זה לא קל להיות ירוק

המסך האדום ירד, מחיאות הכפיים נדמו, האורות כבו, הקהל התפזר. עכשיו נותר החלק הקשה באמת. אחרי המופע, אותו פרק זמן ללא זמן בו הלב הולם ואינך יודע אם זו התרגשות או פחד, אתה מוצא את עצמך מתיישב מאחורי הקלעים על כסא מתפרק, נאנח בהקלה על שהדברים מחוץ לידיך. הקהל אהב, או שלא, ואין דבר שתוכל לעשות כעת כדי לשנות את זה.

בה בעת, אתה שרוי בתחושת החמצה. יש מופעים בהם הכל הולך חלק, בהם יש סינרגיה מושלמת בין המשתתפים. אחרי ערב כזה אתה לא יושב ונאנח, אלא יוצא מיד לחגוג עם כל החברים, אבל ערב כזה הוא נדיר. לרוב אתה מוצא את עצמך, כמו הערב, בוחן את המופע ומלקה את עצמך על השגיאות הקטנות, על בעיות בתזמון, על מילה שיכולת להחליף באחד השירים במילה טובה יותר, על מערכון שיכול היה להיות יותר מצחיק. סביר להניח שהקהל לא שם לב, או אולי חשב שהכל חלק מההצגה, ועדיין זה ימשיך להטריד אותך כל הלילה.

דבי הארי, שהתארחה הלילה במופע, היתה מאוד נחמדה לכולם. מצד שני, ברגע שהמסך ירד היא לקחה את הדברים ורצה לתפוס מונית. האורחים לעולם לא יהיו חלק מהלהקה.

הסדרנים ליוו את אחרון המבקרים החוצה ומתחילים לטאטא ולסדר. עובדי הבמה כבר מתחילים לפרק את התפאורה. התאורנים מחכים שכולם יסיימו כדי לכבות הכל וללכת הביתה. בעל התאטרון והקופאי סופרים וממיינים את השטרות.

בהדרגה מתרכזים בחדרי האיפור כל המשתתפים. הטקס הקבוע של הפרידה לאחר המופע הוא מסורת רבת שנים עבור החבורה. אתה מביט בהם אחד אחד. האנרגיות של המופע עדיין לא התפוגגו לחלוטין, והם עדיין מתנהלים בעליצות, אבל ברגע שתצאו מהאולם אתה יודע שהאור בעיניהם יכבה, לפחות עד מחר בבוקר.

רולף מנגן משהו של שופן, חצי מקשיב לבדיחות של פוזי. גונזו מחפש את התרנגולת שלו ובודק באופטימיות את הציוד, שכנראה נהרס ולא יוכל לשמש אותו שוב. דוקטור בּאנזן אוסף את המבחנות שלו, ובִּיקר מנקה את השברים של המבחנה ששבר בהיסח הדעת. השף השוודי מנסה להתווכח עם סקוּטר על משהו, אבל הם מתקשים להבין אחד את השני.

לפתע נשמעת צעקה מתוסכלת, שגורמת לכולם לרעוד בחלחלה. פיגי יוצאת מחדר ההלבשה שלה וצועדת היישר אל רולף במבט מזרה אימה. "רווווולף!!!!" היא צורחת, "מה זה היה צריך להיות?!?!" רולף מחפש איפה לקבור את עצמו, שוקל להתחבא בתוך הפסנתר, אבל לא מספיק. פיגי מגיעה אליו וטורקת את מכסה הפסנתר, כמעט קוטעת את אצבעותיו של הכלב.

"מיס פיגי?" רולף שואל בתמימות. "הכל בסדר?"

"הנאמבר האחרון! התאמנו עליו יומיים! מה חשבת לעצמך??"

"אני... אני מצטער, פשוט נסחפתי עם הרגע..."

"אני אראה לך מה זה נסחפתי! היי-יה!!" פיגי מחטיפה לרולף סטירה מצלצלת שמעיפה אותו מהכסא, מסתובבת וחוזרת לחדר ההלבשה. הדלת נטרקת, המשקוף רועד והידית נופלת. פוזי עוזר לרולף לקום.

אתה מרכז את כולם באמצע החדר. "איך היה הערב?" אתה שואל, כמו בכל שבוע. "ומה אנחנו עושים בשבוע הבא?"

רולף משפשף את פניו הכואבים ואומר "אני לא חושב שפיגי תרצה לעשות אתי עוד נאמבר."

גונזו שואל האם יש תקציב למקל פוגו, בריכה עם דגי פיראנה וחמת חלילים. פוזי אומר שיש לו כמה בדיחות חדשות לנסות, ואתה מזכיר לו שצריך לכתוב עוד פרק של "חזירים בחלל". סקוטר אומר שיש סיכוי טוב שסילבסטר סטאלון יבוא להתארח, אבל הוא עדיין מנסה לשכנע את ברוס ספרינגסטין. אתה משתף את כולם בבית הראשון מתוך השיר שאתה כותב לשבוע הבא. כולם קוטלים אותו, אבל כך זה תמיד. הם בדרך כלל אוהבים את המוצר המוגמר.

אתה יודע ששום דבר לא ייסגר הערב, אבל תמיד טוב לשמוע רעיונות. בינתיים, הרעיון הטוב ביותר הוא ללכת לשתות משהו, ואז הביתה.

מחר תחזרו לאולם הריק ותתחילו לעבוד על המופע של השבוע הבא. רעיונות חדשים יצופו וישקעו, קטעי מוזיקה  ינוגנו, בדיחות יסופרו, תרנגולות ייזרקו. לאורך השבוע הלחץ ילך וייגבר, עד שיגיע להיסטריה של ערב המופע, אל הרגע בו תצא אל הקהל, הזרקור יופנה אליך, ותצעק באושר "זה מופע החבובות עם האורח המיוחד שלנו, סילבסטר סטאלון! יההה!!!!"