[הקודם]
ביום חמישי הסתבר לנו שלון וסוזן בסוף אכלו במאמא-מיה אחרי הכל, והיה להם מאוד טעים. נו טוב. אכלנו ארוחת בוקר במלון הסמוך ויצאנו לכיוון מרכז העיר, לאחר שהפקדנו את המזוודות במלון לשמירה.
התחנה הראשונה שלנו היתה פארק מאריה לואיזה, אבל בדרך עברנו באוניברסיטה של סביליה (שממוקמת בבניין שהיה פעם בית חרושת לטבק, כפי הנראה). הסטודנטים שם התחילו להפגין נגד משהו, וכולם באו עם חולצות אדומות, משרוקיות ושלטים. כל נהג שעבר לידם וצפצף זכה לקריאות שמחה כאילו הבקיע שער. מראות מוכרים משהו...
מול האוניברסיטה ניצב הגלגל של סביליה, דומה לזה שבלונדון, שמאפשר להשקיף על העיר מגבוה. המחיר לא נמוך (8 אירו לסיבוב של כמה דקות), אבל לון וסוזן התלהבו ועלו עליו. הם צילמו את העיר מלמעלה, ואני צילמתי אותם מלמטה. חביב, לא יותר. ממגדל החירלדה ראינו לא פחות טוב ביום שלפני.
הגענו לפארק לבסוף, וסיירנו בו. הגן מטופח, ויש בו אגמים קטנים, כיכרות קטנות עם מזרקות וספסלים מלאים בסטודנטים חורשים. בפארק שבילים קטנים וגם דרכים רחבים דרכם עוברות כרכרות סוסים עם תיירים. מהפארק יצאנו אל כיכר Plaza de España של סביליה, כיכר שנבנתה במיוחד עבור היריד הספרדי-אמריקאי של 1929. הכיכר בנויה כחצי עיגול (ברדיוס 200 מ'), שסביבו בניין אחד ארוך, ובהיקפו הפנימי תעלת מים רחבה ועליה מספר גשרים. בבניין החצי-עגול שני מגדלים, אחד בכל קצה, ובמרכזו חזית יפה. לאורך היקף הכיכר ישנם ספסלי קרמיקה, שחלקם הקטן מתאר את סביליה, ורובם מתארים, על פי סדר ה-ABC, את 54 המחוזות של ספרד. לכל מחוז מפה מקרמיקה, תמונה מקרמיקה המתארת משהו מעברו, וסמל ייחודי. הקרמיקה צבעונית ומשומרת היטב, והטיול לאורך היקף הכיכר הוא יפהפייה. במרכז הכיכר מזרקה גדולה, והכניסה היחידה אליה היא דרך שני שערים שנסגרים בלילה, בסה"כ זו אחת הכיכרות היותר יפות שראינו בכל הטיול.
התחנה הבאה שלנו, והאחרונה בסביליה, היתה רובע סנטה קרוז Santa Cruz שקיבל שלושה כוכבים ממישלן, וקצת אכזב אותנו. זהו הרובע היהודי העתיק, אשר צמוד לאלקזאר ולקתדרלה, רובע לבן בעל רחובות צרים וחנויות לתיירים בכל פינה. ראינו כבר רובעים כאלה בקורדובה, בסגוביה ובטולדו, והם היו הרבה פחות ממוסחרים. בכל זאת, הסתובבנו ברובע במשך כשעה. זה עזר להוריד את הארוחת הצהריים "הכבדה" שאכלנו בבית קפה לפני שהגענו לרובע.
סיימנו את הסיור בקתדראלה ומשם הלכנו אל החניון בו האוטו ישב במשך יום וחצי. שילמנו את החנייה, עברנו דרך המלון כדי לאסוף את המזוודות, ורצינו לצאת מהעיר. פקקי התנועה שנוצרו עקב האירוע בזירת מלחמת השוורים היו רציניים ביותר, ולמזלנו ה-GPS החליט לתת לנו שעה של חסד והוציא אותנו מהעיר בדרך בה הגענו, לכיוון דרום. יצאנו בדיוק בזמן, בגלל שאחרי שעברנו את הגשר הגדול המוביל אל העיר ראינו שהכניסה לעיר תקועה עקב תאונת דרכים במסלול שלנו (ראינו עשן מיתמר מהגשר... כנראה התנגשות חזיתית).
ברחנו מסביליה כל עוד נפשנו בנו, נסענו חזרה דרומה על האוטוסטרדה לקאדיז ובדרך עצרנו בכנסייה שאמורה להיות לה חזית מפוארת, ליד העיר חרס. הכנסייה חבויה בין העצים ומאחורי חומה, וכל שיכולנו לראות הוא פורטל מרשים, אבל לא יותר מזה. מזל שלא היינו צריכים לעשות עיקוף גדול מדי לצורך העניין, מה שאפשר לנו לא לבזבז יותר מדי זמן ולהמשיך דרומה.
בקאדיז Cádiz נתקלנו בבעיה קלה. זוהי עיר תיירות נופש והמלונות בה יקרים ומלאים. המלון היחיד במחיר כמעט סביר שמח לקבל אותנו, אבל דרש תשלום מראש. נו טוב, לפחות זה היה מלון 4 כוכבים עם חדרים גדולים ואינטרנט חופשי (בלובי, אבל ניחא). ארוחת הבוקר היתה לא רעה גם כן.
את ארוחת הערב הנורמאלית האחרונה בטיול אכלנו, איך לא, בטלפיצה. לקחנו שתי פיצות משפחתיות ענקיות במחיר אחת, ובקושי הצלחנו לסיים אותן, למרות שהגענו מורעבים. כמובן שאח"כ צנחנו על המיטות וישנו מצוין.
אתמול בבוקר, אחרי אותה ארוחת בוקר טובה, סוזן החליטה שהיא צריכה לנוח קצת יותר ונשארה במלון לישון עוד קצת בזמן שיצאנו שלושתנו לסייר בעיר העתיקה של קאדיז. ראינו 2-3 כיכרות נחמדות, רחובות צרים ועמוסי חנויות ועסקים (לא תיירותיים, לשם שינוי) וסיימנו את הסיור בתחושת החמצה. צריך לקחת את הדירוג של מישלן בערבון מוגבל, לפעמים יש לו נפילות.
לאחר אותן שעתיים שבזבזנו בעיר, אספנו את סוזן ונסענו דרומה, לאורך החוף. נסענו ישירות לכפר לבן בשם וֶחֶר Vejer de la Frontera הנמצא על גבעה מעל אזור קוסטה דה לה לוז Costa de la Luz. תמרנו בעיירה בעזרת הרכב עד שהגענו וחנינו ב-Plaza de España המקומית, וממנה המשכנו ברגל תוך הסמטאות עד לנקודת תצפית נחמדה על העיירה ולכיוון הים, שהוא למעשה האוקיינוס האטלנטי. אין ספק שהכפרים הלבנים האלה משמרים אורח חיים ישן יותר, שניצני הקדמה ניכרים בו, אבל רחוקים מאוד מלשנות אותו.
המשכנו בדרכנו והגענו לנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי - טריפה Tarifa, המקום בו נפגש האוקיינוס עם הים התיכון, מה שגורם לרוחות משני הכיוונים ויוצר תנאי גלישה טובים רוב השנה. טריפה רחוקה בסה"כ 13.3 ק"מ מחופה הצפוני של מרוקו, ורכס הרי האטלס נראה היטב מצידו השני של מיצר גיברלטר. צפינו לצד השני וישבנו לאכול צהריים במלכודת תיירים מקומית.
לאחר מכן המשכנו לכיוון גיברלטר, המושבה הבריטית הסמוכה. בדרך עצרנו בנקודת תצפית גבוהה יותר וקנינו גלידה. סוזן נכנסה לשירותים בתשלום ונחרדה לגלות שאחרי מספר דקות הדלת פשוט ננעלת והאור כבה. היא ניסתה לפתוח בכח, צעקה לעזרה, ובסופו של דבר הלקוח הבא שפתח את הדלת מבחוץ הוציא אותה לחופשי. חוויה לא נעימה בכלל...
כשהגענו לגיברלטר השעה כבר היתה 18:00 והיינו צריכים להחליט האם להיכנס או להמשיך למאלגה לטיסה שלנו למדריד. בכניסה לגיברלטר היה תור ארוך של מכוניות ספרדיות ובריטיות. הספרדים נכנסים לגיברלטר מפני שזהו אזור סחר חופשי, וזול להם לתדלק שם ולקנות כל מיני דברים ללא מע"מ.
החלטנו להיכנס, לעשות סיבוב קצר ולצאת ישירות למאלגה. נעמדנו בסוף התור שהתקדם די מהר, ותוך 10 דקות היינו בבריטניה. נסענו דרך המושבה הקטנה, נדהמים מהמעבר החד מספרדית לאנגלית, ממספרים לבנים למספרים צהובים, ממחירי דלק ביורו למחירים בליש"ט. השלטים הבריטים צצו מולנו להפתעתנו, שלטים כמו "Give Way". הגענו עד מקום שנקרא Europa Point, שנמצא בקצה הדרומי של המושבה, והשקפנו לכיוון צפון אפריקה מנקודה קצת יותר מזרחית, מה שאפשר לנו לראות את Ceuta, עיר ספרדית במובלעת החוף המרוקאי.
בדרך חזרה לון החליט לקחת דרך שעולה למעלה, רק כדי לבדוק כמה גבוה במעלה הצוק אפשר להגיע עם הרכב הפרטי (לראש הצוק אפשר להגיע רק עם רכבל). הדרך לקחה אותנו למעלה עד לכניסה לשמורת הטבע של גיברלטר, שמורה הכוללת את רוב הצוק הענק, ובה חיים קופי גיברלטר המפורסמים. הנוף מהמם, במיוחד בשעות אחה"צ המאוחרות, אבל הקופים תפסו את מלוא תשומת לבנו. אלא קופי אדם מתורבתים שנמשכים אל בני האדם (כנראה בגלל שמאכילים אותם בניגוד להוראות השלטים). הקופים ישבו מולנו על הכביש ועל המעקה שלצידו, הגורים שיחקו אחד עם השני על העצים וקופה אחת אפילו התיישבה על מכסה המנוע שלנו. זה היה סיום נחמד ליום נחמד, ובסה"כ חוויה לא מתוכננת ומאוד חיובית כסיום לטיול שבו לא הכל דפק כמו שעון.
[בבית]
חשבנו שהיציאה מגיברלטר תהיה פשוטה ונחרדנו לגלות תור ארוך מאוד של מכוניות שזז בקצב איטי ביותר. סיבת העיכוב היא המכס הספרדי, שלא מסמפט את אותם ספרדים שמנסים להרוויח מאזור הסחר החופשי. לבסוף יצאנו מהמקום ולון דהר על האוטוסטרדה היותר מהירה (זו שבתשלום) לכיוון מאלגה. תדלקנו כמה ק"מ לפני שדה התעופה, ובשדה התעופה ניקינו את האוטו מכל החפצים שלנו לפני שלון החזיר אותו. הגענו לדוכן של הטיסה של 21:40 ושאלנו אם במקרה יש מקום ל-4 נוסעים שרשומים לטיסה של 22:25. אמרו לנו שיש, וזירזו אותנו לעבור בחטף את הבידוק הביטחוני ולרוץ מהר אל השער (השעה היתה כבר 21:15). הטיסה היתה מלאה, ולכן כמובן שקצת איחרה, אז לא ממש היינו צריכים לרוץ (שדה התעופה שם גם לא כ"כ גדול).
עלינו על הטיסה, שני מקומות מאחור ושני מקומות באמצע (הספרדי האדיב שישב ליד מיקה הסכים להחליף איתי מושבים). זו היתה טיסה קצרה של בערך שעה, ונחתנו במדריד נחיתה יחסית רכה. גילינו שבמדריד קר וגשום, וחששנו שנאלץ להיטלטל עד המלון עם המזוודות ברגל מהמטרו בגשם. כשמצאנו את המקום בו עובר השאטל בין הטרמינלים (נחתנו בטרמינל 4 החדש והעצום, שרחוק שנות אור מיתר הטרמינלים), לון נזכר שלמלון שלנו יש שאטל משלו. הוא הרים טלפון למלון ובירר, ואכן תוך כמה דקות הגיע השאטל האחרון לאותו יום (אם היינו עולים על הטיסה המקורית, היינו מפספסים אותו). הגענו למלון בסביבות חצות, ואפילו הגשם הפסיק למעננו. במלון היינו מאוד עייפים, אבל לון נזכר שצריך לוודא את שעת הטיסה. הוא התקשר בזעף למשרד Air Madrid, ונבח על הפקיד המסכן בצד השני של הקו שלא ידע מילה באנגלית. אחרי זה נפלנו שדודים.
קמנו בחמש למחרת (או שמא באותו יום?), התקלחנו, ארזנו מחדש את המזוודות ותפסנו את השאטל בחזרה לשדה התעופה. עברנו את הבידוק די מהר, קיבלנו אישורי מעבר ועברנו את ביקורת הגבולות. קנינו שוקולדים בדיוטי פרי, ונחרדנו לגלות את מחירי הרצח שם (הבושם שמיקה קנתה בארץ בדיוטי-פרי ב-$50 עלה שם 70 אירו!!!). בזמן שחיכינו לטיסה חיברנו את הלפטופ לשקע חשמל וסידרנו קצת את התמונות.
ההמראה היתה קשה. מיקה היתה מאוד קרובה להקיא, אבל החזיקה את עצמה. אני מניח שרוב ההמראות ממדריד הן כאלה, בגלל מבנה הקרקע. ביתר הטיסה מעל הים התיכון המטוס נשא אותנו בעדינות והצלחנו אפילו לישון קצת. אנחנו ישבנו במושב האחרון במטוס, ולון וסוזן מצאו לעצמם מושב בשורה הראשונה, שם היה קצת יותר חם.
נחתנו בארץ ישר אל תוך האביב הישראלי. אם במדריד המראנו ב-13 מעלות וגשם שוטף, בישראל נחתנו לתוך אובך וחמסין של 32 מעלות צלזיוס. כבר בשרוול גל החום היכה בנו קשות. אחיו של אלון, אסף, בא לאסוף אותנו עם אותו ג'יפ שהביא אותנו,וכך הגענו הביתה בערך ב-16:30.
חזרנו למיטה שלנו (לא עוד מיטות יחיד נפרדות!), לטלוויזיה והמחשב שלנו, למקלחת שלנו (זה דווקא הייתי משאיר...) והעיקר לבית שלנו. האוטו ישב כאן ברחוב במשך בשבועיים והעלה אבק, והשכן הנחמד שלנו אסף את הדואר בשבילנו. אכלנו ארוחת ערב אצל תמר והחזרנו לה את המזוודה הקטנה.
זהו, חוזרים לשגרה, עבודה, עבודה ועוד עבודה. עד הפעם הבאה.
ביום חמישי הסתבר לנו שלון וסוזן בסוף אכלו במאמא-מיה אחרי הכל, והיה להם מאוד טעים. נו טוב. אכלנו ארוחת בוקר במלון הסמוך ויצאנו לכיוון מרכז העיר, לאחר שהפקדנו את המזוודות במלון לשמירה.
התחנה הראשונה שלנו היתה פארק מאריה לואיזה, אבל בדרך עברנו באוניברסיטה של סביליה (שממוקמת בבניין שהיה פעם בית חרושת לטבק, כפי הנראה). הסטודנטים שם התחילו להפגין נגד משהו, וכולם באו עם חולצות אדומות, משרוקיות ושלטים. כל נהג שעבר לידם וצפצף זכה לקריאות שמחה כאילו הבקיע שער. מראות מוכרים משהו...
מול האוניברסיטה ניצב הגלגל של סביליה, דומה לזה שבלונדון, שמאפשר להשקיף על העיר מגבוה. המחיר לא נמוך (8 אירו לסיבוב של כמה דקות), אבל לון וסוזן התלהבו ועלו עליו. הם צילמו את העיר מלמעלה, ואני צילמתי אותם מלמטה. חביב, לא יותר. ממגדל החירלדה ראינו לא פחות טוב ביום שלפני.
הגענו לפארק לבסוף, וסיירנו בו. הגן מטופח, ויש בו אגמים קטנים, כיכרות קטנות עם מזרקות וספסלים מלאים בסטודנטים חורשים. בפארק שבילים קטנים וגם דרכים רחבים דרכם עוברות כרכרות סוסים עם תיירים. מהפארק יצאנו אל כיכר Plaza de España של סביליה, כיכר שנבנתה במיוחד עבור היריד הספרדי-אמריקאי של 1929. הכיכר בנויה כחצי עיגול (ברדיוס 200 מ'), שסביבו בניין אחד ארוך, ובהיקפו הפנימי תעלת מים רחבה ועליה מספר גשרים. בבניין החצי-עגול שני מגדלים, אחד בכל קצה, ובמרכזו חזית יפה. לאורך היקף הכיכר ישנם ספסלי קרמיקה, שחלקם הקטן מתאר את סביליה, ורובם מתארים, על פי סדר ה-ABC, את 54 המחוזות של ספרד. לכל מחוז מפה מקרמיקה, תמונה מקרמיקה המתארת משהו מעברו, וסמל ייחודי. הקרמיקה צבעונית ומשומרת היטב, והטיול לאורך היקף הכיכר הוא יפהפייה. במרכז הכיכר מזרקה גדולה, והכניסה היחידה אליה היא דרך שני שערים שנסגרים בלילה, בסה"כ זו אחת הכיכרות היותר יפות שראינו בכל הטיול.
התחנה הבאה שלנו, והאחרונה בסביליה, היתה רובע סנטה קרוז Santa Cruz שקיבל שלושה כוכבים ממישלן, וקצת אכזב אותנו. זהו הרובע היהודי העתיק, אשר צמוד לאלקזאר ולקתדרלה, רובע לבן בעל רחובות צרים וחנויות לתיירים בכל פינה. ראינו כבר רובעים כאלה בקורדובה, בסגוביה ובטולדו, והם היו הרבה פחות ממוסחרים. בכל זאת, הסתובבנו ברובע במשך כשעה. זה עזר להוריד את הארוחת הצהריים "הכבדה" שאכלנו בבית קפה לפני שהגענו לרובע.
סיימנו את הסיור בקתדראלה ומשם הלכנו אל החניון בו האוטו ישב במשך יום וחצי. שילמנו את החנייה, עברנו דרך המלון כדי לאסוף את המזוודות, ורצינו לצאת מהעיר. פקקי התנועה שנוצרו עקב האירוע בזירת מלחמת השוורים היו רציניים ביותר, ולמזלנו ה-GPS החליט לתת לנו שעה של חסד והוציא אותנו מהעיר בדרך בה הגענו, לכיוון דרום. יצאנו בדיוק בזמן, בגלל שאחרי שעברנו את הגשר הגדול המוביל אל העיר ראינו שהכניסה לעיר תקועה עקב תאונת דרכים במסלול שלנו (ראינו עשן מיתמר מהגשר... כנראה התנגשות חזיתית).
ברחנו מסביליה כל עוד נפשנו בנו, נסענו חזרה דרומה על האוטוסטרדה לקאדיז ובדרך עצרנו בכנסייה שאמורה להיות לה חזית מפוארת, ליד העיר חרס. הכנסייה חבויה בין העצים ומאחורי חומה, וכל שיכולנו לראות הוא פורטל מרשים, אבל לא יותר מזה. מזל שלא היינו צריכים לעשות עיקוף גדול מדי לצורך העניין, מה שאפשר לנו לא לבזבז יותר מדי זמן ולהמשיך דרומה.
בקאדיז Cádiz נתקלנו בבעיה קלה. זוהי עיר תיירות נופש והמלונות בה יקרים ומלאים. המלון היחיד במחיר כמעט סביר שמח לקבל אותנו, אבל דרש תשלום מראש. נו טוב, לפחות זה היה מלון 4 כוכבים עם חדרים גדולים ואינטרנט חופשי (בלובי, אבל ניחא). ארוחת הבוקר היתה לא רעה גם כן.
את ארוחת הערב הנורמאלית האחרונה בטיול אכלנו, איך לא, בטלפיצה. לקחנו שתי פיצות משפחתיות ענקיות במחיר אחת, ובקושי הצלחנו לסיים אותן, למרות שהגענו מורעבים. כמובן שאח"כ צנחנו על המיטות וישנו מצוין.
אתמול בבוקר, אחרי אותה ארוחת בוקר טובה, סוזן החליטה שהיא צריכה לנוח קצת יותר ונשארה במלון לישון עוד קצת בזמן שיצאנו שלושתנו לסייר בעיר העתיקה של קאדיז. ראינו 2-3 כיכרות נחמדות, רחובות צרים ועמוסי חנויות ועסקים (לא תיירותיים, לשם שינוי) וסיימנו את הסיור בתחושת החמצה. צריך לקחת את הדירוג של מישלן בערבון מוגבל, לפעמים יש לו נפילות.
לאחר אותן שעתיים שבזבזנו בעיר, אספנו את סוזן ונסענו דרומה, לאורך החוף. נסענו ישירות לכפר לבן בשם וֶחֶר Vejer de la Frontera הנמצא על גבעה מעל אזור קוסטה דה לה לוז Costa de la Luz. תמרנו בעיירה בעזרת הרכב עד שהגענו וחנינו ב-Plaza de España המקומית, וממנה המשכנו ברגל תוך הסמטאות עד לנקודת תצפית נחמדה על העיירה ולכיוון הים, שהוא למעשה האוקיינוס האטלנטי. אין ספק שהכפרים הלבנים האלה משמרים אורח חיים ישן יותר, שניצני הקדמה ניכרים בו, אבל רחוקים מאוד מלשנות אותו.
המשכנו בדרכנו והגענו לנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי - טריפה Tarifa, המקום בו נפגש האוקיינוס עם הים התיכון, מה שגורם לרוחות משני הכיוונים ויוצר תנאי גלישה טובים רוב השנה. טריפה רחוקה בסה"כ 13.3 ק"מ מחופה הצפוני של מרוקו, ורכס הרי האטלס נראה היטב מצידו השני של מיצר גיברלטר. צפינו לצד השני וישבנו לאכול צהריים במלכודת תיירים מקומית.
לאחר מכן המשכנו לכיוון גיברלטר, המושבה הבריטית הסמוכה. בדרך עצרנו בנקודת תצפית גבוהה יותר וקנינו גלידה. סוזן נכנסה לשירותים בתשלום ונחרדה לגלות שאחרי מספר דקות הדלת פשוט ננעלת והאור כבה. היא ניסתה לפתוח בכח, צעקה לעזרה, ובסופו של דבר הלקוח הבא שפתח את הדלת מבחוץ הוציא אותה לחופשי. חוויה לא נעימה בכלל...
כשהגענו לגיברלטר השעה כבר היתה 18:00 והיינו צריכים להחליט האם להיכנס או להמשיך למאלגה לטיסה שלנו למדריד. בכניסה לגיברלטר היה תור ארוך של מכוניות ספרדיות ובריטיות. הספרדים נכנסים לגיברלטר מפני שזהו אזור סחר חופשי, וזול להם לתדלק שם ולקנות כל מיני דברים ללא מע"מ.
החלטנו להיכנס, לעשות סיבוב קצר ולצאת ישירות למאלגה. נעמדנו בסוף התור שהתקדם די מהר, ותוך 10 דקות היינו בבריטניה. נסענו דרך המושבה הקטנה, נדהמים מהמעבר החד מספרדית לאנגלית, ממספרים לבנים למספרים צהובים, ממחירי דלק ביורו למחירים בליש"ט. השלטים הבריטים צצו מולנו להפתעתנו, שלטים כמו "Give Way". הגענו עד מקום שנקרא Europa Point, שנמצא בקצה הדרומי של המושבה, והשקפנו לכיוון צפון אפריקה מנקודה קצת יותר מזרחית, מה שאפשר לנו לראות את Ceuta, עיר ספרדית במובלעת החוף המרוקאי.
בדרך חזרה לון החליט לקחת דרך שעולה למעלה, רק כדי לבדוק כמה גבוה במעלה הצוק אפשר להגיע עם הרכב הפרטי (לראש הצוק אפשר להגיע רק עם רכבל). הדרך לקחה אותנו למעלה עד לכניסה לשמורת הטבע של גיברלטר, שמורה הכוללת את רוב הצוק הענק, ובה חיים קופי גיברלטר המפורסמים. הנוף מהמם, במיוחד בשעות אחה"צ המאוחרות, אבל הקופים תפסו את מלוא תשומת לבנו. אלא קופי אדם מתורבתים שנמשכים אל בני האדם (כנראה בגלל שמאכילים אותם בניגוד להוראות השלטים). הקופים ישבו מולנו על הכביש ועל המעקה שלצידו, הגורים שיחקו אחד עם השני על העצים וקופה אחת אפילו התיישבה על מכסה המנוע שלנו. זה היה סיום נחמד ליום נחמד, ובסה"כ חוויה לא מתוכננת ומאוד חיובית כסיום לטיול שבו לא הכל דפק כמו שעון.
[בבית]
חשבנו שהיציאה מגיברלטר תהיה פשוטה ונחרדנו לגלות תור ארוך מאוד של מכוניות שזז בקצב איטי ביותר. סיבת העיכוב היא המכס הספרדי, שלא מסמפט את אותם ספרדים שמנסים להרוויח מאזור הסחר החופשי. לבסוף יצאנו מהמקום ולון דהר על האוטוסטרדה היותר מהירה (זו שבתשלום) לכיוון מאלגה. תדלקנו כמה ק"מ לפני שדה התעופה, ובשדה התעופה ניקינו את האוטו מכל החפצים שלנו לפני שלון החזיר אותו. הגענו לדוכן של הטיסה של 21:40 ושאלנו אם במקרה יש מקום ל-4 נוסעים שרשומים לטיסה של 22:25. אמרו לנו שיש, וזירזו אותנו לעבור בחטף את הבידוק הביטחוני ולרוץ מהר אל השער (השעה היתה כבר 21:15). הטיסה היתה מלאה, ולכן כמובן שקצת איחרה, אז לא ממש היינו צריכים לרוץ (שדה התעופה שם גם לא כ"כ גדול).
עלינו על הטיסה, שני מקומות מאחור ושני מקומות באמצע (הספרדי האדיב שישב ליד מיקה הסכים להחליף איתי מושבים). זו היתה טיסה קצרה של בערך שעה, ונחתנו במדריד נחיתה יחסית רכה. גילינו שבמדריד קר וגשום, וחששנו שנאלץ להיטלטל עד המלון עם המזוודות ברגל מהמטרו בגשם. כשמצאנו את המקום בו עובר השאטל בין הטרמינלים (נחתנו בטרמינל 4 החדש והעצום, שרחוק שנות אור מיתר הטרמינלים), לון נזכר שלמלון שלנו יש שאטל משלו. הוא הרים טלפון למלון ובירר, ואכן תוך כמה דקות הגיע השאטל האחרון לאותו יום (אם היינו עולים על הטיסה המקורית, היינו מפספסים אותו). הגענו למלון בסביבות חצות, ואפילו הגשם הפסיק למעננו. במלון היינו מאוד עייפים, אבל לון נזכר שצריך לוודא את שעת הטיסה. הוא התקשר בזעף למשרד Air Madrid, ונבח על הפקיד המסכן בצד השני של הקו שלא ידע מילה באנגלית. אחרי זה נפלנו שדודים.
קמנו בחמש למחרת (או שמא באותו יום?), התקלחנו, ארזנו מחדש את המזוודות ותפסנו את השאטל בחזרה לשדה התעופה. עברנו את הבידוק די מהר, קיבלנו אישורי מעבר ועברנו את ביקורת הגבולות. קנינו שוקולדים בדיוטי פרי, ונחרדנו לגלות את מחירי הרצח שם (הבושם שמיקה קנתה בארץ בדיוטי-פרי ב-$50 עלה שם 70 אירו!!!). בזמן שחיכינו לטיסה חיברנו את הלפטופ לשקע חשמל וסידרנו קצת את התמונות.
ההמראה היתה קשה. מיקה היתה מאוד קרובה להקיא, אבל החזיקה את עצמה. אני מניח שרוב ההמראות ממדריד הן כאלה, בגלל מבנה הקרקע. ביתר הטיסה מעל הים התיכון המטוס נשא אותנו בעדינות והצלחנו אפילו לישון קצת. אנחנו ישבנו במושב האחרון במטוס, ולון וסוזן מצאו לעצמם מושב בשורה הראשונה, שם היה קצת יותר חם.
נחתנו בארץ ישר אל תוך האביב הישראלי. אם במדריד המראנו ב-13 מעלות וגשם שוטף, בישראל נחתנו לתוך אובך וחמסין של 32 מעלות צלזיוס. כבר בשרוול גל החום היכה בנו קשות. אחיו של אלון, אסף, בא לאסוף אותנו עם אותו ג'יפ שהביא אותנו,וכך הגענו הביתה בערך ב-16:30.
חזרנו למיטה שלנו (לא עוד מיטות יחיד נפרדות!), לטלוויזיה והמחשב שלנו, למקלחת שלנו (זה דווקא הייתי משאיר...) והעיקר לבית שלנו. האוטו ישב כאן ברחוב במשך בשבועיים והעלה אבק, והשכן הנחמד שלנו אסף את הדואר בשבילנו. אכלנו ארוחת ערב אצל תמר והחזרנו לה את המזוודה הקטנה.
זהו, חוזרים לשגרה, עבודה, עבודה ועוד עבודה. עד הפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה