יום שני, 18 ביוני 2012

אקטואליה 18/6 (חלק ב')

[חלק א']
ערב יום האישה הבינלאומי נפל באופן סימבולי על 7/3 ערב פורים (הזכרו בסיפורה של ושתי, הפמיניסטית הראשונה). באותו בוקר אמא שלי הגיעה אלינו ולקחה איתה את כרמל בחזרה לחיפה (הגן היה בחופש, כמו כל מערכת החינוך), במטרה שכרמל תישן שם באותו ערב. כאמור בחלק א', באותו ערב הלכתי להופעה, ולמחרת לקחתי יום בחירה ונסענו עם רעות לחיפה. כרמל (עם התחפושת של אורורה) ביקרה באירועי פורים בחיפה, למרות הקור ששרר, ומאוד נהנתה.
כשבועיים מאוחר יותר, ב 21/3, הלכתי להופעת ההשקה המיוחדת של אלבומו החדש והמצוין של איתי פרל, "מסע בלוז", שנערכה ב"בארבי" בת"א. לפני ההופעה קניתי את אלבום הבכורה שלו וכמובן גם את האלבום החדש (את "מים מתחת לגשר" והאלבום המשותף עם דנה ברגר הצלחתי לקנות בפורים בחיפה, כשבמקרה עברתי דרך חנות של "התו השמיני"). באלבום תשעה שירים, ובכל אחד משתתף גיטריסט סולן אורח, ביניהם אדם בן-אמיתי, תמר אייזנמן, עוזי "רמירז" פיינרמן, אביב בן-עזרא, דויד פרץ ועוד. חוט השני שעובר דרך האלבום כולו הוא כמובן רוח הבלוז, והמילים לשירים בהתאם, מבטאים נאמנה את רוח המיאוס והמחאה של הקיץ שעבר. ההופעה היתה בהרכב מלא: איתי עם גיטרה, איתמר גרוס על הקלידים, שתי זמרות ליווי, גיא תובל על הבס, מתן אפרת על התופים, יאיר סלוצקי עם הטרומבון מדי פעם, וכמובן הסולנים האורחים בכל שיר. הם ביצעו את כל שירי האלבום, ועוד שירים מהאלבומים הקודמים של איתי, והם נתנו בראש במלוא מובן המילה. היו שם אנרגיות מטורפות על הבמה, כאלה שלא רואים הרבה בהופעות של אמני אינדי, וזו ללא ספק אחת ההופעות היותר מהנות שראיתי. אפילו דנה ברגר הפציעה בהדרן כדי לשיר שיר אחד עם כולם. כרגיל, מי שרוצה לקרוא ולראות עוד, מוזמן לסור לבלוג של יובל אראל.
בשבת 31/3 נסענו לחגוג יום הולדת 5 ליהלי באותה חורשה בה חגגנו לה (ולשקד) בעבר. היו שם כל המכרים והקרובים, וכמובן שהתפריט המוכר והאהוב לא אכזב. כרמל מצאה תעסוקה ליד שולחן היצירה ובגן השעשועים, ומיקה ישבה עם רעות הקטנטונת. היה נחמד, ואחרי הבלגן המשכנו לחיפה כדי לנוח קצת, ואז הביתה.
בשישי 6/4, ערב פסח, נסענו שוב לחיפה. הקפדנו להגיע בצהרים, כדי להקדים את הפקקים המסורתיים, וטוב עשינו. לקראת ערב הגיע הדוד שלי אביב עם אשתו איילה והבנות דניאל ונוגה, וקיימנו את מילות השיר - "אביב הגיע, פסח בא". ערכנו סדר פסח כהלכתנו (קוראים בהילוך רביעי עד האוכל, ואחרי האוכל לאף אחד אין כח אפילו להרים את ההגדה), והיה ערב די נחמד.
כרמל נשארה לישון בחיפה, ולמחרת אבא שלי הביא אותה לדליה, להתארח אצל תמר, שהביאה אותה ביום ראשון בחזרה הביתה (חופש פסח, הזדמנות לכרמל לבלות זמן איכות עם הסבים). מיקה ואני, יחד עם רעות, עשינו שטות ויצאנו הביתה בסביבות השעה 23:00, יחד עם כל עם ישראל. לא אכביר במילים, אבל הגענו הביתה רק אחרי 1:00, עייפים ומרוטים. לקח לבאות: לא לנסוע הביתה אחרי הסדר, בשום מצב. עדיף לישון בתעלת ניקוז בצד הדרך מאשר להתקדם ב-8 קמ"ש כדי לעבור את ה-10 ק"מ שלפני צומת בני-דרור.
בשבת, בהיותנו זוג עם תינוקת אחת (לפחות באופן זמני), הרשנו לעצמנו קצת זמן איכות. הזמנו את הילה לעשות בייביסיטר לרעות, ויצאנו לראות סרט בקולנוע. ראינו את הגרסא החדשה והתלת-מימדית של "טיטאניק", סרט שנועד למסך הגדול. מיקה ראתה את הסרט עשרות פעמים עד היום, ועדיין נהנית ממנו. עבורי זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו בקולנוע, ואני נהניתי מהאספקט הויזואלי המרשים שלו. עד כמה שהיה לנו דייט מהנה, אין באפשרותנו לחזור עליו לעתים תכופות. חישוב זריז מראה שהעלות של יציאה כזו מגיע בקלות ל-250 ש"ח, עם העלות של הבייביסיטר, הדלק, הכרטיסים היקרים וכמובן הפופקורן. אאוץ'.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

אקטואליה 13/6 (חלק א')

בשבת 21/1 הגיעה פרידה לביקור אצלנו, יחד עם תמר ודנה, כדי לראות את הנינה הטריה ואת הנכדה העייפה. היה מאוד נחמד לראות את כולם, וכמובן שגם טעים, אבל על השמחה העיבה תחושה שפרידה אינה במיטבה. מאז מותו של אלידע, לפני יותר משנתיים, נראתה פרידה כמי שאיבדה את מטרתה בחיים, והזקנה קפצה עליה, כמו שנאמר. בחודשים האחרונים התגלה אצלה סרטן, והטיפולים גבו ממנה מחיר פיזי ונפשי כבד. על אף זאת, היא השתדלה להיות פעילה ולדבר איתנו בעניין רב.

ביומולדת של אבא, שחל בשישי 27/1, לקחתי את כרמל מהגן תחת מטריה וביחד נסענו באוטובוס לחיפה. יחד עם ההורים נסענו אחה"צ לרמת ישי כדי להשתתף במסיבת יום ההולדת העשירי של אופיר - ציון דרך חשוב ביותר. המסיבה נערכה במקלט של המתנ"ס המקומי, וכלל ממתקים, משחקי חברה, ממתקים, עוגה, ממתקים, עמדות איפור, ממתקים, עמדות יצירה, ממתקים ועמדת צילום. אה, כן, ושתיה. ממותקת ברובה.
לאחר החגיגה, ולאחר שכולם נתנו כתף בסידור הבלגן שאחרי, נסענו למסעדה בנהלל כדי לחגוג בחוג המשפחה המורחבת את שני ימי ההולדת (כי לא אכלנו מספיק במסיבה...). המקום די צפוף ורועש, המנות סבירות אך יקרות, אבל הוא נחשב ליוקרתי באזור, כנראה מחוסר אלטרנטיבות ראויות. אגב, יהלי גנבה את ההצגה כשנפלה לה שן ראשונה :-)
למחרת מיקה הגיעה ברכב עם רעות ובילינו את היום אצל ההורים, מנסים לעכל את אירועי ליל אמש, תוך כדי התמודדות עם האירוח הקולינרי הידוע של אמא שלי. המשימה לא היתה קלה, אבל עמדנו בה בכבוד, ובערב חזרנו הביתה עייפים אך לגמרי לא רעבים.

לאחר שרשרת של בעיות מכניות וחשמליות בחודשים שאירעו בחודשים שלפני הלידה, החלטנו סופית למכור את הגרוטאה של מיקה. הדפסתי שלט ותליתי באוטו, ובמקביל פרסמתי מודעות בלוחות באינטרנט. התלבטתי בין קניית רכב קטן חלופי לבין רשיון על דו-גלגלי וקניית אופנוע. השיקולים בעד האופנוע היו פשוטים וברורים: עולה פחות לקנות ולהחזיק, חוסך פקקים, אין בעיות חניה. מצד שני, בהפרש של מספר שבועות שמעתי על שלוש תאונות לשלושה רוכבי אופנוע שאני מכיר, כולם נהגים זהירים ואחראים. החלטתי שהבטיחות יותר חשובה לי, והתחלתי לשקול רכבים קטנים.
האפשרות הראשונה ששקלתי ברצינות היא טויוטה יאריס, שהוא דגם קטן ומאוד חסכוני. קשה למצוא רכב משומש כזה במחיר נמוך, מפני שהוא שומר על ערכו לאורך שנים. מצאתי רכב למכירה בהוד השרון, אוטומטי, מודל 2003 עם 160,000 ק"מ, ולא זול במיוחד. לקחתי אותו לבדיקה וכבר רציתי לסגור עם בעליו, אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. הרכב די ישן, עם קילומטראז' גבוה, ומעבר לפינה כנראה שיצטרך טיפול מסיבי, וכל זה לא הוריד את מחירו מספיק כדי להיות אטרקטיבי.
המשכתי לעיין בלוחות המודעות ונזכרתי שגיר ידני חסכוני יותר בדלק וגם מוזיל את מחיר הדגם. חיפשתי ומצאתי פולקסווגן פולו מודל 2008, עם קילומטראז' קצת גבוה, אבל במצב מצוין. ביום רביעי 7/3 קניתי את האוטו (בהפחתה מסוימת מהמחירון), וכעת הוא משמש אותי לנסיעות לעבודה וחזרה. מיקה ניסתה לנהוג עליו פעם אחת מאז, אבל היא לא ממש זוכרת איך נוהגים על הילוכים (מאז שהיא הוציאה רשיון ב2005 היא לא נגעה בהילוכים), אז עד שהיא תקח שיעור רענון, אני הנהג היחיד באוטו.
שבוע אחר כך התקשר מישהו שראה את המודעה בגרוטאה והציע 2000 שקל תמורתה, שזה יפה מאוד יחסית למחירים המגוחכים שהציעו אחרים (המחירון הוא בסביבות ה-3000, וקיבלתי גם הצעות תלת-ספרתיות ומעליבות במיוחד). במקרה יצא שמיכל הדלק היה מלא, אז שכנעתי אותו שגם זה שווה משהו, והוא הסכים להוסיף עוד קצת. נפגשנו, הוא נהג קצת על האוטו, העברנו בעלות והכל בא על מקומו בשלום.

בשלישי 27/2 התקיים מפגש של פורום איה כורם. המפגש התרחש בבי"ס למוזיקה בת"א בשעות אחה"צ. הגיעו מעט אנשים, יחסית, אבל איה הביאה איתה את אדם, והם ביצעו עבורנו כמה שירים, ביניהם טעימות מוקדמות של שירים מהמופע המיוחד (ועליו בהמשך). השירים לוו בשיחה, שאיכשהו נסובה בעיקר סביב ילדים (אני סיפרתי על רעות, ומשם זה התגלגל). היה ארוע קטן וצנוע, אבל מאוד כיף מבחינתי. איה אפילו הביאה הפתעה קטנה לכולנו: דיסק עם שירים שהתפזרו, קאברים שהיא ביצעה בשנים האחרונות. מקסימה כתמיד :-)
שבוע אחר כך, ביום שקניתי את הפולו, סחבתי את לון לבוא איתי למופע של איה בתמונע. זה היה ערב יום האישה הבינלאומי, ואיה העלתה מופע מיוחד בשם "אשה אחת ששרה", בו ביצעה קאברים לשירים של זמרות וכותבות שהשפיעו עליה מוזיקלית. כמה שבועות קודם לכן היא צייצה בטוויטר שאלה כללית לגבי רעיונות לשירים של כותבות, ואני באינסטינקט נתתי לה לינק לשיר "The Queen And The Soldier" של סוזאן וגה. במופע היא סיפרה ש"מישהו" בטוויטר הזכיר לה את סוזאן וגה בדיוק ברגע שהיא היתה צריכה את התזכורת, ואז נתנה ביצוע נהדר לשיר "Small Blue Thing":


המופע היה אמור להיות חד-פעמי, אבל היא, אדם ומתן אפרת כל כך נהנו לבצע את השירים בו שהם העלו אותו עוד כמה פעמים, ובשלישי שעבר 5/6 יצא לי להגיע להופעה האחרונה בהחלט, שנערכה באוזןבר בת"א (שם צולם הסרטון לעיל). הקהל לא יודע מה הוא מפספס, והיה קצת עצוב לראות שם קהל של 20 איש (לא שהמקום יכול להכיל הרבה יותר...), ובכל זאת היתה הופעה נהדרת. אחרי ההופעה עזרתי קצת ועמדתי בדוכן מכירת הדיסקים בזמן שאדם ארגן את הדברים, ואח"כ כמובן באתי להגיד שלום גם לאיה. אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי אותה או את אדם, הרגשתי כאילו אני נפגש עם מכרים ותיקים.

יום שבת, 9 ביוני 2012

רעות (חלק ב')

בשבוע של הלידה מיקה היתה במחלקת יולדות, רעות במחלקת ילודים, ואני עם כרמל תיזזנו בין הבית, הגן וביה"ח. השתדלתי לשמור על השגרה של כרמל כמה שיותר, והיא מצידה הפגינה בגרות מעוררת התפעלות כשקיבלה את התינוקת החדשה באיפוק מסוים ובחשדנות לא קטנה. ניכר בה שהיא לא בדיוק הבינה מי היצור החדש שמחובר לאמא שלה ומתי הוא מסתלק, ועד עכשיו היא נעה בין אהבה ללא גבולות לרעות (לפעמים יתר על המידה...) לבין הוצאת תסכולים עליה במקום עלינו. בכל מקרה, באותם ימים ראשונים היא יותר התעניינה בשאלה מתי אמא חוזרת הביתה מאשר בתינוקת החדשה. באותו שישי לקחתי את כרמל לחיפה לארוחת ערב, בעוד מיקה אוספת כוחות ומתכוננת לשחרור. שלושה ימים אחרי הלידה, מיקה כבר היתה ניידת בכוחות עצמה, והיא כבר החלה לטפל ברעות רוב שעות היממה.

במהלך ימי האשפוז הגיעו לבקר רשימה ארוכה של בני משפחה וחברים, קרובים ורחוקים, וכולם כמובן התפעלו מרעות המושלמת וכרמל שגדלה מאוד (בלי שאנחנו נשים לב, כמובן). קיבלנו מתנות נדיבות ורבות וראינו גם אנשים שלא ראינו זמן רב. הקרבה לביה"ח (200 מטר מהבית!) אפשרה לי לעשות שליחויות בשביל מיקה, לנהל את הלו"ז של כרמל ולא לדאוג לענייני חניה מיותרים - יתרון שבשבילו היה שווה לשכור את הדירה ;-)

בשבת באנו לבית החולים עם העגלה ועזרנו למיקה לארגן את הדברים ולעשות את המסע הקצר הביתה. את הבירוקרטיה של משרד הפנים ובית החולים דאגו האחיות שמיקה תבצע יום קודם, וכך השחרור היה מהיר ויעיל. כמובן שמיד נכנסנו למצב-תינוקת: חימום תמידי של הבית (שני רדיאטורים על עוצמה מירבית, 24 שעות ביממה), פינת מיבש בקבוקים-מטרנה-מחמם בקבוקים על השיש, תאורת לילה גם בחדר שלנו (בשלב זה רעות ישנה איתנו, כמובן) ומיקה ללא יום או לילה. למזלי הרב, מיקה מקבלת את התפקיד האמהי באהבה והבנה וחוסכת ממני את הקימה באמצע הלילה :-)

אגב החימום הבלתי פוסק, למחרת היום בבוקר קפץ הפקק בבית בגלל שקע דפוק שקיצר, ועם תינוקת בת חמישה ימים זה לא כיף, במיוחד שהדירה שלנו עשויה קרטון כשזה נוגע לבידוד בחורף. דיברנו עם בעל הבית, אבל לא היה לו מענה מספק לאותו רגע. הזמנו חשמלאי בעצמנו, וכאן המקום לפרגן ליוסף הירשברג, שהגיע במהירות, החליף את השקע במקצועיות ובאדיבות, ולקח מחיר סביר ביותר.

כך החלה "חופשת" הלידה של מיקה, שלושה וחצי חודשים של עייפות כרונית, התמוגגות על הפלא הקטן והמתוק, נסיון לתמרן בין הטיפול בכרמל ורעות, משברים קטנים ושמחה גדולה. כמובן שבשבועות הראשונים בקושי יצאנו מהבית, מחמת החורף הקר, וכשבכל זאת רעות נחשפה קצת לאוויר הצח היא נעטפה כמו חבילה עדינה מאוד. המשפחה באה לבקר ועזרה עד כמה שיכלה (בכל זאת, המרחק).

אמא שלי הגדילה ועשתה, ובאה אלינו במהלך חופשת הלידה פעם בשבוע-שבועיים באוטובוס באמצע השבוע ליום שלם, כדי להיות עם רעות ולשחרר את מיקה לנוח או ללכת לחדר הכושר. כמו שהיא עצמה הגדירה את המצב, זו הנכדה הראשונה שהיא באמת נהנית ממנה, עכשיו שפרשה לגמלאות.

יום רביעי, 23 במאי 2012

27/9/04 - ספרינגדייל, יוטה

אתמול היה יום נסיעות. קמנו בבוקר, עשינו כביסה במלון בפוקטלו, מה שלקח הרבה זמן. מזלנו שהאינטרנט שם מהיר וחופשי, כך שהיה לנו מה לעשות. אחרי שהכביסה סיימה את הייבוש (99 דקות) קיפלנו אותה ופינינו את החדר. דרך אגב, ארוחת הבוקר היתה מצוינת.
יצאנו מהמלון ותדלקנו (זול בפוקטלו, משום מה...). עלינו על האוטוסטרדה דרומה רק ב11:15. נסענו דרומה לסולט לייק סיטי והגענו ב13:40 (היו הרבה עבודות בכביש). הסתובבנו באזור מרכז העיר הישן עד שהגענו למקדש המורמונים המרכזי.
 
המקדש הוא בעצם ככר שבתוכה שלושה בניינים חשובים: אולם האסיפה (Assembly Hall), בו היו נאספים ראשוני המתיישבים המורמונים לתפילות, ובן עדיין נערכים טקסים ותפילות; הטברנאקל, בו היו מקשיבים המתיישבים פעמיים בשנה לדבר הנביא (מה שעדיין קורה, אבל בבניין אחר), והיום משמש אולם תפילה ובמה למקהלת הקהילה (357 זמרים) והאורגן הגדול (11,362 צינורות!); ואחרון חביב, המקדש עצמו, אליו אסור להכנס (מלבד למורמונים אדוקים אשר קבלו את אישור המועצה הגבוהה). קיבלנו סיור מודרך בחינם משתי מיסיונריות דרום אמריקאיות, שלא ניסו אפילו להסתיר את העובדה שהן ישמחו לספר לנו עוד ועוד (ועוד ועוד) על נפלאות הכת המורמונית.
סולט לייק סיטי היא עיר ענקית, אבל הרגשנו שמקדש המורמונים היה מספיק ועלינו בחזרה על I-15 דרומה. חיפשנו מסעדה באיזו עיירה קטנה, אבל אחרי שני נסיונות לא מוצלחים, בסופו של דבר אכלנו בסניף של Wendy's. היה משביע, וטיפה יותר טעים ממקדונלדס (רק טיפה). נסענו דרומה עוד שעתיים ומשהו, עד שהגענו לאזור בו היינו צריכים לרדת מהאוטוסטרדה כדי להגיע לברייס קניון. עברנו בעיירה קטנה מאוד בשם Manderfield (אוכלוסיה: 55, פרות: +400) בדרך לעיירה קצת פחות קטנה Beaver, שם ישנו ב Motel6. המחיר נמוך, ואפשר להגיד שקיבלנו בדיוק את התמורה למחיר.
הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ועלינו בחזרה על האוטוסטרדה כבר ב8:45, לקח מאתמול. הגענו לברייס קניון ב10:00 והתחלנו לטייל, החל מנקודת התצפית הדרומית ביותר, תוך התקדמות צפונה.
הנוף של הקניון עוצר נשימה. מילים לא יכולות לתאר, ואני מקווה שלפחות חלק מהתמונות שצילמתי היום (וצילמתי המון) יצאו בסדר, למרות שגם הן לא יכולות לתפוס את הנוף המדהים הזה. ראינו שם תצורות אבן שכמותן אני בספק גדול אם יש בעולם כולו. זהו גן עדן לגאולוגים, מכיוון ששכבות הסלע השונות נחשפות לעין בצורות היפות ביותר.
ביקרנו בנקודות התצפית השונות, כאשר במספר תצפיות עמדתי והחזקתי את מיקה וההרגשה היתה לא מהעולם הזה: שנינו לבד מול הנוף האדיר, מול הצוקים המצולקים הענקיים, והשקט המוחלט מסביב.
כאמור, עברנו בשש או שבע נקודות תצפית, וזה לקח את רוב היום (נוסעים, עוצרים, יוצאים לראות את הנוף ולצלם, חוזרים לאוטו, מתניעים וחוזר חלילה). בשעה 15:30 יצאנו מהפארק בהרגשה שראינו אותו מהתצפית, וחבל שאין לנו שבוע בשביל לעשות את המסלולים הרגליים שבו.
נסענו לכיוון פארק Zion. עצרנו באמצע שומקום לאכול צהריים, אחרי שמהבוקר לא אכלנו כלום (M&M לא נחשב). השירות היה טיפה איטי (אפילו שהמסעדה היתה די ריקה) אבל האוכל היה מעולה והמחיר לא נורא. הלואי ויכולתי להגיד את אותו הדבר לגבי מחירי הדלק. נאלצנו לתדלק בתחנת דלק יקרה אחרי שהבנו שכל תחנות הדלק באזור הזה יקרות.
נכנסנו לתוך פארק Zion על כביש 9, ומשם נסענו בשעת השקיעה בדרך ארוכה, איטית, מפותלת ומדהימה ביופיה לכיוון העיירה ספרינגדייל Springdale הנמצאת בקרבת מרכז הפארק, בה מצאנו חדר לשני לילות במוטל Pioneer.
מחר נראה את הקניון היפה של Zion, נישן כאן עוד לילה, וביום רביעי – Las Vegas, Baby!
[הבא]

יום שלישי, 22 במאי 2012

רעות (חלק א')

[באיחור קל, אבל עדיף מאוחר וגו']

ביום שני 9/1, לאחר שהבאנו את כרמל לגן, ליויתי את מיקה לבדיקות בבית החולים, לקראת הלידה הצפויה. לקחו למיקה קצת דם, מדדו מדדים שונים, ביצעו לה אולטרסאונד והערכת משקל אחרונה, וקיבלנו הסברים פרוצדורליים כלליים. חזרנו הביתה לאותו היום, לערב אחרון של שגרה.

למחרת היום הגענו על הבוקר כדי להכנס לניתוח. מכיוון שב"מאיר" ישנם רק שני חדרי ניתוח יולדות, וללידות שמסתבכות יש קדימות על ניתוחים מתוכננים, חיכינו שם כ-7 שעות בזמן שיולדות באו והלכו. לבסוף, בשעה 14:00 מיקה הוכנסה להכנה לניתוח ולי נתנו את מדי המנתחים המצחיקים. ממש כמו בפעם שעברה, הכניסו אותי לחדר הניתוח כדי לשבת ליד הראש של מיקה, כאשר בינינו לזירת הארוע חוצץ פרגוד. דיברתי עם מיקה, הרגעתי אותה (היא לא הרגישה כאב, אבל הרגישה את ההליך עצמו), הזכרתי לה שעד עכשיו זה היה הקטע הקל, ומעכשיו בעצם מתחיל הקטע היותר קשה.


בשעה 14:34 הגיחה לאוויר העולם תינוקת יפהפיה ובריאה (במשקל 3.300 ק"ג) בצווחות משמחות, ושמה בישראל רעות. מיקה ואני הזלנו דמעה של אושר והרגשנו שוב את אותה התרגשות מופלאה. לאחר בדיקה קלה, הביאה האחות את התינוקת אלינו ושמה למיקה ורעות את הצמיד, ומשם מיהרה להעביר אותה למחלקת ילודים.

מיקה הועברה להתאוששות ואני יצאתי החוצה כדי ללכת לראות את רעות מקרוב ומצאתי אותה במחלקת ילודים בתוך אינקובטור (היה יום קר, ורעות היתה קצת כחולה בשעות הראשונות). צילמתי אותה והבטתי בה דקות ארוכות באהבה, כל כך קטנה וחסרת ישע. תינוקת יפה וחמודה יותר לא יכולנו לבקש, והתמונות מדברות בעד עצמן.


בינתיים עברו יותר מ-4 חודשים, ורעות גדלה ומתפתחת. היא אוכלת את המטרנה בתיאבון, עושה מה שצריך בחיתולים, עולה במשקל ומתארכת, "מדברת" בשפה משלה, מחייכת לעצמה במראה ויודעת טוב מאוד להבהיר לנו כשלא טוב לה. היא מאוד אוהבת את כרמל, שמצחיקה אותה בכל הזדמנות, ומסתכלת בסקרנות על העולם שמסביבה.

אז ברוכה הבאה לעולם ולמשפחה, רעות המתוקה! את אוצר אמיתי, ולא יכולנו לקוות לילדה טובה יותר, אז רק תמשיכי כך. תמיד נאהב אותך, כמו שאנחנו אוהבים את אחותך הגדולה כרמל, ותמיד נהיה שם כשתצטרכי אותנו.

יום ראשון, 8 בינואר 2012

אקטואליה מוזיקלית 8/1

בנסיון לנקות שולחן לפני ה-אירוע, הנה עדכון קצר.

בשישי בערב נסעתי לרמת השרון, כדי לקחת את העגלה של איילת וחמי, אותה עגלה בה הסענו את כרמל עד גיל שנה וחצי. זכרתי את העגלה בתור גדולה וקצת מגושמת כשהיא מקופלת, אבל לא זכרתי עד כמה. בכל מקרה, כשהיא פרושה היא נהדרת, ונראה לי שהיא תשמש אותנו נאמנה בשנית.

מרמת השרון המשכתי לתל אביב, לעוד הופעה ב"קפה ביאליק" הזכור לטוב, הפעם כדי לראות את איתי פרל בהופעה. לאחר חודשיים של מסע בפריפריה והופעות בפאבים של קיבוצים ועוד כל מיני מקומות קטנים ונידחים, ההופעה הזו סימלה את חזרתו לעיר הגדולה וסגרה את סיבוב ההופעות. הזמנתי כרטיס יום קודם, אבל עד שמצאתי חניה (בחניון סמוך, אי אפשר להתחמק ממס ת"א) ונכנסתי למקום כבר היה 22:10, והמקום היה מלא מפה לפה. מצאתי כסא בקצה הרחוק של הבר, התמקמתי, הזמנתי בירה וחיכיתי.

הבחור יודע את העבודה. ניכר שהוא מוכשר ומנוסה, והוא נהנה על הבמה. אולי זה קשור לכמות האלכוהול שזרמה שם, אבל זה לא רלוונטי. הוא נוטה לכיוון של מוזיקה אמריקאית, ספציפית בלוז (מהסוג שאני מאוד אוהב), קצת קאנטרי וקצת אינדי רוק, וחוץ מזה יש לו סגנון ייחודי משלו, בולט מאוד בשונות שלו בנוף המוזיקה הישראלית.

בתחילה הקהל היה קצת מאופק, אבל הסגנון האנרגטי שלו הלהיב את הקהל די מהר, ואני בתוכו. למרות שהייתי יותר עייף מהרצוי, נהניתי מאוד. במהלך ההופעה הוא העביר פנקס בין האנשים בקהל, כדי שאנשים ירשמו בקשות לשירים, ויותר מאוחר הוא קיבל אליו את הפנקס וביצע את רוב הבקשות, כאשר התנאי שלו הוא שמי שבחר את השיר יגיע לבמה לשתות עם איתי צ'ייסר. כדי לקבל עוד רשמים ולראות קטעים מההופעה, אתם מוזמנים להכנס לבלוג של יובל אראל - שווה בהחלט!!

הגעתי אליו דרך הקשר שלו לאיה ואדם, כמובן, וגם דרך הזדמנויות שונות שבהן שמו צץ. כנראה שאצטרך לקנות את שני אלבומי הסולו שלו, וגם את האלבום המשותף שלו עם דנה ברגר מלפני שנתיים. טיפין טיפין אני מגלה עוד ועוד מוזיקאים מצוינים, שפועלים כבר שנים מתחת לאף של כולנו. אגב, שמעתי כמה שירים של אסף ארליך לאחרונה, וגם אותם אהבתי...

יום רביעי, 4 בינואר 2012

אקטואליה 4/1 (חלק ד')


אחרי שחזרנו מנחשולים, מיקה שמה לב שחסר לה הרבה אוויר בגלגלים של הגרוטאה, למרות שמילאה אוויר רק כמה ימים לפני כן. באחד הימים באותו שבוע לקחתי את הרכב לפאנצ'ר מאכער הקבוע שלנו בהוד השרון, י.ט.ג צמיגים, באזור התעשיה של נווה עמל. הצמיגים כבר היו על הג'אנט, וכדי להביא את האוטו לשם נאלצתי למלא אוויר של צמיג מלא. בעל המקום והעוזר שלו פירקו את הצמיגים, מצאו שאוויר בורח מהרווח בין הצמיג לג'אנט, וטיפלו בבעיה במהירות וביעילות. בעל המקום הפתיע אותי לטובה כשאמר שאם הצמיגים הותקנו אצלו, העבודה היא בחינם. מכיוון שהצמיגים הותקנו כשהאוטו היה עדיין של תמר, התקשרתי אליה והיא אישרה שאכן שם הותקנו. הודיתי להם מקרב לב ונסעתי לדרכי המום מהשירות הלא-שגרתי שקיבלתי. אין לי ספק שאחזור אליו, ואמליץ עליו בכל הזדמנות. ככה עושים יחסי ציבור טובים.

בשבוע שאח"כ הייתי מוצף בעבודה, ומצבי לא היה מזהיר. על כל צעד שעשיתי נאלצתי לעשות שניים אחורה, או הצידה או למטה. ההרגשה לא היתה טובה, בלשון המעטה. שעות שלמות הלכו לאיבוד בגלל פרטי מידע חסרים או שגויים. השיא הגיע דווקא ביום הולדת של אמא שלי, שהיה יום רביעי 16/11. כרמל הצליחה לעצבן אותי בבוקר, בעבודה בקושי הצלחתי להתקדם, בעיקר בגלל תקשורת לקויה עם שיקגו, ובנוסף לכל הצרות גם הראש כאב לי כל היום. בערב ישבתי עם ראש הצוות שלי לשיחת ועידה עם שיקגו כדי לפתור בעיות, ובשעה מסוימת פשוט ניתקתי את עצמי מהעבודה ונסעתי להופעה של איה בכפ"ס, במקום באזור התעשיה.
מאותו רגע הכל התהפך. מצאתי חנייה מדוגמת בקלות, פגשתי שם זוג מהפורום והעברנו את הזמן עד ההופעה בשיחה קולחת עם בירה טובה. איה היתה מצוינת, אפילו שהיתה קצת צרודה, וברוב נחמדותה גם מילאה את בקשתי הצנועה:


הדבר היחיד שהעיב על הערב המצוין היו הסיגריות שנשלפו מיד עם סיום ההופעה והפכו את המקום תוך כמה שניות למאפרה ענקית. ברחתי משם כל עוד חמצן בריאותיי, אפילו מבלי להגיד שלום לאיה (מסרתי ד"ש דרך אדם, שמילא שוב את תפקיד מוכר הדיסקים).
למחרת גיליתי שמישהו בשיקגו שם לב שעבדתי עד מאוחר, והעניק לי צל"ש, שמתבטא גם בכמה גרושים. תראו איך הופעה אחת יכולה לשנות את המציאות כולה ;-)

באותו סופ"ש חגגנו יום הולדת לאמא שלי בחיפה, עם כל המשפחה. אני, לאחר ימים קשים בעבודה, הייתי תשוש וכמעט נרדמתי בישיבה בסלון עם כולם, תוך כדי צפיה בתמונות מלונדון. כמובן שגם כמויות האוכל והקינוחים לא עזרו להשאיר אותי ער...

בשבוע שאחרי מיקה נפלה למשכב. לאחר סיבוב ראשון של דלקת ריאות, שנערך בסוכות והסתיים עוד לפני שהתחיל בנוק-אאוט מניעתי מצידה של מיקה, הסיבוב השני היה אכזרי הרבה יותר. בשלבי ההריון המתקדמים שלה, היא חטפה את זה קשה והיתה ממש ממוטטת. דברים שגם כך נעשים קשים בשליש האחרון (לקום, להתכופף, למצוא תנוחה להרדם) נעשו קשים שבעתיים. כמויות הנוזלים בראש ובריאות לא אפשרו לה לנשום כמו שצריך, קל וחומר לבצע פעולה כלשהי. לילות שלמים היא השתעלה וחיפשה לשווא זווית בין ישיבה לשכיבה שתאפשר לה לנשום קצת יותר בקלות. באחד הלילות המצב היה כל כך קשה שנתתי לה לעשות אינהלציה עם מי מלח, למרות שלא היינו בטוחים אם זה בסדר בזמן הריון.

לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר התרופות המכייחות והמייבשות עשו את שלהן ומיקה הבריאה, בדיוק בזמן לחגיגת יום ההולדת של כרמל. הזמנו את המשפחה והחברים לחגוג את המאורע המרגש בשבת 26/11 במדשאה שליד גן השעשועים הקרוב לבית, אבל לא היינו בטוחים מה נעשה אם ירד גשם באותו יום (שבוע קודם לכן באנו לחגיגת יום ההולדת של זוהר, חברתה של כרמל, בגשם שוטף. החגיגה ההיא נערכה במקלט הבניין). ללא תכנית ב' של ממש, התפללנו והמשכנו בהכנות, והמזל שיחק לנו עם יום שמש קריר.
בנוהל הרגיל, אני נשלחתי על הבוקר לסחוב ציוד, לתפוס מקום ולנפח בלונים. כלקח מהשנה שעברה, השנה שאלנו את כרמל אם היא רוצה שדפנה, מספרת הסיפורים, תבוא גם השנה, והיא הסכימה לשמחתנו. הפעם היא הביאה איתה עזרים ובובות בשביל לספר את "אליעזר והגזר" והפעילה את עדת הילדים המאושרים במשך כשעה, ללא תקריות ואי-נעימויות. כרמל כיבתה את הנרות, הרמנו אותה על כסא והכל עבד כמו שעון שוויצרי. כמעט מיותר לציין שנתקענו עם עודפי אוכל ושתיה, אבל הצלחנו יחסית יפה לתת את חלקם לתמר וההורים שלי. בשישי שאחרי כן חגגו לה ילדי הגן יום הולדת, מה שהצריך מאיתנו כמה קניות, אבל הרבה פחות מאמץ.
לכבוד יום ההולדת כרמל קיבלה הרבה פאזלים, כמה ספרים, צעצועים וציורים. אנחנו קנינו לה זוג אופניים ורוד של דורה עם גלגלי עזר, והיא לאט-לאט לומדת לרכב עליהם. בנוסף, נתנו לה סופסוף את תמונת הפרפרים הגדולה שהבאנו ממוזיאון הטבע בניו יורק, והיא היתה המאושרת באדם.

בשבוע הראשון של דצמבר נכנעתי גם אני לשפעת העונתית, ונשארתי בבית שלושה ימים. בימים אלה בכל זאת קמתי בבוקר כדי לקחת את כרמל לגן, ואם אחה"צ הרגשתי השתפרה קצת גם לקחתי אותה. הספקתי להדביק את הפער העצום שהיה לי בגוגל רידר (שבינתיים הלך וגדל שוב), לראות כמה תכניות שחיכו לי בממיר, ולנוח כהלכה.

בשבת 10/12 נסענו לקרית אונו כדי להשתתף בחגיגת בר-המצווה של ערן הנדזל, הבן של שרון. קשה להאמין שהילד הקטן הזה כבר בן 13, אבל הזמן רץ בלי שנשים לב, וכנראה שגם כשכרמל תגיע לגיל בת-מצווה זה יתפוס אותנו בהפתעה. הארוע נערך באולם לא-כשר (לאחר בר-מצווה בבית כנסת רפורמי), ולכן האוכל היה טעים. לילדים היו שם אטרקציות בצורת משחקי מחשב, שולחנות הוקי-אוויר ופינג פונג וכו', וכרמל הסתובבה ביניהם בעיניים משתאות.

באמצע דצמבר הגעתי לעוד הופעה של איה, הפעם הופעה עם להקה שלמה (פעם ראשונה עבורי), שנערכה בתאטרון תמונע בת"א. פגשתי בכניסה כמה מחברי הפורום וביחד נכנסנו ותפסנו שולחן גדול באחת הפינות (הפעם הזמנתי כרטיס מראש). המקום אינו קטן, וכנראה שימש בעברו מוסך גדול או משהו דומה, ובכל זאת הצפיפות שם היתה גדולה. המלצרית הבודדת שניסתה לשרת את כל השולחנות התקשתה לפלס את דרכה בין השולחנות והאנשים שישבו ביניהם, ולכן לקח הרבה זמן עד שיכולנו להזמין משהו, קל וחומר לקבל את מה שהזמנו.
ההופעה היתה נהדרת, ושמעתי בה עיבודים שלא יצא לי עד היום לשמוע (כמו הגרסה הקווקזית ל"יונתן שפירא"). איה חנכה פינה חדשה של קריאת הודעות מוזרות שהיא מקבלת בפייסבוק, וסיפרה בין השירים על חברי הלהקה, על האלבום החדש וכמובן על השירים עצמם. כרגיל, לפני שהספנו להנות ממש, ההופעה נגמרה. לאחר שההמונים התפזרו ניגשנו מאחורי הקלעים כדי להחליף כמה מילים עם איה ואדם - תמיד חוויה נעימה :-)

בשישי שלפני החג נערכה חגיגת חנוכה בגן, בה הילדים שרו ורקדו לטובת עדת ההורים המצלמים בהנחייתה של טובה, המורה למוזיקה. כל השירים שכרמל זמזמה כל השבוע פתאום קיבלו משמעות. בסוף המסיבה הילדים קיבלו ממתקים, סופגניות, וכמובן סביבונים, והיו מאושרים עד הגג. משם נסעתי עם כרמל לחיפה, כדי לבלות את היום אצל ההורים שלי. מיקה הגיעה באוטובוס אחה"צ מת"א, ונשארנו לישון שם, כאשר למחרת נסענו לקיבוץ - לעוד ארוחת חג. חזרנו במוצ"ש עייפים אך עייפים.

מיקה נמצאת בשלבי ההריון האחרונים, והיא כבר באמצע החודש התשיעי. קשה לה לקום מהמיטה, הבצקות הורגות אותה, והשלפוחית שלה תחת מתקפה מתמדת. כל תנועה של פלג הגוף העליון צריכה להיות מתוכננת היטב ואני לא רוצה לחשוב בכלל איך אני הייתי עומד בדבר כזה. אני משתדל לעזור לה כמה שאפשר, אבל הרבה שעות אני פשוט לא בבית.
בחודשים האחרונים דיברנו לא מעט על שמות לתינוקת הקטנה (כרגע שם הקוד שלה הוא "פלפלת"), ומבין מאות השמות שנזרקו הרוב הגדול נפסל על הסף על ידי אחד מאיתנו. אלה שלא נפסלו נכנסו לרשימת ה"אולי", ומתוך אלה שרדו את כל הניפויים שניים-שלושה שמות. לאחר הלידה נחליט סופית איזה מביניהם. כמובן שאם יש למי מהקוראים רעיון, התגובות מחכות לכם... עדיין לא מאוחר להשפיע!
את הימים שנותרו עד הלידה אנחנו מנסים לנצל לטובת ארגונים אחרונים, סידור הבית ומנוחה. לקחנו מיפעת ודורון סלקל, אנחנו אמורים לקבל בחזרה את העגלה של איילת וחמי, עשינו קצת סדר בארונות של כרמל ומצאנו את כל הבגדים של כרמל מגיל אפס (שעוברים כביסה לקראת השימוש מחדש). הורדנו את חלקי מיטת התינוק, אבל אין לנו את הברגים שלה, ולכן נאלצתי לאתר את היבואן ולהזמין ממנו סט חלופי.
למיקה אין רצון מיוחד לחוות לידה טבעית, ולכן היא פנתה לרופא הנשים שלה, וזה המליץ לה על ניתוח קיסרי, מכיוון שלטענתו גם כך 60% מלידות שניות לאחר קיסרי מגיעות שוב לקיסרי. בשבוע שעבר מיקה הלכה לבדיקה במרפאות חוץ של בי"ח מאיר, כאן ליד הבית, ושם קבעו לה תור לניתוח קיסרי בשבוע הבא - 10 בינואר (אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי עד אז).
קשה לדבר על היום שאחרי, אבל אין ספק שתם עידן בחיינו, העידן שהחל עם לידתה של כרמל, ומתחיל חדש. המציאות שלנו, ששקעה לתוך שגרה מוכרת ורגועה יחסית, עומדת להזדעזע ולקבל צורה חדשה, כזו שאין לנו אפילו את היכולת לדמיין. זה יהיה קשה ומתיש, וזה יהיה מרגש ומשמח. גם עבור כרמל זהו עידן חדש, עידן "האחות הגדולה", ובו היא תצטרך להתבגר קצת יותר מהר. איך היא תקבל את התינוקת? שאלה מצוינת.

יום שני, 2 בינואר 2012

אקטואליה 2/1 (חלק ג')

[חלק ב']

אחרי החגים דיברתי עם מיקה על זה שאולי כדאי שנפנה לנו איזה סופ"ש לעצמנו, לקחת איזה צימר ולהשאיר את כרמל אצל ההורים שלי או אצל תמר בקיבוץ. היא אמרה שיכול להיות, וצריך לראות אם יש איזה שישבת בנובמבר.
ביום חמישי 3/11 מיקה שכנעה אותי שהיא צריכה את האוטו, שאני אסע לעבודה באוטובוס והיא תבוא לאסוף אותי לקראת ערב מהרצליה. קצת לפני 16:00 פתאום הופיעה מיקה במשרד יחד עם כרמל והפתיעה אותי הפתעה גמורה. אני, שהייתי שקוע בעבודה לא הבנתי מה פשר העניין עד שמיקה הסבירה לי שהיא הזמינה לנו שני לילות בכפר הנופש של קיבוץ נחשולים, וכבר סידרה את העניין עם ההורים שלי. בדיעבד למדתי שאני היחיד שלא ידע על התכנונים המפורטים של מיקה, שנעשו עוד באמצע ספטמבר.
מהרצליה נסענו ישירות צפונה, בגשם זלעפות שאיים לקרוע את גג הרכב. פגשנו את אבא שלי בכניסה לכביש הגישה לנחשולים, ושם נפרדנו מכרמל לכמעט יומיים. הגענו לחדר האירוח, שמנו את רוב הציוד ויצאנו חזרה לכיוון זכרון יעקב הקרובה, כדי לאכול ארוחת ערב. בדרך מיקה הסתכלה בדאגה בשמיים ואמרה שהיא מקווה שמזג האוויר לא ידפוק את ההפתעה השניה שלה למחרת. לקח לי זמן, אבל נפל לי האסימון - היא זכרה שאמרתי לה פעם שזה בטח חוויה מדהימה, והזמינה לי צניחה חופשית!
בשישי בבוקר קמנו מוקדם לשמש בהירה ועננים פזורים, אבל ללא גשם. אכלנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של כפר הנופש ונסענו כעשר דקות צפונה למועדון הצניחה פרדייב שבכניסה למושב הבונים. מסתבר שמיקה הזמינה גם צילומי סטילס ווידאו בנוסף לצניחה (מה שאומר שצלמת מטעם המקום צנחה איתי, בנוסף למדריך). תמורת עוד כמה גרושים גם הכינו לנו בסוף כמה מגנטים מתמונות הסטילס המוצלחות ביותר.
לאחר הסברים כלליים על צניחת הטאנדם, ולאחר שהגיעו יתר משתתפי היעף, פגש כל צונח את המדריך הצמוד לו וקיבל סרבל צניחה. משם המשכנו לאימון קצר כדי לתרגל את סדר התנועות במהלך הצניחה ולפגוש את הצלמים. עלינו למטוס הקטן וישבנו על רצפתו בשני טורים, כשכל צונח יושב לפני המדריך שלו. לאחר טיסה של כ-20 דקות, בהן נשקף הנוף היפהפה של מישור החוף הצפוני וחיפה, הגענו לנקודת הצניחה והדלת הגדולה נפתחה. זה היה מוזר ולא שגרתי, בלשון המעטה, לראות את הדלת הגדולה נפתחת במהלך הטיסה כמו חלון ברכב נוסע. לאחר שהמדריך שמאחורי קשר אותי אליו, התקדמנו לפתח היציאה.
רגע אחד הסתכלתי על תקרת המטוס, וברגע הבא לא היה מטוס - רק אני, המדריך, העננים שסביבנו ו-4 ק"מ של אויר מתחתינו. נשימתי נעתקה, פשוטו כלשונו. עוצמת החוויה היתה מהממת, במיוחד בשניות הראשונות לפני שמצנח הייצוב נפתח, ואנחנו התגלגלנו באופן חופשי. לאחר מכן הגיעה דקה שלמה של נפילה חופשית, כאשר הרוח בפנים (בסביבות 200 קמ"ש) מחרישת אוזניים וכל מה שנותר לעשות הוא להביט בחוסר אמון בנוף ולהשתדל לנשום עמוק. בתום הדקה פתח המדריך את המצנח המלא, והמהירות ירדה דרסטית, מה שקשה להגיד לגבי הדופק.
במהירות האיטית כבר אפשר לשוחח עם המדריך ואפילו להתנסות בשליטה במצנח. תוך כדי הנחיתה, עניין של 5 דקות, הספיק המדריך גם להסביר לי קצת על שמורת הטבע לאורך החוף שמתחתינו, ולפני שהספקתי באמת להתחיל להתרגל לעניין הזה של להיות תלוי בין שמיים וארץ, חזרנו לקרקע המציאות, תרתי משמע. אני, כפי שמעיד הסרטון שקיבלנו, הייתי נרגש לחלוטין, רצתי למיקה ונישקתי אותה עם חיוך מאוזן לאוזן ותחושה של עילוי.

לסיכום הייתי אומר שזו חוויה של פעם בחיים, ושום דבר לא יכול באמת להכין אדם להפתעה, לטלטלה, לעוצמה של האירוע. אני שמח שהתנסיתי בחוויה הזו, אבל גם אם הייתי גר בקרבת מקום והעסק לא היה כל כך יקר, אני לא בטוח אם הייתי רוצה לנסות את זה שוב.
אכלנו משהו קטן בקפטריה המקומית בזמן שחיכינו להכנת התמונות, הסרטון והמגנטים. כשיצאנו מהמקום החל לרדת גשם, ואנחנו הודינו למזלנו הטוב, וקצת ריחמנו על אלה שהגיעו ונאלצו לחזור על עקבותיהם בגלל מזג האוויר. חזרנו לנחשולים בשעת צהריים מוקדמת ומיקה הלכה להשלים שעות שינה בזמן שאני ראיתי טלויזיה ושיחקתי במחשב. בערב נסענו לזכרון כדי לאכול ארוחת ערב במסעדת המבורגרים עם אסף וגלית, שבאו במיוחד מת"א כדי לפגוש אותנו. בזמן שהמתנו למנות הראינו להם קצת מהתמונות של אותו בוקר וסיפרתי לה םעל החוויה. ההמבורגרים היו טובים, ואף אחד לא יצא משם רעב, בלשון המעטה; למעשה אחרי האוכל מיקה גררה אותי למסע רגלי באזור בין הדירות השכורות בהן גרה בילדותה, גם בשביל להוריד את האוכל.
בשבת התעוררנו בעצלתיים ליום בהיר אך קר. אכלנו ארוחת בוקר והסתובבנו קצת בכפר הנופש ועל חוף הים היפהפה (הנתון בסכנה כרגע). לאחר הטיול הקצר חזרנו לחדרנו הקט, ובילינו בו את רוב היום שנותר עד לעזיבת המקום במנוחה ובאפס מעשה. לאחר שפינינו את החדר נסענו לחיפה, כדי להיות קצת עם ההורים, ובערב חזרנו הביתה.

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים