אטומי הפחמן התחברו להם לשרשראות והפכו לסיבים ארוכים. זה היה תהליך שלקח שנים ארוכות, וכל אטום הצטרף בזמנו לקצה הסיב, כאשר הרוח הביאה אותו לשם. הסיבים יצרו קשרים ביניהם, ואט אט, לאורך מאות שנים נטוו לכדי בד, שכיסה את האבקה הדקה.
אם האקלים היה יותר לח, התהליך היה לוקח הרבה פחות זמן, וללא ספק היו
גם חרקים שהיו מסייעים לו. אבל במדבר לדברים האלה יש את הזמן שלהם, ותהליכים כאלה
יכולים לקחת גם אלפי שנים. ועדיין, דבר לא יכול לעצור אותם.
הבד, שהלך וכיסה יותר ויותר מערימת האבקה הלבנה, הלך וקיבל צורה של
שק. גרגרי האבקה הלבנה, שהצטברה עם הרוח העדינה והתגבשה, החלו לקבל צורה של גוף
אנושי, וכעבור כ-20 שנה אכן אפשר היה לזהות ידיים, רגליים, חזה וראש מתחת לבד.
האבקה האורגנית המגובשת התקשתה לאיטה והחלו להופיע בה דפוסים מורכבים של שיער
ועור, ומאוחר יותר אפילו ציפורניים ואיברים פנימיים. היתה זו ללא ספק גופת גבר כבן
50.
ואז, בוקר אחד, הגיע למקום שכוח-האל רכב שטח עם שני אנשים חסונים, אשר
העמיסו את הגופה העטופה בשק, והסיעו אותה אל העיר הסמוכה. באישון ליל הם העבירו את
הגופה למבנה תעשייתי בקצה העיר, שם הוציאו את הגופה מן השק והושיבו אותה על כיסא.
הם כפתו את ידיה ורגליה בעזרת סכין.
"אני מבין שלא תוכל לעזור לי, אלברטו, וזה מאוד מצער אותי. מסור דרישת
שלום לאחיך, כשתראה אותו בגיהנום", אמר הגבר הצעיר, הרים את אקדחו, פרק אותו
והחזיר אותו למקומו. ברקע ישבו שני הבריונים וחיכו בסבלנות.
"אתה חייב להאמין לי, אני נשבע בכל היקר לי! אין לי מושג איפה הכסף!
לעולם לא אבגוד באדון קורדובה!", זעק אלברטו. הוא הרגיש עייף מאוד, וכל גופו
כאב.
לאחר מספר שעות של חקירה קמו הבריונים, הרימו את אלברטו מן הכסא, ידיו
ורגליו עדיין כפותות בחבלים, ונשאו אותו לרכב שחנה מחוץ למחסן. הם הסיעו אותו
לביתו והכניסו אותו בכח. הם נשאו אותו במעלה המדרגות לחדר השינה וזרקו אותו על
המיטה.
פטריסיה, אשתו של אלברטו, צרחה במלוא הגרון. הבריון עם החולצה הירוקה
ניגש אליה ואחז בה בחוזקה בעוד חברו התיר את החבלים וזרק את השמיכה מעל אלברטו
ואשתו, שנרדמו מיד. שני הבריונים ירדו למטה ויצאו, כאשר הם דואגים לנעול את הדלת
אחריהם בעזרת ערכת פריצה.
