יום שני, 19 במאי 2008

אקטואליה 19/5

גם השבוע יש עדכון. העתיד שלי מלא בסימני שאלה, והפרוייקט הבא בטח ידרוש ממני יותר השקעה, אז אני לא יודע אם יהיה לי זמן להמשיך לעדכן על בסיס שבועי. נחיה ונראה.

שישי היה סיוט מתמשך. לאחר שבחמישי בערב הביאו לדירה המשתפצת מולנו ארונות מטבח חדשים בשעה מאוחרת, הגיעו אנשים בשישי בבוקר והחלו להתקין אותם, תוך קדיחות וניסורים בקולי קולות. ניחא, אמרתי לעצמי, יעבדו עד הצהריים. אפילו הסכמתי שיחברו כבל מאריך אצלנו בדירה. מיקה הלכה לחדר כושר וחזרה, אכלנו צהריים ורצינו להשכיב את כרמל לישון, אבל הרעש לא הפסיק. ניגשתי אליהם שלוש פעמים כדי לבקש שיסיימו, והם תירצו תירוצים שונים והבטיחו לשווא שזה ייקח "עשר דקות רבע שעה". בסופו של דבר אנחנו יצאנו מהבית בשעה 16:00 והם עדיין לא סיימו, כלומר הם עבדו כל הצהריים. חוצפה שאין כדוגמתה, ואני מאושר מהעובדה שלא נצטרך לגור ליד האנשים האלה יותר מחודשיים.

הגענו באותו יום לחיפה, ופגשנו שם גם את ניר ומשפחתו. חגגנו לניר יומולדת 37 באיחור של כמה ימים (הבאנו לו דיסק משולש עם שיר מכל שנה מאז 1948, אוסף לא רע). כרמל היתה שקטה וסקרנית כתמיד, והבנות של ניר, אופיר בעיקר, היו קצת יותר רועשות. יהלי הוכיחה את עצמה שוב כתחליף ראוי לשפן של אנרג'ייזר. בדרך הביתה מיקה נהגה ואני הייתי כל כך עייף שנרדמתי מאחור עם כרמל.

בשבת מיקה נתנה לי לישון עד מאוחר, ולקראת הצהריים יצאנו עם כרמל לפארק, כדי לטייל קצת. לקחתי את מיקה עד החניון של המימדיון וחזרה בדרך אחרת, ומה שלוקח לי פחות משעה בבוקר לקח מעל שעתיים, בהליכה נינוחה עם העגלה דרך המוני בית ישראל. חזרנו הביתה עייפים ומיקה התחילה להרגיש לא טוב מרוב רעב. בכל זאת, היה טיול נחמד.

אתמול לקחתי יום חופש, ובבוקר הגיע אלי יוסי, החבר שלי משיקאגו, שמטייל עכשיו בארץ. הוא בא לראות את הדירה, ובעיקר את מיקה וכרמל. יש לו תינוק בן 10 חודשים (בבית; אשתו לא הגיעה איתו), כך שהשיחה נסובה בעיקר על ילדים. יצאנו לאזור הבורסה לאכול משהו, וחזרנו הביתה. בסופו של דבר הוא נשאר עד אחה"צ, והיה מאוד נחמד. בפעם הבאה אנחנו צריכים להגיע אליו לשיקאגו. אולי כשכרמל תגדל קצת.

אחרי שיוסי הלך הגיעו אלינו לון, יחד עם נילס ואילונה, שחזרו מהטיול שלהם בירדן דרך אילת. הם היו עייפים מהנסיעה הארוכה, אבל לא יותר מדי. צרבתי להם את התמונות שהם צילמו בטיול וגם ראינו אותן כולנו ביחד. הם היו רעבים, ולון ואני הזמנו אותם לאכול במסעדה איטלקית מצוינת בת"א. לאחר מכן נפרדו דרכינו, הם נשארו בהוסטל שלהם, אני חזרתי הביתה ולון המשיך לנהריה. היה טעים ומאוד נחמד לאכול שוב ארוחת ערב, ממש כמו אז בלהסה.

בענייני עבודה עדיין אין חדש, חוץ מסירוב של אותה חברת סטארט-אפ בהוד השרון. הם צריכים מישהו מהוקצע בתחום מסדי הנתונים, ואני לא עומד בדרישות. נו טוב. מה שכן, קיבלתי אתמול אימייל מטריד מהבוס שלי, ובו הודעה על הפסקת עבודה ב-17 ביוני, במידה ולא יימצא לי פרוייקט עד אז. אני מתחיל לחשוב שהצעד המתבקש הוא להתחיל לחפש לעצמי מקום אחר. אחרי הכל, אני פחות או יותר העכבר האחרון על הספינה הטובעת של אינטרביט. אני צריך לשקול היטב את צעדיי הבאים.

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים