האוקיינוס של מריה

הדבר הראשון שציפיתי לראות כשהגעתי לעיר היה האוקיינוס האטלנטי, אבל הוא התחבא ממני. ראיתי רק חתיכות ממנו בחלון הרכבת מדי פעם, כתמים כחולים מציצים ונעלמים בין הגבעות הירוקות. הרכבת יצאה מהמנהרה האחרונה היישר אל לב אזור התעשיה המשמים של א-קורוניה, וכעבור דקה או שתיים כבר עצרנו בתחנה החדשה וחסרת-הנשמה. משם לקחתי אוטובוס לכיוון הים, אבל האוטובוס עבר ברחובות צרים וסמטאות, וחוץ מבתים לא ראיתי כלום.

ואז, בפינה של אחת השדרות ואחד הרחובות הקטנים, זזו הבתים מהדרך כאילו מישהו לחש "סומסום היפתח", והחוף הסלעי נפרש לפניי במלוא תפארתו. המשכתי עם האוטובוס עוד ארבע תחנות, ואז ירדתי בתחנה הקרובה למגדלור. הלכתי בנחת כברת דרך קצרה לאורך שפת המצוק, והגעתי אל מחוז חפצי. עקפתי את המגדלור ועמדתי עם הפנים מערבה, אל המרחב הכחול. מכאן, גבוה יחסית מעל המים, יכולתי לראות למרחק גדול לכל הכיוונים, ובקושי שמעתי את קולות העיר שמאחוריי. באופק נראו עננים, אבל מלבדם היה האזור כולו שטוף שמש, ונראה שהעולם כולו שקוע בשלווה אינסופית.

השמש הקיצית שזפה את עורפי וצבעה את הסלעים בגוון צהבהב ונעים, בעוד הים שמר על מראה טורקיז עמוק. בשעת בוקר זו הים היה רגוע, וגלים ליחכו את שולי הסלעים, מותירים עליהם חותם רטוב כהה. משהו בגוון של הים גרם לו להיראות מצד אחד מזמין, ומצד שני עמוק ומאיים.

לא מיהרתי, אחרי הכל יש לי את כל היום לפני. מאוחר יותר אחזור לסנטיאגו דה קומפוסטלה, כדי לסקר מחר את חגיגות יום סנטיאגו אֶל מַאיוֹר. זו בסך הכל נסיעה של פחות משעה ברכבת. לאחר כמה דקות של אוויר צח ובריזה רטובה למרגלות המבנה, החלטתי שאולי אשוב לכאן לאחר שאסיים את הראיון, אבל כרגע העבודה קוראת לי.

פניתי אחורה והבטתי במגדלור. צילמתי תמונה, למרות שהעורכת שלי ודאי תשתמש באחת התמונות מויקיפדיה לצורך הכתבה. קשה להאמין שהמבנה הזה עומד במקומו כבר אלפיים שנה, כמעט ללא שינוי. המגדל הריבועי נישא לגובה 60 מטר, וללא ספק היה פאר ההנדסה הרומית כשהוקם.

הלכתי אל דלת חומה פשוטה בתוך בסיס המגדלור, עליה היה השלט "שומר המגדלור" ועוד מדבקה אדומה שהזהירה מהטרדה שלא לצורך. דפקתי פעמיים וחיכיתי.

הדלת נפרדה מהמשקוף, אבל לא התרחקה ממנו. בפתח הצר הופיעו פני אדם מבוגר, בעל רעמת שיער לבן שכיסתה גם את לחייו וסנטרו. "מי אתה לעזאזל?" הוא שאל בקול מחוספס, ובעיניו יקד זעם על העולם כולו.

"מר מוראלס? אני פדרו קסארס, עיתונאי מאל-מונדו. העורכת שלי דיברה איתך לגבי ראיון."

"זה היום?" הוא שאל באכזבה. הנהנתי וחיכיתי בזמן שהוא חכך בדעתו אם לטרוק את הדלת בפניי או לפתוח אותה לרווחה. לבסוף הוא נהם בתסכול ועזב את הדלת. הוא הלך והשאיר אותה חצי פתוחה, ואני דחפתי אותה בעדינות ונכנסתי. לאחר שסגרתי אותה מבפנים הלכתי בעקבותיו אל תוך חדר מגורים קטן, שהכיל מיטת יחיד, כורסה קטנה בה ישב מוראלס, כוננית עם טלוויזיה דלוקה ושקטה, וספריה. על המיטה שכבה כלבה גדולה, שהרימה את ראשה כשראתה אותי, וחשפה שיניים בנהמה מאיימת.

"שקט!" הוא ציווה, והכלבה הניחה את ראשה בחזרה, אבל לא התיקה את מבטה החשדני ממני. "זאת לוסיה, ובדיוק כמוני היא לא אוהבת אנשים זרים."

ניגשתי אל המיטה והגשתי ללוסיה את גב היד שלי כדי שתרחרח. לאחר כמה שניות של חשדנות, היא כבר התמסרה לליטופים שלי, והתיישבתי לידה על המיטה. כעת בחנתי את מוראלס לראשונה מכף רגל ועד ראש. נראה שכוחו במותניו למרות גילו המתקדם, אבל אי אפשר שלא לשים לב לקמטים העמוקים, שחרצו השנים בפניו.

"לברדור מעורב עם האסקי?" שאלתי תוך כדי ליטופים.

"יש לך עין טובה לכלבים," אמר מוראלס, ומבט התוכחה שלו קצת התפוגג. נראה כאילו זכיתי למחמאה רצינית.

"עבדתי פעם במקלט לכלבים בטולדו," אמרתי, ונזכרתי כמה אהבתי את העבודה ההיא.

"אני מניח שקראת כל מה שיש לקרוא על המגדלור," הוא הפטיר. 

"כן, אבל המגדלור פחות מעניין אותי. באתי לשמוע על מה שלא כתוב בשום מקום, למשל מה מחזיק בנאדם כאן בתור שומר המגדלור במשך 57 שנים."

מוראלס ישב והתבונן בטלוויזיה שניות ארוכות בלי לענות. המתנתי בסבלנות והבטתי בהבעת פניו משתנה לאט, מאותו זעם על החדירה לפרטיותו, דרך תהייה מה יענה, ועד הנסיון לנסח את דבריו בצורה הפשוטה ביותר.

"המקום הזה קטלני," הוא אמר לבסוף, "והמגדלור מציל חיים."

"זה ברור," הסכמתי, "ראיתי את הים בדרך הנה, והוא בהחלט נראה מסוכן, אפילו כשהוא רגוע."

"זה לא הים שהורג, אלה הסלעים. יש כאן ערפל כבד כל שני וחמישי, וספינות מוצאות את עצמן תקועות על שרטונים או מרוסקות על הסלעים," הוא אמר, ואז הסתובב אלי. "אתה יודע כמה ספינות נטרפו פה? לאורך השנים שלי כאן עשיתי מחקר היסטורי. הלכתי אחורה עד המאה השבע-עשרה וחיפשתי כל אזכור של ספינות שסיימו את דרכן באזור הזה. לא סתם הוא נקרא 'חוף המוות'. תשע-מאות וארבע-עשרה ספינות. תשע-מאות וארבע-עשרה! למרות המגדלור! ותהיה בטוח שעל כל ספינה שנטרפה מתו לפחות כמה אנשים, אם לא עשרות או מאות. אנחנו מדברים על אלפי הרוגים. ואם לא היה מגדלור, זה היה יכול להגיע למיליונים."

"תוכל לספר לי על אירועים מעניינים שקרו לך פה במהלך השנים?"

הוא לקח לעצמו כמה שניות כדי לחשוב.

"בשנת 91' עשו פה עבודות תחזוקה במשך כמה חודשים, וזה הפך את העבודה כאן כמעט בלתי-אפשרית. פועלים בכל פינה, לכלוך, רעש... עדיף כבר עם התיירים, תאמין לי. העבודות הסתיימו לקראת חג המולד, וחשבתי שאפשר סופסוף לחזור לשגרה, אבל כמה ימים אחרי ראש השנה נסחפה מיכלית דלק והתרסקה על החוף, ממש כאן מתחתינו. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה, ולילה שלם עבדתי איתם כדי להוציא אנשים מהמים. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב הוקרה מהממשלה עם ציון לשבח על העבודה המצוינת שעשיתי.

"המיכלית נדלקה ובערה במשך שלושה ימים. אי אפשר היה לכבות את האש, והחליטו פשוט לתת לדלק לבעור. עמוד העשן השחיר את המגדלור לגמרי, ברמה כזו שאי אפשר היה לראות את האור שלנו אפילו ממרחק של מטר. המועצה נאלצה להקים שוב פיגומים ולנקות מהר-מהר את כל הפיח, כדי שהמגדלור יחזור לתפקד. אתה לא אמור לרשום משהו בשביל הכתבה שלך?"

"זה בסדר, יש לי זכרון מצוין," אמרתי, וקיוויתי שמכשיר ההקלטה שבתיק קולט כל מילה.

ישבתי איתו עוד שעה ארוכה ושמעתי אנקדוטות על ספינות שהתרסקו, על בניית מרכז המבקרים שמתחת למגדלור, ועל ה"ילדים" שבאים לעבוד שם לשנה-שנתיים לפני שהם מוצאים קריירה אמיתית. בשלב מסוים הוא קם ולבש את המעיל הצהוב שלו, שהיה תלוי ליד הדלת.

"אתה בא?" הוא שאל, ואני הנהנתי מבלי לדעת לאן. לוסיה נשארה מאחור, ואנחנו הלכנו במסדרון צר, שהוביל אל גרם מדרגות אבן. התחלנו לטפס את 240 המדרגות עד לראש המגדלור, כשבדרך מוראלס צועק על מבקרים מפוחדים לזוז הצידה. בראותם את הדמות הזועפת במעיל הצהוב עם רעמת השיער שועטת אליהם, הם מיהרו לסור מדרכנו.

עלינו ועלינו, ולפתע בלי התרעה מוקדמת נגמרו המדרגות ויצאנו אל מרפסת התצפית, שמקיפה חצי מראש המגדלור. הנוף היה עוצר נשימה, אבל מוראלס לא עצר. בקצה השני של המרפסת היה עוד גרם מדרגות אחרון מאחורי שער ברזל, ועלינו בו כדי להגיע לחדר התאורה. מוראלס הראה לי בחטף את הרכיבים המכניים והחשמליים שמפעילים את אורו של המגדלור, ואני קיוויתי שייתן הסברים מקיפים יותר למי שיחליף אותו בתפקיד בבוא היום.

"אז זה מה שהשאיר אותך כאן כל השנים? התפקיד? החובה?"

"כן. אבל גם..." הוא הביט החוצה דרך החלונות הגדולים אל המרחב הכחול. "אתה רואה את התמונה על הקיר שם?"

הסתכלתי מסביבי וראיתי תמונה קטנה בשחור-לבן שנחה בתוך מסגרת פשוטה ומאובקת. הלכתי והסתכלתי בה מקרוב. נראתה בה אישה צעירה ונאה, לבושה בשמלה מיושנת, יושבת על כסא במסעדה ריקה ומחייכת אל המצלמה. על השולחן מולה ניצבה כוס משקה חצי-מלאה וצלחת ריקה.

"הבת שלך?" שאלתי והבטתי בו. הוא המשיך להביט החוצה, כשידיו נתונות בכיסי המעיל.

"אשתי," הוא אמר בעצב, ועצר לכמה רגעים. הזכרונות דקרו אותו, אבל הוא בכל זאת החליט לשתף אותי. "מריה ואני גדלנו ביחד בשכונת סן-ויצ'נזו, כמה בתים אחד מהשניה, הרבה לפני שהכביש המהיר עבר שם. תמיד אהבתי אותה, ומאיזושהי סיבה שלעולם לא אבין, גם היא אהבה אותי. התחתנו ברגע שיכולנו, בגיל שמונה-עשרה, ועברנו לדירה קטנטונת בלב העיר. עבדנו איפה שיכולנו וחסכנו פֶּסֶטָה פה ופסטה שם כדי שנוכל להקים משפחה ולקיים אותה. היינו מאושרים.

"אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילנו. תוך כמה שנים מריה חלתה, ולא היה לנו כסף לטיפולים יקרים. לא שזה היה משנה, אנחנו מדברים על תחילת שנות השישים, והרפואה הטובה ביותר של אותם הימים נראית כמו רפואת אליל בימינו. עד שהרופאים הבינו שמדובר בסרטן, כבר היה מאוחר מדי. מריה מתה בגיל עשרים-ושלוש, והותירה אותי אלמן צעיר עם לב שבור."

חשבתי שהוא יפסיק, אולי יזיל דמעה, אבל כנראה שבששת העשורים שעברו כבר נגמרו לו הדמעות. הוא המשיך בדיבור איטי ומדוד.

"היא ביקשה שאפזר את האפר שלה כאן, במקום שהיא כל-כך אהבה. היינו באים הנה בסופי שבוע, יושבים על הספסלים, מביטים באופק הכחול, אוכלים כריך ומדברים על העתיד. באתי הנה עם כמה ידידים ובני משפחה, וביחד מילאנו את הבקשה האחרונה שלה. האפר שלה הסתחרר ברוח והתפזר לכל הכיוונים כמו עשן שמתפוגג.

"בחודשים שאחרי, המשכתי לבוא לכאן כל יום ראשון. הבאתי פרחים, דיברתי אליה, בכיתי. חשבתי שעם הזמן אני אתחיל להחלים מהמכה האיומה שהנחיתו עלי החיים, אבל החור במרכז הנשמה שלי סירב להירפא.

"ואז ראיתי מודעת דרושים. שומר המגדלור הקודם פרש מהתפקיד, והמועצה חיפשה מחליף. לא יודע למה עניתי למודעה, הרי לא ידעתי כלום על העבודה הזאת, אבל איכשהו התקבלתי. עברתי הנה, התחלתי לתחזק את המגדלור, והרגשתי שמריה נמצאת כאן, מסביב, באוויר, באוקיינוס, באבנים של המגדלור. ידעתי שאני לא יכול לעזוב את המקום הזה יותר. זה היה בשנת 1964."

הוא המשיך ובהה בנוף, ואז ברגע אחד ניער את ראשו וחזר להווה. הוא הפנה אלי את פניו, והמבט הזועף חזר לעיניו.

"טוב, יש לי כאן עבודה לעשות. אתה יודע את הדרך החוצה," אמר ושלף ארגז כלים מארונית קטנה. זו היתה דרכו לרמוז לי בעדינות שהראיון הסתיים, ושאעזוב אותו במנוחה. לחצתי את ידו והודיתי לו על הזמן שהקדיש לי.

בדרך למטה עצרתי במרפסת והשקפתי. האופק, שמגובה הקרקע נראה רחוק, נדמה מכאן ממש בלתי-מושג, וצבע הים נראה אפילו כהה ומסוכן יותר. הגלים באו על הסלעים כמו חבורת בריונים, אשר שורקים מנגינה עליזה כשהם באים אל קורבנם התמים עם ידיים מאחורי הגב, ועושים מאמץ לתת לו חיוך מרגיע מאוזן לאוזן.

וגם עם תחושת אי-הנוחות הזו, חלחלה בי תחושה מנחמת. באדווה שעל הגלים נמצאת גם דרישת שלום שמוסרת מריה.

הקידמה הארורה

ראמנדיפ הביט בחלקי המכונה המקוללת וירק הצידה בחימה. לו היה אומר לו סוכן המכירות רוברטסון שהמכונה כל כך גדולה ומגושמת, לעולם לא היה רוכש אותה. ועכשיו יצטרך לשכור פועלים, לשבור את הקיר, להרחיב את הדלת, וכל זאת רק כדי שהמכונה הארורה תוכל להיכנס למפעל.

אנשי ההובלה, שנשאו את חלקי המכונה על גבם מהנמל בשמש הקופחת, הביטו בו בסבלנות, מחכים שיחליט איפה הוא רוצה שישימו את הלוחות והתיבות. ראמנדיפ פלט עוד מספר קללות והורה להם להניח הכל לצד הבניין, בסמטה. הם היו מושכים בכתפיהם אם היו יכולים, ועשו כרצונו בשוויון נפש.

הוא עשה חשבון זריז בראשו. עד שיגיע המהנדס כדי להרכיב את המכונה ייקח עוד שבוע לפחות, ועד אז כדאי שיסיים את השיפוץ הכפוי. לא חסרים פועלי בניין מיומנים ברחבי בומביי, אבל עדיף שישכור אותם עוד היום. הוא יצטרך לשלם להם ברוחב יד ולהאיץ בהם שיסיימו בזמן. 

בינתיים הפועלות בפנים ממשיכות לטוות בשיטה העתיקה כמנהג יום ביומו, כך שהמפעל לא מושבת. לפחות זה. העיסוק במכונה יפגע במהלך העבודה, זה ברור, וכדאי מאוד שהיא תפעל כשורה ותקיים את הבטחותיו מרחיקות הלכת של רוברטסון. מה תעשינה הפועלות אחרי שהמכונה תתחיל לעבוד במקומן? ובכן, יש בתי טוויה אחרים בעיר, והם ישמחו להעסיק פועלות מנוסות. הוא יכול אפילו להיות נדיב ולשלם לכל אחת מטבע כסף, אבל מבט נוסף בחלקי המכונה ובדלת הצרה הבהיר לו שהוא יצטרך כל רופי. אם האלים יכעסו וישביתו את המתקן המקולל, הוא לא רוצה למצוא את עצמו ללא פועלות וללא כסף.

השמש החלה לנטות לכיוון הים, ובעוד מספר שעות יוקל במקצת החום הנורא. ראמנדיפ נופף על עצמו במניפה והחליט ללכת לביתו. לצורך גיוס הפועלים יצטרך את עזרת בנו הבכור קִיאָן. הם ילכו ביחד לככר המרכזית בשכונת הצריפים ויצעקו שהם זקוקים לפועלים, ותוך כמה דקות ימצאו כמה גברים מקאסטת השוּדרָה שיסכימו לבוא למפעל מחר בבוקר ולעבוד בפרך יום שלם תמורת רופי או שניים. אותם כפריים, שהגיעו בהמוניהם לעיר הגדולה בחיפוש אחר פרנסה, יריבו על הזכות.

ארבעה ימים אחר כך כבר עמדה דלת עץ חדשה בפתחו הרחב של הבניין, ובתוכו נחו חלקי המכונה. הפועלות הצעירות הביטו בערימת הלוחות והתיבות בחשד כשנכנסו והתלחשו ביניהן בחשש, אבל הדבר לא הפריע יותר מדי למלאכת הטוויה. הן המשיכו וטוו את החוטים כפי שעשו אימותיהן במשך דורות, כל אחת ישובה על הרצפה החמה עם הנול הידני הקטן. בכל פעם שראה אחד המפקחים את הפועלות משוחחות ביניהן, הוא ניגש וגער בהן על בזבוז הזמן ואיים שיסטור להן אם ימשיכו לקשקש.

שבעה ימים עמדה הערימה כאבן שאין לה הופכין, והפכה לחלק מנוף המפעל. בבוקר היום השמיני הגיע בריטי חסון עם שפם רחב וכובע עגול, ובידו ארגז כלים. הוא לווה ע"י נער קטן-קומה וצנום, ושניהם ניגשו ישירות למשרדו של המנהל.

"שמי גיבונס," אמר באנגלית עם המבטא המוזר שיש לחלק מהאנגלים. "רוברטסון שלח אותי להרכיב את הנול החדש. אני יכול לעשות את זה לבד, אבל אם תעזרו לי זה ייקח הרבה פחות זמן." הנער צייץ את דבריו של הטכנאי בשפה המקומית.

מנהל העבודה תפס שני מפקחי מחלקות באקראי וציוות אותם לגיבונס. הם פתחו את התיבות והוציאו כל מיני חלקים קטנים. האנגלי הסביר לעוזריו, דרך המתורגמן ובתנועות ידיים, כיצד להעמיד את הלוחות, והחל להרכיב את המכונה. מלאכת ההרכבה לקחה יומיים שלמים, בעיקר בגלל שהאנגלי התעקש שהוא והמתורגמן שלו צריכים לסור לבית המרזח שליד הנמל, כדי לאכול שם ארוחת צהריים ממושכת. בסוף היום השני המכונה עמדה מוכנה ודוממת וחיכתה ליום המחרת.

בבוקר הגיעו שוב הטכנאי והנער. גיבונס בדק את המכונה מכל צדדיה, הזיז חלקים פה ושם, סובב גלגלי שיניים, וכשהכל היה לשביעות רצונו הוא הזמין את חברי ההנהלה לבוא וללמוד כיצד פועל הפלא ההנדסי. במפעל לא היה חשמל, כמובן, וגם לא מנוע קיטור, אבל בצד המכונה חובר גלגל עם ידית, וגיבונס הורה לאחד מעוזריו לעמוד ליד הגלגל. הוא לקח קצה חוט והעביר אותו בעדינות דרך חורים וחלקים שונים במכונה, ואז הדגים לעוזר כיצד לסובב את הגלגל עם כיוון השעון.

מפקח המחלקה לא אהב את ההורדה בדרגה, אבל ביצע את המטלה תחת עינו הפקוחה של בעל המפעל. הוא הפעיל את כל כוחו, אבל הגלגל חרק והסתובב לאט. גיבונס שלף מהארגז שלו משפך קטן ושימן שלושה מקומות בסבך הברגים והחלקים. דחיפה נוספת של הידית, והגלגל החל לנוע בחופשיות גדולה יותר, ובמהרה קל היה לסובב אותו מהר יותר.

תנועת הגלגל זרמה כמו מפל של מים דרך מספר גלגלי שיניים, אשר הניעו חלקים אחרים, העלו והורידו את המסגרות האנכיות, והניעו את הידיים המכניות, שטוו את החוט לכדי בד. כולם הביטו בתהליך בהשתאות ותדהמה. גיבונס המשיך והסביר במשך שעה ארוכה, עם הפסקות לתרגום, על תחזוקת הנול, על הדרך הבטוחה לנקות אותו, ועל המקרים המצריכים השבתה של הנול והזמנה של טכנאי כמוהו.

לאחר מספר נסיונות כושלים ועקומת למידה, הצליח צוות המפעל להפעיל את המכונה בהצלחה ולטוות יריעת בד גדולה מסליל חוט שלם. ראמנדיפ עמד והביט בעובדיו הגאים כשחצו את הסף מהעולם שהכיר, העולם של עבודת פרך ידנית, אל העולם החדש והמתועש של מכונות ואוטומציה. הוא ידע שאין מנוס מהפעלת המכונה, וזו הדרך היחידה להתחרות במפעלי הבד החדשים במזרח, ועדיין חשש להכעיס את האלים על ידי שינוי סדרי עולם.

ראמנדיפ ראה בארבעת העשורים של חייו שינויים רבים. בומביי השתנתה והתפתחה לבלי הכר. הוא זכר את ילדותו באותו בית עלוב בקצה העיר, שם רץ ושיחק בשדות, חיפש תמיד אוכל לבטנו הרעבה, והשתדל שלא להיות בהישג ידו של אביו, אשר הפליא את מכותיו בילדיו בכל הזדמנות. מעולם לא הלך לבית הספר, אך גַנֶש הטוב חנן אותו בסקרנות, והוא למד מה שהיה צריך מכאן ומשם. גם לאקשמי האירה לו פנים, אולי בגלל היותו בן למשפחה ואישיאנית. המזל שיחק לו בכל החלטה עסקית, עד שהביא אותו למעמדו המכובד כבעל מפעל בדים, המפרנס עשרות משפחות. והיום יש לו את נאנדרה, שילדה לו עשרה ילדים, ובחסדו של ברהמא שישה מהם שרדו. יש לו את חייו הטובים, את ביתו הנוח והקהילה הנהדרת סביבו.

הקהילה... אף אחד מאנשי הקהילה לא אוהב את המכונה החדשה. הוא כבר הספיק לשמוע בשבוע האחרון דיבורים על כך שהמכונה החדשה היא עלבון לדרך החיים המסורתית, שהיא תהרוס את השכונה, ושבעקבותיה יגיעו מנועים גדולים שישחירו את השמיים, ואולי אפילו אותן רכבות ארורות, עליהן דיברו הבריטים בגאווה.

המכונה עשתה בשעה אחת את עבודתן של ארבע נשים ביום שלם, וכל מה שהצריכה הוא גבר אחד שיכין את החוט ויסובב את הגלגל. כעבור חודש, לאחר שראמנדיפ השתכנע שהמכונה פועלת היטב, מגדילה את התפוקה וחוסכת לו זמן, הוא הגיע למשרדו של רוברטסון בשטח החדש של הנמל.

"מיסטר ראמנדיפ, ברוך הבא," אמר סוכן המכירות בחיוך רחב. ראמנדיפ התיישב באחד הכסאות, ומיד הוגשה לו ולבריטי כוס תה מהבילה ע"י נער גלוח-שיער, שנעלם באותה מהירות שהופיע. "מה שלומך? אני מקווה שהנול שקיבלת עובד כשורה."

ראמנדיפ לגם מהתה בזמן ששמע מהמתורגמן בפינה את דבריו של הבריטי. הוא הביט בתסרוקתו המשונה של רוברטסון, בשפמו הדקיק והמטופח, בפניו האדמדמים והמיוזעים, בחליפתו הלא-נוחה בעליל. הוא חש בוז לאירופאי הזה, שנראה כמו דג מחוץ למים, שהגיע לתת-היבשת על מנת לנצל את משאביה ולשעבד את האוכלוסיה המקומית, שמתחבא כאן בנמל מאחורי כידונים ורובים, ובמקביל חש בושה על כך שהוא נזקק לו ועושה עם אדם כזה עסקים.

רוברטסון שמח לקבל הזמנה לעוד 3 נולים. המכתב לחברת האם בבריטניה יצטרך להקיף את אפריקה, וכך גם המכונות החדשות, והוא הביע תקווה שהן תגענה למפעל בתוך ארבעה חודשים, לכל היותר שישה. ראמנדיפ הכריח את עצמו לחייך וללחוץ את ידו של הזר בחביבות בטרם עזב את המשרד.

בדרך חזרה למפעל עצר ראמנדיפ במקדש של לאקשמי, הביא מנחה מכובדת, הדליק קטורת, התפלל לאלת השגשוג בתודה על מזלו הטוב, וגם ביקש פרנסה לפועלות שייאלץ לפטר, לכשיגיעו המכונות החדשות. לראשונה הוא שקל ברצינות גם את האפשרות להתקין מנוע קיטור שיניע את המכונות, במחילה מהאלים.

מתחת לגשר

מה שאני אוהב בשדרות וושינגטון זה את האורך. בנאדם יכול לנסוע ולנסוע בקו ישר, לבד עם המחשבות, במשך שעות. שני נתיבים לכל כיוון, עשרים ושבעה מייל של אספלט שחוצים את העיר מהקצה המזרחי שלה ועד חוף וניס. בסופי שבוע אני בדרך כלל עולה על ההגה ונוסע שעות, פשוט פותח חלון ומסתכל על החיים בצידי השדרה. מתחיל מהשכונה שלי, קרוב לפארק מקארתור, ונוסע לאט בנתיב הימני עד הים, יושב קצת על הטיילת, ואז חוזר לאוטו ונוסע בכיוון השני עד גבעות הסיינדה, וחוזר חלילה. אתם בטח תשאלו "אנתוני, זה לא משעמם?" והתשובה היא לא. כלומר כן, קצת, אבל זה עדיף מלשבת בבית ולהסתכל על הקירות, במיוחד כשהקירות בבית שותקים ורק ממחישים לי עד כמה אני לבד.

אני גר שם, בדירה הזו, עוד מלפני הגמילה. אחרי שהלל מת ממנת יתר, לקח לי זמן אבל בסוף חטפתי את הכאפה של החיים. הבנתי שהסמים האלה לקחו ממני כמעט הכל: החבר'ה בלהקה כמעט זרקו אותי, החברה שלי עזבה אותי, איבדתי שליטה על החיים שלי. נשבעתי להלל, כשבאתי סופסוף לראות את הקבר שלו, שאני עם הסמים גמרתי. למחרת נרשמתי למכון גמילה, וזו כנראה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים הדפוקים האלה. זה היה לפני עשרה חודשים ושנים-עשר יום.

אבל אחרי הגמילה מתחיל החלק הקשה באמת. הסימפטומים של הגמילה זה לא כיף, תאמינו לי. כאבי ראש, חולשה, רעד בשרירים, ראייה מעורפלת; בחודש הראשון הייתי חצי מהזמן במיטה. הייתי שוכב שם בלי כח לקום, מתאבל על חלק שלם בחיים שלי שזרקתי לפח, מקשיב לקולות של העיר מבחוץ, ומתנחם בעובדה שיש עוד אנשים, והקולות האלה נשמעו לי כאילו העיר שרה לי שירים בשביל להרגיע אותי.

מצד שני האנשים שם בחוץ הם לא באמת חלק מהחיים שלי. עשרה מיליון אנשים באחד המטרופולינים הכי גדולים בעולם, ועדיין אני לבד. קשה לי ליצור קשר עם אנשים מחוץ ללהקה, במיוחד אני מנסה להתרחק מהמכורים שהסתובבתי איתם, ועם החבר'ה בלהקה אני לא מרגיש ממש נוח, כי הם עדיין עושים סמים פה ושם. מצד שני, העיר תמיד היתה שם ותמיד תהיה. האספלט, הבניינים, האוויר, החוף – כל אלה הם קבועים, ואני אוהב אותם. אני אוהב כל שלט וכל רמזור. העיר יודעת מי אני, ואני לא צריך להתבייש בשום דבר. היא מעריכה אותי על כל יום שאני נשאר נקי.

עד כמה שאני אוהב את העיר, יש מקומות שאני לא מתקרב אליהם יותר. למשל קומפטון או וואטס, מקומות לא נעימים, שהייתי מגיע אליהם בשביל לקנות הרואין או אסיד. אני זוכר פעם אחת, לפני בערך שנה, כשהייתי בקריז נוראי, והגעתי לתחנת סמים מתחת לגשר של אוטוסטרדה 10. זה היה שטח של אחת הכנופיות היותר אלימות, ושיקרתי לבחור שם שאני מכיר את אחותו, ואנחנו הולכים להתחתן, ודיברתי כל מיני שטויות. בהתחלה הוא והחברים שלו צחקו ממני, כנראה שעשעתי אותם, אבל בסוף הבדיחה כבר לא הצחיקה. הוא ראה שאני מתחיל עם הרעידות, ומכר לי חמישה גרם במלא כסף, הרבה מעבר למחיר הרגיל, ואני כמעט נישקתי לו את הרגליים. היתה עלי ערכה ורציתי להזריק על המקום, אבל אז שמענו סירנה, ואני רצתי בפאניקה כל הדרך הביתה, מחפש את השוטרים מעבר לכתף. בסוף מצאתי איזו סמטה מלוכלכת בדרך וישבתי שם מאחורי פח אשפה גדול בשביל לקבל את המנה שכל כך הייתי צריך. איזה אידיוט הייתי. אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים, כמו ביום ההוא.

אז אני יוצא בסופי שבוע לנסוע, לנשום את העיר. אני מרגיש שככה אני מתקשר עם העיר, מחזיר לה את האהבה שהיא נותנת לי, מרגיש את נשיקות הרוח שלה. בסוף השבוע שעבר עליתי לגבעות מסביב לעיר, לשלט של הוליווד ולמצפה גריפית, ופשוט הסתכלתי על העיר מלמעלה. ישבתי שם לבד על הספסל, בין מאות אנשים אחרים, והזלתי דמעה כשהרגשתי את הבדידות חונקת אותי, ואז משום מקום הרגשתי טפטוף קל, והרגשתי שהעיר בודדה כמוני, והיא בוכה אתי. היא כמו מלאך ששומר עלי, אבל היא לא בדיוק מלאך... איך אני אסביר את זה? היא לא שופטת אותי, היא מקבלת אותי כמו שאני, וביחד אנחנו יכולים לנחם אחד את השניה.

אני יודע שיום אחד הלהקה שלנו תצליח בגדול, ונהיה סופרסטארים מטורפים, וכל הקטע הקשה הזה בחיים יהיה זכרון מטופש, אבל ככה זה בני אדם... אנחנו נתקעים ברגעים מסוימים וקשה לנו להשתחרר מהם. אני יודע שאני אזכר באותו ספסל שוב ושוב, וארגיש את הבדידות הזו כל פעם מחדש, גם אחרי שנים. בדיוק כמו שאני מרגיש את המועקה והפחד כשאני נזכר באותו יום מתחת לגשר.