[הקודם]
ביום שלישי, קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו שמחים וטובי לב ממלאגה. נסענו מערבה וצפונה, דרך אוטוסטרדה שהפכה לכביש מהיר, שהפך לכביש רגיל, שהפך לדרך ברוחב מכונית וחצי. הגענו לאזור הכפרים הלבנים, אזור גבוה יחסית (בסביבות 700-800 מטר מעל הים) זרוע בגבעות מוריקות, שדות נרחבים ועדרי בקר וצאן בין ההרים. הנסיעה בין כל אלה היתה מאוד יפה, והיא חלק נכבד בחוויה.
הגענו לקראת צהריים לרונדה Ronda, עיירה קטנה שיושבת על מצוק תלול, שפשוטו כמשמעו תלויה על גלימה. החלק הישן של העיר מחובר אל החדש בגשר גבוה מאוד מעל תהום בה זורם נחל פסטורלי. אגב, רונדה היא מולדת מלחמת השוורים, ויש בה זירת מלחמות שוורים מהיפות בספרד כנראה. אלון וסוזן ביקרו בה יותר מאוחר, כאשר מיקה ואני הלכנו לצלם מנקודה מסוימת.
התחלנו את המסלול הרגלי של מישלן במעבר על "הגשר החדש" הנ"ל וטיילנו בין רחובותיה הצרים של העיר, שכולה משופעת. ירדנו לאורך צדה המזרחי אל "הגשר הישן", וממנה עלינו עד לצידה השני של העיר, כאשר בדרך ראינו את כנסיית Santa Maria La Mayor, שנבנתה מעל המסגד שעמד במקום מימי השלטון המוסלמי, וממוקמת בכיכר המרכזית של העיר העתיקה.
בצידה המערבי של העיר התפצלנו, כאשר לון וסוזן הלכו לבקר כאמור בזירה, בעוד מיקה ואני ירדנו לנקודת תצפית אל הגשר החדש. לאחר שאנחנו צילמנו ועלינו בחזרה והם סיימו את הסיור בזירה, נפגשנו לארוחת צהריים במקדונלד'ס בכיכר Plaza De Espana. נגשנו שם גם לתחנת המידע של אנדלוסיה כדי לקבל פרטים על הפארק הלאומי דוניאנה Doñana, שבו תכננו לבקר היום, אבל אחרי 3-4 טלפונים הבנו שכל טיולי הג'יפים והשיוטים מלאים עד השבוע הבא. זה הוריד את הפארק מלוח הזמנים שלנו והותיר לנו יום פנוי. עוד נגיע אליו.
מרונדה נסענו בדרכים אפילו יותר מפותלות, צרות ויפות אל הכפר גראזלמה Grazalema, הנמצא על צלע הר בלב שמורת טבע יפהפייה. עצרנו לראות את הרחובות הלבנים, את כיכר העיר ואת הנוף והמשכנו הלאה.
שוב נסענו באותן דרכים פתלתלות אל כפר נוסף, ארקוס דה לה פרונטרה Arcos de la Frontera (בקיצור - ארקוס) שהוא כבר ממש עיירה. שם טיפסנו עד ראש הגבעה וראינו נוף מהמם של כל האזור, ובנוסף כמה דברים נחמדים, כמו כנסיית סנטה מריה, שלה חזית מעניינת, וכיכר הארמון הנושקת לה ברחובות בחלק העתיק של העיר כל כך צרים, ועדיין נוסעות שם מכוניות, בנוסף לכל הטוסטוסים והקטנועים.
מארקוס המשכנו בדרכים מהירות יותר (180 קמ"ש על האוטוסטרדה), הנה לסביליה.
זוהי העיר הרביעית בגודלה בספרד, ובירת אנדלוסיה. עיר מודרנית, דומה במידה כלשהי לתל-אביב, עם בתים נמוכים, בעיות חנייה ומקומות בילוי לרוב. לא היינו מודעים לכך שהשבוע ישנו אירוע מיוחד בזירת מלחמת השוורים המקומית, מה שגרם לכך שמלונות רבים במרכז העיר מלאים עד אפס מקום. בסופו של דבר מצאנו מלון במחיר סביר, אבל זה לקח המון זמן. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב וצנחנו על המיטה. לון וסוזן חיפשו משהו נורמאלי, ולבסוף מצאו KFC לא רחוק מהמלון.
אתמול בבוקר התעוררתי בלי קול. לאחר כמה ימים של כאבי גרון, צינון וגודש בריאות, כנראה שהשתעלתי יותר מדי, ופשוט הלך לי הקול. עד עכשיו אני לא מסוגל לדבר כמו שצריך.
סוזן היתה צריכה להשלים שעות שינה, ולכן יצאנו עם לון בלבד (אחרי ארוחת בוקר במלון השכן) אל מרכז העיר - ברגל. האוטו חונה בחניון ונזיז אותו מסתבר רק שנעזוב את העיר. הגענו אל הקתדראלה של סביליה, הקתדראלה ענקית (השלישית בגדולה באירופה, אחרי הקתדראלה בוותיקן וזו בלונדון) שנבנתה על הריסותיו של המסגד המוסלמי שעמד במקום. מן המסגד נשאר רק מגדל החירלדה Giralda, מן המאה ה-12, שפעם שימש כמגדל מזג אוויר והיום הוא מגדל פעמונים.
חיצונית, הקתדראלה היא אחת האחרונות שנבנו בסגנון הגותי, כאשר ניכרים בה סימני הרנסנס (נבנתה במאות ה- 15-16). הקתדראלה מקרינה כוח וההוד מבחוץ, עם צריחים וחזיתות מרהיבות בכל צד, ומגדל החירלדה מוסיף לה נופך של שילוב היופי של הסגנון הערבי אל תוך הסגנון הגותי החזק. נכנסנו אל תוך הקתדראלה וראינו שמבפנים היא יפהפייה, אבל לא היה שם משהו שלא ראינו כבר בטולדו או בקורדובה או בסלמקה. הכל גבוה ומפואר, מלא זהב ופיתוחים, באותו סגנון גרנדיוזי שאמור לגרום למתפלל להרגיש קטן ואפסי מול האלוהים. קפלות מכל צד, ויטראז'ים ופסלים, אוצר צלבים וגביעים וכמובן הקפלה הראשית במרכז, עם כסאות המכובדים, המקהלה והמזבח הגבוה, הכל מפואר ואסתטי, הכל גבוה ומאיים. כנראה שראינו יותר מדי קתדראלות בטיול הזה, אם זו לא הרשימה אותנו במיוחד.
במהלך הסיור הקתדראלה עלינו למגדל החירלדה, גובה של 70 מ', דרך רמפות שמקיפות את מרכז המגדל. מלמעלה ישנו נוף של כל סביליה והאזור כולו, וכמובן נקודת מבט מיוחד על הקתדראלה שמתחת וחצר התפוזים שנשמרה מימי המסגד (כמו בקורדובה). צילמנו וצילמנו וצילמנו.
לאחר שיצאנו מהקתדראלה הצטרפה אלינו סוזן, ויחדיו נכנסנו אל האלקזאר המלכותי Alcázares Reales. לא תיארנו לעצמנו כמה מדהים הארמון בפנים, ועד מהרה גילינו את עצמנו תוהים האם נאלץ לעזוב את המקום בשעת הסגירה מאונס. באתר האלקזאר נבנה מספר מבנים בתקופות שונות. מן המבנים המקוריים של השלטון המוסלמי במאה ה-12 נותרה חצר אחת וקטע של חומה עם שלושה שערים גדולים. במאה ה-13 בנה שם אלפונסו ה-10 (החכם) מבנה משלו, אך היה זה פדרו האכזר במאה ה-14 שהקים את הארמון כפי שהוא כיום.
במתחם ישנם גנים עצומים (שאותם לא הספקנו לראות, גם מחמת קוצר זמן וגם מחמת רוויה של דברים יפים ביום אחד) וחצרות קדומות עם מזרקות וצמחיה מעוצבת ובין אלה ישנו הארמון, כאשר חלקו העיקרי הוא ארמון המודחאר Mudéjar וחלקו הקטן בנוי בסגנון גותי. ללא ספק, ארמון המודחאר של פדרו האכזר הוא גולת הכותרת, ובצדק שפך מישלן כוכבים על האתר.
התחלנו את הטיול בארמון דווקא בחלקו העליון, שהוא משכנם הרשמי של המלך והמלכה בסביליה. הסיור כרוך בתשלום נפרד, נוסף על דמי הכניסה הגבוהים, שיקוף תיקים ואחסנתם, איסור גורף על צילום והליכה בקבוצה עם שומר. כל אדם מקבל מדריך קולי בשפה שלו וכולם הולכים כעדר מחדר לחדר ושומעים את אותם הסברים על חדרי ההסבה, חדרי העבודה וחדרי המגורים של המשפחה המלכותית, שממילא לא מתקרבת למקום.
חלקי הארמון מעוטרים בסגנון מודחאר, סגנון שהושפע קשות מהסגנון הערבי, כאשר נבנה המבנה היו קורדובה וגרנדה עדיין בידיים מוסלמיות) וכל קיר או שער הם יצירת פאר של פיתוחים באבן או עץ, סגנון עשיר בפרטים וצבעים, המשקף את תור הזהב של האימפריה המוסלמית החליפית, חלקם האחר של החדרים הוא בסגנון אירופאי אצילי, בדומה לארמונות המלוכה שראינו במדריד ואסקוריאל, עם מראות ענק, ריהוט מצועצע ופורטרטים ענקיים על כל קיר.
קומתו התחתונה של הארמון יפה עוד יותר, לדעתי כל הקומה היא בסגנון מודחאר, ויש בה חדרים פתוחים אל חצרות עם בריכות ומזרקות, ובאמת שכאן העושר של הפיתוחים גרם לנו לסחרחורת קלה. כנראה שאין לנו טעם לחזור לגרנדה כדי לראות את ארמון האלהמברה, לא אחרי הארמון כאן בסביליה. אני מקווה שהתמונות יצליחו להחיש את גודל המקום והיופי שלו. אחרי שעה ארוכה של פה פעור ומצלמות לוהטות, יצאנו קצת אל הגנים לנוח מכל מה שראינו. המשכנו אל חלקו הגותי של הארמון, אבל חלפנו על פניו כמעט בזלזול, ובאמת שאין לו סיכוי להשתוות ביופיו לארמון המודחאר.
בסופו של דבר יצאנו מהאלקזאר כחצי שעה בלבד לפני סגירתו. הלכנו עד החניון כדי למלא את הבקבוקים, ושם התפצלנו. מיקה ואני היינו מאוד רעבים ולכן חצינו את הנהר כדי להגיע לסניף המקומי של "מאמא מיה", ואלון וסוזן המשיכו לעבר המלון, כדי להחליף בגדים בשביל מופע פלמנקו שהם הלכו לראות.
כשהגענו למסעדה ראינו שהיא סגורה ומסוגרת, ולא ברור אם בכלל נפתחה בימים האחרונים. חזרנו על עקבותינו והגענו בסופו של דבר לבורגר-קינג ליד המלון, שם אכלנו ארוחה מוגדלת עם גלידה, תחליף משביע לארוחת ערב אמיתית. לון וסוזן חזרו מאוחר, לאחר ארוחת ערב, אנחנו מחכים לשמוע איך היה להם. במקום הביקור שהיה מתוכנן להיום בפארק דוניאנה, אנחנו נשלים את הביקור בסביליה, ובדיעבד טוב שיצא ככה, כי באמת לא מספיק יום אחד לסביליה, בדיוק כמו שמירי (דודה של מיקה) אמרה. בערב נעזוב את העיר וניסע דרומה לישון באזור קאדיז או חרס Jerez, לקראת הנסיעה דרך החוף חזרה למאלגה מחר. עוד יומיים טיול והביתה.
[הבא]
ביום שלישי, קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו שמחים וטובי לב ממלאגה. נסענו מערבה וצפונה, דרך אוטוסטרדה שהפכה לכביש מהיר, שהפך לכביש רגיל, שהפך לדרך ברוחב מכונית וחצי. הגענו לאזור הכפרים הלבנים, אזור גבוה יחסית (בסביבות 700-800 מטר מעל הים) זרוע בגבעות מוריקות, שדות נרחבים ועדרי בקר וצאן בין ההרים. הנסיעה בין כל אלה היתה מאוד יפה, והיא חלק נכבד בחוויה.
הגענו לקראת צהריים לרונדה Ronda, עיירה קטנה שיושבת על מצוק תלול, שפשוטו כמשמעו תלויה על גלימה. החלק הישן של העיר מחובר אל החדש בגשר גבוה מאוד מעל תהום בה זורם נחל פסטורלי. אגב, רונדה היא מולדת מלחמת השוורים, ויש בה זירת מלחמות שוורים מהיפות בספרד כנראה. אלון וסוזן ביקרו בה יותר מאוחר, כאשר מיקה ואני הלכנו לצלם מנקודה מסוימת.
התחלנו את המסלול הרגלי של מישלן במעבר על "הגשר החדש" הנ"ל וטיילנו בין רחובותיה הצרים של העיר, שכולה משופעת. ירדנו לאורך צדה המזרחי אל "הגשר הישן", וממנה עלינו עד לצידה השני של העיר, כאשר בדרך ראינו את כנסיית Santa Maria La Mayor, שנבנתה מעל המסגד שעמד במקום מימי השלטון המוסלמי, וממוקמת בכיכר המרכזית של העיר העתיקה.
בצידה המערבי של העיר התפצלנו, כאשר לון וסוזן הלכו לבקר כאמור בזירה, בעוד מיקה ואני ירדנו לנקודת תצפית אל הגשר החדש. לאחר שאנחנו צילמנו ועלינו בחזרה והם סיימו את הסיור בזירה, נפגשנו לארוחת צהריים במקדונלד'ס בכיכר Plaza De Espana. נגשנו שם גם לתחנת המידע של אנדלוסיה כדי לקבל פרטים על הפארק הלאומי דוניאנה Doñana, שבו תכננו לבקר היום, אבל אחרי 3-4 טלפונים הבנו שכל טיולי הג'יפים והשיוטים מלאים עד השבוע הבא. זה הוריד את הפארק מלוח הזמנים שלנו והותיר לנו יום פנוי. עוד נגיע אליו.
מרונדה נסענו בדרכים אפילו יותר מפותלות, צרות ויפות אל הכפר גראזלמה Grazalema, הנמצא על צלע הר בלב שמורת טבע יפהפייה. עצרנו לראות את הרחובות הלבנים, את כיכר העיר ואת הנוף והמשכנו הלאה.
שוב נסענו באותן דרכים פתלתלות אל כפר נוסף, ארקוס דה לה פרונטרה Arcos de la Frontera (בקיצור - ארקוס) שהוא כבר ממש עיירה. שם טיפסנו עד ראש הגבעה וראינו נוף מהמם של כל האזור, ובנוסף כמה דברים נחמדים, כמו כנסיית סנטה מריה, שלה חזית מעניינת, וכיכר הארמון הנושקת לה ברחובות בחלק העתיק של העיר כל כך צרים, ועדיין נוסעות שם מכוניות, בנוסף לכל הטוסטוסים והקטנועים.
מארקוס המשכנו בדרכים מהירות יותר (180 קמ"ש על האוטוסטרדה), הנה לסביליה.
זוהי העיר הרביעית בגודלה בספרד, ובירת אנדלוסיה. עיר מודרנית, דומה במידה כלשהי לתל-אביב, עם בתים נמוכים, בעיות חנייה ומקומות בילוי לרוב. לא היינו מודעים לכך שהשבוע ישנו אירוע מיוחד בזירת מלחמת השוורים המקומית, מה שגרם לכך שמלונות רבים במרכז העיר מלאים עד אפס מקום. בסופו של דבר מצאנו מלון במחיר סביר, אבל זה לקח המון זמן. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב וצנחנו על המיטה. לון וסוזן חיפשו משהו נורמאלי, ולבסוף מצאו KFC לא רחוק מהמלון.
אתמול בבוקר התעוררתי בלי קול. לאחר כמה ימים של כאבי גרון, צינון וגודש בריאות, כנראה שהשתעלתי יותר מדי, ופשוט הלך לי הקול. עד עכשיו אני לא מסוגל לדבר כמו שצריך.
סוזן היתה צריכה להשלים שעות שינה, ולכן יצאנו עם לון בלבד (אחרי ארוחת בוקר במלון השכן) אל מרכז העיר - ברגל. האוטו חונה בחניון ונזיז אותו מסתבר רק שנעזוב את העיר. הגענו אל הקתדראלה של סביליה, הקתדראלה ענקית (השלישית בגדולה באירופה, אחרי הקתדראלה בוותיקן וזו בלונדון) שנבנתה על הריסותיו של המסגד המוסלמי שעמד במקום. מן המסגד נשאר רק מגדל החירלדה Giralda, מן המאה ה-12, שפעם שימש כמגדל מזג אוויר והיום הוא מגדל פעמונים.
חיצונית, הקתדראלה היא אחת האחרונות שנבנו בסגנון הגותי, כאשר ניכרים בה סימני הרנסנס (נבנתה במאות ה- 15-16). הקתדראלה מקרינה כוח וההוד מבחוץ, עם צריחים וחזיתות מרהיבות בכל צד, ומגדל החירלדה מוסיף לה נופך של שילוב היופי של הסגנון הערבי אל תוך הסגנון הגותי החזק. נכנסנו אל תוך הקתדראלה וראינו שמבפנים היא יפהפייה, אבל לא היה שם משהו שלא ראינו כבר בטולדו או בקורדובה או בסלמקה. הכל גבוה ומפואר, מלא זהב ופיתוחים, באותו סגנון גרנדיוזי שאמור לגרום למתפלל להרגיש קטן ואפסי מול האלוהים. קפלות מכל צד, ויטראז'ים ופסלים, אוצר צלבים וגביעים וכמובן הקפלה הראשית במרכז, עם כסאות המכובדים, המקהלה והמזבח הגבוה, הכל מפואר ואסתטי, הכל גבוה ומאיים. כנראה שראינו יותר מדי קתדראלות בטיול הזה, אם זו לא הרשימה אותנו במיוחד.
במהלך הסיור הקתדראלה עלינו למגדל החירלדה, גובה של 70 מ', דרך רמפות שמקיפות את מרכז המגדל. מלמעלה ישנו נוף של כל סביליה והאזור כולו, וכמובן נקודת מבט מיוחד על הקתדראלה שמתחת וחצר התפוזים שנשמרה מימי המסגד (כמו בקורדובה). צילמנו וצילמנו וצילמנו.
לאחר שיצאנו מהקתדראלה הצטרפה אלינו סוזן, ויחדיו נכנסנו אל האלקזאר המלכותי Alcázares Reales. לא תיארנו לעצמנו כמה מדהים הארמון בפנים, ועד מהרה גילינו את עצמנו תוהים האם נאלץ לעזוב את המקום בשעת הסגירה מאונס. באתר האלקזאר נבנה מספר מבנים בתקופות שונות. מן המבנים המקוריים של השלטון המוסלמי במאה ה-12 נותרה חצר אחת וקטע של חומה עם שלושה שערים גדולים. במאה ה-13 בנה שם אלפונסו ה-10 (החכם) מבנה משלו, אך היה זה פדרו האכזר במאה ה-14 שהקים את הארמון כפי שהוא כיום.
במתחם ישנם גנים עצומים (שאותם לא הספקנו לראות, גם מחמת קוצר זמן וגם מחמת רוויה של דברים יפים ביום אחד) וחצרות קדומות עם מזרקות וצמחיה מעוצבת ובין אלה ישנו הארמון, כאשר חלקו העיקרי הוא ארמון המודחאר Mudéjar וחלקו הקטן בנוי בסגנון גותי. ללא ספק, ארמון המודחאר של פדרו האכזר הוא גולת הכותרת, ובצדק שפך מישלן כוכבים על האתר.
התחלנו את הטיול בארמון דווקא בחלקו העליון, שהוא משכנם הרשמי של המלך והמלכה בסביליה. הסיור כרוך בתשלום נפרד, נוסף על דמי הכניסה הגבוהים, שיקוף תיקים ואחסנתם, איסור גורף על צילום והליכה בקבוצה עם שומר. כל אדם מקבל מדריך קולי בשפה שלו וכולם הולכים כעדר מחדר לחדר ושומעים את אותם הסברים על חדרי ההסבה, חדרי העבודה וחדרי המגורים של המשפחה המלכותית, שממילא לא מתקרבת למקום.
חלקי הארמון מעוטרים בסגנון מודחאר, סגנון שהושפע קשות מהסגנון הערבי, כאשר נבנה המבנה היו קורדובה וגרנדה עדיין בידיים מוסלמיות) וכל קיר או שער הם יצירת פאר של פיתוחים באבן או עץ, סגנון עשיר בפרטים וצבעים, המשקף את תור הזהב של האימפריה המוסלמית החליפית, חלקם האחר של החדרים הוא בסגנון אירופאי אצילי, בדומה לארמונות המלוכה שראינו במדריד ואסקוריאל, עם מראות ענק, ריהוט מצועצע ופורטרטים ענקיים על כל קיר.
קומתו התחתונה של הארמון יפה עוד יותר, לדעתי כל הקומה היא בסגנון מודחאר, ויש בה חדרים פתוחים אל חצרות עם בריכות ומזרקות, ובאמת שכאן העושר של הפיתוחים גרם לנו לסחרחורת קלה. כנראה שאין לנו טעם לחזור לגרנדה כדי לראות את ארמון האלהמברה, לא אחרי הארמון כאן בסביליה. אני מקווה שהתמונות יצליחו להחיש את גודל המקום והיופי שלו. אחרי שעה ארוכה של פה פעור ומצלמות לוהטות, יצאנו קצת אל הגנים לנוח מכל מה שראינו. המשכנו אל חלקו הגותי של הארמון, אבל חלפנו על פניו כמעט בזלזול, ובאמת שאין לו סיכוי להשתוות ביופיו לארמון המודחאר.
בסופו של דבר יצאנו מהאלקזאר כחצי שעה בלבד לפני סגירתו. הלכנו עד החניון כדי למלא את הבקבוקים, ושם התפצלנו. מיקה ואני היינו מאוד רעבים ולכן חצינו את הנהר כדי להגיע לסניף המקומי של "מאמא מיה", ואלון וסוזן המשיכו לעבר המלון, כדי להחליף בגדים בשביל מופע פלמנקו שהם הלכו לראות.
כשהגענו למסעדה ראינו שהיא סגורה ומסוגרת, ולא ברור אם בכלל נפתחה בימים האחרונים. חזרנו על עקבותינו והגענו בסופו של דבר לבורגר-קינג ליד המלון, שם אכלנו ארוחה מוגדלת עם גלידה, תחליף משביע לארוחת ערב אמיתית. לון וסוזן חזרו מאוחר, לאחר ארוחת ערב, אנחנו מחכים לשמוע איך היה להם. במקום הביקור שהיה מתוכנן להיום בפארק דוניאנה, אנחנו נשלים את הביקור בסביליה, ובדיעבד טוב שיצא ככה, כי באמת לא מספיק יום אחד לסביליה, בדיוק כמו שמירי (דודה של מיקה) אמרה. בערב נעזוב את העיר וניסע דרומה לישון באזור קאדיז או חרס Jerez, לקראת הנסיעה דרך החוף חזרה למאלגה מחר. עוד יומיים טיול והביתה.
[הבא]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה