יום שני, 19 במאי 2008

ירוק בעיניים, עבודה בעיניים

בשבוע שעבר אישר בית המשפט העליון את התחלת העבודות בצומת הנגב להקמת עיר הבה"דים, והתנה את האישור בעריכת תסקיר סביבתי מקיף במקום. לכאורה, בית המשפט מכיר בעובדה שהאזור מזוהם ומסוכן לעשרות אלפי החיילים שישרתו בו, אבל זהו מצג שווא. בפועל נערמים הדו"חות הסביבתיים זה על גבי זה כבר שנים, משרדי הבריאות והגנת הסביבה משמיעים את טיעוניהם בקול ענות חלושה, ומשרד הבטחון ממשיך לרמוס כל חלקה טובה תחת אותה מטריה של "בטחון המדינה", ונראה שטובת הקבלן המבצע חשובה יותר מטובת אותם חיילים צעירים שאמורים להעביר שם את מיטב שנותיהם.

בסופו של דבר התסקיר יעלה ממצאים חמורים, ייקבר באחת המגירות במשרד הבטחון, יתגלה אחרי שעבודות ההכנה יסתיימו, ואז יטען משרד הבטחון בתמימותו שמאוחר מדי לשנות את התוכניות, וישנן עובדות בשטח, ושאם בית המשפט לא יעתר לבקשתו יאלץ להשתמש בתקנות לשעת חירום. עולם כמנהגו נוהג, והרשות השופטת הולכת בעקבות הרשות המחוקקת והמבצעת - מדחי אל דחי.

אקטואליה 19/5

גם השבוע יש עדכון. העתיד שלי מלא בסימני שאלה, והפרוייקט הבא בטח ידרוש ממני יותר השקעה, אז אני לא יודע אם יהיה לי זמן להמשיך לעדכן על בסיס שבועי. נחיה ונראה.

שישי היה סיוט מתמשך. לאחר שבחמישי בערב הביאו לדירה המשתפצת מולנו ארונות מטבח חדשים בשעה מאוחרת, הגיעו אנשים בשישי בבוקר והחלו להתקין אותם, תוך קדיחות וניסורים בקולי קולות. ניחא, אמרתי לעצמי, יעבדו עד הצהריים. אפילו הסכמתי שיחברו כבל מאריך אצלנו בדירה. מיקה הלכה לחדר כושר וחזרה, אכלנו צהריים ורצינו להשכיב את כרמל לישון, אבל הרעש לא הפסיק. ניגשתי אליהם שלוש פעמים כדי לבקש שיסיימו, והם תירצו תירוצים שונים והבטיחו לשווא שזה ייקח "עשר דקות רבע שעה". בסופו של דבר אנחנו יצאנו מהבית בשעה 16:00 והם עדיין לא סיימו, כלומר הם עבדו כל הצהריים. חוצפה שאין כדוגמתה, ואני מאושר מהעובדה שלא נצטרך לגור ליד האנשים האלה יותר מחודשיים.

הגענו באותו יום לחיפה, ופגשנו שם גם את ניר ומשפחתו. חגגנו לניר יומולדת 37 באיחור של כמה ימים (הבאנו לו דיסק משולש עם שיר מכל שנה מאז 1948, אוסף לא רע). כרמל היתה שקטה וסקרנית כתמיד, והבנות של ניר, אופיר בעיקר, היו קצת יותר רועשות. יהלי הוכיחה את עצמה שוב כתחליף ראוי לשפן של אנרג'ייזר. בדרך הביתה מיקה נהגה ואני הייתי כל כך עייף שנרדמתי מאחור עם כרמל.

בשבת מיקה נתנה לי לישון עד מאוחר, ולקראת הצהריים יצאנו עם כרמל לפארק, כדי לטייל קצת. לקחתי את מיקה עד החניון של המימדיון וחזרה בדרך אחרת, ומה שלוקח לי פחות משעה בבוקר לקח מעל שעתיים, בהליכה נינוחה עם העגלה דרך המוני בית ישראל. חזרנו הביתה עייפים ומיקה התחילה להרגיש לא טוב מרוב רעב. בכל זאת, היה טיול נחמד.

אתמול לקחתי יום חופש, ובבוקר הגיע אלי יוסי, החבר שלי משיקאגו, שמטייל עכשיו בארץ. הוא בא לראות את הדירה, ובעיקר את מיקה וכרמל. יש לו תינוק בן 10 חודשים (בבית; אשתו לא הגיעה איתו), כך שהשיחה נסובה בעיקר על ילדים. יצאנו לאזור הבורסה לאכול משהו, וחזרנו הביתה. בסופו של דבר הוא נשאר עד אחה"צ, והיה מאוד נחמד. בפעם הבאה אנחנו צריכים להגיע אליו לשיקאגו. אולי כשכרמל תגדל קצת.

אחרי שיוסי הלך הגיעו אלינו לון, יחד עם נילס ואילונה, שחזרו מהטיול שלהם בירדן דרך אילת. הם היו עייפים מהנסיעה הארוכה, אבל לא יותר מדי. צרבתי להם את התמונות שהם צילמו בטיול וגם ראינו אותן כולנו ביחד. הם היו רעבים, ולון ואני הזמנו אותם לאכול במסעדה איטלקית מצוינת בת"א. לאחר מכן נפרדו דרכינו, הם נשארו בהוסטל שלהם, אני חזרתי הביתה ולון המשיך לנהריה. היה טעים ומאוד נחמד לאכול שוב ארוחת ערב, ממש כמו אז בלהסה.

בענייני עבודה עדיין אין חדש, חוץ מסירוב של אותה חברת סטארט-אפ בהוד השרון. הם צריכים מישהו מהוקצע בתחום מסדי הנתונים, ואני לא עומד בדרישות. נו טוב. מה שכן, קיבלתי אתמול אימייל מטריד מהבוס שלי, ובו הודעה על הפסקת עבודה ב-17 ביוני, במידה ולא יימצא לי פרוייקט עד אז. אני מתחיל לחשוב שהצעד המתבקש הוא להתחיל לחפש לעצמי מקום אחר. אחרי הכל, אני פחות או יותר העכבר האחרון על הספינה הטובעת של אינטרביט. אני צריך לשקול היטב את צעדיי הבאים.

יום רביעי, 14 במאי 2008

אקטואליה 14/5

כאן יש עדכון שבוע כן שבוע לא. השבוע כן.

האמת היא שאין הרבה מה לעדכן. הארוע המסעיר של השבוע האחרון היה הטיול שלנו בשבת. אחרי שישי מאוד ביתי, נסענו בשבת בבוקר עם כרמל לטייל בתל ארשף (אפולוניה) עם ניר, מיכל ויהלי. על צוקי החוף בהרצליה, רבע שעה נסיעה מהבית, ישנם שרידי מבצר צלבני נחמד, שרידי וילה רומאית מפוארת, והרבה רוח ים. הסתובבתי עם כרמל עלי במנשא, ניר סחב את יהלי על מנשא קצת יותר גדול (הקטנה הזו כבר מתרוצצת חופשי... שדה משחת ממש), והבנות היו אמונות על הצילום. בשלב מסוים כרמל נרדמה ואני לקחתי את המצלמה ממיקה.
אחרי הטיול, שארך המון זמן יחסית למרחק שהלכנו (ככה זה עם ילדים קטנים... כמו שניר אמר, כל פרק זמן מוערך צריך להכפיל בשתיים לפחות), הלכנו לאכול צהריים במסעדה בהרצליה פיתוח. היה יחסית זול ולא רע בכלל. אחר כך אנחנו נסענו הביתה וניר חזר עם הבנות שלו לרמת ישי. אנחנו צריכים לעשות את זה שוב.

הייתי בראיון בראשל"צ ביום שני, אצל חברה שמתמחה בזיהוי דיבור. הם מקווים לפתח מנוע חיפוש לקבצי מולטימדיה, רעיון לא רע בכלל, אבל הם צריכים דווקא איש לכתיבת הצד הגרפי של המנוע. אני נוטה שלא לרצות להגיע אליהם. אגב, זה אכן רחוק (בלב העיר) ואין מצב להגיע לשם בלי פקקים, לא משנה מאיזה כיוון.
אתמול בבוקר הייתי בראיון אצל חברת סטארט-אפ קטנטנה (שלושה אנשים) בהוד השרון, ממש ליד הבית של תמר, והם דווקא מחפשים מפתח לכתיבת צד השרת, כלומר כל מה שקורה מאחורי הקלעים. ללא ספק, הרבה יותר מעניין. המיקום הגיאוגרפי הוא בהחלט יתרון נוסף. נראה מה יקרה עם זה.

בשישי נגיע לחיפה ונחגוג לניר יומולדת (היה ביום ראשון, אבל מה זה משנה) ובשאיפה בסופ"ש הבא נוכל להשאיר את כרמל אצל ההורים שלי ולקחת צימר ללילה אחד איפשהו בגליל.

יום רביעי, 7 במאי 2008

זכרון? עצמאות?

הקטע הבא נכתב ביום הזכרון 2006. שום דבר לא השתנה.

ברדיו שירים שקטים, הפלייליסט שפעם היה מוקדש לימי זכרון, זלג לימי פיגועים והגיע עד סופי שבוע ב103FM. אין פרסומות, אין דיבורים, רק מוזיקת רקע.
ביום הזכרון אני נזכר באדם היחיד שבאמת הכרתי, ששמו מופיע לשניה וחצי בערוץ 33. שחר קיסוס היה מש"ק מודיעין בפלס"ר גולני, קצת יותר ותיק ממני. הוא היה גבוה, שחור שיער, בעל מבט מבויש וחיוך עוד יותר מבויש. הייתי יושב איתו מדי פעם בערב ביחידה, מדברים על הא ועל דא, אני מנגן כמה שירים והוא יושב ומקשיב, מתבדחים על חשבונם של נגדי היחידה. זו לא היתה ידידות נפש, לא חברות אמיצה, אבל למדתי עליו קצת, וראיתי שיש עם מי לדבר. אני עשיתי את העבודה שלי והוא את שלו, כשמדי פעם הוא היה נעלם לכמה ימים למשימה בלבנון וחוזר. שחר נהרג באסון המסוקים בתחילת 1997, מעל השדות של שאר-ישוב. יחד איתו נהרגו עוד 72 קצינים וחיילים, שמתוכם היו עוד שני שמות מוכרים לי. ברגע אחד שחר נעלם, והוא לא יחזור. אני הגעתי עם כל היחידה לאלפי מנשה לבקר את ההורים והמשפחה בשבעה. רציתי להגיד משהו להורים שלו, אבל לא ידעתי מה. עד היום, תשע שנים אחרי, אני לא בטוח מה הייתי אומר להם. ההלם פינה את מקומו לכאב, שהלך והתעמעם עד כדי זכרון, והיום גם הזכרון מתחיל להטשטש. החיים בלי שחר נמשכו, מכח האינרציה בעיקר, כמו שהמשיכו אחרי כל אחד מאותם עשרים ומשהו אלף הרוגים שאותם אנחנו זוכרים היום.
המדינה שלנו, זו שמספר תושביה עבר זה מכבר את קו השבעה מיליון, קמה מתוך הריסותיה של האימפריה הבריטית (וזו העותמאנית שהיתה כאן לפניה), הישר אל תוך מצב חירום שעד היום לא הסתיים. קשה להשוות את מצבה הבטחוני של המדינה הצעירה בשנת תש"ח, שנאלצה להקים צבא מצירוף של כמה מחתרות ולשלוח ניצולי שואה עלומי שם מהאוניה הישר אל הקרב, למצבה של ישראל 2006. ובכל זאת, חיינו על חרבנו אז ואנחנו חיים על החרב גם היום.
נכון שהחלפנו חרבות בדרך (בכל זאת, קצת היגיינה), אבל בסך הכל המצב השתפר אך במעט. נכון שצה"ל הוא כיום אחד הצבאות המתוחכמים ביותר בעולם, רחוק מאותו צבא שניצח בדרך פלאית את אותה מלחמה ארוכה קשה ועקובה מדם, אבל גם אויבי ישראל למדו הרבה במהלך השנים. טוב, אז נכון שמצרים וירדן הבינו שעדיף להן להכיר בישראל ולפתח איתה קשרים דיפלומטיים, ולו בגלל ששלום עוזר לכלכלה ומלחמה ממש לא, אבל סיני זה עדיין לא המקום הבטוח ביותר בעולם, וגם ירדן קצת מפחידה אותי. נכון שהגבול הסורי שקט יותר מלוגי גרסקו, שמתחבא מאחורי הספה ועושה קולות של שטיח, אבל הרי כולנו יודעים שהסורים פשוט תוקפים אותנו דרך לבנון. נכון שהקמנו רשות פלסטינית כדי לתת לעם שיושב לצידנו איזושהי הגדרה עצמית, אבל זה לא עצר את הטרור, ויש שיאמרו שרק הגביר אותו. נכון שאיראן רחוקה, אבל היא מתקרבת אלינו במהירות מבהילה.
אין היום סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל. גם אם הפלסטינים יכלו לחסל את ישראל, לא היו מעזים לדון את עצמם לכליה כלכלית על ידי הרס כלכלה נדיבה כמו שלנו. האיראנים עושים שרירים, אבל אני די בטוח שכל מי שמבין חצי דבר בנשק גרעיני לא יעז לעולם להפעיל אחד כזה (להזכירכם, אחרי אסון צ'רנוביל נתגלו שרידי קרינה בחלב של פרות בארה"ב... וזו היתה כמות קרינה יחסית קטנה). מה שכן, אנחנו חייבים את כושר ההשרדות שלנו בעיקר לארצות הברית ולאינטרסים של העולם המערבי במזרח התיכון. היום הסיוע האמריקאי הוא לא קריטי לכלכלה הישראלית, אבל בלעדיו חיינו היו קצת פחות נעימים. מה שיותר חשוב הן הערבויות שנתן הממשל האמריקאי לאורך השנים להלוואות המיליארדים שלקחה ממשלת ישראל למימון פרוייקטים לאומיים דחופים.
התרבות הישראלית אף היא אינה עצמאית. כור ההיתוך הישראלי הביא את המדינה בשנותיה הראשונות למצב שלא היה כדוגמתו בשום מקום מעולם: מדינה שרובם של אזרחיה לא נולדו בה. כך נקבצו ובאו התרבויות האשכנזיות, התרבויות המזרחיות, ולאחרונה גם התרבות האתיופית, כשרוח התרבות האמריקאית מרחפת על פני המים, וכל אלה הצטרפו אל התרבות הצברית-ערבית. אט אט החלה תרבות תקשורת ההמונים להשתלט על כל חלקה טובה, וכיום ישנה תרבות מעורבת, ומנגד ישנה "המסורת מבית". מעטים מאוד הדברים שמאחדים כיום את הציבור היהודי בישראל, והציבור הנוצרי-מוסלמי אפילו לא מנסה להתחבר אל אותו רוב יהודי.
אם כן, איזו עצמאות אנחנו חוגגים היום ומחר? אנחנו חוגגים את ייסודה של מדינת ישראל, שנולדה מתוך כאב וצורך בבית לאומי לעם היהודי, והפכה לבליל של תרבויות, מדינת חסות של ארה"ב מבחינה צבאית וכלכלית. מצד שני, המדינה רק בת 58... במונחים של מדינות, היא עוברת את משבר גיל הטיפשעשרה שלה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

יום הזכרון

בשבוע שעבר חלפנו על פני יום הזכרון לשואה ולגבורה, והיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. הניגוד בין הימים האלה מתבטא, לפחות עבורי, בעיקר בסיפורים, ובמי שמספר אותם.

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והמעטים שנותרו כולם כבר לפחות בני 63, ורבים הרבה יותר. המדינה מזניחה אותם, קרנות הפיצויים עושקות אותם, הנוער לא מתעניין במה שיש להם להגיד, והציבור הרחב כבר שמע את סיפורי הזוועות פעם אחר פעם. רק מצעד החיים בפולין הוא ארוע צעיר, וגם הוא מאופיין בידיעות על בני נוער שמזילים דמעה בטרבלינקה בבוקר והוללים ברחובות ורשה בערב.

על הנופלים בשדה הקרב ונפגעי הטרור לסוגיו מספרים בני המשפחה, לרוב מלח הארץ, משפחות שכולות מכל שכבות האוכלוסיה, אשכנזים ומזרחים, נערים וקשישים, חילוניים ושומרי מסורת, עירוניים ומושבניקים. הסיפורים עצמם מתארים את הקרבות השונים, את חיי הנופלים לפני מותם (לרוב בעזרת תמונות וסרטים), ובשנים האחרונות ישנו סנטימנט נחמד שבא לידי ביטוי בהקלטת שירים שכתבו הנופלים ע"י אמנים מהשורה הראשונה.

כל ההכללות מסוכנות, כולל זו. ועדיין, יום השואה הוא יום יהודי מאוד, מהסוג שלא מדבר אל כלל האוכלוסיה. התמונות בשחור-לבן, הסרטים המראים את האנשים הקשישים המעלים זכרונות במבטא אשכנזי ומזילים דמעות, והסיפורים שמסביב על המלחמה עצמה, כל אלה תלושים מהמציאות היומיומית שלנו, ושואבים אותנו אל בועה קפואה בזמן בכח. מאידך, יום הזכרון הוא יום ישראלי מאוד, אולי אפילו יותר מיום העצמאות שבא בעקבותיו. קבוצת בחורים בני 25 שמתקבצים סביב קבר וצוחקים כשהם נזכרים באנקדוטה על אותו בחור מקסים שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, זה מצטלם יותר טוב, זה מה שקוראים במדיום הטלויזיוני "עובר מסך". זה נוגע לכולנו, כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו כזה, והחדשות לא נותנות לנו לשכוח שאנחנו עדיין חיים על חרבנו, עד להודעה חדשה.

אקטואליה 7/5

שמש או גשם, שרב או כפור, בלה בלה בלה. אני והפה הגדול שלי. אבל השבוע יש עדכון, ויש חדשות.

בחול המועד פסח עבדתי כרגיל, חוץ מיום חמישי, בו לקחתי יום חופש מרצוני ה"חופשי" (החברה שאני עובד אצלה היתה סגורה באותו יום). באותו יום הגיעו פועלי בניין והתחילו לעשות שיפוץ בדירה שלידנו. הדייר שגר שם נפטר בחודש אוקטובר, ועכשיו כנראה שהדירה נמכרה. בעלת הבית החדשה החליטה שצריך לבנות את הדירה מחדש (אני לא יכול להאשים אותה) ולכן השיפוץ החל בהריסת כל הקירות הפנימיים. מן הסתם זו פעולה קשה, שמצריכה פטישים כבדים ופינוי ההריסות. הרעש היה בלתי נסבל, וכולנו סבלנו ממנו. הרעש נמשך כל השבוע שעבר ולתוך השבוע הזה. מיקה הגיעה למצב שהיא היתה חייבת לברוח מהבית עם כרמל. פעם לאמא שלה, פעם למשרד (אגב, היא קיבלה את הפיצויים שלה), פעם לפארק. רעש, אבק, נזקים לקירות אצלנו בדירה (קירות של נייר, בניה בת 50-60 כמו כלום) וגם בחדר המדרגות... טוב שאנחנו עוברים תוך 3 חודשים. לאחר הריסת הקירות עקרו את כל הצנרת והחשמל, הקימו קירות חדשים, והתחילו לקדוח כדי לשים צנרת וחיווט חשמל חדשים. אתמול הם כנראה סיימו את החלק הרועש ועברו לצבע, אז נהיה קצת שקט. הקטע המעצבן הוא שהדיירת החדשה לא טרחה אפילו לשים שלט "בין התאריכים אלה-ואלה אני משפצת, יהיה רעש ולכלוך, עמכם הסליחה".

בשישי של פסח אכלנו ארוחת ערב אצל תמר עם דנה ובשבת נסענו לחיפה. אמא שלי חזרה לעבודה אחרי 6 שבועות של חופשה מאולצת, אל הבלגן הרגיל של אלביט, והחיים חזרו למסלולם. בשישי האחרון אכלנו שוב אצל תמר, הפעם רק אנחנו והיא.

בשבוע שעבר הודיעה לי האחראית עלי כאן שהחוזה של מוביילאקסס עם אינטרביט עומד לפוג בסוף מאי, והוא לא יחודש. אין מספיק עבודה לשני אנשי ג'אווה, ולכן אני לא אמשיך, ואעביר הכל לאשת הג'אווה שעובדת איתי. זה לא בא כהפתעה, אלא יותר כהצטרפות מקרים משמחת. כבר לפני החג דיברתי עם הבוס הישיר שלי לגבי התחלת חיפוש של הפרוייקט הבא, מפני שכאן הרגשתי שאני קמל. קורות החיים שלי התחילו להתרוצץ, וביום שני הקרוב יש לי כבר ראיון אצל חברה בראשל"צ. קצת רחוק (מהוד השרון) אבל ניתן להם צ'אנס.

בשבת, אחרי תשעה חודשים בבית, יצאנו לטייל. הגענו לסיור בגן הלאומי עין חמד, פינת נוי קטנה בדרך לירושלים. המקום מותאם לנכים, ולכן הסתובבנו שם עם כרמל והעגלה בלי בעיות. בעקרון זה מקום נחמד, לצד נחל כסלון, שבו שטח לפיקניקים (ואכן אנשים ערכו שם חזרות גנרליות לקראת יום העצמאות) וגם שרידי מבצר צלבני מהמאה ה-12. היה נחמד, לא יותר מדי חם, ובפעם הראשונה כרמל גם שתתה מים מהבקבוק. אגב, היא כבר מתהפכת חופשי מהגב לבטן, ובימים האחרונים גם הצליהח כמה פעמים להתהפך מהבטן לגב. אוטוטו היא מתגלגלת לנו בבית, ואז זוחלת, ואז הולכת ורצה.
לון הצטרף אלינו לסיור (הוא ישן אצל עופר, סוזן חזרה לארץ רק אתמול לפנות בוקר), ואחריו הוא נסע לשדה"ת כדי לאסוף את נילס ואילונה, הזוג ההולנדי הנחמד שטייל איתנו בטיבט בספטמבר. הם הגיעו לארץ לחופשה של שבועיים, בין היתר כדי להיות כאן בחגיגות ה-60 למדינה וגם לטייל בנופי ארץ הקודש. נילס כבר היה כאן מספר פעמים, אבל בשביל אילונה זו פעם ראשונה. לון הגיע איתם לעין חמד, שם חיכינו לו, ונסענו לכפר הסמוך אבו-גוש בשביל לאכול צהריים. מן הסתם הלכנו איתם לאכול אצל אבו שוקרי המקורי. הזמנו מגוון של מנות, והם טעמו חומוס, טחינה, פלאפל, ולקינוח כנאפה ובקלאווה. כמובן שלימדנו אותם מה עושים עם הפיתות...

ביום ראשון מיקה באה איתי לעבודה, כדי לברוח מהרעש וגם כדי להכיר לאנשים שאני עובד איתם את מיקה וכרמל. כולם התמוגגו מכרמל (ובצדק) ובצהריים הן באו לאכול איתי. אח"כ הסעתי אותן להוד השרון וחזרתי לעבודה.

היום חצי יום, מחר סופ"ש ארוך, ביום ראשון חוזרים לשגרה.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים