למי מהקוראים שאינו מכיר אותי, ומכיוון שרוב הגולשים כאן מגיעים דרך גוגל אני אניח שזה המקרה, אני אספר קצת על הרגלי השימוש שלי באינטרנט.
אפשר להגיד שאני מכור לאינטרנט. זו אמנם התמכרות קלה, כזו שמורגשת באופן לא-נורא, ועם קצת עניין במשהו אחר לא מורגשת בכלל. ועדיין, כשאני יושב מול המחשב, שעות רבות ביום, יש לי את ההרגשה הזו שאני צריך להדביק את האינטרנט, ששועט קדימה ללא הרף.
אני משתמש בגוגל רידר כבר כמה שנים, ואוגר זרמי מקורות מידע (או בשפת המקור פיד feed) שונים ומגוונים. היום הרידר שלי עוקב אחרי 93 פידים, רובם הגדול דומם רוב ימות השנה, וחלקם הקטן לא סותם את הפה הוירטואלי. ישנם פידים שמפגיזים אותי בעשרות פריטים מדי יום, וישנם כאלה שמבליחים פעם בכמה חודשים או יותר עם פריט בודד. בסה"כ מצטברים לי כ-100 פריטים לקריאה בכל יום, מה שאומר שאני מקדיש לקריאת הפריטים הללו זמן יקר כמעט כל יום. אני מנוי גם לשירות טוויטר. אני עוקב אחרי 18 אנשים, שגם הם בחלקם שותקים כמו דגים וחלקם יורים שטויות כמו מכונת יריה. ישנה חפיפה מסוימת בין האנשים בטוויטר והפידים ברידר, אבל זה לא מפריע לי.
ישנן שתי גישות להתמודדות עם כמות מידע גדולה, שחלקה לא רלוונטי. ישנם כאלה שבוררים את המוץ מן התבן (מה שמחייב לעבור על כל התבן) וישנם כאלה שעוברים ברפרוף על הפריטים החדשים, וביודעין מוותרים על מה שאינו חדש. אני שייך לאסכולה הראשונה.
הפריטים שאני קורא מתחלקים בגדול לשני סוגים. הראשון הוא מהסוג של דילברט וקומיקסים דומים - קצר ולעניין. פריט שאני יכול לקרוא תוך עשר שניות ולעבור הלאה. בקטגוריה הזו נכללים גם הפריטים של GraphJam, FailBlog וכדומה. אלה בדרך כלל פריטים שאם יימחקו לי, לא ארגיש בחסרונם.
הסוג השני הוא הפריטים הארוכים, בדר"כ רשומות של בלוגים, אישיים וטכניים כאחד. בקטגוריה הזו נכללים גם פודקאסטים מן הסתם. פריטים אלה לפעמים לא מעניינים בגרוש, אבל לרוב אני שומר אותם לזמן בו אוכל לשבת ולהתעמק בהם.
ישנו טרנד מתהווה באינטרנט של שימוש בזמן-אמת, כלומר לראות את הדברים בזמן שהיוצר משחרר אותם לרשת. החיפוש של טוויטר למשל הוא חיפוש זמן-אמת, ובעקבותיו הלכה גם פייסבוק ורבים ודאי יעשו אותו דבר בעתיד הלא-רחוק. השירות החדש גוגל וייב Wave, שעדייו לא ברור לי למה הוא טוב, מאפשר לראות כל הקלדה של אות ע"י אחד המשתמשים האחרים, בזמן-אמת.
אישית, אני מעדיף לחיות בעבר הקרוב. אני לא רואה טלויזיה בזמן-אמת, אלא מקליט ורואה בזמני הפנוי. אני לא עוקב אחרי טוויטר בזמן-אמת, אלא מסמן את הפריט האחרון שקראתי ע"י כוכבית וממשיך לקרוא ממנו בפעם הבאה. נדיר שהרידר שלי מתרוקן לחלוטין, אבל אני מרגיש מאוד בנוח כשיש בו פחות מ-100 פריטים, עדיף פחות מ-10. לאחרונה ישנם דיבורים על מותו של האימייל, אבל אני מרגיש איתו מאוד בנוח בתור כלי תקשורת ממדרגה ראשונה.
המרדף אחר זמן-האמת הוא מרדף בלתי אפשרי. הוא מחייב לחוות את הרגע בכל רגע. אני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות משהו כזה לאורך זמן. אני מעדיף לתת לדברים להצטבר ולעבד אותם בזמני הפנוי. הטכנולוגיה עובדת בשבילי, ולא אני בשבילה.
אפשר להגיד שאני מכור לאינטרנט. זו אמנם התמכרות קלה, כזו שמורגשת באופן לא-נורא, ועם קצת עניין במשהו אחר לא מורגשת בכלל. ועדיין, כשאני יושב מול המחשב, שעות רבות ביום, יש לי את ההרגשה הזו שאני צריך להדביק את האינטרנט, ששועט קדימה ללא הרף.
אני משתמש בגוגל רידר כבר כמה שנים, ואוגר זרמי מקורות מידע (או בשפת המקור פיד feed) שונים ומגוונים. היום הרידר שלי עוקב אחרי 93 פידים, רובם הגדול דומם רוב ימות השנה, וחלקם הקטן לא סותם את הפה הוירטואלי. ישנם פידים שמפגיזים אותי בעשרות פריטים מדי יום, וישנם כאלה שמבליחים פעם בכמה חודשים או יותר עם פריט בודד. בסה"כ מצטברים לי כ-100 פריטים לקריאה בכל יום, מה שאומר שאני מקדיש לקריאת הפריטים הללו זמן יקר כמעט כל יום. אני מנוי גם לשירות טוויטר. אני עוקב אחרי 18 אנשים, שגם הם בחלקם שותקים כמו דגים וחלקם יורים שטויות כמו מכונת יריה. ישנה חפיפה מסוימת בין האנשים בטוויטר והפידים ברידר, אבל זה לא מפריע לי.
ישנן שתי גישות להתמודדות עם כמות מידע גדולה, שחלקה לא רלוונטי. ישנם כאלה שבוררים את המוץ מן התבן (מה שמחייב לעבור על כל התבן) וישנם כאלה שעוברים ברפרוף על הפריטים החדשים, וביודעין מוותרים על מה שאינו חדש. אני שייך לאסכולה הראשונה.
הפריטים שאני קורא מתחלקים בגדול לשני סוגים. הראשון הוא מהסוג של דילברט וקומיקסים דומים - קצר ולעניין. פריט שאני יכול לקרוא תוך עשר שניות ולעבור הלאה. בקטגוריה הזו נכללים גם הפריטים של GraphJam, FailBlog וכדומה. אלה בדרך כלל פריטים שאם יימחקו לי, לא ארגיש בחסרונם.
הסוג השני הוא הפריטים הארוכים, בדר"כ רשומות של בלוגים, אישיים וטכניים כאחד. בקטגוריה הזו נכללים גם פודקאסטים מן הסתם. פריטים אלה לפעמים לא מעניינים בגרוש, אבל לרוב אני שומר אותם לזמן בו אוכל לשבת ולהתעמק בהם.
ישנו טרנד מתהווה באינטרנט של שימוש בזמן-אמת, כלומר לראות את הדברים בזמן שהיוצר משחרר אותם לרשת. החיפוש של טוויטר למשל הוא חיפוש זמן-אמת, ובעקבותיו הלכה גם פייסבוק ורבים ודאי יעשו אותו דבר בעתיד הלא-רחוק. השירות החדש גוגל וייב Wave, שעדייו לא ברור לי למה הוא טוב, מאפשר לראות כל הקלדה של אות ע"י אחד המשתמשים האחרים, בזמן-אמת.
אישית, אני מעדיף לחיות בעבר הקרוב. אני לא רואה טלויזיה בזמן-אמת, אלא מקליט ורואה בזמני הפנוי. אני לא עוקב אחרי טוויטר בזמן-אמת, אלא מסמן את הפריט האחרון שקראתי ע"י כוכבית וממשיך לקרוא ממנו בפעם הבאה. נדיר שהרידר שלי מתרוקן לחלוטין, אבל אני מרגיש מאוד בנוח כשיש בו פחות מ-100 פריטים, עדיף פחות מ-10. לאחרונה ישנם דיבורים על מותו של האימייל, אבל אני מרגיש איתו מאוד בנוח בתור כלי תקשורת ממדרגה ראשונה.
המרדף אחר זמן-האמת הוא מרדף בלתי אפשרי. הוא מחייב לחוות את הרגע בכל רגע. אני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות משהו כזה לאורך זמן. אני מעדיף לתת לדברים להצטבר ולעבד אותם בזמני הפנוי. הטכנולוגיה עובדת בשבילי, ולא אני בשבילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה