יום שני, 10 בנובמבר 2008

18/4/06 - מאלגה

[הקודם]

שלשום קמנו קצת מאוחר, אכלנו עוד ארוחת בוקר עמוסה ויצאנו לכיוון העיר העתיקה של קורדובה. בלית ברירה, נאלצנו להיכנס אל תוכה עם הרכב ולמצוא חניה בלב הרובע היהודי, ושוב שיחק לנו המזל. בלי להתכוון חנינו ממש קרוב לבית הכנסת העתיק של הרמב"ם Sinagoga. הלכנו לשם והופתענו לטובה לגלות שהכניסה חופשית (למרות מה שמישלן טוען) ושהמבנה הקטן מעוטר להפליא בעיטורים בסגנון ערבי. במקום גם היתה קבוצה ישראלית שלא באנו איתה יותר מדי במגע.

התחלנו ללכת ברחובותיה הצרים של העיר העתיקה, אשר בתיה צבועים לבן רובם ככולם (כמו רוב ערי אנדלוסיה, כנראה). הגענו עד המסגד הגדול שהפך לקתדראלה, אבל גילינו שהוא סגור, כנראה לרגל אירועי חג הפסחא שחל באותו יום, וייפתח רק ב-14:00. החלטנו לעשות עוד סיבוב רגלי באזור כדי לשרוף את השעה וקצת שהיתה לנו, במקום להמתין שם במקום.
חזרנו אל תוך הרובע היהודי, הקפנו אותו מהצד הרחוק והגענו עד חומות העיר.

יצאנו דרך אחד השערים והלכנו לאורך החומות, לאורך מערכת בריכות מדורגות ומפלים, עד שחזרנו אל תוך העיר ואל המסגד-קתדראלה. השעה היתה 14:15 והתור לקופות היה באורך של כ-50 מטר. לון רצה להידחף בתור כמו בטולדו, אבל התור התקדם די מהר (4 קופות מתפקדות יותר יעיל מאחת...) כך שזה לא היה ממש נחוץ.

הכניסה למסגד היא מדהימה, זהו מסגד מהמאה ה-8 לספירה, אשר נבנה ע"י שליטי קורדובה המוסלמית לאחר שכבשו את העיר. לאחר הכיבוש-מחדש הנוצרי במאה ה-15 נבנתה הקתדראלה, בלבו של מסגד הקיים, אך בתקופה זו של 700 שנה המסגד הורחב שלוש פעמים וכל תוספת רק מפארת יותר. המסגד בנוי על שטח ענק, יחסית לקתדראלה שבו. בכניסה הראשית ישנו פרדס תפוזים שתול בכיכר עם תעלות השקיה מסוגננות ואגן מים עם מזרקה ששימש לצורכי דת כלשהם. בתוך המסגד שורות-שורות של עמודים (שימוש מחדש שעשו המוסלמים בעמודי שיש שהיו חלק מהכנסייה שהרסו לצורך הקמת המסגד) וביניהם קשתות מפוספסות אדום-לבן מרהיב בשתי קומות של קשת על קשת. האטרקציה המרכזית של המסגד היא פינת אל-מחראב, הנישה בקיר השמורה לח'ליף כשהוא בא להתפלל, נישה הפונה למכה. הנישה, התקרה שמעליה, וכל הקירות מסביב, מעוטרים במלאכת מחשבת בסגנון שהשפיע על כל עיטורי המסגד, ועדיין אף אחד מהם לא מגיע לקרסוליו. תשומת הלב לפרטים היא מדהימה, והתמונה הכללית מחווירה לעומת התמונות הממוקדות.
בלב המסגד, כאמור, הוקמה הקתדראלה שלמה, ולא נודע כי בא אל קרבו. הקתדראלה יפה ומרשימה, דומה לקתדראלות אחרות בהן ביקרנו בטיול. עיקר היופי נובע מנקודת המפגש בין הסגנון הערבי של האלף הראשון לסגנון הנוצרי של האלף השני, והשילוב אכן יפהפיה. צילמנו וצילמנו, כשבאופן מוזר מותר היה לצלם עם פלאש אבל לא עם חצובה. אותו שומר תפס אותי 3 פעמים עם חצובה וניסה להסביר לי בספרדית רהוטה שעל גב הכרטיס כתוב במפורש שאסור. כאילו שזה ממש הזיז לי...
מעבר למסגד-קתדראלה אין הרבה מה לראות בעיר (מה שמאפשר לעיר לקחת לא פחות מ-8 אירו לכל מבקר, כולל סטודנטים!!), ולכן הגענו לאוטו ויצאנו מהעיר לכיוון דרום מזרח. נסענו בכבישים יפים עם נוף שלקוח מתוך אוסף הטפטים של Windows XP עד לעיירה קטנה בשם Priego de Cordoba. בעיר זו ישנה מזרקה נחמדה אליה הגענו, אבל לא הרבה יותר. בדיעבד, חבל שבזבזנו את הזמן על ההגעה לעיר, שמישלן העניק לה באופן תמוה 3 כוכבים.

המשכנו הלאה לכיוון גרנדה, עיר ענקית בשטחה, והגענו בשעת השקיעה, לאחר יום של עננות חלקית. חשבנו לעלות לנקודת התצפית אל האלהמברה בשכונת Albaicin, אבל החלטנו שאין זמן גם לזה וגם למציאת מלון וארוחת ערב (היינו מאוד רעבים... אחרי הביקור במסגד-קתדראלה מיקה ואני קנינו גלידה ולון וסוזן קנו שוקו וקרואסון), ולכן ירדנו מהעניין. ה-GPS התחיל לעשות בעיות באותו יום, ובנוסף העיר שבורה והרוסה, ועובדים בכביש ברוב הרחובות הראשיים. הדבר הקשה עלינו לנווט, אבל בסופו של דבר מצאנו מלון עם שני חדרים פנויים. החדר שלנו היה די קטן, ללא נוף ובקומה 3, בעוד החדר של לון וסוזן היה גדול יותר ובקומה 5. זה מה היה. בחדר היה לנו טלפון חוגה ישן (בכלל, "ישן" היא מילת המפתח בכל הנוגע למלון הזה) עם צלצול מכני. ממש נוסטלגיה בטעם של פעם.

יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית ממול למלון בשם "מאמאמיה", ולא, אין קשר למסעדה בצומת קרית אתא. אכלנו ארוחת מצוינת עם יין ופסטות שלא היו מביישות אף מסעדה באיטליה, ועוד קינוחים איטלקיים משובחים, והנזק לא נורא כל כך. פשוט תענוג. והכיף הכי גדול במסעדה הוא אזור ללא עישון, דבר כה נדיר כאן בספרד. הלכנו לישון מרוצים עד הגג...

יום שני התחיל רע, סימן מבשר רעות להמשך. הגענו לארוחת בוקר חצי שעה לפני שהסתיימה, והשאריות היו משביעות אך מאובנות. אחר-כך יצאנו מהמלון עם כל המזוודות ("מסע פילים" כהגדרת לון) ונסענו לכיוון האלהמברה. העיר, כאמור, שבורה ברובה, ולכן רחובות ראשיים חסומים, רחובות שאמורה להיות אליהם גישה דו-סטרית הפכו לחד-סטריים, ושוטרים מכוונים את התנועה בכיוונים לא צפויים. ה-GPS לא תרם לעניין כשהחליט לזייף ולהיכבות (יש בעיה עם המטען שלו בנוסף לכל הצרות). מכל זה יצא שהקפנו חצי עיר בדרך לא דרך וחזרנו איכשהו למלון בטעות. בסוף איכשהו הצלחנו לצאת מהעיר כדי להיכנס אליה מהכיוון הנכון ולעלות לגבעת האלהמברה. על הגבעה יש רק מגרש חניה מסודר אחד, בתשלום כמובן, ונאלצנו לשלם במיטב כספנו עבור שש השעות שבילינו במקום.

התחלנו את הסיור בגן הקדושים Carmen de los Martires, שמוזכר בשירה של סוזן ווגה Rosemary. סיירנו בגן היפה, עברנו בין שבילים תחומים בעצים מעוצבים, בריכות עם ברווזים ודגים ואפילו טווסים ראינו שם. הגענו עד הכיכר בה ניצבים הפסלים חסרי ידיים סביב המזרקה הגדולה. אפילו השמש יצאה לכמה דקות כדי לתת לנו הזדמנות לצלם.

חזרנו לקופת הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, ונוכחנו ללמוד שהכרטיסים לגנים עדיין נמכרים, אבל הכרטיסים לארמון עצמו (עיקר האטרקציה באתר, למעשה) אזלו להיום, אבל הם ישמחו למכור כרטיסים למחר או שבוע הבא. כל תחינותינו לא נענו ולון כבר התחיל לתכנן תכנונים על איך להכות את מערך האבטחה במקום ובכל זאת להיכנס. בסיס התוכנית - להיטמע בקבוצה גדולה ("עדר" תיירים או תלמידים) ולהיכנס איתם. לכל קבוצה יש כרטיס אחד אצל המדריך ובו רשום מספר האנשים בקבוצה, ולון שיער שלא ייתכן שסופרים כל קבוצה וקבוצה.

נכנסנו לאתר ופנינו ראשית למתחם האלהמברה. ראינו את ארמונו המיוחד של קרלוס ה-5 שהוא מרובע מבחוץ ובתוכו חצר עגולה ומיוחדת, כמו גם מוזיאון לממצאים ארכיאולוגיים מהמקום.

כשהגיע שעת הכניסה של הקבוצות, הצלחנו לעבור את מעגל האבטחה הראשון והשני בתוך קבוצת תלמידים צרפתית, אבל בשער הארמון היה שומר שעצר את הקבוצה כדי שתכנס בדיוק בשעה הנקובה. כאשר מכניסים קבוצות אחת-אחת יש אפשרות לספור את האנשים, וזה בדיוק מה שעשו שם. התוכנית של לון נכשלה, ונאלצנו אחר כבוד לחזור על עקבותינו. לא נורא, בפעם הבאה...

לאחר מכן המשכנו אל מתחם האלקסבה Alcazaba, המצודה בקצה הגבעה, שהיא החלק העתיק ביותר בכל מתחם האלהמברה. מהמצודה ישנו נוף של הארמון והגנים, ותצפית על כל גרנדה. ביום שמש יפה אפשר לראות גם את הרי הסיירה נוואדה העוטפים את העיר. לנו היה יום מעונן ומגעיל, וצילמנו מה שיכולנו.

אחרי הפסקה קלה לחטיף ושירותים, המשכנו למתחם החנרליפה Generalife, ארמון וגנים מסוגננים העוטפים אותו. ארמון זה, מהמאה ה-14, שימש כארמון הקיץ של מלכי גרנדה. בארמון עצמו ישנן חצרות מסוגננות עם מזרקות מים הרמוניות בין עצי תפוז ושיחים שונים. הארמון עצמו בנוי בסגנון ערבי מוסלמי, ומלא בעיטורים עם הפסוק המוסלמי "אין אלוהים מלבד אללה", בין פיתוחים מרהיבים באבן. גני הארמון יפים אפילו יותר מהגן שראינו בבוקר, ובסיכום הכולל זו היתה נקודת האור שהצילה את כבודה של גרנדה כולה.

יצאנו מהאלהמברה, שילמנו את החנייה ויצאנו מהעיר לכיוון מערב. התכנון היה למצוא מלון באזור אנטקרה Antequera, אבל ראינו שהשעה מוקדמת ויש לנו אפשרות להגיע למקום קרוב יותר לרונדה, נקודת המוצא של היום. החלטנו באופן ספונטאני לנסוע עד מאלגה, כי המרחק לא גדול במיוחד והעיר קרובה יותר לרונדה. הגענו למאלגה עוד באור יום מלא, ועלינו לטירתה גיברלפארו Gibralfaro המשקיפה על העיר כולה. נכנסנו לטירה כרבע שעה לפני סגירת השער, ועשינו בה סיבוב חפוז. לא עניינה אותנו במיוחד ההיסטוריה של המקום, אלא יותר הנוף, ולכן עשינו מסלול מעגלי סביב החומות של המבצר וצילמנו את העיר. במאלגה מזג האוויר הוא ים תיכוני, מה שאמר שמיים כמעט כחולים וטמפרטורות נוחות. לקראת סוף הסיור שלנו כבר הסתובב השומר עם משרוקית והחל לפנות את המבקרים החוצה.

ירדנו לעיר ומצאנו מלון באחד הרחובות הראשיים ליד הים, מלון קצת ישן אבל סביר בהחלט. שמנו את המזוודות ויצאנו לחפש ארוחת ערב בעיר. הלכנו ברגל לאורך הרחוב ואחרי כמה מאות מטרים גילינו עוד סניף של "מאמאמיה", אותה רשת שבה סעדנו ערב לפני בגרנדה. כמובן שנכנסו ואכלנו, ויצאנו שבעים ומרוצים.

היום אנו מטיילים בין הכפרים הלבנים ונגיע עד סביליה.

[הבא]

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים