ילד טוב

גברת עפרוני חיכתה במשרד האפרורי. היא הביטה בתמונה שבידה ובכתה. דמעותיה ניגרו על לחייה לפעמים אחת-אחת ולפעמים בקילוח, אבל לא חדלו אף לרגע. היא קינחה את אפה וניגבה את עיניה בממחטה אחר ממחטה מהקופסה שעל השולחן. עולמה התהפך ביומיים האחרונים, ושני לילות ללא שינה הפכו את עצביה למרוטים. לרגע היא הביטה בהשתקפות שלה במראה שעל הקיר, ולא זיהתה את עצמה.

מישהו נכנס למשרד, עקף אותה והתיישב מן העבר השני של השולחן. הכרס הפריעה לו לשבת בנוחות בכיסא. קרחתו היתה שחומה כמו פניו, כנראה בגלל שעות רבות בשמש. הוא חיפש משהו באחת המגירות, ואז בשניה, ואז בשלישית, ולבסוף פנה אליה.

"כן, גברת... עפרוני. אני רונן קרני, אני פה מהבילוש. מה אני יכול לעזור לך?"

היא נשמה עמוק והכריחה את עצמה להירגע, כדי שתוכל לדבר איתו. היא הסיטה את השיער המוזנח מפניה והזדקפה מעט.

"הבן שלנו, דודו עפרוני, הוא בן 17, הוא יצא מהבית לפני יומיים, ביום שני בצהריים, ומאז אנחנו לא יודעים איפה הוא ומה קרה לו. יש לי תמונה שלו," היא הראתה לו. הוא לקח את התמונה ובחן אותה. סריקה של התמונה כבר היתה בתיק שנפתח. הוא הניח את התמונה ורשם כמה דברים בפנקס שמולו.

"את זוכרת מה הוא לבש?"

"טי-שירט כחול-כהה עם איזה ציור מקושקש, ג'ינס בהיר, ונעלי ספורט לבנות. הוא בערך מטר שבעים וחמש, רזה, יש לו שיער שחור קצר. אה, הוא יצא עם משקפי שמש."

הבלש התאמץ לרשום כל פרט מידע שהאם המודאגת מסרה לו. "הוא אמר לאן הוא הולך?"

"הוא יצא לקנות גלידה בפיצוציה בפינה, אבל הוא לא הגיע לשם. שאלנו את המוכר אם הוא ראה אותו, והוא לא זכר מישהו כזה נכנס. אחר כך הוא אפילו בדק בצילומים מהמצלמת אבטחה, וגם שם לא רואים את דודו. התקשרנו לכל החברים שלו, לכל מי שאולי שמע ממנו, אבל אין כלום. בעלי נוסע עכשיו באזור איפה שאנחנו גרים וצועק מהחלון, אולי דודו ישמע אותו. אתה חייב לעזור לנו!"

"מה עם הטלפון שלו?"

"הוא השאיר אותו בבית, הרי הוא יצא רק לכמה דקות."

הבלש נשען קדימה ושילב את אצבעותיו על השולחן. הוא הביט בעיניה של האם מלאת החרדה ופלט אנחת צער.

"תראי, נעדרים זה עניין מסובך. לא תמיד מוצאים את הבנאדם. יש מקרים שבנאדם לא רוצה שימצאו אותו. יש בעיות בבית, משהו שאני צריך לדעת?"

"מה פתאום, הכל בסדר עם דודו, הוא ילד טוב, הוא לא מסתובב עם עבריינים או משהו כזה. גם אין לו זמן לעשות שטויות, הוא לומד עכשיו לבגרויות. אני כל כך מודאגת, איפה הוא יכול להיות? מישהו עשה לו משהו? מישהו פגע בילד שלי?" גברת עפרוני חזרה לייבב ולקחה עוד ממחטה.

הוא קם ממקומו, מילא כוס חד פעמית במים מהמתקן שבמסדרון והניח מול האישה הבוכה. הוא התיישב בחזרה במקומו והביט במה שרשם בפנקס. הבלש גירד את קרחתו בתסכול. במקרים כאלה נדיר שיש סוף טוב. לפעמים מוצאים את הבחור, שסתם רצה להתאוורר קצת, לפעמים מוצאים גופה, לפעמים לא מוצאים שום דבר וההורים נשארים במשך שנים עם שאלות לא פתורות.

"ננסה למצוא אותו," הוא אמר בטון שקט, כמעט מתנצל מראש, "נערוך סריקות ונודיע בכלי התקשורת. נקווה לטוב."

היא שתתה מעט מהמים והביטה בו בעיניים מתחננות. הוא הסיט את מבטו, כדי להימנע מעיניה, והושיט לה בחזרה את התמונה. היא אספה את עצמה וקמה ללכת, והוא נפרד ממנה בהינד ראש.

קרני ניגש למשרד השכן. "אסולין, מה קורה?" הוא שאל את הבלש הצעיר שעמד ליד לוח השעם.

"אה, קרני. מה המצב." הפטיר הצעיר.

"תגיד, הנסיון שוד שהיה אתמול בלוד, כמה גופות היו שם?"

אסולין ניתק את מבטו מהמודעה על הלוח והביט בעמיתו המבוגר. "שתיים. המאבטח ואחד השודדים. למה?"

"תראה לי צילום של השודד שמת, אני רוצה לבדוק משהו."

אסולין, שאת ראשו עיטר שיער מטופח עם שפם וזקן תואמים, ניגש למחשב. כעבור דקה או שתיים הוא הזמין את הבלש המבוגר להסתכל. קרני לקח את המשקפיים מהצווארון, הרכיב אותם והביט בתמונה. הגופה נחה על האספלט בתנוחה מוזרה, כשבטנה מטה וראשה מוטה לכיוון המצלמה. השודד עטה כובע גרב, לבש טי-שירט בצבע כחול-כהה וג'ינס בהיר.

"יש עוד תמונות מהזירה?"

אסולין לחץ על כפתור, וגלריה של תמונות קטנות מילאה את המסך. קרני עבר עליהן ואז הצביע על אחת מהן. קליק נוסף, ובתמונה זו ניתן היה לראות בבירור את הנעליים השחורות שנעל השודד.

"יש זיהוי שלו?" הוא שאל בחשש.

"כן, זה אחד מהחיילים של משפחת ג'רושי, היה לו תיק רציני. למה, זה קשור למשהו שלך?"

"לא, לא, רק בדקתי. תודה, אסולין."

קרני נאנח לרוווחה. הוא קיווה שלא יצטרך למסור בשורות קשות לאישה הנחמדה שישבה אצלו עכשיו. מצד שני, אולי בשורות קשות עדיפות על שום דבר.

ארוחה משפחתית

הם נחתו מהשמיים בקופסה גדולה באמצע הלילה, עם המון רעש, חום ואורות בהירים. אחרי כמה זמן, כשהכל נראה רגוע, התקרבתי קצת כדי לחוש מי ומה, אבל לא קלטתי שום דבר חוץ ממתכות, ולא הייתי עד כדי כך רעב. התרחקתי למרחק בטוח וחיכיתי לראות מה יקרה.

שני היצורים המוזרים, שלכל אחד מהם רק שתי רגליים ועוד גוש מוזר מעל הגוף (אולי הם בדיוק התפצלו?), יצאו מהקופסה שלהם בבוקר, כשהם עטופים באיזושהי מעטפת סינתטית. הם החזיקו בידיהם הארוכות דברים מתכתיים שצפצפו והאירו. החייזרים השמיעו צלילים, כל אחד בתורו, ואני הנחתי שזו צורת תקשורת ביניהם.

אחד מהם התקרב לכיוון שלי עם משהו בידו, ואני נדרכתי בחשש. ממרחק כזה ראיתי בבירור שעל הגוש שמעל הגוף יש לו סוג של פרווה, והגוש הזה מסתובב לצדדים מדי פעם. הפניתי אליו ארבעה מחושים, כשהחמישי עוקב בדאגה אחרי שותפו. נעמדתי על כל ארבע הרגליים שלי ומתחתי את שתי הידיים הקצרות גבוה ככל האפשר, כדי לעשות את עצמי גבוה יותר, כדי שייזהר ממני, אבל הוא לא קלט את המסר. הוא המשיך להתקרב אלי, עם שתי הרגליים הארוכות שלו ונעמד ממש מולי. 

החייזר השמיע כמה צלילים חזקים לכיוון השותף שלו, והשותף - שהיה אפילו יותר גבוה מזה שלידי! - החל להתקרב גם הוא. החייזר הראשון קירב אלי את היד עם אותו משהו מתכתי. בשלב זה ממש נלחצתי, והאינסטינקט שלי היה לתקוף, אז ריססתי חומצה לכיוון החייזר. הוא החל להשמיע צלילים חזקים מאוד והתכופף לכיוון הרגל שנפגעה מהחומצה, ואז ריססתי עוד חומצה על הגוש שמעל הגוף. הוא כנראה יצור מאוד רגיש, כי מכמות כזו קטנה של חומצה תוך כמה שניות הוא נשכב ומת, או לפחות הפסיק לזוז.

החייזר השני השמיע צלילים חזקים ומיהר לחזור לתוך הקופסה. המחושים שלי לא חשו אותו יותר בשום כיוון. התקרבתי לחייזר הראשון ובעטתי בו קלות, כדי לוודא שהוא לא עושה את עצמו. התיישבתי על אחת הרגליים שלו והתחלתי לעכל אותה. הטעם היה מוזר, קשה לי לתאר אותו, מעין שילוב של ציפור קרנגדרף עם לטאת משקטבפחץ, אבל מרוכז יותר. אני לא יודע כמה זה בריא לי, אבל לא מסרבים לארוחה כזו.

לאורך היום לא חשתי שום סימן מהחייזר הגבוה, כנראה שהוא נבהל ממני. טוב מאוד. סחבתי את יתר הגופה אל פתח המחילה שלי, ושם עיכלתי את שתי הרגליים הארוכות של הגופה, כשאני מדי פעם עוצר לפלוט את שאריות המעטפת. בשלב זה כבר הייתי מלא, והרגשתי שאני עומד להתפקע. הלכתי הצידה וחיכיתי לפיצול. כמו בפעמים הקודמות, הסדק הופיע באמצע הגוף שלי וחצה אותי לשניים תוך כמה שניות. אני שונא את זה, זה ממש כואב.

אחי עמד לידי ולשנינו היה קר מאוד. כל אחד נותר עם שתי רגליים ויד, אבל אני נשארתי עם שלושה מחושים, ואחי נאלץ להסתדר עם השניים הנותרים. לא נורא, יש לנו מספיק אוכל כדי לגדל עוד רגליים, ידיים ומחושים.

במשך היום עיכלנו את הגופה, ולמחרת כל אחד מאיתנו התפצל שוב. בינתיים החייזר הגבוה עזב עם הקופסה שלו, שוב עם הרבה רעש ואורות. חבל, עם גופה נוספת היינו יכולים ממש לשגשג כאן.

שלושה מיליארד סעיפי אישום

אסיר 2297941 ישב בתא הקטנטן, לבוש סרבל כתום סטנדרטי, והביט בקיר במבט מהורהר. הוא הרים אצבע ורשם משהו באוויר, אבל לא התיק את מבטו מהנקודה בקיר בה בהה. לפתע נשמע צופר אלקטרוני חזק, ודלת התא נפתחה, כאילו מעצמה. מעברה השני עמד השומר ג'רלד קונץ, שנתן את מיטב שנותיו למחלקת הכליאה של משרד המשפטים.

"ווילר, יש לך אורחת," אמר השומר. לאחר רגע, בו נראה שהאסיר לא מגיב, הוא דפק בחוזקה על דלת התא ונבח "ווילר!"

האסיר נבהל וחוט המחשבה שלו נקטע באחת. הוא הפנה סופסוף את ראשו וראה את השומר. מוחו קלט את מה שאוזניו העבירו לו לפני כמה רגעים והוא קם ועמד מול השומר, שסימן לו לבוא אחריו. השניים הלכו במסדרון הצר, ירדו במדרגות והגיעו לחדר קטנטן, שהכיל בקושי שולחן ושני כסאות, ועדיין היו גדול פי שתיים מהתא. באחד מצידי השולחן ישבה אישה גבוהה, מטופחת, חנוטה בחליפת עסקים, וחקרה ערימת דפים בידה. האסיר התיישב בצידו השני של השולחן ומזג לכוסו מים מן הכד שעל השולחן. השומר יצא וסגר את הדלת.

"דוקטור פרד ווילר? נעים מאוד, שמי דוקטור ג'ורג'יה קנט. אני פסיכולוגית משפטית, ובית המשפט ביקש ממני לאמוד את מצבך הנפשי. תפקידי לקבוע אם אתה כשיר לעמוד למשפט. ברשותך, אני אקליט את המפגש בינינו."

כשהאסיר לא הראה התנגדות, היא הוציאה מכיסה רשמקול מנהלים, הניחה אותו על השולחן והפעילה את ההקלטה. "זוהי הקלטה של שיחה ביני, דוקטור ג'ורג'יה קנט, לבין אסיר 2297941, דוקטור פרדריק ווילר, לצורך בדיקת כשירות למשפט. היום הוא יום חמישי, עשרים במאי 2027, השעה כרגע 9:12 בבוקר, ואנחנו נמצאים בחדר ראיונות באגף A של כלא ג'ונסטון בצפון קרוליינה."

ווילר ישב בכסאו והביט בה בסקרנות משועשעת. היא נשמה עמוק, שילבה את אצבעות ידיה והביטה בעיניו.

"דוקטור ווילר, תוכל לומר לי מדוע אתה כאן?"

"ובכן, דוקטור קנט, כפי שאמרת, בית המשפט מרגיש צורך לוודא שאני כשיר פסיכולוגית לעזור בהגנה על עצמי."

"כן, ודאי, אבל השאלה נועדה ל'כאן' הרחב יותר. תוכל לומר לי על מה אתה עומד למשפט?"

"המדינה מאשימה אותי בשלושה מיליארד סעיפים של נסיון לרצח, אם כי אני חש שאי אפשר להאשים אותי בנסיון לרצח אם אני לא מכיר את הקורבנות. עדיף לפרקליטות לתקן את סעיפי האישום לנסיון להריגה, או משהו כזה. אני אשאיר את הדקויות לעורכי הדין."

"בחקירה של הבולשת הודית בהאשמות חמורות מאוד. אני אשמח לשמוע מפיך את הסיפור כולו."

"סיפרתי אותו כבר כמה פעמים, והוא בטח כתוב אצלך איפשהו בכל הדפים האלה, אבל זה לא שיש לי משהו יותר חשוב לעשות כרגע, ושיחה עם אדם מלומד תמיד עדיפה על שעמום ובדידות. את ודאי יודעת איפה עבדתי ומה עשיתי?"

"כאמור, אשמח אם תספר הכל, מא' ועד ת'," אמרה הפסיכולוגית.

"אוקיי, אז נתחיל ממש בהתחלה. למדתי שני תארים בביולוגיה חישובית ותואר שלישי בביולוגיה מולקולרית. לקראת סיום הדוקטורט שלי יצר איתי קשר אדם בשם הארדי והציע לי להצטרף לארגון ממשלתי שמטרתו הגנה מפני נשקים ביולוגיים להשמדה המונית. באותו זמן שקלתי קריירה אקדמית, וההצעה היתה מאוד נדיבה. לצורך העניין עברתי משיקגו לראלי, פה בצפון קרוליינה.

"התחלתי לעבוד במעבדה מאובזרת ועשירה במשאבים, שנמצאת בלב מתחם מאובטח. לפי מה שנאמר לי, המעבדה נבנתה כך שתשרוד מתקפה גרעינית ישירה, כדי למנוע כל סיכוי שהנגיפים והחיידקים שמוחזקים בה ישתחררו בטעות לטבע.

"התפקיד שלי ושל הקולגות שלי היה לפתח נשקים ביולוגיים ואת התרופה להם. בהתחלה זה נראה לי מוזר, אבל ההגיון הוא שאם אנחנו לא נפתח את הנשקים האלה, האויבים שלנו יעשו את זה ואנחנו ניתפס עם המכנסיים למטה ביום שהם יחליטו לתקוף אותנו. ממה שהבנתי, מעבדות דומות פועלות ברוסיה וסין, והמטרה היא הרתעה רב-צדדית. עובדה שעד עכשיו זה עובד, ולא נאלצנו לחסל אף אוכלוסיה.

"עבדתי במעבדה משהו כמו אחת עשרה שנים, והגענו שם להישגים באמת יפים. זה סוג של משחק שחמט, כשאנחנו משחקים נגד עצמנו משני צידי הלוח, וזה מוציא מחוקרים כמוני את המיטב. חלק מהידע תרמנו לחוקרים אזרחיים, ואחד מהם אפילו מועמד לקבל על זה פרס נובל.

"לפני שנה בקיץ היה את גל החום המטורף בשיקגו, ואני בדיוק לקחתי חופש כדי לבקר את המשפחה שלי שם. זה היה פשוט גיהנום, ואני התחלתי לקלוט עד כמה משבר האקלים כבר הספיק לפגוע בנו. קראתי על זה יותר ויותר, והבנתי את מימדי האסון שמתקרב אלינו, ועד כמה הממשלות שלנו הולכות לעשות כלום ושום דבר ולמכור אותנו שוב לתאגידים הגדולים, וזה חירפן אותי.

"לפני חודשיים בערך החלטתי שצריך לעשות משהו דרסטי, ולי במקרה יש את האמצעים. גנבתי מהמעבדה דגימה של אחד הזנים היותר קטלניים שפיתחנו ושמתי אותה אצלי בבית בפריזר, עד שאחליט מה לעשות אתה."

דוקטור קנט עצרה אותו בהרמת יד. "דוקטור ווילר, אני רוצה להבהיר שזה לא טיפול פסיכולוגי, ואין לך כאן חיסיון של מטפל ומטופל, כך שכל דבר שתאמר בהקלטה יכול לשמש כראיה נגדך."

"דוקטור קנט, בשלב זה אין שום דבר שאומר או אעשה שיוכל לחסוך ממני את השהות בין כתלי הכלא לשארית חיי. הראיות נגדי הן מוצקות ומספקות לגזר דין של אלפי שנים. אני לא מפחד לומר את האמת."

"אם כך, אנא המשך."

"תודה. בתחילה חשבתי על רצח של אישיות מפתח, איזה מנכ"ל של תאגיד או פוליטיקאי חשוב, כדי לשלוח מסר חריף לממסד כולו. במחשבה שניה ויתרתי על התכנית הזו, כי נזכרתי בהתנקשויות ומקרים בהם איש מפתח נפטר ברגע מסוים. לכל אחד יש תחליף, והמנגנון תמיד ידאג להמשיך הלאה. לכן החלטתי שהבעיה מורכבת הרבה יותר, וגם הפתרון חייב להיות מורכב וכואב הרבה יותר.

"עיקר הבעיה הוא אי-הלימה בין כמות תרכובות הפחמן שבני האדם משחררים לאטמוספירה לבין הכמות שכדור הארץ מסוגל לבלוע בחזרה. מרגע שעברנו את נקודת האיזון, אנחנו מעמיסים עוד ועוד פחמן דו-חמצני ומתאן על האטמוספירה, ואפקט החממה הוא עובדה פיזיקלית פשוטה. ההתחממות גורמת למשבר אקלים, שפוגע בנו בחזרה.

"עכשיו, לדעתי אי אפשר להוריד את ממוצע פליטת הפחמן לכל אדם, כי אנשים לא מוכנים לרדת ברמת החיים, ואני יכול להבין אותם. מצד שני, יש שמונה מיליארד בני אדם בעולם, וזה לא הגיוני שרמת החיים תעלה בשביל כולם כל הזמן. במערכת גלובלית שבה גם כדור הארץ נמצא על כף המאזניים, אפשר לחשוב על כל הדבר הזה כמשחק סכום אפס. אם אנחנו ננצח, הפלנטה תפסיד.

"וזה הוביל אותי למסקנה שלדעתי היא בלתי נמנעת: חייבים לצמצם את כמות בני האדם על כדור הארץ כדי לאזן את המאזניים. הייתי שולח אותם למאדים או למערכת שמש אחרת אם הייתי יכול, אבל אי אפשר עדיין. עם כל הצער שבדבר, החלטתי שחלק מהאוכלוסיה צריך למות."

הוא לגם קצת מהכוס והניח אותה שוב על השולחן.

"עבדתי במרתף אצלי בבית על להפוך את הנגיף שגנבתי לכזה שנישא באוויר. בניתי שם מעבדה עם כל ציוד ההגנה הדרוש והשגתי כל מה שהייתי צריך. בסופו של דבר הצלחתי. הכוונה שלי היתה להגיע עם מבחנה של הוירוס הזה לנמל תעופה בינלאומי גדול ולפתוח אותה. הטבע כבר יעשה את כל היתר.

"כבר עשיתי את כל ההכנות, והתכוננתי לכל בעיה שתצוץ בדרך, אבל ארבעה ימים לפני היציאה לפעולה דפקו בדלת שלי סוכני FBI ועצרו אותי. הם כמובן מצאו את המעבדה שלי, והזהרתי אותם שיביאו צוות טיפול בחומרים מסוכנים."

דוקטור קנט הקשיבה בפנים חתומות. היא ידעה כמובן כל פרט ופרט בסיפור מראש, גם פרטים שהשמיט, גם פרטים שלא ידע שהרשויות מודעות להם. היא בחנה את פניו וחיפשה סימנים של רגשות, אבל לא מצאה דבר.

"דוקטור ווילר, האם אתה מבין את חומרת המעשה שמיוחס לך, המעשה שאתה מודה שניסית לבצע?"

"הערכות המומחים מדברות על פוטנציאל הרג של עד שלושה מיליארד בני אדם. אני הייתי שמח לארבעה מיליארד – חצי מהאוכלוסיה. זה היה נותן למחצית השניה הרבה יותר סיכוי לשרוד ולהצליח."

"האם אתה מאמין בקדושת החיים?"

"החיים הם מתנה נהדרת, אבל לא כל חיים ראויים למחיה. אדם שנאבק במחלה חשוכת מרפא ויודע שהיא תהרוג אותו לפעמים בוחר לסיים את הסבל מוקדם, וביותר ויותר מדינות המחוקק לא רואה בכך דבר פסול. מבחינתי, עזרה בהמתת חסד היא מצווה.

"אבל אני יודע למה את חותרת. המטרה שלי לא היתה לעזור לשלושה מיליארד איש בהמתת חסד, אלא נסיון לתת ליתר האנושות סיכוי טוב יותר לשרוד את העשורים הבאים. מהבחינה הזו מדובר פחות בשאלת קדושת החיים ויותר בשאלת טובת הכלל לעומת טובת המיעוט."

"כלומר מבחינתך כל אותם אנשים חפים מפשע שעמדת להרוג הם ממילא מתים מהלכים, ואין פסול בלהוציא לפועל את גזר דינם."

"אפשר לומר את זה כך, כן." פניו נותרו חלקים ונעימים, ללא חיוך, קמט או זעף.

"אם היית מגיע לשלב הביצוע של התכנית, סביר להניח שאתה היית בין הראשונים למות. זה הטריד אותך?"

"אף אדם שפוי לא רוצה למות, אלא אם חייו הם גיהנום כאמור. אני לא ששתי להקריב את חיי על מזבח הפעולה הקיצונית הזו, אבל זה המחיר, והתכוונתי לשלם אותו בחפץ לב."

"אתה מודה שהפעולה קיצונית."

"כמובן. מדובר בפעולה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית, פעולה שהדורות הבאים היו זוכרים כסוג של טיהור כואב אבל הכרחי."

"מנין לך שמתקפה כזו היתה מצליחה? אולי היא היתה מתגלה בשלב מוקדם ונבלמת?"

"תכננתי את הוירוס כך שתקופת הדגירה שלו היא 24 שעות, כלומר מרגע שאדם נדבק הוא מתחיל להדביק אחרים, אבל לא יפתח סימפטומים עד היום שאחרי. מכיוון שהנגיף תוכנן להיות סופר-מדבק, אמצעי המיגון הסטנדרטיים לא יספקו את ההגנה הדרושה לצוותים הרפואיים, והמגפה תתפשט כמו אש בשדה קוצים בכל נקודה בה היו נוחתים המטוסים הנגועים."

"אתה בטוח בעוצמתו של הנגיף? האם הוא באמת קטלני עד כדי כך?"

"די בטוח. למעשה, הכי בטוח שאפשר בלי ניסויים קליניים מסודרים, ולא נראה לי שזה יקרה בעתיד הקרוב."

"אני מבינה. דוקטור ווילר, ברור לך שאם היית מוציא לפועל את ההשמדה ההמונית הזו, ההיסטוריה היתה זוכרת אותך כגדול הרוצחים? היית מגמד את היטלר, סטאלין ומאו ביחד בתור האדם האחראי לשואה הגדולה ביותר בהיסטוריה ללא שום עוררין."

"יש כמובן הבדלים משמעותיים. ראשית, לא התכוונתי להרוג איש במו ידיי, ולא גייסתי אחרים שיפעלו באי-מוסריות כדי להרוג אחרים. שנית, לא ניסיתי להרוג קבוצה ספציפית כזו או אחרת. שלישית, המניע שלי הוא טובת האנושות, ולא האדרת שמי או חיזוק מדינה מסוימת."

"ועדיין מספר המתים, שגדול בשני סדרי גודל מעל לכל הערכה פרועה בנוגע לרוצחי המאה ה-20, היה משתיק כל הצדקה. השם 'ווילר' היה נישא בפי כל כשווה ערך לשטן."

"אני לא מחפש את אהדת ההיסטוריה או את תודתם של השורדים. מבחינתי אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות, ואני מתגאה שהיה לי האומץ לעשות אותו."

"אתה מצדיק את מה שרצית לעשות כהריגה הכרחית. תוכל לתת לי דוגמה של הריגה פסולה, שראויה לעונש?"

"מן הסתם, הריגה בשוגג ראויה לעונש, על מנת להרתיע אחרים להיזהר. הריגה ללא נסיבות מקלות כמובן צריכה להיענות בענישה, למען השמירה על החוק והסדר."

"כיצד לדעתך היה הרג של מיליארדי בני אדם משפיע על החוק והסדר?"

"במקומות מסוימים היה הסדר החברתי קורס, וחברות שלמות היו נמחקות. אין לי אשליות שהחיים אחרי שואה כזו היו מוצלחים ומאושרים, אבל המיליארדים שהיו שורדים היו זוכים לצאת לחיים חדשים בעמדה עדיפה מאשר היום."

"בוא נחזור אל המטרה שלשמה באתי. אני מבינה מדבריך שאתה מתכוון לומר את מה שאמרת לי גם לבית המשפט. מה לדעתך תהיה התוצאה?"

"עדות כזו לא תשאיר לשום שופט איזושהי אפשרות מלבד הרשעה מלאה. למעשה, הצעתי לשופט ולתובע להודות באשמה ולחסוך למדינה את התהליך, אבל מסתבר שהשופט החליט לוודא שאני שפוי לפני שהוא מסכים לצעד כזה. כנראה שהוא לא בטוח במניעים שלי. אולי הוא חושש שאני מסתיר משהו או מנסה להגן על שותף לפשע."

"האם אתה חושב שמגיע לך לבלות את שארית ימיך בכלא?"

פרד ווילר, שעד כה ירה תשובות מהמותן, כמעט בלי לחשוב עליהן, עצר. הוא הביט בפניה של דוקטור קנט, בקיר שלצידו, ולבסוף בשארית המים שבכוסו. הוא חשב על כך עוד כמה רגעים.

"מצד אחד, ברור לי שעברתי על חוקים מחמירים ויש צורך בענישה על מנת להרתיע אותי מלחזור על הפשע ואחרים מלנסות לבצע פשע דומה בעתיד. זה טבעו של שלטון החוק. מהצד השני, אני לא מרגיש שעשיתי משהו פסול או לא-מוסרי. נהפוך הוא, אני גאה במשימה שלקחתי על עצמי והחרטה היחידה שלי היא שלא הצלחתי להגיע לשלב הביצוע."

"הודאה מלאה באשמה תתקבל על ידי בית המשפט. האם אתה מבין את חשיבותה של הבעת החרטה?"

"אני יודע שאם אביע חרטה אוכל להגיש בעתיד בקשה לקיצור העונש. במקרה שלי זה לא רלוונטי, בגלל שלא כל כך יעזור לי או למישהו אחר לקצר את העונש משלושת אלפי שנות מאסר לאלפיים בלבד."

"אם אתה יודע שלעולם לא תהיה אדם חופשי שוב, איך אתה רואה את יתרת חייך?"

"אם אכן נגזר עלי למות כאסיר, אז אופן החיים שלי כאן לא באמת משנה. אני לא נשוי, אין לי ילדים, המשפחה שלי נמצאת במרחק מאות מיילים. אני מניח שאני אסתגל לשגרת החיים בכלא, אקרא, אכתוב, אעביר ימים בבטלה ושעמום, אולי אלמד כמה דברים, ובסופו של דבר אמות בנסיבות טבעיות יותר או טבעיות פחות."

"עונש המוות עדיין קיים בצפון קרוליינה. מה אם בית המשפט יגזור עליך מוות?"

"זה משהו שגזרתי על עצמי, והייתי מוכן אליו כשנעצרתי. אני לא חושש מהמוות."

"אולי זו שאלה טיפשית, אבל אתה תומך בעונש המוות באופן כללי?"

"למען האמת השאלה לא טפשית כלל ועיקר. אני מתנגד לעונש המוות, פשוט כי אני לא מאמין שלמדינה יש מנדט להרוג את אחד מאזרחיה. אולי במקרה הקיצוני שלי ייתכן שהעונש מוצדק, מנקודת המבט השיפוטית כמובן, אבל לו היה הדבר תלוי בי, החוק היה מתוקן והאפשרות היתה נאסרת."

"היית גוזר מוות על אדם כמוך?"

"כמובן שלא. ואני לא מעוניין שיגזרו עלי למות, אין לי משאלת מוות."

"תבקש מבית המשפט בבוא העת שלא יטיל עליך מוות?"

"מן הסתם כן."

"גם אם בית המשפט יתנה את ההתחשבות הזו בהבעת חרטה?"

ווילר נאלם דום, ושקע במחשבות. לבסוף הביט שוב בעיניה של בת שיחו וענה.

"כמדען, אני נאמן לאמת. אם בית המשפט ידרוש ממני להביע חרטה, אאלץ לעמוד בראש מורם ולדבוק בעקרונותיי. אם אצטרך לשלם על כך בחיי, יהי כן."

"תודה לך, דוקטור ווילר," אמרה הפסיכולוגית וכיבתה את מכשיר ההקלטה. "לדעתי יש לי את כל מה שאני צריכה. אני אנסח חוות דעת ואמסור אותה לבית המשפט ולעורך הדין שלך בשבוע הבא."

"אני מבין. תודה לך על השיחה המרתקת," אמר ווילר והושיט לה את ידו בעוד היא מארגנת את חפציה. היא היססה לרגע, אבל לחצה את ידו לחיצה רפה וקצרה. היא ניגשה לדלת, ואז עצרה ופנתה שוב לאסיר.

"דוקטור ווילר, יש לי קולגה שעורכת מחקר בנושא רוצחי המונים, ואני בטוחה שהיא תשמח לשוחח איתך, אם תסכים. תרשה לי להזמין אותה לכאן?"

ווילר נד בראשו בהרמת גבות, כאות להסכמה לא מחייבת. דוקטור קנט חייכה אליו חיוך קריר ודפקה פעמיים על הדלת. השומר ג'רלד פתח את הדלת והיא יצאה במהירות. רעש צעדיה נשמע עוד זמן קצר, אבל נעלם מהר מאוד.

ג'רלד סימן לאסיר לבוא אחריו. ווילר קם בצייתנות עצלה והלך אחרי השומר במעלה המדרגות, דרך המסדרון הצר, אל התא הקטנטן. השומר סגר אחריו את דלת התא, והוא התיישב על המיטה. הוא הביט בקיר שמולו, וחזר לדמיין את המולקולה המורכבת.

המעיל הבוליביאני

ד"ר קורנליו וגה הביט בתסכול בידיעה החדשותית. הוא ידע שלא היה צריך לתת את המעיל שלו לְאָרוּק, והנה הארכאולוגית השוודית הזו, מרטנסון, חשפה את הקבר שלו בלפלנד, וכמובן שהוא לא שרף את המעיל אלא נקבר איתו. גם אם היא ארכאולוגית סוג ד', מהר מאוד הפחמן-14 יגלה שיש לה ביד מעיל בן 5600 שנה, שנתפר ע"י מכונה, ועשוי מצמר אלפקה. היא ודאי תפנה אליו לייעוץ במוקדם או במאוחר, כמומחה בעל שם עולמי לשבטים הסאמים.

למחרת אכן הגיע אימייל ממנה, כפי שציפה. היא שלחה לו נתוני GPS מדויקים של מקום הגילוי, וגם תצלומי תיעוד של החפירה והממצאים. היא תהתה בנוגע להימצאות המעיל המודרני בקבר העתיק, אבל הדבר שהטריד אותה יותר מכל היה הפתקית של המעיל, ובתמונה יכל קורנליו לראות את הכתובת הרשומה שם בכתב ידו, כתובתו שלו בלה-פאז. פניו החווירו בדאגה.

"אין לי מילים," הוא כתב לה בחזרה. "אני צריך לחשוב על זה לעומק. אחזור אליך בהקדם."

קורנליו מיהר לארגן לעצמו תיק ובגדים חמים. ייקח למרטנסון קצת זמן להבין את האמת, וגם כשתדע היא לא תצליח לשכנע אף אחד, ועדיין הוא חייב לתקן את הטעות שעשה. הוא הדפיס לעצמו את הנתונים החשובים ומפה טופוגרפית מפורטת של האזור. בדרך כלל נמנע מהדפסות, אבל במקום אליו הוא נוסע אין לווינים ואין מכשירי ניווט, ותמיד יש סיכון שהמכונה תפספס בכמה מאות מטרים לכאן או לשם.

קורנליו לקח הכל והלך אל בניין המחלקה לפיזיקה. הוא ירד למרתף, שם ישבה פרופ' נבארו והכינה ניסוי. "אגתה, אני צריך את המכונה רק עוד פעם אחת. היא עובדת?" הוא שאל. הפיזיקאית לא הסירה את מבטה ממכשיר הלייזר העדין תחת ידיה, ואמרה לו "כן. אתה זוכר מה קרה בפעם שעברה?"

"כן, וזה לא יקרה שוב, אני מבטיח. הפעם אני חוזר תוך זמן קצר."

"נהדר. רק אל תשכח לכוון את הקואורדינטות במדויק, אתה לא רוצה למצוא את עצמך בחלל החיצון או עמוק באדמה."

"ברור. תודה!" קורנליו עבר דרך המעבדה אל דלת צדדית שעליה השלטים "אין כניסה" ו"סכנת קרינה". הוא נכנס למכונה והקליד את הקואורדינטות של הזמן והמרחב, המתין עד שהמחשב יסיים את החישובים הדרושים, ואז רתם את עצמו ולחץ על כפתור ההפעלה.

המכונה הופיעה אי שם במרחבי לפלנד. הצג הראה את התאריך: שניים ביוני, מינוס 3558. קורנליו יצא ממנה והחל להשוות את התמונות שבידו לנוף שסביבו. לשמחתו, המכונה פעלה ללא דופי והביאה אותו בדיוק לאן שרצה.

הוא מצא את הקבר לאחר יומיים של עבודה פיזית מאומצת, שבעיקר הרגישה לו כשוד קברים. הוא חשף את שרידיו של ארוק ועליהן המעיל. ביראת כבוד הוא הוציא את המעיל וקבר מחדש את שרידיו של חברו משכבר הימים.

ארוק כנראה מת כמה עשרות שנים לפני כן, על פי מצב עצמותיו, אבל עבור קורנליו הם נפרדו רק לפני כשנה. הוא הזיל דמעה כשנזכר במסעות הציד שלהם יחדיו, בחגיגות השבטיות בהם השתכרו ושרו על אלת הירח, ובלידת בתו של ארוק. "להתראות, ידידי," אמר בשפה העתיקה לפני שחזר אל המכונה.

כשחזר למרתף האוניברסיטה, אגתה מאוד התפלאה לראות אותו. "הייתי צריך למנוע משהו קטן, הכל בסדר עכשיו," הוא אמר, והיא לא חקרה.

הוא היה צריך לחפור עמוק באינטרנט כדי למצוא את הידיעה. מרטנסון מצאה את הקבר, אבל ללא מעיל הוא היה בסך הכל עוד ממצא ארכאולוגי מעניין. קורנליו נשם לרווחה.