יום רביעי, 7 במאי 2008

זכרון? עצמאות?

הקטע הבא נכתב ביום הזכרון 2006. שום דבר לא השתנה.

ברדיו שירים שקטים, הפלייליסט שפעם היה מוקדש לימי זכרון, זלג לימי פיגועים והגיע עד סופי שבוע ב103FM. אין פרסומות, אין דיבורים, רק מוזיקת רקע.
ביום הזכרון אני נזכר באדם היחיד שבאמת הכרתי, ששמו מופיע לשניה וחצי בערוץ 33. שחר קיסוס היה מש"ק מודיעין בפלס"ר גולני, קצת יותר ותיק ממני. הוא היה גבוה, שחור שיער, בעל מבט מבויש וחיוך עוד יותר מבויש. הייתי יושב איתו מדי פעם בערב ביחידה, מדברים על הא ועל דא, אני מנגן כמה שירים והוא יושב ומקשיב, מתבדחים על חשבונם של נגדי היחידה. זו לא היתה ידידות נפש, לא חברות אמיצה, אבל למדתי עליו קצת, וראיתי שיש עם מי לדבר. אני עשיתי את העבודה שלי והוא את שלו, כשמדי פעם הוא היה נעלם לכמה ימים למשימה בלבנון וחוזר. שחר נהרג באסון המסוקים בתחילת 1997, מעל השדות של שאר-ישוב. יחד איתו נהרגו עוד 72 קצינים וחיילים, שמתוכם היו עוד שני שמות מוכרים לי. ברגע אחד שחר נעלם, והוא לא יחזור. אני הגעתי עם כל היחידה לאלפי מנשה לבקר את ההורים והמשפחה בשבעה. רציתי להגיד משהו להורים שלו, אבל לא ידעתי מה. עד היום, תשע שנים אחרי, אני לא בטוח מה הייתי אומר להם. ההלם פינה את מקומו לכאב, שהלך והתעמעם עד כדי זכרון, והיום גם הזכרון מתחיל להטשטש. החיים בלי שחר נמשכו, מכח האינרציה בעיקר, כמו שהמשיכו אחרי כל אחד מאותם עשרים ומשהו אלף הרוגים שאותם אנחנו זוכרים היום.
המדינה שלנו, זו שמספר תושביה עבר זה מכבר את קו השבעה מיליון, קמה מתוך הריסותיה של האימפריה הבריטית (וזו העותמאנית שהיתה כאן לפניה), הישר אל תוך מצב חירום שעד היום לא הסתיים. קשה להשוות את מצבה הבטחוני של המדינה הצעירה בשנת תש"ח, שנאלצה להקים צבא מצירוף של כמה מחתרות ולשלוח ניצולי שואה עלומי שם מהאוניה הישר אל הקרב, למצבה של ישראל 2006. ובכל זאת, חיינו על חרבנו אז ואנחנו חיים על החרב גם היום.
נכון שהחלפנו חרבות בדרך (בכל זאת, קצת היגיינה), אבל בסך הכל המצב השתפר אך במעט. נכון שצה"ל הוא כיום אחד הצבאות המתוחכמים ביותר בעולם, רחוק מאותו צבא שניצח בדרך פלאית את אותה מלחמה ארוכה קשה ועקובה מדם, אבל גם אויבי ישראל למדו הרבה במהלך השנים. טוב, אז נכון שמצרים וירדן הבינו שעדיף להן להכיר בישראל ולפתח איתה קשרים דיפלומטיים, ולו בגלל ששלום עוזר לכלכלה ומלחמה ממש לא, אבל סיני זה עדיין לא המקום הבטוח ביותר בעולם, וגם ירדן קצת מפחידה אותי. נכון שהגבול הסורי שקט יותר מלוגי גרסקו, שמתחבא מאחורי הספה ועושה קולות של שטיח, אבל הרי כולנו יודעים שהסורים פשוט תוקפים אותנו דרך לבנון. נכון שהקמנו רשות פלסטינית כדי לתת לעם שיושב לצידנו איזושהי הגדרה עצמית, אבל זה לא עצר את הטרור, ויש שיאמרו שרק הגביר אותו. נכון שאיראן רחוקה, אבל היא מתקרבת אלינו במהירות מבהילה.
אין היום סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל. גם אם הפלסטינים יכלו לחסל את ישראל, לא היו מעזים לדון את עצמם לכליה כלכלית על ידי הרס כלכלה נדיבה כמו שלנו. האיראנים עושים שרירים, אבל אני די בטוח שכל מי שמבין חצי דבר בנשק גרעיני לא יעז לעולם להפעיל אחד כזה (להזכירכם, אחרי אסון צ'רנוביל נתגלו שרידי קרינה בחלב של פרות בארה"ב... וזו היתה כמות קרינה יחסית קטנה). מה שכן, אנחנו חייבים את כושר ההשרדות שלנו בעיקר לארצות הברית ולאינטרסים של העולם המערבי במזרח התיכון. היום הסיוע האמריקאי הוא לא קריטי לכלכלה הישראלית, אבל בלעדיו חיינו היו קצת פחות נעימים. מה שיותר חשוב הן הערבויות שנתן הממשל האמריקאי לאורך השנים להלוואות המיליארדים שלקחה ממשלת ישראל למימון פרוייקטים לאומיים דחופים.
התרבות הישראלית אף היא אינה עצמאית. כור ההיתוך הישראלי הביא את המדינה בשנותיה הראשונות למצב שלא היה כדוגמתו בשום מקום מעולם: מדינה שרובם של אזרחיה לא נולדו בה. כך נקבצו ובאו התרבויות האשכנזיות, התרבויות המזרחיות, ולאחרונה גם התרבות האתיופית, כשרוח התרבות האמריקאית מרחפת על פני המים, וכל אלה הצטרפו אל התרבות הצברית-ערבית. אט אט החלה תרבות תקשורת ההמונים להשתלט על כל חלקה טובה, וכיום ישנה תרבות מעורבת, ומנגד ישנה "המסורת מבית". מעטים מאוד הדברים שמאחדים כיום את הציבור היהודי בישראל, והציבור הנוצרי-מוסלמי אפילו לא מנסה להתחבר אל אותו רוב יהודי.
אם כן, איזו עצמאות אנחנו חוגגים היום ומחר? אנחנו חוגגים את ייסודה של מדינת ישראל, שנולדה מתוך כאב וצורך בבית לאומי לעם היהודי, והפכה לבליל של תרבויות, מדינת חסות של ארה"ב מבחינה צבאית וכלכלית. מצד שני, המדינה רק בת 58... במונחים של מדינות, היא עוברת את משבר גיל הטיפשעשרה שלה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים