יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

1/10/07 - פוקארה

[הקודם]

התעוררנו הבוקר ב 4:10 וקצת חששנו כשראינו עננות פזורה. כבר חשבנו שגם את ההזדמנות האחרונה לראות את ההרים אנחנו עומדים לפספס. בכל זאת קמנו והתלבשנו, ויצאנו לחכות למונית. נהג המונית שהיה אמור להגיע ב 4:55 לא הופיע, ולכן תפסנו מונית אחרת תמורת אותו הסכום (העלייה לסרנגקוט היא דבר שגרתי כאן, לכן יש מוניות בשפע בשעות אלה). להפתעתי הרבה אפילו אנט חיכתה לנו מחוץ למלון שלה, ואספנו אותה.

תוך כדי נסיעה שמנו לב שהעננות הפזורה היא אך ורק מעל אזור האגם, והשמיים מצפון ללייקסייד נקיים לחלוטין. סרנגקוט הוא כפר קטן שיושב על גבעה הנמצאת מצפון לפוקארה, ומשקיף דרומה ומזרחה על העמק בו אנו נמצאים, וצפונה אל רכס האנאפורנה המדהים, אותו התחלנו לראות בדרך, המעלה הגבעה, לאור הירח טרם הזריחה.

המונית הביאה אותנו עד ראש הגבעה כמעט, שם קנינו כרטיסים ועלינו ברגל את שארית הדרך (כואב, אבל שווה את זה!). לעינינו נגלה הנוף היפה ביותר שראינו בטיול עד כה, ואחד הנופים עוצרי הנשימה שנזכור לכל ימי חיינו.

מולנו התנשאו פסגות רכס האנאפורנה שרצינו לראות בדרעק ולא ראינו, ביניהן Annapurna South (גובה 7219 מ'), Dhaulagiri (גובה 8167 מ'), וכמובן Machhapuchhare (גובה 6997 מ'), הידוע גם בכינוי Fish Tail. בתחילה ראינו את הרכס באור העמום של לפני הזריחה, והוא נראה מדהים. לאט לאט עלתה השמש וצבעה את הפסגות בכתום שהלך והצהיב, ולבסוף עלתה השמש גם עלינו. ככל שההרים הלכו ונשטפו באור השמש הם רק הפכו ליותר יפים, יותר מלכותיים, יותר מרשימים, יותר עוצרי נשימה. כמו תמיד, צילמתי שם ללא הכרה, עשרות תמונות באיכות מקסימלית, כשאני מעריך שלפחות חלקן הקטן יזכו להגדלה לגודל של פוסטר.

לאחר כשעה וחצי של צילום אינטנסיבי תוך הקפדה לסגור את הפה מדי פעם (כדי שלא נראה נדהמים כל הזמן...), התחלנו להרגיש את הקיבה קוראת לנו, ואכלנו שלושתנו ארוחת בוקר ממש מתחת לנקודת התצפית. היה משביע ויחסית זול, וגם גלגלנו שיחה נחמדה תוך כדי.

אחרי ארוחת הבוקר ותצפית אחרונה לכיוון הרכס המדהים, תפסנו מונית שהסיעה אותנו אל המערות שנמצאות מצפון לפוקארה. ראשית נסענו למערת Mahendra, מערת נטיפים בה יש זקיף אחד שאמור להיות דומה לאל שיווה, מה שהופך את המערה לאתר עלייה לרגל להינדים. לון נכנס עם אנט ואני חיכיתי בחוץ, בדיעבד עשיתי בחכמה. לאחר מכן הסיע אותנו נהג המונית למערת עטלפים, בה אמורים להיות אלפי עטלפים. שוב לון ואנט נכנסו ואני חיכיתי בחוץ. שוב עשיתי בחכמה, מפני שבעונה הרטובה אין כמעט עטלפים במערה, והם יצאו מאוכזבים גם מהמערה הזו.

חזרנו למלון עם המונית והלכנו לקחת את הכביסה שלנו מהגברת סתוונית, שהפעם אכזבה אותנו וערבבה את הכביסה. לא נורא. יתר היום עבר בעצלתיים, כאשר נחנו צהריים בחדר (לון הצליח להרדם על אף הרעש מאתר הבנייה הסמוך) ולאחר מכן יצאנו לכיוון ה-"Strip" (כמעט כמו בלאס-וגאס...). הסוכן שמכר לנו את חבילת הטיול לצ'יטואן הבטיח לנו שעתיים אינטרנט חינם ורצינו לנצל את זה. ראינו את אנט במלון שלה, ועקב ריבוי עננים החלטנו שלא לעלות שוב לסרנגקוט לצפות בהרים בזמן השקיעה. אמרנו לה שאנחנו מתכוונים לאכול במסעדה איטלקית מומלצת ע"י LP (אאאמן) וקבענו שעה טנטטיבית. כשהגענו אל הסוכן גילינו שחיבור האינטרנט שלו, ולמעשה של עוד כמה חנויות, נפל מסיבה לא ברורה, ולכן לא יוכל לספק לנו את השירות המובטח. עברנו בלית ברירה בין חנויות האינטרנט וחיפשנו למי יש חיבור. מכיוון שהמחירים קבועים בכל פוקארה (מי אמר קרטל ולא קיבל) ישבנו אצל הראשון שהיה לו חיבור.

העלינו עוד תמונות לאינטרנט, קראנו קצת חדשות ודיברנו במסנג'ר עם מיקה, עופר, איירין ואחיה של סוזן. זו היתה טעימה קטנה של החיים האמיתיים שלנו בבית, ולפתע פתאום אני מתמלא שוב חשק לטייל, לראות דברים חדשים ולדחות עד כמה שאפשר את החזרה לשגרה. מצד שני, אני מתגעגע למיקה ולון לסוזן, ובעוד שבוע אנחנו בבית.

אחרי שעתיים על האינטרנט הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום שנקרא Caffé Concerto, שהוא בעקרון בר עם מוזיקת ג'אז, אבל גם מתמחה (בהצלחה יחסית) במאכלים איטלקיים. אנט צצה מאיפשהו וישבה עמנו לאכול ארוחת ערב אחרונה בפוקארה. לון ואנט הזמינו פיצה דקה (אך ענקית) ואני לקחתי לזניה, שהיתה בכלל לא רעה. אפילו קינחנו בגלידה איטלקית, חטא אמיתי.

מחר נקום עם הזריחה כדי לעלות לגג המלון ולצפות שוב במופע המרהיב של רכס האנאפורנה, וב- 7:30 אנחנו כבר צריכים להיות על האוטובוס אל צ'יטואן, הג'ונגל הקסום.

[הבא]

אין תגובות:

הספירה לאחור

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים