עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.
היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.
בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.
למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.
באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.
בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.
באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.
בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.
אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.
בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...
יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.
ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.
חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.
אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.
היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.
בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.
אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?
היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.
בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.
למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.
באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.
בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.
באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.
בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.
אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.
בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...
יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.
ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.
חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.
אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.
היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.
בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.
אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה