקו הקטן בנוי בסגנון גותי. ללא ספק, ארמון המודחאר של פדרו האכזר הוא גולת הכותרת, ובצדק שפך מישלן כוכבים על האתר.

התחלנו את הטיול בארמון דווקא בחלקו העליון, שהוא משכנם הרשמי של המלך והמלכה בסביליה. הסיור כרוך בתשלום נפרד, נוסף על דמי הכניסה הגבוהים, שיקוף תיקים ואחסנתם, איסור גורף על צילום והליכה בקבוצה עם שומר. כל אדם מקבל מדריך קולי בשפה שלו וכולם הולכים כעדר מחדר לחדר ושומעים את אותם הסברים על חדרי ההסבה, חדרי העבודה וחדרי המגורים של המשפחה המלכותית, שממילא לא מתקרבת למקום.

חלקי הארמון מעוטרים בסגנון מודחאר, סגנון שהושפע קשות מהסגנון הערבי, כאשר נבנה המבנה היו קורדובה וגרנדה עדיין בידיים מוסלמיות) וכל קיר או שער הם יצירת פאר של פיתוחים באבן או עץ, סגנון עשיר בפרטים וצבעים, המשקף את תור הזהב של האימפריה המוסלמית החליפית, חלקם האחר של החדרים הוא בסגנון אירופאי אצילי, בדומה לארמונות המלוכה שראינו במדריד ואסקוריאל, עם מראות ענק, ריהוט מצועצע ופורטרטים ענקיים על כל קיר.

קומתו התחתונה של הארמון יפה עוד יותר, לדעתי כל הקומה היא בסגנון מודחאר, ויש בה חדרים פתוחים אל חצרות עם בריכות ומזרקות, ובאמת שכאן העושר של הפיתוחים גרם לנו לסחרחורת קלה. כנראה שאין לנו טעם לחזור לגרנדה כדי לראות את ארמון האלהמברה, לא אחרי הארמון כאן בסביליה. אני מקווה שהתמונות יצליחו להחיש את גודל המקום והיופי שלו. אחרי שעה ארוכה של פה פעור ומצלמות לוהטות, יצאנו קצת אל הגנים לנוח מכל מה שראינו. המשכנו אל חלקו הגותי של הארמון, אבל חלפנו על פניו כמעט בזלזול, ובאמת שאין לו סיכוי להשתוות ביופיו לארמון המודחאר.

בסופו של דבר יצאנו מהאלקזאר כחצי שעה בלבד לפני סגירתו. הלכנו עד החניון כדי למלא את הבקבוקים, ושם התפצלנו. מיקה ואני היינו מאוד רעבים ולכן חצינו את הנהר כדי להגיע לסניף המקומי של "מאמא מיה", ואלון וסוזן המשיכו לעבר המלון, כדי להחליף בגדים בשביל מופע פלמנקו שהם הלכו לראות.

כשהגענו למסעדה ראינו שהיא סגורה ומסוגרת, ולא ברור אם בכלל נפתחה בימים האחרונים. חזרנו על עקבותינו והגענו בסופו של דבר לבורגר-קינג ליד המלון, שם אכלנו ארוחה מוגדלת עם גלידה, תחליף משביע לארוחת ערב אמיתית. לון וסוזן חזרו מאוחר, לאחר ארוחת ערב, אנחנו מחכים לשמוע איך היה להם. במקום הביקור שהיה מתוכנן להיום בפארק דוניאנה, אנחנו נשלים את הביקור בסביליה, ובדיעבד טוב שיצא ככה, כי באמת לא מספיק יום אחד לסביליה, בדיוק כמו שמירי (דודה של מיקה) אמרה. בערב נעזוב את העיר וניסע דרומה לישון באזור קאדיז או חרס Jerez, לקראת הנסיעה דרך החוף חזרה למאלגה מחר. עוד יומיים טיול והביתה.

[הבא]

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

אקטואליה 9/12

עבר חודש וחצי כמעט... לא הרבה קרה, אבל שווה לעדכן.

מיקה ואני נסענו לסופשבוע קצר באזור הצפון בשישי שלאחר כתיבת העדכון הקודם (31/10). הבאנו את כרמל לגן בבוקר (תמר אספה אותה בצהריים), נסענו לעשות קצת קניות, ונסענו צפונה. בדרך ךטבריה עצרנו בחדרה כדי לבקר את יפעת ודורון, ולראות את אביב הקטנה. היא כל כך קטנה וקלה, יחסית לכרמל, וזה מדהים איזה שינוי כרמל עברה בשנה האחרונה, כמה היא גדלה והתפתחה (עוד בהמשך).

אכלנו צהריים בדרך לטבריה, והגענו למלון בסביבות שעה 16:00. קיבלנו חדר עם נוף לכנרת (או מה שנשאר ממנה) והלכנו לישון לכמה שעות. התעוררנו בערב, התקלחנו, התלבשנו ונסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה מצוינת בשם "צל תמר" בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב, עליה קיבלנו המלצה חמה. האוכל מעולה, המחירים סבירים (יחסית למסעדות באזור המרכז לפחות) והשירות היה זריז ואדיב. מה עוד אפשר לבקש?

חזרנו למלון שבעים ומרוצים, וחזרנו לישון. ישנו לילה שלם, שינה ערבה ושקטה... מי היה מאמין שזו תהיה התגשמות חלום? בבוקר קמנו, אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון, והצלחנו לא לאכול הרבה יותר מדי. בשעה 10:00 התקיים סיור רגלי מטעם המלון בסביבות המלון והטיילת, סיור שבו המדריכה הסבירה לנו (ולעוד שני זוגות) על ההיסטוריה הארוכה של טבריה והישוב היהודי בה לאורך השנים. הסיור עבר בין בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, מבנים צלבניים וקטעי חומה עתיקים, והיה מאוד מעניין.

חזרנו למלון, ארזנו ועזבנו את טבריה. נסענו לא רחוק, לגן הלאומי ושמורת הטבע ארבל. לא ידענו מה יש לראות שם, חוץ מאת נוף הכנרת מן המצפור, ונכונה לנו הפתעה נעימה. בתקופה האחרונה נעשה שם מאמץ להסדיר את המקום ולהכשיר בו את השבילים, וכך התאפשר בידנו לרדת אל מתחת למצוק ולבקר במצודה אשר נחצבה שם בימי הטורקים, ולמערות בהן הסתתרו לוחמים בימי מרד בר-כוכבא. השביל הוא למיטיבי לכת, וכולל קטעים של יתדות וחבלים, אבל מצבנו טוב משחשבנו והסתדרנו איתו מצוין. יכולנו להביא גם את כרמל אם היה לנו מנשא מתאים, ואכן ראינו משפחות עם ילדים קטנים שעשו את המסלול בכלל לא רע. סך הכל היה מעייף אבל מאוד נחמד, וכמובן שבסוף פינקנו את עצמנו בטילון...
בדרך הביתה עצרנו בחיפה לביקור קצר אצל ההורים שלי, ומשם להוד השרון כדי לאסוף את כרמל. אמנם נפרדנו ממנה לפחות מ-36 שעות, אבל הגעגועים חזקים.

למחרת בבוקר קמתי מאוד מוקדם ויצאתי כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שעובר בהוד השרון ומגיע לצומת גולני. האוטובוס היה צפוף ואיטי, וכמובן שהנסיעה היתה סיוט מתמשך. לפחות היה לי נגן MP3 שהעביר לי את הזמן. הגעתי לצומת גולני ומשם לבסיס שלי די בקלות, והדבר הראשון שאמרתי לקצינת הקישור אליה הגעתי הוא שהייתי מעדיף להשתחרר מהמילואים האלה, אם אפשר. לא ציפיתי באמת להשתחרר כל כך בקלות, במיוחד בגלל שהגעתי עם מדים וציוד לשהייה, אבל להפתעתי קצינת הקישור וידאה שהייתי בתרגיל הקודם וביקשה שאמתין כמה שעות, כדי לראות אם יגיעו מספיק אנשים שלא הגיעו לאותו תרגיל. לבסוף אכן הגיעו מספיק אנשים, והיא הודיעה לי בצהריים שאני משוחרר. שמחתי מאוד, ומכיוון שלא מיהרתי לשומקום ישבתי וחיכיתי למישהו שהבטיח לתת לי טרמפ. בזמן שחיכיתי עשיתי טיול קצר והגעתי לנקודת תצפית על הכנרת, ושם עמדתי ונשמתי אוויר צח אל מול הכנרת, ממש כמו שעשיתי 24 שעות לפני כן. בסופו של דבר קיבלתי טרמפ עד הבית, ובזה הסתיים שירות המילואים הזה.

באותו שבוע קיבלנו שתי בשורות סותרות בעבודה. עיתון גלובס בחר באמובי בתור הסטארט-אפ המבטיח של 2009, ובכנס השנתי שלו העניק למנכ"ל שלנו את התעודה הרשמית עם לחיצת יד. בגליון חודש נובמבר אפילו הופיע ראיון של שלושה עמודים עם המנכ"ל, בו הוא מספר כמה העתיד נראה ורוד, למרות המשבר הכלכלי והמיתון הקרוב.

למחרת היום התקיימו פגישות והתחילו התלחשויות, ואחה"צ זומנו כלל העובדים ל"שיחה זריזה", בה הודיעו לנו שאמובי חייבת להצטמצם כדי לשרוד, ולכן פוטרו 10 אנשים מתוך 60 עובדי החברה, רובם כאן בארץ. מהצוות שלי פוטר אדם אחד, וקצת קשה לי להבין איך אפשר לצמצם צוות פיתוח רגע לפני הלחץ הגדול של הגרסה הבאה. בדיעבד הצוות מתפקד, והלחץ התפזר על פני כל מי שנשאר.

באמצע נובמבר חגגנו לאמא שלי יומולדת, אצלם בחיפה עם ניר ומשפחתו. היה נחמד, כמובן שהיה הרבה אוכל, וכרמל שיחקה יפה עם הילדות, כמו שהיא משחקת עם הילדים בגן. זה נחמד לראות איך חמש הנפשות של משפחת מישורי המקורית התרחבו למשפחה עם שתי כלות וארבע ילדות קטנות, עם סבא וסבתא ודודה, והכל בפרק זמן של פחות מעשור.

אמא ויעל נסעו לירושלים לסופשבוע שלם בסוף נובמבר, כדי לחרוש אותה לעומק. הן לקחו חדר במלון במרכז העיר, קרוב למגרש הרוסים, וטיילו בעיר העתיקה ובשכונות החדשות יותר. בשבת אני הצטרפתי אליהן (לבדי, מיקה נשארה בבית עם כרמל) ויחד טיילנו כמה שעות ברגל. אחה"צ נסענו יחד חזרה להוד השרון, והן זכו לראות את כרמל לשעה קצרה לפני שהן תפסו אוטובוס לחיפה. בסך הכל היה מאוד נחמד, ואני צריך לטייל יותר בירושלים. בהזדמנות.

מיקה עבדה חודש שלם אצל אותו רו"ח, אבל בסופו של דבר הוא החליט להחזיר את המזכירה הקודמת לתפקידה, ושחרר את מיקה לפני כשבועיים. היא קיבלה משכורת של חודש מלא, וזה בהחלט עזר לנו. אני מקווה שהיא תמצא משהו חלופי במהרה, וגם היא.

באותה שבת, יום לפני היומולדת האמיתי, הגיעו המשפחות של מיקה ושלי לחגוג לכרמלי שנה להיווסדה. היו שם דנה, רביב וגל (בחודש תשיעי, הלידה צפויה בסוף החודש), פרידה ואלידע עם אלעד ותמר כמובן, ומהצד שלי היו אבאמא ויעל, וגם ניר וחבורתו הגיעו בהרכב מלא. מיקה ותמר הכינו אוכל לשני גדודים, ההורים שלי הביאו עוד, וכמובן איך אפשר בלי מתוקים ועוגות... כולם אכלו ושתו טוב, היתה עוגה עם שני נרות קטנים (כרמל הסתכלה עליהם במבט חושד, חמודה) ומתנות נחמדות (בגדים, צעצועים...). בשנה הבאה נעשה משהו קצת יותר צנוע. למחרת הבאנו את כרמל לגן עם עוגת שוקולד של תמר, מקושטת עדשים ונרות, וגם בגן חגגו לה יומולדת עם יתר הילדים.

בין לבין, כרמל כבר הולכת ממש. כמובן שהיא עדיין לא יציבה במאה אחוז, אבל כשנותנים לה יד היא ממש הולכת. אנחנו צריכים לצלם אותה יותר, כי היא באמת משתנה לנו מול העיניים.

בניגוד לחורף של שנה שעברה, בו כרמל היתה מכורבלת ועטופה בחדר מחומם, היום היא לבושה פחות וחשופה יותר לכל המחלות שמסתובבות בחוץ. בשבועיים האחרונים היא הספיקה לחלות ולהבריא מדלקת עיניים ודלקת ריאות קלה, ועוד להתגבר על חולשה כללית בגלל החיסונים שהיא קיבלה בטיפת חלב. אגב, היא כבר גדולה מאוד (74 ס"מ, 9.9 ק"ג) וההתפתחות שלה נורמלית וממוצעת לחלוטין, לפי הספר. חלומו של כל הורה.

מיקה חולה גם היא, וכרגע היא עדיין נלחמת עם דלקת ריאות משלה, אפילו יותר חמור ממה שהיה לה בשנה שעברה כשאני הייתי בנפאל. בין הטיפול בעצמה ובכרמל, אין לה כח או זמן לחפש עבודה, אבל ברגע שהיא תבריא, וזה יהיה בימים הקרובים ב"ה, היא תחזור לחיים מלאים.

זהו. אני מקווה שיצא לי לעדכן פה קצת יותר תכופות.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים