אני. ואם אתם לא, אז כדאי שתקראו טוב טוב ותפנימו.
אי שם בדרום הארץ, כ-12 ק"מ מדרום לבאר-שבע, נמצאת אזור תעשייה הנקרא רמת-חובב. לכאורה, רחוק ממקום יישוב, בלב המדבר, מיקום אידאלי. למעשה, זוהי פצצת זמן מתקתקת אשר מאיימת על חייהם של מאות אלפי בני אדם, פצצה שיכולה בכל רגע להתפוצץ ולגרום לאסון האקולוגי הגדול ביותר מאז אסון צ'רנוביל.
בראשית היה המפעל הממשלתי לפסולת מסוכנת. מפעלים שמשתמשים במתכות כבדות וחומרים מסוכנים מחויבים על פי חוק להוביל את הפסולת המסוכנת שלהם לאתר רמת-חובב, שם עוברת הפסולת תהליכים כימיים שמפרקים את חלקה, והשארית נקברת בחביות ברמת-חובב או מועברת לאתר הפסולת הרעילה דודאים. כמה שנים לאחר שנפתח אתר הפסולת הרעילה הוקמו ברמת-חובב עוד 16 מפעלים כימיים המייצרים דשנים, בלוני גז וכימיקלים לתעשייה. עד כאן, אין בעיה. מקומות תעסוקה לתושבי הנגב, תעשיות עתירות ידע, תחום משגשג שרובו מיועד לייצוא - החלום הציוני והתגשמותו.
כשמפעל כימיקלי, כמו אלה שברמת-חובב, פועל בשטחה של מועצה אזורית או מקומית בכל מקום אחר בארץ, הוא כפוף למרותה וחייב לפעול על פי הנחיותיה בנוגע לשמירה על איכות הסביבה. הנחיות אלה נגזרות מן הסתם מחוקי המדינה, אבל המועצה יכולה לאמץ תקן פיקוח מחמיר יותר, ותפקידה העיקרי של המועצה הוא לפקח ולנטר את זיהום הסביבה על ידי המפעל. כך בחיפה, כך ברמלה ובכל מקום שבו קיים מפעל מזהם.
ומה ברמת-חובב? רמת-חובב אינה נמצאת בתחום שיפוטה של אף מועצה אזורית. למעשה, רמת-חובב היא מועצה תעשייתית, היחידה מסוגה בארץ. מה זה אומר? אפס תושבים בשטח המועצה, כלומר אפס תלונות. המועצה מורכבת מנציגי המפעלים, נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד הבריאות, ומשרד התמ"ת. בעיקרון למפעלים אמור להיות שליש מהרכב המועצה, אבל בפועל נציגי הממשלה הם אנשי שלומם של המפעלים, ומי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור החי בקרבת מקום נותר כמיעוט נצחי. ואם מישהו יגיד שזה לא לתת לחתול לשמור על השמנת, אז אותו מישהו לא יודע מה זה חתול ומעולם לא שמע על שמנת כנראה.
באין מפריע, המפעלים מעגלים פינות וחוסכים באמצעי שמירת הסביבה. תקנות הבטיחות אינן אחידות, ומדי פעם ישנה ידיעה קטנה בעמוד 8 למטה על עובד של מפעל זה או אחר שנפגע בתאונה תעשייתית מיותרת, תאונה שבדרך כלל כפסע בינה ובין זיהום הנגב הצפוני כולו בענן של גז כלור רעיל. הנה, תראו מה היה שם אתמול.
גם ללא תאונות, מחקרים אפידמיולוגיים של אוכלוסיית האיזור הראו על קשר בין קרבת המגורים לרמת-חובב לבין מחלות ריאה, מומים מולדים, תמותת תינוקות ומחלות סרטן שונות, והזיהום אינו מבחין בין יהודים ובדואים, בין קיבוצים וערים, בין חיילים וקשישים. האוכלוסיה שסובלת הכי קשה מהזיהום היא אוכלוסיית שבט הבדואים אשר גר במרחק של כחצי קילומטר בלבד מרמת-חובב. לתושבי השכונות הדרומיות של באר-שבע ישנו סיכוי גדול מהממוצע פי 4 לחלות בסרטן. באר שבע הולכת ומתרחבת דרומה, ועיר הבה"דים של צה"ל צפויה לקום קצת דרומה לרמת-חובב. הייתם רוצים לעשות שם קורס אחרי הגיוס? הייתם רוצים קרוב משפחה שמשרת שם? אני לא רוצה לחלוף שם עם כרמל באוטו, קל וחומר להשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.
ישנו אור קטן בקצה המנהרה, והוא המשרד להגנת הסביבה. כמובן שלאיש אין אינטרס לסגור את המפעלים לגמרי, אבל שינוי הרכב המועצה כך שהמפעלים יהיו כפופים ישירות למשרד להגנת הסביבה בהחלט ישפר את המצב הקיים. בהנחה שלמשרד להגנת הסביבה יהיו גם שיניים כדי לאכוף את התקנים שלו, יתחילו המזהמים הגדולים לקחת אחריות על מעשיהם ויפסיקו להזרים מתכות כבדות לנחל הקרוב או החוצה אל האטמוספרה.
עד שיבוא אותו שינוי מיוחל, המפעלים הם עדיין פצצת זמן מתקתקת. מפעלי "מכתשים" או "תרכובות ברום" יכולים לשחרר בכמה דקות ענן גז רעיל שיטייל עם הרוח ויהרוג כל דבר חי שהוא פוגש, צומח או הולך, וענן כזה מסכן כל תושב וצמח ברדיוס של 20-30 ק"מ, תלוי לאן נושבת הרוח. התסריט היותר אופטימי מדבר כמובן על גסיסה איטית מסרטן זה או אחר. לא יודע מה אתכם, אותי זה מפחיד.
אי שם בדרום הארץ, כ-12 ק"מ מדרום לבאר-שבע, נמצאת אזור תעשייה הנקרא רמת-חובב. לכאורה, רחוק ממקום יישוב, בלב המדבר, מיקום אידאלי. למעשה, זוהי פצצת זמן מתקתקת אשר מאיימת על חייהם של מאות אלפי בני אדם, פצצה שיכולה בכל רגע להתפוצץ ולגרום לאסון האקולוגי הגדול ביותר מאז אסון צ'רנוביל.
בראשית היה המפעל הממשלתי לפסולת מסוכנת. מפעלים שמשתמשים במתכות כבדות וחומרים מסוכנים מחויבים על פי חוק להוביל את הפסולת המסוכנת שלהם לאתר רמת-חובב, שם עוברת הפסולת תהליכים כימיים שמפרקים את חלקה, והשארית נקברת בחביות ברמת-חובב או מועברת לאתר הפסולת הרעילה דודאים. כמה שנים לאחר שנפתח אתר הפסולת הרעילה הוקמו ברמת-חובב עוד 16 מפעלים כימיים המייצרים דשנים, בלוני גז וכימיקלים לתעשייה. עד כאן, אין בעיה. מקומות תעסוקה לתושבי הנגב, תעשיות עתירות ידע, תחום משגשג שרובו מיועד לייצוא - החלום הציוני והתגשמותו.
כשמפעל כימיקלי, כמו אלה שברמת-חובב, פועל בשטחה של מועצה אזורית או מקומית בכל מקום אחר בארץ, הוא כפוף למרותה וחייב לפעול על פי הנחיותיה בנוגע לשמירה על איכות הסביבה. הנחיות אלה נגזרות מן הסתם מחוקי המדינה, אבל המועצה יכולה לאמץ תקן פיקוח מחמיר יותר, ותפקידה העיקרי של המועצה הוא לפקח ולנטר את זיהום הסביבה על ידי המפעל. כך בחיפה, כך ברמלה ובכל מקום שבו קיים מפעל מזהם.
ומה ברמת-חובב? רמת-חובב אינה נמצאת בתחום שיפוטה של אף מועצה אזורית. למעשה, רמת-חובב היא מועצה תעשייתית, היחידה מסוגה בארץ. מה זה אומר? אפס תושבים בשטח המועצה, כלומר אפס תלונות. המועצה מורכבת מנציגי המפעלים, נציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד הבריאות, ומשרד התמ"ת. בעיקרון למפעלים אמור להיות שליש מהרכב המועצה, אבל בפועל נציגי הממשלה הם אנשי שלומם של המפעלים, ומי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור החי בקרבת מקום נותר כמיעוט נצחי. ואם מישהו יגיד שזה לא לתת לחתול לשמור על השמנת, אז אותו מישהו לא יודע מה זה חתול ומעולם לא שמע על שמנת כנראה.
באין מפריע, המפעלים מעגלים פינות וחוסכים באמצעי שמירת הסביבה. תקנות הבטיחות אינן אחידות, ומדי פעם ישנה ידיעה קטנה בעמוד 8 למטה על עובד של מפעל זה או אחר שנפגע בתאונה תעשייתית מיותרת, תאונה שבדרך כלל כפסע בינה ובין זיהום הנגב הצפוני כולו בענן של גז כלור רעיל. הנה, תראו מה היה שם אתמול.
גם ללא תאונות, מחקרים אפידמיולוגיים של אוכלוסיית האיזור הראו על קשר בין קרבת המגורים לרמת-חובב לבין מחלות ריאה, מומים מולדים, תמותת תינוקות ומחלות סרטן שונות, והזיהום אינו מבחין בין יהודים ובדואים, בין קיבוצים וערים, בין חיילים וקשישים. האוכלוסיה שסובלת הכי קשה מהזיהום היא אוכלוסיית שבט הבדואים אשר גר במרחק של כחצי קילומטר בלבד מרמת-חובב. לתושבי השכונות הדרומיות של באר-שבע ישנו סיכוי גדול מהממוצע פי 4 לחלות בסרטן. באר שבע הולכת ומתרחבת דרומה, ועיר הבה"דים של צה"ל צפויה לקום קצת דרומה לרמת-חובב. הייתם רוצים לעשות שם קורס אחרי הגיוס? הייתם רוצים קרוב משפחה שמשרת שם? אני לא רוצה לחלוף שם עם כרמל באוטו, קל וחומר להשאיר אותה שם לתקופה ממושכת.
ישנו אור קטן בקצה המנהרה, והוא המשרד להגנת הסביבה. כמובן שלאיש אין אינטרס לסגור את המפעלים לגמרי, אבל שינוי הרכב המועצה כך שהמפעלים יהיו כפופים ישירות למשרד להגנת הסביבה בהחלט ישפר את המצב הקיים. בהנחה שלמשרד להגנת הסביבה יהיו גם שיניים כדי לאכוף את התקנים שלו, יתחילו המזהמים הגדולים לקחת אחריות על מעשיהם ויפסיקו להזרים מתכות כבדות לנחל הקרוב או החוצה אל האטמוספרה.
עד שיבוא אותו שינוי מיוחל, המפעלים הם עדיין פצצת זמן מתקתקת. מפעלי "מכתשים" או "תרכובות ברום" יכולים לשחרר בכמה דקות ענן גז רעיל שיטייל עם הרוח ויהרוג כל דבר חי שהוא פוגש, צומח או הולך, וענן כזה מסכן כל תושב וצמח ברדיוס של 20-30 ק"מ, תלוי לאן נושבת הרוח. התסריט היותר אופטימי מדבר כמובן על גסיסה איטית מסרטן זה או אחר. לא יודע מה אתכם, אותי זה מפחיד.
תגובה 1:
ממש עזרת לי בעבודה בביולוגיה. תודה לך!
תבורך
הוסף רשומת תגובה