יום ראשון, 25 בספטמבר 2022

בוקר

דמדומי השחר החלו להאיר, וחיוך עלה על פניו של דני הקטן עוד לפני שהתעורר לגמרי. הוא קפץ מהמיטה והוריד את הפיג'מה. החולצה עם ציורי הבננות הושלכה לפינה אחת של החדר, והמכנסיים לפינה אחרת. על הכסא נחה התלבושת האחידה שנקנתה וכובסה, והוא לבש אותה בקלות. החולצה הלבנה עם סמל בית הספר היתה מעט גדולה למידותיו, על מנת שתתאים לו לאורך כל שנת הלימודים, ואולי גם לזו שאחריה.

"אמא! אבא! קומוקומוקומוקומו!" דני צעק בקולו הצווחני. הוא הדליק את הרדיו והחל לקפוץ ולרקוד לצלילי השיר שהתנגן. אביו של דני נאבק לפקוח את עיניו ולהתיישב במיטה, אבל אמו כבר התרוממה לישיבה ומחאה כפיים לבנה הקטן. "כל הכבוד, דני! התלבשת לבד לבד! איזה יופי, איזה ילד גדול!"

"כן," אמר אביו והתמתח, "ילד גדול שהולך היום לכיתה אל"ף. התיק שלך מוכן?" דני רץ לחדרו והביא את התיק הכחול עם דמותו של ספיידרמן. הוא שם אותו על שתי כתפיו בחיוך של נצחון. "נהדר," אמר האב הגאה וחייך, כשפרע את שערותיו של הילד בדרכו לשירותים.

בזמן ארוחת הבוקר דני בקושי הצליח לשבת בשקט. הוא בלס את המלפפון והפרוסה, ושתה את השוקו כמעט בשלוק אחד, רק כדי שהארוחה תסתיים כמה שיותר מהר. אביו ואמו לגמו את הקפה שלהם בעצלתיים, הרבה יותר מדי לאט לטעמו. "נו!!!" הוא אמר להם תוך כדי קפיצות קטנות.

"תירגע, דני, בית הספר עוד סגור. נצא עוד מעט. קצת סבלנות!" אמר אביו בלי להתרגש. אמו לקחה את הזמן ובחרה שמלה ונעליים, בעוד אביו לבש ג'ינס וחולצה פשוטה.

"כובעים וקרם הגנה!" אמו של דני הזכירה, ודני רטן על העיכוב הנוסף. אמנם אוגוסט הסתיים רשמית, אבל הקיץ לא הראה סימנים של היחלשות, וכבר בשעה מוקדמת שכזו השמש צרבה את העור. הבעה של תסכול וכעס עלתה על פניו של דני, אבל כדי למנוע מריבה ועיכוב עוד יותר גדול הוא נתן לאמו למרוח את עורפו ואת זרועותיו.

כמה רגעים אחרי שיצאו מהבית הממוזג, חולצתו של דני כבר נדבקה אל גבו, אבל זה לא הסיח את דעתו. הוא הלך בין הוריו, אוחז בידם ומנדנד אותן קדימה ואחורה לסירוגין. הם הגיעו לשערי המוסד החינוכי, ושם עצרו. אמו של דני השתופפה ושאלה אותו בפעם המאה אם העפרונות והמחברות בתיק, אם יש לו את מספרי הטלפון של אבא ואמא, ואם הוא זוכר איפה לחכות בסוף יום הלימודים. דני זרק את ראשו מעלה ומטה בהנהון מוגזם ומשך את הוריו פנימה, דרך החצר, לעבר הכיתה החדשה שלו.

*

כשדני פקח את עיניו, האור הבהיר סינוור אותו מאוד, והוא חש כאב עז בראשו. קולה המוכר של אמו זעק "דוקטור, הוא מתעורר!" דני כיסה את עיניו בידו, וקצות אצבעותיו הרגישו את התחבושת העבה על מצחו. האצבעות עקבו אחרי התחבושת שהקיפה את הראש בכמה שכבות, בעוד אישוניו של הנער התרגלו לתאורה החזקה.

"אמא?" הוא שאל בתמהון. "איפה אני?"

"מתוק שלי!" אמו התנפלה על לחייו והרטיבה אותן בנשיקות ודמעות. דני ניסה להסיט את ראשו ולהתנגד, אבל אחיזתה של האם בצידי ראשו הפכה לחיבוק אשר לכד אותו ללא אפשרות תנועה. ברגע הבא היא תפסה בשתי כתפיו, התרחקה ממנו כחצי מטר ואמרה ברצינות שניסתה לדמות כעס "שלא תעז לעשות עוד פעם דבר כזה!"

"אבל מה עשיתי?" שאל דני, שבאמת לא זכר מה קרה.

"אני אמרתי לך לא לצאת עם ארז לטיול הזה, אבל לא הקשבת לי. מי הולך לטייל במדבר יהודה בחום הזה?! אבל לא, אתה חושב שאם אתה בן שבע-עשרה אז מותר לך הכל."

מצחו של דני התכווץ. תמונות צפו במוחו והתחברו לקטעי זכרונות: הצחוקים באוטו של אחיו הגדול של ארז, היופי של המדבר, ההליכה בנחל אשלים, גבי המים הריקים. אבל הוא לא הצליח לזכור את סוף הטיול.

"מה קרה שם, אמא?" הוא שאל מודאג. "ארז בסדר?"

"זה לא נדיר במקרים כאלה," אמרה הרופאה שעמדה לצד המיטה. "הזכרון המלא אמור לחזור תוך יום או יומיים. מעבר לזה היה לך הרבה מזל, בחורצ'יק," היא פנתה אל דני והניחה יד על כתפו, "היית מאוד קרוב לאבד את הראש."

פניו של דני הרצינו והוא נתן באמו מבט חודר. "על מה היא מדברת, אמא?"

אמו התיישבה על המיטה לצידו, לקחה את ידו בידה וסיפרה לו. "לא לקחתם מספיק מים, ושניכם חטפתם מכת חום. ארז עוד יצא מזה בסדר, אבל אתה התעלפת ונפלת על סלע. קיבלת מכה חזקה בראש, והיית מעולף עד עכשיו. מזל! מזל גדול! שהייתם באזור עם טיפה קליטה, וארז הצליח להזעיק עזרה. אוי, אני כל כך שמחה שאתה בסדר!" החיבוק חזר, ואיתו הנשיקות.

"סליחה אמא," אמר דני בדיוק כשאביו נכנס לחדר. כשהאב ראה את דני מחובק ומנושק כהלכה, הוא חייך ונאנח לרווחה.

*

הלמות הטיפות על זגוגיות החלון היו יכולות להיות באותה מידה אגרופים שניטחים ברקתו של דני. ראשו הלם עם כל פעימה של לבו, והרעש תרם מנה גדושה של כאב. חצי מפניו של דני היו מעוכים אל תוך הכרית, והוא פתח באיטיות את עינו החופשית. התאורה העמומה לא הסגירה את שעת הבוקר המאוחרת, ודני החזיק את ראשו הכואב, מנסה לאטום את אוזנו למתקפה הקולית.

אירועי ליל אמש החלו לחזור אליו בחלקים קטנים, שהלכו והצטרפו לתמונה יותר ויותר גדולה. הוא זכר את הכניסה למועדון, אבל לא את היציאה ממנו. הוא זכר ששתה שוטים של ויסקי גרוע ופחיות של משקאות אנרגיה, אבל לא בדיוק כמה. הוא זכר שיואב נתן לו כדור, אבל לא ידע אם זה היה בשביל להמשיך לחגוג או סתם נגד כאב ראש. הוא זכר שיער בלונדיני מתנפנף וחולצה צמודה, אבל לא הצליח להיזכר בפנים שביניהם.

עינו הסתגלה לאור, והוא ראה את השעון על השידה. שני המחוגים הצביעו על אחת-עשרה, ולמוחו של דני, שבשלב זה של היום היה חד כמו פודינג, לקחו לא מעט שניות כדי להבין מה זה אומר. ברגע שהבין, דני נבהל וקם בבת אחת. הוא מיהר לקפוץ מהמיטה, עדיין לבוש בבגדים בהם יצא לבלות, ורץ לשירותים. טריקת הדלת סימנה ליואב, שישב בסלון, שדני קם. "בוקר טוב!" הוא צעק, אבל דני רק מלמל לעצמו "שיט-שיט-שיט-שיט-שיט" והזדרז בלי להתייחס.

כשדני יצא מהשירותים, דקה וחצי מאוחר יותר, הוא פגש את יואב במסדרון, אוחז בקערית. "מה קרה? מלחמה?" יואב הביט בו משועשע. דני הוריד חולצה וזרק אותה לפינת החדר. הוא לקח חולצה אחרת מהערימה שחזרה מהמכבסה ודחף את ידו לאחד השרוולים.

"היתה לי הרצאה בעשר ופספסתי אותה! אני חייב להגיע לזו של שתים-עשרה!" הוא צעק ליואב מעל הרעש מבחוץ. האדרנלין שיכך מעט את כאב הראש, ודני קיווה שכמות רצינית של מים וקפה יעזרו לו להתגבר על החמרמורת ולשרוד את היום הזה באוניברסיטה.

"תירגע, אין לך מה למהר," הרגיע יואב, וגרף עוד כף של דגני בוקר לפיו.

"אתה לא מבין, שבוע הבא מועד א' ואני לא יודע כלום!"

דני חטף את התיק, זרק פנימה את המחשב הנייד, הבקבוק והארנק. הוא הספיק לקטוף את המטריה והכובע מהמדף שליד הדלת, בטרם רץ החוצה לתפוס את האוטובוס. הוא כבר יקנה משהו לאכול באחת המכונות בקמפוס.

הוא ירד במדרגות שתיים-שתיים, ועצר את עצמו ברגע האחרון לפני שנפל למים בקומת הקרקע. החצר ורחבת הכניסה לבניין היו שקועות תחת כחצי מטר של מים, וגשם הזלעפות ניתך וניתך. דני עמד במקומו על המדרגה היבשה הראשונה, הביט ימינה ושמאלה במרחבים המוצפים, והבין שהוא לא יגיע רחוק. הוא עלה בחזרה, נכנס לדירה ונפל אל תוך הכורסה.

"אמרתי לך שאין מה למהר," אמר יואב, עדיין לועס. "הגשם הזה לא מפסיק משתיים בלילה, כל האזור מוצף. גם הקמפוס סגור, העבירו את כל הלימודים היום לזום."

"מזג אוויר משוגע... כל פעם שיורד גשם יש שטפונות כאלה. זו פעם שנייה בחורף הזה!" אמר דני בתסכול. "מה הבעיה לסדר ניקוז נורמלי בעיר הזאת?!"

יואב משך בכתפיו, והגשם המשיך להכות ללא רחם בחלונות.

*

נורית ודני התעוררו יחד קצת אחרי זריחת השמש, כי החום של הבוקר לא איפשר להם להמשיך לישון. האוויר בפארק הירדן היה לח בצורה בלתי נסבלת, אירוני משהו בהתחשב בזרזיף הירדן הדליל. זה לא הפריע לכל עם ישראל וגיסתו להציף את המקום באוהלים, שולחנות מתקפלים, ובידוריות שהשמיעו את כל סוגי המוזיקה הפופולרית. נורית ליטפה את ראשו של דני, התקרבה אליו ונישקה אותו, אבל מצב רוחו לא היה רומנטי במיוחד.

"אני לא רוצָה שנחזור הביתה בהרגשה רעה. אולי ניקח את האוהל ונרד לאילת? אני יכולה לארגן עוד יום-יומיים חופש מהעבודה. אולי שם המצב שונה..."

דני הביט בה במבט מאשים, כאילו שהיא אחראית לאכזבה שלו. "עזבי, שונית האלמוגים שם כבר לא תתאושש. הים התחמם, האלמוגים הלבינו, הכל מת. אפשר לצלול שם, אבל זה סתם עצוב. אילת בעצמה מתה, זו כבר לא אותה עיר כמו פעם," הוא אמר והסתובב בשק השינה הזוגי, מפנה אליה את הגב. נורית נצמדה אליו וחיבקה אותו.

"ומה לגבי סיני? פעם אמרת שאתה נורא רוצה לצלול שם, אולי שם המצב יותר טוב?" היא שאלה.

"אם היו שם עוד אלמוגים, היית רואה את התיירים רצים לשם. לא, עזבי, גם שם לא נשאר כלום. חוץ מזה, אפילו דגים על האש אי אפשר לאכול שם יותר. אני לא סומך על הבדואים שהם יודעים לנקות את הדגים מכל הפלסטיק. מעדיף כבר לאכול את העט שלי."

נורית חיפשה את הדבר המתאים שיעודד את דני. "אולי ניסע לטייל ברמה? שמעתי שיש עדיין קצת מים בחלק העליון של נחל יהודיה."

"לא יודע," אמר דני המיואש, "אולי פשוט נקפל הכל וניסע הביתה."

"עד שהגענו הנה? לא חבל?"

"אני רק רוצה לחזור למזגן," דני אמר בשקט.

*

"אבא? אמא?"

דותן בא למיטה של הוריו וניער את כתפו של דני.

"מה קרה, חמוד?" דני שאל, חצי מתוך שינה. הוא פקח את עיניו בצמצום, אבל ראה רק צלליות עמומות בחשכה.

"אני לא יכול לישון. חם לי אבא," אמר הילד. "המאוורר לא עובד, וגם המנורה הקטנה שלי."

דני שם לב שגם המאוורר בחדר שלהם לא פועל. הוא התיישב, שפשף את פניו מעט ונעל כפכפים. הוא הרגיש את הזיעה ניגרת מכל חלק בגופו. על פי השעון האלקטרוני שעל השידה, שהפיץ אור אדמדם רך, השעה היתה כמעט שלוש בלילה, והטמפרטורה היתה 33 מעלות.

"בוא נבדוק מה קרה. ניתן לאמא לישון," הוא אמר, למרות שראה שנורית מתהפכת במיטה באי-נחת. הוא הלך עם דותן לסלון וניסה את מתג האור. כשהמתג לא עשה דבר מלבד 'קליק', דני הוציא ממגירת הארון את הפנס הגדול, ואלומת האור הרחבה שלו הדפה את העלטה לצדדים. את הפנס הקטן הוא נתן לדותן.

"שב כאן רגע עם המניפה, אני אבדוק מה קורה," הוא הורה לילדון ויצא לחדר המדרגות.

האפלה מעבר לדלת אימתה את חששותיו. חברת החשמל הרי הזהירה שהיא מתקרבת לקצה גבול יכולת אספקת החשמל שלה בגלל השימוש במזגנים גם בלילות, ולא יהיה מנוס מהפסקות יזומות. למען הסדר הטוב הוא פתח את ארון החשמל ווידא שכל הפקקים למעלה, ואין בעיה אצלם. הוא נכנס בחזרה לדירה, מצא את הטלפון שלו וחייג למוקד חברת החשמל. מספרו בתור היה 361, והוא ויתר וניתק.

הוא הדליק את הנר בפמוט שליד מיטתו של דותן. "אתה יודע," הוא אמר לדותן בזמן שהשכיב אותו בחזרה במיטה, "פעם לא היו מאווררים ולא מזגנים. אתה יודע איך לאנשים היה נעים בקיץ?"

"לא," ענה הילדון.

"ככה," אמר דני והחל מנופף עליו עם המניפה בתנועות קצובות. "היו אנשים שכל התפקיד שלהם היה לנופף על אנשים עשירים וחשובים כמוך." הוא המשיך לנופף ביד אחת, ולהבת הנר רקדה.

"תודה אבא," אמר דותן, ועיניו החלו להעצם. דני נשאר שם עוד דקות ארוכות, מנופף על בנו הקטן עד שיירדם ויישן שינה עמוקה.

*

"דני. דני! דני!!!"

ידה של נורית ניערה את כתפו בחוזקה. הוא נקרע מהחלום והוטח אל קרקע המציאות.

"מממ... מה קרה?"

"אני חושבת שהשריפות הגיעו הנה. מהר!"

ריח עשן קל עלה באפו של דני, והוא נכנס לפעולה. הוא התלבש בזריזות, סורק במבטו את חדר השינה, עובר על כל חפץ וחפץ. נורית והוא כבר ישבו וחשבו על התסריט הזה, והכינו רשימת פעולות הכרחיות לביצוע, ורכוש שחייבים להציל. דני הוציא מהארון את התיקים לשעת חירום, שהיו מלאים חלקית בבגדים וחפצים, והחל להכניס לתיק את הדברים האחרונים ברשימה. הוא ידע שנורית דאגה לעצמה וכעת היא מארגנת את דותן.

דני התאמץ לשמוע סירנות של מכבי אש, אבל לשווא. מצד שני, ריח העשן הלך והחריף, ומבעד לחלון הוא ראה את הבניין הסמוך עולה בלהבות. ברחוב למטה כבר רצו אנשים עם תיקים, מנסים להימלט מהתופת. "קדימה, אנחנו צריכים לזוז!" הוא נבח.

נורית הביאה את דותן לסלון עם תיק הגב שלו, ודני חיבק את שניהם. "אתם יודעים מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, נכון? עברנו על הרשימות שלנו כבר כמה פעמים. דותן, אתה ילד גדול, אני סומך עליך."

"אני מפחד," אמר דותן, משך באפו ואחז באביו ואמו. דני הניח יד על כתפו והביט בו בדאגה.

"זה בסדר לפחד, אבל הכי חשוב זה לדעת להתגבר על הפחד. אנחנו אתך, ולא ניתן לשום דבר רע לקרות לך."

השלושה שמו את התיקים על שתי כתפיים וירדו במדרגות. הם יצאו מהבניין והחלו ללכת במעלה הרחוב, הרחק מהאש המשתוללת. כשהגיעו לפינת הרחוב, דני עצר והביט אחורה בלהבות המלחכות את ביתם האבוד.

"בוא כבר דני! אין לנו זמן!" נורית משכה את זרועו, והוא הנהן והמשיך אחריה ואחרי דותן. כל רכושם עלי אדמות היה כעת על גבם.

*

דמדומי השחר החלו להאיר, ודני פקח לאט את עיניו. לרגע אחד של בלבול מבורך הוא חשב שימצא את נורית ודותן לידו, אבל הרגע חלף. גבו כאב, ולא רק מפני שנרדם בישיבה כשהוא שעון על קיר. הוא הביט בידיו מלאות היבלות, בבגדיו הבלויים והמלוכלכים, בנעליו המרופטות. הוא השתעל בחוזקה וירק מעט ליחה ודם הצידה.

דני עשה מאמץ והצליח לקום. עבר זמן רב מאז אכל משהו, וראשו היה סחרחר. הוא נשען על הקיר והתנשם. רגלו השמאלית היתה פצועה מאז שנפל, כשרדף אחרי כלב משוטט, בתקווה לארוחה. צלעות בית החזה עדיין כאבו מאז שאותם שלושה היכו אותו ולקחו את מעט הרכוש שעוד היה לו. בטנו התלוננה על רעב כל הזמן.

הוא חשב על מצבו העגום, ואיך הגיע עד הלום. עד לנקודה מסוימת, הכל היה בסדר. הוא נזכר בילדותו המאושרת, איך שיחק והשתעשע עם חבריו באוויר הפתוח. הוא נזכר בגיל ההתבגרות, שגילה לו את העולם, שלימד אותו על החיים ועל אהבה. הוא חשב על צעירותו, אותה תקופה בה הרשה לעצמו לעשות כל דבר שרק אפשר, כשגופו ספג את כל הקשיים ונפשו היתה חופשית לספוג חוויות חדשות. הוא סקר בעיני רוחו את הקריירה שניהל, שהיתה מוצלחת והביאה לו סיפוק ופרנסה, עד שנקטעה בבת אחת.

הוא חשב על הוריו, שלשמחתו לא האריכו שנים כדי לחוות את ההתמוטטות והחורבן. מחשבותיו הגיעו, כמו תמיד, אל נורית, אהבת חייו, ודותן שכל כך אהב, והוא שלף מכיסו בפעם המיליון את התמונה בו נראים שלושתם מאושרים. היו אלה חיים טובים, גם אם מדי פעם לא הכל הצליח.

ואז הגיעו גלי החום הקטלניים והבצורת האינסופית, ובעקבותיהם שריפות הענק, שכילו אזורים שלמים. דני זכר כיצד עמד וצפה בטלוויזיה בלסת שמוטה, כאשר סופת האש טרפה את בית שמש ואת היערות שסביבה במהלך יממה אחת. שלוש מאות וששה-עשר הרוגים ונעדרים, ששים אלף דונם שהפכו לאפר, ומאה וחמישים אלף אישה ואיש שנותרו ללא קורת גג.

שירותי הכיבוי וההצלה, שהתריעו עוד לפני כן על כך שאינם מתוקצבים ומצוידים כראוי, קרסו עד מהרה. כשהשריפות הגיעו לאזור השרון והתקדמו באין מפריע, יישובים שלמים עשו את ההכנות הדרושות כדי להציל מה שאפשר. זה עזר במקומות מסוימים, אבל שיבוש כל כך עוצמתי בדרך החיים הביא לקריסה של מה שנותר מהכלכלה הישראלית, והרשויות הרימו ידיים וחדלו לתפקד.

בלית ברירה, דני ומשפחתו פעלו כמו רבים אחרים. הם הקימו אוהל וחיו על חוף הים, מנסים להשיג מזון ומים, מנסים להמשיך ולחיות. דותן נפצע ממסמר חלוד, הפצע הזדהם והם לא הצליחו למצוא אף רופא שיעזור להם. זה לקח שבוע מהרגע שנפצע ועד שנפטר בידיה של נורית. אחרי זה, נורית כנראה איבדה את הרצון לחיות. היא שקעה בדכאון תהומי שממנו לא שבה, ויום אחד פשוט נעלמה. דני חיפש אחריה בכל מקום, אך לשווא.

כל חייו דני שמע מדענים שהזהירו מפני נזקי משבר האקלים, אבל כמו כולם הוא היה בטוח שזו בעיה שהדור הבא יידרש לה. גם כשכולם הפנימו שהבעיה חמורה ומתדפקת על הדלת, דני עדיין סבר שמישהו כבר יטפל בזה, מישהו יותר מוכשר, מישהו בעמדת כח.

דני הביט באופק המזרח האפוף בערפילים, שהלך והתבהר. העננים נקרעו לצעיפים ארוכים, נמשכו לצדדים וגילו אט-אט את קו הרכס הרחוק. ברגע מסוים בקעה השמש מתוך הערפילים, כתומה וביישנית בתחילה, אבל עד מהרה הצהיבה והלבינה, והחלה לשטוף את העולם בחום ואור. דני הביט במופע הקוסמי היומי בהשתאות, ולבו נחמץ בקרבו. מחשבה אחת קיננה בראשו.

"לו רק הייתי מתעורר מוקדם יותר..."








יום חמישי, 15 בספטמבר 2022

מקצה העולם

"גיא, שמעת מה אמרתי?" הקול של מיה הגיע אלי ממרחקים, הרבה מעבר לאלפי הקילומטרים שהפרידו בינינו. ישבתי ובהיתי במקלדת שמולי, מנסה לעכל את מה ששמעתי.

"נראה לי שהחיבור נפל, התמונה שלו קפואה," היא אמרה למישהו שהיה שם לצידה. היא כבר כמעט ניתקה, כשהרמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להגיד משהו.

"איך זה קרה?"

"היא פשוט הלכה לישון ולא קמה. היא לא היתה בריאה, אתה יודע. אפשר להבין, בגיל כזה."

"מה, סתם ככה? שכבה לישון חיה וקמה מתה?"

"הלו, גיא, לא שמעתי את המשפט האחרון שלך."

"לא משנה, מיה. מתי הלוויה?"

"מחר בארבע. אין מצב שתגיע, הא?"

"אין סיכוי. ייקח לי יום שלם רק להגיע מכאן לבואנוס-איירס, ומשם בטח עוד יום וחצי לארץ. אבל אני אגיע לשבעה, תודיעי לכולם!"

"בסדר. תשמור על עצמך שם! התמונות ששמת באינסטה נראות סוף הדרך!"

יצאתי מהאינטרנט-קפה אל האוויר הקר. אמנם ינואר זה שיא הקיץ כאן, אבל עדיין קר כמו מה שאני רגיל בחורף הישראלי. השמש אף פעם לא שוקעת, אבל גם אף פעם לא עולה גבוה מדי בשמיים, וגם בצהרי היום, כאמור, קריר.

חציתי את הרחוב והלכתי כמה עשרות מטרים אל סוכנות הנסיעות. הסוכנת מאוד הופתעה לראות אותי שוב אחרי פחות מעשרים וארבע שעות.

"סניור בן-דוב, קומו אסטה? יש בעיה?"

"הולה," אמרתי והתיישבתי מולה. "אני צריך לבטל את השייט לאנטארקטיקה בבקשה."

"אבל למה? זה שייט נהדר, חוויה של פעם בחיים! אני יודעת שזה לא זול, אבל אתה לא תצטער, זה שווה כל פסו!"

"אני בטוח שאת צודקת, וזה חלום של המון שנים, אבל אין לי ברירה. אני צריך לבטל ולהזמין טיסה לבואנוס-איירס, ומשם לכיוון אירופה."

היא בחנה את פניי. לא הרגשתי מאוד שונה, אבל כנראה שהייתי חיוור ונראיתי מודאג, כי היא סיננה בין שיניה "דיוס מיו", והחיוך הנצחי שלה כמעט ונעלם. "לאן אתה צריך להגיע?"

"ישראל, תל-אביב."

היא הנהנה אלי והחלה לעבוד. כעבור עשרים דקות היה לי במייל כרטיס לטיסה של עשר בלילה לבואנוס-איירס, ועוד אחד משם הביתה דרך רומא. הכסף ששילמתי לשייט כיסה רק חלק, ואת היתר שילמתי בהרבה מזומן ועוד הרבה יותר תשלומים עם ריבית.

הטיסה מכאן יוצאת רק בעוד תשע שעות, ולא ייקחו לי יותר משעתיים לארוז הכל ולהגיע לשדה התעופה הקטן. התעטפתי במעיל והתחלתי ללכת, מנצל את ההזדמנות האחרונה שלי ליהנות מהעיר הדרומית ביותר בעולם. נתתי לרגליים לשוטט, והן משכו אותי לכיוון הנמל. עמדתי מול המים וחשבתי על סבתא נחמה.

אי אפשר להגיד שהיא גידלה אותי ואת מיה ואת טל, אבל היא תמיד היתה הורה שלישי. שמרה עלינו כשההורים היו עסוקים, נתנה לנו עצות ואהבה, וסיפקה לנו מקלט כשהבית רעש וגעש. נזכרתי בשבוע שגרתי אצלה אחרי שרבתי עם ההורים לגבי ההחלטה שלי לעשות שנת שירות.

את סבא יואל אף אחד מאיתנו לא הכיר, וזה כולל את אמא. הוא מת כשהיתה תינוקת, וסבתא נחמה מעולם לא התחתנה שוב. מצד שני, כולנו שמענו עליו כל כך הרבה סיפורים עד שהרגשנו שהיינו שם בפגישה הראשונה שלהם אצל החברה שלה פאני, או באותו בית קפה כשהוא הציע לה נישואין, או כמובן באותו טיול מיתולוגי לנגב שבו כמעט נהרגו.

הבטתי סביבי. במימיו הצלולים של המפרץ הרגוע עגנו כמה עשרות יאכטות. מאחוריי ניצב מלון-קזינו חדיש, ולפי כמות המכוניות בחניה הוא היה מלא עד אפס מקום. כמעט בכל כיוון התנשאו ההרים המדהימים של ארץ האש, הזרוע הדרומית של רכס האנדים. האם אי פעם אחזור הנה בכדי להשלים את הטיול שתכננתי? אני מאוד רוצה להאמין שכן, אבל הסיכוי נמוך. ברגע שאחזור לארץ, כנראה כבר ארשם ללימודים באוקטובר, ועד אז אני אנסה להרוויח כמה גרושים כדי שאצטרך לקחת מההורים כמה שפחות. החיים האמיתיים, שעד עכשיו חיכו לי בסבלנות שאחזור, יקבלו מעכשיו את קדמת הבמה.

שלפתי את המצלמה וצילמתי בפעם האלף את ההרים המתנשאים, שבעוד כמה שבועות יוכתרו שוב בכתר של שלג. צילמתי סלפי עם הקזינו וההרים, משתדל לחייך. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהחיוך שלי נראה עגום.

בערב, אחרי שארזתי את התיק וביטלתי את שני הלילות הנוספים במלון, נפרדתי מפטגוניה עם סטייק טוב וכוס בירה מקומית. הייתי רעב והסטייק היה מצוין, ועדיין לא הצלחתי לסיים אותו. ממש כמו דרום-אמריקה כולה.

כעבור ארבעים ושבע וחצי שעות הגעתי הביתה. הגעתי לשם במונית ישר מנתב"ג, תשוש ומטושטש מהג'ט-לג והטיסות, נאחז בצ'ימידן כאילו הוא מה שמחזיק אותי על הרגליים. עליתי במדרגות והגעתי לדלת הכניסה. במוחי הרצוץ עברה המחשבה האם לדפוק בדלת או פשוט להיכנס, ולרגע הבטתי סביבי כדי לוודא שאני באמת בבית הנכון.

עוד לפני שהחלטתי, הדלת נפתחה. אמא עמדה שם והביטה בי לחצי שניה, ואז התנפלה עלי בחיבוק. גם היום, כשאני גבוה ממנה בעשרים סנטימטר, החיבוקים שלה עדיין גורמים לי להרגיש כמו ילד בבר-מצווה. החיבוק שלה היה ארוך, מספיק בשביל כל החודשים שלא התראינו. אחרי שהיא שחררה אותי היא תפסה את הפנים שלי בשתי הידיים שלה ואמרה "גיאצ'וק, אתה נראה גמור. בוא."

נכנסתי אחריה, זרקתי את הצ'ימידן באיזו פינה והתכוונתי להתרסק על אחת הספות. עוד לפני שהספקתי, באו אלי טל ומיה וחיבקו אותי גם הן. כמעט נרדמתי עליהן. אחרי כמה דקות של "מה נשמע" ו"איך היו הטיסות" ביקשתי סליחה מכולן והלכתי לחדר שלי.

בבוקר, כשקמתי מתרדמת החורף שלי, הנעליים שלי נחו מסודרות ליד המיטה, כנראה אמא הורידה לי אותן בלילה. הראש שלי התפוצץ, ולשמחתי ציוץ הציפורים היה חזק יותר מהרדיו במטבח. על השידה היתה מונחת בובה של פינגווין ובידה פתק, עליו נכתב "בואנוס דיאס, מצטערת על אנטארקטיקה" בכתב ידה של מיה.

אחרי כמה ימים, אחרי שהתאפסתי על עצמי, ואחרי שדיברתי עם כולם על הטיול והטיסות וסבתא נחמה והתכניות שלי לעתיד, עלינו כולנו לקבר בתום השבעה. טל הקריאה משהו שהיא כתבה, מיה חיבקה את אמא, שעמדה שם עם משקפי שמש כהים ומדי פעם ניגבה דמעה, ואני עמדתי ליד אבא, הבטתי בשלט של חברה קדישא על רגבי העפר וחשבתי על הטרק שעשיתי לפני שלושה שבועות בטורס דל פיינה עם שני האוסטרלים המגניבים. סבתא היתה אוהבת את התמונות משם.

עוד שבוע עבר, ועוד אחד, ואני התחלתי לעבוד באחד המלונות על הטיילת. אחרי משמרת מתישה הלכתי קצת על הטיילת, מנסה לנקות את הראש. עצרתי בנקודה מסוימת והבטתי סביבי. במימיה המלוכלכים של הכנרת עגנו מספר סירות דייגים. מאחוריי ניצב מלון ישן, ולפי כמות המכוניות שסביבו הוא היה די פנוי. מולי התנשאה רמת הגולן הירקרקה, נוף ילדותי.

שלפתי את הטלפון וצילמתי סלפי עם הכנרת והגולן. כשבדקתי את התמונה ראיתי שהיא קצת מזכירה את הסלפי ההוא משם, עם אותו חיוך עגום.


יום ראשון, 21 באוגוסט 2022

סופו של חשבון

הייתי כל כך עסוק עם המאזנים של "א.ש. מיזוג בע"מ", שבקושי שמתי לב מה קורה סביבי. בחצי אוזן שמעתי את הדלת החיצונית נפתחת ונסגרת, ושיחה קצרה ליד דלפק הקבלה. הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס למשרד שלי.

"עוד רגע אחד..." אמרתי. רק אסיים עם החשבונית הזו, ואז ארים את הראש מהמחשב. "כן, מה אני יכול לעשות בשביל-"

ראיתי מולי את האדם האחרון שרציתי לראות אי-פעם. פניי כנראה החווירו, ופי הפעור התייבש בן-רגע.

"מר קקון, מה אתה עושה פה?" שאלתי, והקפיצות הקטנות בקולי ודאי הסגירו את האימה שנפלה עלי. הוא נראה מבוגר יותר ממה שזכרתי. השיבה החלה להפציע בשיערו, ופניו היו גרומים יותר. מן הסתם הרבה דברים קרו לו בחמש השנים האחרונות, דברים שחרשו קמטים חדשים בפניו.

"אתה לא נראה שמח לראות אותי," הוא אמר והתיישב מולי. הוא הניח את האקדח על השולחן בינינו בתנועה מרושלת, באותה הקלות בה הניח גם את צרור המפתחות ואת משקפי השמש. בלעתי את מעט הרוק שהצלחתי לאסוף.

"אה, מה פתאום, אני תמיד שמח לראות לקוחות חוזרים, שב בבקשה, תרצה קפה?" עיניי התרוצצו סביבו, וידי נשלחה אל האינטרקום. מצאתי את הכפתור בלי להסתכל ולחצתי. זמזום קצר, וקול נשי ענה.

"אמממ, עליזה, אההה, תביאי לי בבקשה קפה שחור עם שני סוכר. שניים, נכון?" ראשו לא נד ולא הנהן.

"עוד רגע, מר נחמני," עליזה אמרה בקולה המאנפף.

"ובכן, מר קקון, אה, אני מבין ששוחררת לאחרונה, ברכותיי!" ניסיתי כמיטב יכולתי לחייך, ולפי הצמצום בעיניו זה רק גרם לו לתעב אותי יותר. אני לא מאשים אותו, אחרי הכל העדות שלי היתה הגורם המכריע ששלח אותו לכלא.

עליזה נכנסה עם ספל קפה מהביל על צלוחית והניחה אותו על השולחן. "תודה עליזה," אמרתי, והיא יצאה כלעומת שבאה. היא לא נתנה שום רמז לכך שראתה את האקדח, או שמה לב לפניו המוכרים של הלקוח, שהתנוססו מעל כותרות רועשות ופתחו מהדורות חדשות רק לפני כמה שנים.

קקון לא הסיר ממני את מבטו ולא התייחס לספל שלפניו. "נחמני, אני יש לי איתך חשבון ארוך," הוא אמר בשקט מאיים. "ואתה יודע שאני אף פעם לא משאיר חשבון פתוח."

"רגע, מר קקון, אני מבקש שלא תעשה מעשים נמהרים, אחרי הכל לא היתה לי ברירה, אתה מבין, הפרקליטות איימה עלי, אתה מכיר את השיטות שלהם, שהם יהרסו לי את החיים, שהם ידאגו שאף אחד לא ירצה לעבוד אתי, שהם ידרדרו אותי לפת לחם, ואני עם אישה ושלושה ילדים ברוך השם, אני לא יכול להרשות לעצמי..." בתחילה הרגשתי שהפה מפיק מילים בעצמו, וכל נסיונותיי להשתלט על שטף המלל היו לזרא. מצד שני הרגשתי שהאנרגיה שלי הולכת ונשאבת אל תוך מבטו הנוקב, והשטף הלך ודעך עד שהפך לטפטוף, והמילים האחרונות יצאו הרבה יותר לאט והרבה פחות אופטימיות. הוא חיכה בסבלנות שאסיים.

"אתה יודע, אף פעם לא סבלתי אותך. תמיד נראית לי כמו עכבר קטן ומסריח, עם העיגולדים האלה והחשבונות שלך. אבל פעם עוד היה לך שימוש, כשהיינו צריכים להראות להם שהכסף נקי. עכשיו? עכשיו אתה כבר לא עכבר, עכשיו אתה סתם ג'וק קטן ומגעיל, שאף אחד לא צריך. אז תסביר לי עכשיו למה שאני לא אמעך אותך כאן ועכשיו."

הדופק שלי האיץ, והרגשתי את הזיעה ניגרת. המח שלי עבד בהילוך שביעי. הוא הרים את האקדח, בחן אותו משני צדדיו, וכיוון אותו אלי.

"החשבון! באיי הבתולה!" פלטתי מבלי להבין מה אני אומר. ארשת פניו, שהיתה קבועה ויוקדת, השתנתה לפתע. גבה אחת הורמה, ועיניו אמרו תמהון. שוב הרגשתי את פי לוקח פיקוד ואומר מילים שאת מקורם לעולם לא אדע. "יש שם הרבה כסף שלך, כסף ששמרתי ליום סגריר, אני יכול לארגן העברה של הכסף לחשבונות בארץ במנות קטנות כדי שלא יעורר חשד, אבל זה ייקח קצת זמן."

"איי הבתולה? אף פעם לא אמרתי לך לפתוח שם חשבון." הוא אמר בחשד, אבל הוריד את קנה האקדח.

"אני יודע, זו היתה יוזמה שלי, למעשה העברתי חלק מהכספים שלך לשם בלי ידיעתך אחרי המעצר, כדי להציל מה שאפשר, אני מתנצל שלא אמרתי לך עד היום, פשוט עבר זמן ולא היינו בקשר, ורק כרגע נזכרתי." חייכתי חיוך מפוחד.

"כמה?"

"לפחות חצי מיליון, כנראה יותר עם הריבית שהכסף צבר בשנים האחרונות."

האקדח הונח בחזרה על השולחן, וקקון לקח סופסוף את הספל ולגם. "מתאים לי עכשיו חצי מיליון. איך אתה מעביר לי את הכסף הזה?" נרגעתי קצת, אבל ידעתי שהסכנה עדיין מרחפת מעל ראשי.

"תראה, זה ייקח קצת זמן, בכל זאת צריך להעביר סכומים מתחת לעשרת אלפים, ועדיף להעביר אותם בנתיב שיקשה על הרשויות לזהות את המקור, כלומר עדיף להעביר את הכסף דרך שתיים או שלוש חברות קש וחשבונות פיקטיביים. אני מעריך שייקחו שמונה חודשים להעביר את הסכום המלא."

"יש לך שלושה חודשים."

לרגע שכחתי מי יושב מולי ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל סגרתי אותו מיד. "אוקיי, אני אמצא דרך לגרום לזה לקרות, אתה יכול לסמוך עלי, הנה, על החשבון," שלפתי את הארנק, הוצאתי ממנו ערימת שטרות והגשתי לו.

הוא לקח את השטרות והכניס אותם לכיס בלי לספור. הוא קם, הכניס את האקדח לנרתיק מאחורי גבו והלך לדלת. "שלושה חודשים," הוא אמר לי ויצא.

ישבתי במשרד ובהיתי בדלת, מנסה להירגע. כשנתתי עדות ושלחתי אותו לכלא לא הייתי צריך לעשות חשבון נפש, כי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. עכשיו, לעומת זאת, עמדתי בפני החלטה קשה, אולי הקשה ביותר של חיי.

מצד אחד הרווחתי לעצמי לפחות עוד שלושה חודשים, ומי יודע מה יקרה עד אז. מצד שני המצאתי חצי מיליון שקל בחשבון דמיוני והבטחתי אותם לעבריין מסוכן שרוצה לבוא חשבון אתי על מה שכבר עשיתי לו. כדי לשלם לו אני אצטרך כנראה למעול פה ושם, ולכסות את העקבות שלי טוב טוב. זה ידרוש המון עבודה, ואם לא אהיה זהיר אני עלול למצוא את עצמי במים רותחים משני צדי החוק.

בפעם הראשונה בחיי שאלתי את עצמי אם טעיתי כשהלכתי ללמוד ראיית חשבון.


מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים