כמו שכתבתי בשבוע שעבר, ישנם שבועות עמוסים יותר ויש עמוסים פחות. השבוע האחרון עבר די בשקט.
בשבוע שעבר החלטתי להוסיף גם צעידה נמרצת למשטר האימונים החדש שלי, וברביעי בבוקר יצאתי עם הנגן והרבה מוטיבציה לפארק הירקון. למרות מתיחת השרירים, עדיין הרגשתי כל אותו יום את השרירים ברגליים התחתונות, מה שאומר שהרבה זמן לא הפעלתי אותם. אתמול חזרתי על הצעדה, והמצב קצת יותר טוב. לצעידה כמה חסרונות: המהירות האיטית, הזעזועים (לעומת האופניים), וכמובן הצורך להחזיק בקבוק מים ביד. יש גם יתרון בולט - אי אפשר להפצע קשה, גם כשמועדים ונופלים.
בשישי בערב נסענו לשרון. מיקה נהגה ואני ישבתי עם כרמל מאחור, אבל קצת איבדנו את הדרך, בעיקר בגלל כביש 471 החדש. איכשהו הגענו בשלום (אחרי שיחת טלפון) ושם פגשנו את אהרל'ה שהגיע עם אחיו אמיתי, את איילת חמי ויעל הקטנה, וכמובן כל משפחת ילוב. אהרל'ה, אמיתי וחבצלת הם כולם עכשיו סבים, ותשומת הלב ניתנה מן הסתם לדור הצעיר. למרות חששותינו, כרמל היתה רגועה, התבוננה באנשים בסקרנות ואפילו חילקה חיוכים לכל דורש. בשלב מסוים היא נרדמה, עם כל הרעש, והתעוררה רק בבית לפנות בוקר. בסך הכל היה מאוד נחמד, וחבל שיוצא לנו לקיים מפגשים כאלה רק פעם בכמה חודשים.
בשבת נסענו לחיפה אל ההורים שלי. אמא שלי נראית יותר טוב, וכבר לא מסתובבת עם רטיית פלסטיק. היא עדיין חלשה וסובלת מכאבים, אבל יש שיפור. היינו אצלם עד הערב, וכרמל אפילו ישנה שם צהריים עם מיקה. כמובן שהיא עברה פרק זמן של חרדה מהמקום הלא-מוכר כשהגענו, אבל היא נרגעה וחייכה לסבא וסבתא.
הבוקר עברתי בדיקת היקף שדה ראייה, שבאה על חשבון רכיבה על האופניים. אני אמור לחזור לרופא העיניים עם התוצאות, ואני לא חושב שיש בעיה כלשהי.
עדיין לא התקשרו מ"רשת". אני לא יושב ובוהה בטלפון, אבל עבר כבר שבוע וחצי, ואני תוהה האם הם מתכוונים להתקשר גם עם תשובה שלילית.
בשבוע שעבר החלטתי להוסיף גם צעידה נמרצת למשטר האימונים החדש שלי, וברביעי בבוקר יצאתי עם הנגן והרבה מוטיבציה לפארק הירקון. למרות מתיחת השרירים, עדיין הרגשתי כל אותו יום את השרירים ברגליים התחתונות, מה שאומר שהרבה זמן לא הפעלתי אותם. אתמול חזרתי על הצעדה, והמצב קצת יותר טוב. לצעידה כמה חסרונות: המהירות האיטית, הזעזועים (לעומת האופניים), וכמובן הצורך להחזיק בקבוק מים ביד. יש גם יתרון בולט - אי אפשר להפצע קשה, גם כשמועדים ונופלים.
בשישי בערב נסענו לשרון. מיקה נהגה ואני ישבתי עם כרמל מאחור, אבל קצת איבדנו את הדרך, בעיקר בגלל כביש 471 החדש. איכשהו הגענו בשלום (אחרי שיחת טלפון) ושם פגשנו את אהרל'ה שהגיע עם אחיו אמיתי, את איילת חמי ויעל הקטנה, וכמובן כל משפחת ילוב. אהרל'ה, אמיתי וחבצלת הם כולם עכשיו סבים, ותשומת הלב ניתנה מן הסתם לדור הצעיר. למרות חששותינו, כרמל היתה רגועה, התבוננה באנשים בסקרנות ואפילו חילקה חיוכים לכל דורש. בשלב מסוים היא נרדמה, עם כל הרעש, והתעוררה רק בבית לפנות בוקר. בסך הכל היה מאוד נחמד, וחבל שיוצא לנו לקיים מפגשים כאלה רק פעם בכמה חודשים.
בשבת נסענו לחיפה אל ההורים שלי. אמא שלי נראית יותר טוב, וכבר לא מסתובבת עם רטיית פלסטיק. היא עדיין חלשה וסובלת מכאבים, אבל יש שיפור. היינו אצלם עד הערב, וכרמל אפילו ישנה שם צהריים עם מיקה. כמובן שהיא עברה פרק זמן של חרדה מהמקום הלא-מוכר כשהגענו, אבל היא נרגעה וחייכה לסבא וסבתא.
הבוקר עברתי בדיקת היקף שדה ראייה, שבאה על חשבון רכיבה על האופניים. אני אמור לחזור לרופא העיניים עם התוצאות, ואני לא חושב שיש בעיה כלשהי.
עדיין לא התקשרו מ"רשת". אני לא יושב ובוהה בטלפון, אבל עבר כבר שבוע וחצי, ואני תוהה האם הם מתכוונים להתקשר גם עם תשובה שלילית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה