עבר חודש וחצי כמעט... לא הרבה קרה, אבל שווה לעדכן.
מיקה ואני נסענו לסופשבוע קצר באזור הצפון בשישי שלאחר כתיבת העדכון הקודם (31/10). הבאנו את כרמל לגן בבוקר (תמר אספה אותה בצהריים), נסענו לעשות קצת קניות, ונסענו צפונה. בדרך ךטבריה עצרנו בחדרה כדי לבקר את יפעת ודורון, ולראות את אביב הקטנה. היא כל כך קטנה וקלה, יחסית לכרמל, וזה מדהים איזה שינוי כרמל עברה בשנה האחרונה, כמה היא גדלה והתפתחה (עוד בהמשך).
אכלנו צהריים בדרך לטבריה, והגענו למלון בסביבות שעה 16:00. קיבלנו חדר עם נוף לכנרת (או מה שנשאר ממנה) והלכנו לישון לכמה שעות. התעוררנו בערב, התקלחנו, התלבשנו ונסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה מצוינת בשם "צל תמר" בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב, עליה קיבלנו המלצה חמה. האוכל מעולה, המחירים סבירים (יחסית למסעדות באזור המרכז לפחות) והשירות היה זריז ואדיב. מה עוד אפשר לבקש?
חזרנו למלון שבעים ומרוצים, וחזרנו לישון. ישנו לילה שלם, שינה ערבה ושקטה... מי היה מאמין שזו תהיה התגשמות חלום? בבוקר קמנו, אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון, והצלחנו לא לאכול הרבה יותר מדי. בשעה 10:00 התקיים סיור רגלי מטעם המלון בסביבות המלון והטיילת, סיור שבו המדריכה הסבירה לנו (ולעוד שני זוגות) על ההיסטוריה הארוכה של טבריה והישוב היהודי בה לאורך השנים. הסיור עבר בין בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, מבנים צלבניים וקטעי חומה עתיקים, והיה מאוד מעניין.
חזרנו למלון, ארזנו ועזבנו את טבריה. נסענו לא רחוק, לגן הלאומי ושמורת הטבע ארבל. לא ידענו מה יש לראות שם, חוץ מאת נוף הכנרת מן המצפור, ונכונה לנו הפתעה נעימה. בתקופה האחרונה נעשה שם מאמץ להסדיר את המקום ולהכשיר בו את השבילים, וכך התאפשר בידנו לרדת אל מתחת למצוק ולבקר במצודה אשר נחצבה שם בימי הטורקים, ולמערות בהן הסתתרו לוחמים בימי מרד בר-כוכבא. השביל הוא למיטיבי לכת, וכולל קטעים של יתדות וחבלים, אבל מצבנו טוב משחשבנו והסתדרנו איתו מצוין. יכולנו להביא גם את כרמל אם היה לנו מנשא מתאים, ואכן ראינו משפחות עם ילדים קטנים שעשו את המסלול בכלל לא רע. סך הכל היה מעייף אבל מאוד נחמד, וכמובן שבסוף פינקנו את עצמנו בטילון...
בדרך הביתה עצרנו בחיפה לביקור קצר אצל ההורים שלי, ומשם להוד השרון כדי לאסוף את כרמל. אמנם נפרדנו ממנה לפחות מ-36 שעות, אבל הגעגועים חזקים.
למחרת בבוקר קמתי מאוד מוקדם ויצאתי כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שעובר בהוד השרון ומגיע לצומת גולני. האוטובוס היה צפוף ואיטי, וכמובן שהנסיעה היתה סיוט מתמשך. לפחות היה לי נגן MP3 שהעביר לי את הזמן. הגעתי לצומת גולני ומשם לבסיס שלי די בקלות, והדבר הראשון שאמרתי לקצינת הקישור אליה הגעתי הוא שהייתי מעדיף להשתחרר מהמילואים האלה, אם אפשר. לא ציפיתי באמת להשתחרר כל כך בקלות, במיוחד בגלל שהגעתי עם מדים וציוד לשהייה, אבל להפתעתי קצינת הקישור וידאה שהייתי בתרגיל הקודם וביקשה שאמתין כמה שעות, כדי לראות אם יגיעו מספיק אנשים שלא הגיעו לאותו תרגיל. לבסוף אכן הגיעו מספיק אנשים, והיא הודיעה לי בצהריים שאני משוחרר. שמחתי מאוד, ומכיוון שלא מיהרתי לשומקום ישבתי וחיכיתי למישהו שהבטיח לתת לי טרמפ. בזמן שחיכיתי עשיתי טיול קצר והגעתי לנקודת תצפית על הכנרת, ושם עמדתי ונשמתי אוויר צח אל מול הכנרת, ממש כמו שעשיתי 24 שעות לפני כן. בסופו של דבר קיבלתי טרמפ עד הבית, ובזה הסתיים שירות המילואים הזה.
באותו שבוע קיבלנו שתי בשורות סותרות בעבודה. עיתון גלובס בחר באמובי בתור הסטארט-אפ המבטיח של 2009, ובכנס השנתי שלו העניק למנכ"ל שלנו את התעודה הרשמית עם לחיצת יד. בגליון חודש נובמבר אפילו הופיע ראיון של שלושה עמודים עם המנכ"ל, בו הוא מספר כמה העתיד נראה ורוד, למרות המשבר הכלכלי והמיתון הקרוב.
למחרת היום התקיימו פגישות והתחילו התלחשויות, ואחה"צ זומנו כלל העובדים ל"שיחה זריזה", בה הודיעו לנו שאמובי חייבת להצטמצם כדי לשרוד, ולכן פוטרו 10 אנשים מתוך 60 עובדי החברה, רובם כאן בארץ. מהצוות שלי פוטר אדם אחד, וקצת קשה לי להבין איך אפשר לצמצם צוות פיתוח רגע לפני הלחץ הגדול של הגרסה הבאה. בדיעבד הצוות מתפקד, והלחץ התפזר על פני כל מי שנשאר.
באמצע נובמבר חגגנו לאמא שלי יומולדת, אצלם בחיפה עם ניר ומשפחתו. היה נחמד, כמובן שהיה הרבה אוכל, וכרמל שיחקה יפה עם הילדות, כמו שהיא משחקת עם הילדים בגן. זה נחמד לראות איך חמש הנפשות של משפחת מישורי המקורית התרחבו למשפחה עם שתי כלות וארבע ילדות קטנות, עם סבא וסבתא ודודה, והכל בפרק זמן של פחות מעשור.
אמא ויעל נסעו לירושלים לסופשבוע שלם בסוף נובמבר, כדי לחרוש אותה לעומק. הן לקחו חדר במלון במרכז העיר, קרוב למגרש הרוסים, וטיילו בעיר העתיקה ובשכונות החדשות יותר. בשבת אני הצטרפתי אליהן (לבדי, מיקה נשארה בבית עם כרמל) ויחד טיילנו כמה שעות ברגל. אחה"צ נסענו יחד חזרה להוד השרון, והן זכו לראות את כרמל לשעה קצרה לפני שהן תפסו אוטובוס לחיפה. בסך הכל היה מאוד נחמד, ואני צריך לטייל יותר בירושלים. בהזדמנות.
מיקה עבדה חודש שלם אצל אותו רו"ח, אבל בסופו של דבר הוא החליט להחזיר את המזכירה הקודמת לתפקידה, ושחרר את מיקה לפני כשבועיים. היא קיבלה משכורת של חודש מלא, וזה בהחלט עזר לנו. אני מקווה שהיא תמצא משהו חלופי במהרה, וגם היא.
באותה שבת, יום לפני היומולדת האמיתי, הגיעו המשפחות של מיקה ושלי לחגוג לכרמלי שנה להיווסדה. היו שם דנה, רביב וגל (בחודש תשיעי, הלידה צפויה בסוף החודש), פרידה ואלידע עם אלעד ותמר כמובן, ומהצד שלי היו אבאמא ויעל, וגם ניר וחבורתו הגיעו בהרכב מלא. מיקה ותמר הכינו אוכל לשני גדודים, ההורים שלי הביאו עוד, וכמובן איך אפשר בלי מתוקים ועוגות... כולם אכלו ושתו טוב, היתה עוגה עם שני נרות קטנים (כרמל הסתכלה עליהם במבט חושד, חמודה) ומתנות נחמדות (בגדים, צעצועים...). בשנה הבאה נעשה משהו קצת יותר צנוע. למחרת הבאנו את כרמל לגן עם עוגת שוקולד של תמר, מקושטת עדשים ונרות, וגם בגן חגגו לה יומולדת עם יתר הילדים.
בין לבין, כרמל כבר הולכת ממש. כמובן שהיא עדיין לא יציבה במאה אחוז, אבל כשנותנים לה יד היא ממש הולכת. אנחנו צריכים לצלם אותה יותר, כי היא באמת משתנה לנו מול העיניים.
בניגוד לחורף של שנה שעברה, בו כרמל היתה מכורבלת ועטופה בחדר מחומם, היום היא לבושה פחות וחשופה יותר לכל המחלות שמסתובבות בחוץ. בשבועיים האחרונים היא הספיקה לחלות ולהבריא מדלקת עיניים ודלקת ריאות קלה, ועוד להתגבר על חולשה כללית בגלל החיסונים שהיא קיבלה בטיפת חלב. אגב, היא כבר גדולה מאוד (74 ס"מ, 9.9 ק"ג) וההתפתחות שלה נורמלית וממוצעת לחלוטין, לפי הספר. חלומו של כל הורה.
מיקה חולה גם היא, וכרגע היא עדיין נלחמת עם דלקת ריאות משלה, אפילו יותר חמור ממה שהיה לה בשנה שעברה כשאני הייתי בנפאל. בין הטיפול בעצמה ובכרמל, אין לה כח או זמן לחפש עבודה, אבל ברגע שהיא תבריא, וזה יהיה בימים הקרובים ב"ה, היא תחזור לחיים מלאים.
זהו. אני מקווה שיצא לי לעדכן פה קצת יותר תכופות.
מיקה ואני נסענו לסופשבוע קצר באזור הצפון בשישי שלאחר כתיבת העדכון הקודם (31/10). הבאנו את כרמל לגן בבוקר (תמר אספה אותה בצהריים), נסענו לעשות קצת קניות, ונסענו צפונה. בדרך ךטבריה עצרנו בחדרה כדי לבקר את יפעת ודורון, ולראות את אביב הקטנה. היא כל כך קטנה וקלה, יחסית לכרמל, וזה מדהים איזה שינוי כרמל עברה בשנה האחרונה, כמה היא גדלה והתפתחה (עוד בהמשך).
אכלנו צהריים בדרך לטבריה, והגענו למלון בסביבות שעה 16:00. קיבלנו חדר עם נוף לכנרת (או מה שנשאר ממנה) והלכנו לישון לכמה שעות. התעוררנו בערב, התקלחנו, התלבשנו ונסענו לאכול ארוחת ערב במסעדה מצוינת בשם "צל תמר" בכניסה לקיבוץ אשדות יעקב, עליה קיבלנו המלצה חמה. האוכל מעולה, המחירים סבירים (יחסית למסעדות באזור המרכז לפחות) והשירות היה זריז ואדיב. מה עוד אפשר לבקש?
חזרנו למלון שבעים ומרוצים, וחזרנו לישון. ישנו לילה שלם, שינה ערבה ושקטה... מי היה מאמין שזו תהיה התגשמות חלום? בבוקר קמנו, אכלנו את ארוחת הבוקר של המלון, והצלחנו לא לאכול הרבה יותר מדי. בשעה 10:00 התקיים סיור רגלי מטעם המלון בסביבות המלון והטיילת, סיור שבו המדריכה הסבירה לנו (ולעוד שני זוגות) על ההיסטוריה הארוכה של טבריה והישוב היהודי בה לאורך השנים. הסיור עבר בין בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, מבנים צלבניים וקטעי חומה עתיקים, והיה מאוד מעניין.
חזרנו למלון, ארזנו ועזבנו את טבריה. נסענו לא רחוק, לגן הלאומי ושמורת הטבע ארבל. לא ידענו מה יש לראות שם, חוץ מאת נוף הכנרת מן המצפור, ונכונה לנו הפתעה נעימה. בתקופה האחרונה נעשה שם מאמץ להסדיר את המקום ולהכשיר בו את השבילים, וכך התאפשר בידנו לרדת אל מתחת למצוק ולבקר במצודה אשר נחצבה שם בימי הטורקים, ולמערות בהן הסתתרו לוחמים בימי מרד בר-כוכבא. השביל הוא למיטיבי לכת, וכולל קטעים של יתדות וחבלים, אבל מצבנו טוב משחשבנו והסתדרנו איתו מצוין. יכולנו להביא גם את כרמל אם היה לנו מנשא מתאים, ואכן ראינו משפחות עם ילדים קטנים שעשו את המסלול בכלל לא רע. סך הכל היה מעייף אבל מאוד נחמד, וכמובן שבסוף פינקנו את עצמנו בטילון...
בדרך הביתה עצרנו בחיפה לביקור קצר אצל ההורים שלי, ומשם להוד השרון כדי לאסוף את כרמל. אמנם נפרדנו ממנה לפחות מ-36 שעות, אבל הגעגועים חזקים.
למחרת בבוקר קמתי מאוד מוקדם ויצאתי כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שעובר בהוד השרון ומגיע לצומת גולני. האוטובוס היה צפוף ואיטי, וכמובן שהנסיעה היתה סיוט מתמשך. לפחות היה לי נגן MP3 שהעביר לי את הזמן. הגעתי לצומת גולני ומשם לבסיס שלי די בקלות, והדבר הראשון שאמרתי לקצינת הקישור אליה הגעתי הוא שהייתי מעדיף להשתחרר מהמילואים האלה, אם אפשר. לא ציפיתי באמת להשתחרר כל כך בקלות, במיוחד בגלל שהגעתי עם מדים וציוד לשהייה, אבל להפתעתי קצינת הקישור וידאה שהייתי בתרגיל הקודם וביקשה שאמתין כמה שעות, כדי לראות אם יגיעו מספיק אנשים שלא הגיעו לאותו תרגיל. לבסוף אכן הגיעו מספיק אנשים, והיא הודיעה לי בצהריים שאני משוחרר. שמחתי מאוד, ומכיוון שלא מיהרתי לשומקום ישבתי וחיכיתי למישהו שהבטיח לתת לי טרמפ. בזמן שחיכיתי עשיתי טיול קצר והגעתי לנקודת תצפית על הכנרת, ושם עמדתי ונשמתי אוויר צח אל מול הכנרת, ממש כמו שעשיתי 24 שעות לפני כן. בסופו של דבר קיבלתי טרמפ עד הבית, ובזה הסתיים שירות המילואים הזה.
באותו שבוע קיבלנו שתי בשורות סותרות בעבודה. עיתון גלובס בחר באמובי בתור הסטארט-אפ המבטיח של 2009, ובכנס השנתי שלו העניק למנכ"ל שלנו את התעודה הרשמית עם לחיצת יד. בגליון חודש נובמבר אפילו הופיע ראיון של שלושה עמודים עם המנכ"ל, בו הוא מספר כמה העתיד נראה ורוד, למרות המשבר הכלכלי והמיתון הקרוב.
למחרת היום התקיימו פגישות והתחילו התלחשויות, ואחה"צ זומנו כלל העובדים ל"שיחה זריזה", בה הודיעו לנו שאמובי חייבת להצטמצם כדי לשרוד, ולכן פוטרו 10 אנשים מתוך 60 עובדי החברה, רובם כאן בארץ. מהצוות שלי פוטר אדם אחד, וקצת קשה לי להבין איך אפשר לצמצם צוות פיתוח רגע לפני הלחץ הגדול של הגרסה הבאה. בדיעבד הצוות מתפקד, והלחץ התפזר על פני כל מי שנשאר.
באמצע נובמבר חגגנו לאמא שלי יומולדת, אצלם בחיפה עם ניר ומשפחתו. היה נחמד, כמובן שהיה הרבה אוכל, וכרמל שיחקה יפה עם הילדות, כמו שהיא משחקת עם הילדים בגן. זה נחמד לראות איך חמש הנפשות של משפחת מישורי המקורית התרחבו למשפחה עם שתי כלות וארבע ילדות קטנות, עם סבא וסבתא ודודה, והכל בפרק זמן של פחות מעשור.
אמא ויעל נסעו לירושלים לסופשבוע שלם בסוף נובמבר, כדי לחרוש אותה לעומק. הן לקחו חדר במלון במרכז העיר, קרוב למגרש הרוסים, וטיילו בעיר העתיקה ובשכונות החדשות יותר. בשבת אני הצטרפתי אליהן (לבדי, מיקה נשארה בבית עם כרמל) ויחד טיילנו כמה שעות ברגל. אחה"צ נסענו יחד חזרה להוד השרון, והן זכו לראות את כרמל לשעה קצרה לפני שהן תפסו אוטובוס לחיפה. בסך הכל היה מאוד נחמד, ואני צריך לטייל יותר בירושלים. בהזדמנות.
מיקה עבדה חודש שלם אצל אותו רו"ח, אבל בסופו של דבר הוא החליט להחזיר את המזכירה הקודמת לתפקידה, ושחרר את מיקה לפני כשבועיים. היא קיבלה משכורת של חודש מלא, וזה בהחלט עזר לנו. אני מקווה שהיא תמצא משהו חלופי במהרה, וגם היא.
באותה שבת, יום לפני היומולדת האמיתי, הגיעו המשפחות של מיקה ושלי לחגוג לכרמלי שנה להיווסדה. היו שם דנה, רביב וגל (בחודש תשיעי, הלידה צפויה בסוף החודש), פרידה ואלידע עם אלעד ותמר כמובן, ומהצד שלי היו אבאמא ויעל, וגם ניר וחבורתו הגיעו בהרכב מלא. מיקה ותמר הכינו אוכל לשני גדודים, ההורים שלי הביאו עוד, וכמובן איך אפשר בלי מתוקים ועוגות... כולם אכלו ושתו טוב, היתה עוגה עם שני נרות קטנים (כרמל הסתכלה עליהם במבט חושד, חמודה) ומתנות נחמדות (בגדים, צעצועים...). בשנה הבאה נעשה משהו קצת יותר צנוע. למחרת הבאנו את כרמל לגן עם עוגת שוקולד של תמר, מקושטת עדשים ונרות, וגם בגן חגגו לה יומולדת עם יתר הילדים.
בין לבין, כרמל כבר הולכת ממש. כמובן שהיא עדיין לא יציבה במאה אחוז, אבל כשנותנים לה יד היא ממש הולכת. אנחנו צריכים לצלם אותה יותר, כי היא באמת משתנה לנו מול העיניים.
בניגוד לחורף של שנה שעברה, בו כרמל היתה מכורבלת ועטופה בחדר מחומם, היום היא לבושה פחות וחשופה יותר לכל המחלות שמסתובבות בחוץ. בשבועיים האחרונים היא הספיקה לחלות ולהבריא מדלקת עיניים ודלקת ריאות קלה, ועוד להתגבר על חולשה כללית בגלל החיסונים שהיא קיבלה בטיפת חלב. אגב, היא כבר גדולה מאוד (74 ס"מ, 9.9 ק"ג) וההתפתחות שלה נורמלית וממוצעת לחלוטין, לפי הספר. חלומו של כל הורה.
מיקה חולה גם היא, וכרגע היא עדיין נלחמת עם דלקת ריאות משלה, אפילו יותר חמור ממה שהיה לה בשנה שעברה כשאני הייתי בנפאל. בין הטיפול בעצמה ובכרמל, אין לה כח או זמן לחפש עבודה, אבל ברגע שהיא תבריא, וזה יהיה בימים הקרובים ב"ה, היא תחזור לחיים מלאים.
זהו. אני מקווה שיצא לי לעדכן פה קצת יותר תכופות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה