יום רביעי, 7 במאי 2008

יום הזכרון

בשבוע שעבר חלפנו על פני יום הזכרון לשואה ולגבורה, והיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. הניגוד בין הימים האלה מתבטא, לפחות עבורי, בעיקר בסיפורים, ובמי שמספר אותם.

ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והמעטים שנותרו כולם כבר לפחות בני 63, ורבים הרבה יותר. המדינה מזניחה אותם, קרנות הפיצויים עושקות אותם, הנוער לא מתעניין במה שיש להם להגיד, והציבור הרחב כבר שמע את סיפורי הזוועות פעם אחר פעם. רק מצעד החיים בפולין הוא ארוע צעיר, וגם הוא מאופיין בידיעות על בני נוער שמזילים דמעה בטרבלינקה בבוקר והוללים ברחובות ורשה בערב.

על הנופלים בשדה הקרב ונפגעי הטרור לסוגיו מספרים בני המשפחה, לרוב מלח הארץ, משפחות שכולות מכל שכבות האוכלוסיה, אשכנזים ומזרחים, נערים וקשישים, חילוניים ושומרי מסורת, עירוניים ומושבניקים. הסיפורים עצמם מתארים את הקרבות השונים, את חיי הנופלים לפני מותם (לרוב בעזרת תמונות וסרטים), ובשנים האחרונות ישנו סנטימנט נחמד שבא לידי ביטוי בהקלטת שירים שכתבו הנופלים ע"י אמנים מהשורה הראשונה.

כל ההכללות מסוכנות, כולל זו. ועדיין, יום השואה הוא יום יהודי מאוד, מהסוג שלא מדבר אל כלל האוכלוסיה. התמונות בשחור-לבן, הסרטים המראים את האנשים הקשישים המעלים זכרונות במבטא אשכנזי ומזילים דמעות, והסיפורים שמסביב על המלחמה עצמה, כל אלה תלושים מהמציאות היומיומית שלנו, ושואבים אותנו אל בועה קפואה בזמן בכח. מאידך, יום הזכרון הוא יום ישראלי מאוד, אולי אפילו יותר מיום העצמאות שבא בעקבותיו. קבוצת בחורים בני 25 שמתקבצים סביב קבר וצוחקים כשהם נזכרים באנקדוטה על אותו בחור מקסים שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, זה מצטלם יותר טוב, זה מה שקוראים במדיום הטלויזיוני "עובר מסך". זה נוגע לכולנו, כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו כזה, והחדשות לא נותנות לנו לשכוח שאנחנו עדיין חיים על חרבנו, עד להודעה חדשה.

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים