הפעמון החלוד, שפעם היה מוזהב, השמיע "דינננננננננג" ארוך,
שהמשיך להדהד ברחבי הלובי רחב הידיים. מאווררי התקרה ניסו בכל כוחם לגרש את החום
והזבובים, אבל הטבע חזק מכל נסיונותיו של האדם להשתלט עליו. הנחתי את הספר מידי,
קמתי בעצלתיים ויצאתי מהחדר האחורי אל שולחן הקבלה. נתתי באשה מעברו השני מבט עייף
אבל בוחן בניסיון להבין אם היא מעוניינת בחדר ללילה או רק נכנסה כדי לקבל הכוונה
למקום אחר.
שמלתה האפורה היתה פעם יפה, אבל ניכרו בה סימני בלאי. ניחשתי שהיא לא שלה.
מאידך, הכובע לראשה נראה יחסית חדש, והחמיא יותר לשיערה החום ולתווי פניה, שהודגשו
בעזרת איפור מינימלי. היא אחזה בתיק יד, ולידה נחה מזוודת בד קטנה. לרגליה היו
נעלי עקב שחורות, שאבק המדבר הפך לכמעט צהובות. בין אצבעותיה נחה סיגריה דקה, מעלה
סליל דק של עשן לבנבן.
"כן גבירתי, ברוכה הבאה ל'טרופיקנה דימונה'. איך אני יכול לעזור לך
היום?"
היא צמצמה את עיניה כשסקרה אותי, ואני קינחתי את פדחתי המיוזעת. כנראה
שעיגולי הזיעה בצבצו מתחת לכתפיי כבר בשעה זו של היום, אבל לא יכולתי לעשות דבר
בנידון. היא ינקה מעט מהסיגריה, שלפה מתיק היד שלה מעטפה פשוטה למראה אבל עבה,
והניחה אותה על השולחן בינינו. "אני צריכה חדר," היא אמרה במבטא
מזרח-אירופאי כלשהו.
"בוודאי. וכמה זמן תהיי איתנו?" שאלתי, תוך שאני בוחן את ערימת
השטרות שבצבצה מהמעטפה.
"כמה שפחות. מה שיישאר מהכסף הזה הוא שלך."
חייכתי באדיבות, שלפתי את ספר האורחים ומצאתי שורה ריקה בסוף הדף. בשדה
התאריך רשמתי "2 ביולי 1962" ואז פניתי אליה. "שמך בבקשה?"
נראה שהשאלה הפשוטה הטרידה אותה. היא הסיטה מבט, מנסה לחשוב מה לומר. לבסוף היא
אמרה "גברת, אה, כהן, רחל כהן."
הנהנתי, מילאתי את השם בספר, ולידו רשמתי את המספר 5. פניתי אחורה אל לוח
המפתחות, שעליו היו עשרה ווים ועשרה מפתחות, ובחרתי את המפתח המתאים. "בואי
אחריי בבקשה," אמרתי. שלחתי יד כדי לקחת את המזוודה, אבל היא מיהרה לאחוז
בידית בעצמה. משכתי בכתפיי והובלתי אותה לכיוון היציאה. פניתי ימינה ופתחתי את אחת
הדלתות. הדלקתי את מאוורר התקרה והאור, והיא נכנסה אל החדר והניחה את חפציה על
הרצפה. היא התיישבה על המיטה, אשר נאנקה וחרקה למרות המשקל הקל שהונח עליה. היא
הסירה את כובעה וסידרה את שיערה.
"לצערי אין נוף לים באף אחד מהחדרים," אמרתי בפעם המי-יודע-כמה.
ציפיתי למבט מאוכזב של מי ששמעה את כל הבדיחות העבשות כבר יותר מדי פעמים, אבל היא
דווקא קמה, ניגשה לחלון, הסיטה את הווילון קלות והביטה אל המרחבים הצחיחים.
"הנוף הזה בסדר גמור," היא אמרה. הווילון חזר למקומו, והיא נתנה
בי מבט שתהה מדוע אני עדיין עומד בדלת. הבנתי את הרמז וסיימתי את חובתי כמה שיותר
מהר.
"בבוקר מוגש קפה החל משבע בחדר האוכל, וארוחת הערב היא בשמונה. לצערי
אין לנו טלפונים בחדרים, אבל את מוזמנת לפנות לקבלה עם כל בעיה. שיהיה לך ערב
טוב."
"תודה," היא אמרה בקרירות. סגרתי את הדלת והשארתי אותה לעיסוקיה.
חזרתי אל החדר האחורי בלובי ומזגתי לי כוס מים קרים מהפריג'ידר הקטן.
הצמדתי לרגע את הכוס הקרה והמיוזעת אל מצחי ואל עורפי בטרם לגמתי ממנה, ורק אז
התיישבתי והרמתי את הספר. ניסיתי לחזור ולהתעמק בכתוב, אבל נסיונותיי עלו בתוהו.
מחשבותיי נדדו אל פניה של האורחת בחדר 5. משהו בעיניה ובצורת הליכתה עורר אצלי חשד
כבד, ולא ידעתי להסביר זאת גם לעצמי.
האורחת לא הגיעה לארוחת הערב. בלילה נדמה היה לי ששמעתי תקתוקים מוזרים מכיוון
חדר 5, אבל לא יכולתי להיות בטוח. גם בבוקר היא לא באה לשתות קפה. לקראת הצהריים
שמעתי את דלת הכניסה של הלובי ואת דנדון הפעמון הקטן. יצאתי אל שולחן הקבלה, והיא
עמדה שם לבושה לטיול רגלי. מפתח החדר נח על שולחן הקבלה.
"אני יוצאת לכמה שעות. אם יתקשר הנה מישהו בשם מיכאל, תגיד לו בבקשה
שאני יצאתי לחפש תותים."
"תותים??" תמהתי.
"כן," היא אמרה והישירה את מבטה אלי כדי להבהיר את רצינותה,
"תותים."
משכתי בכתפיי והחזרתי את המפתח ללוח המפתחות. היא הלכה לפג'ו הלבנה בה
הגיעה אתמול ונסעה לאנשהו. שוב נותרתי לבדי במלון, ושוב תהיתי מה דחף אותי לרכוש
את העסק הכושל הזה בלב הישימון.
ישבתי מאחורי שולחן הקבלה כמה דקות, מתחבט ומתלבט. לבסוף לקחתי את המפתח מהלוח
והלכתי אל חדרה של האורחת בנונשלנטיות מעושה. ידעתי שאין איש במלון מלבדי, אבל
עדיין הצצתי סביבי כדי לוודא. המפתח החליק אל תוך המנעול והסתובב בשקט, ואני חמקתי
פנימה בזריזות.
בסקירה ראשונה שום דבר בחדר לא נראה יוצא דופן. המיטה היתה די מסודרת,
ומתחת לשמיכה הדקה מצאתי כתונת שינה פרחונית. על השידה נח גליון "מעריב"
של אתמול. המזוודה עמדה בפינת החדר. התריס היה פתוח והווילון היה סגור, כך שהסתיר
מעט מהאור הבוהק של המדבר.
בחיפוש מעמיק יותר נגלו לעיניי דברים מטרידים. פתחתי את מגירת השידה
העליונה ומצאתי שם כמה סלילי צילום בתוך קופסת קרטון קטנה. במגירה התחתונה מצאתי
דף ועליו כיתוב צפוף בכתב יד בשפה שלא זיהיתי. הנחתי את המזוודה על המיטה ופתחתי
אותה. לחרדתי גיליתי בתוכה, מלבד כמה בגדים, קופסה קטנה ובה קליעים, ומפה של אזור
דימונה, כאשר אזור מסוים מחוץ לעיר מוקף בטוש אדום. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה.
סגרתי את המזוודה והחזרתי אותה למקומה, משתדל לטשטש כל עדות למעשיי. יצאתי
חרש מהחדר, מצפה למצוא את גברת כהן, מי שלא תהיה, מחוץ לחדר עם אקדח מכוון אלי,
אבל המלון עדיין היה ריק. נעלתי את החדר וחזרתי אל שולחן הקבלה, שם הרמתי את השפופרת
וחייגתי לתחנת המשטרה המקומית.
הסמל מירון הגיע למלון כעבור כשעה וחצי, אחרי ארוחת הצהריים, ושמע ממני כל
מה שקרה. הוא שאל כמה שאלות, רשם מספר דברים בפנקסו, וגירד במצחו.
"תראה, אדון אלמליח, אני לא יודע מה להגיד לך," הוא התנצל,
"אבל אין כאן באמת פשע. אני לא חושב שנוכל סתם ככה לחקור אותה."
"אבל יש לה מפה של 'מפעל הטקסטיל', וסרטי צילום, זה לא נראה
חשוד?"
מירון הנהן, אבל משך בכתפיו. "אני אעביר את הדיווח הלאה, אבל יותר מזה
אני לא יכול לעזור."
הסמל סגר את הפנקס ויצא אל הניידת שחנתה בחוץ. ניסיתי להרגיע את עצמי שהוא
צודק, לשכנע את עצמי שאני סתם נתפס לקטנות, שהשעמום במלון הריק גורם לי לחבר
נקודות שלא באמת מצטרפות לקו ישר. שמעתי קצת רדיו, קראתי שוב את כל העיתון,
וניסיתי שוב להתעמק בספר, אבל החשד המשיך להציק לי.
כמה שעות מאוחר יותר הגיע ללובי אדם חבוש כובע. הוא לבש חולצה מכופתרת
בשרוול קצר ונראה שנעליו צוחצחו באותו בוקר. שפמו היה מטופח לעילא, ומעבר לזה הוא
היה מגולח למשעי. שאלתי אותו אם הוא צריך משהו, והוא התעניין בנימוס אם יוכל לשאול
את העיתון של היום. הוא אמר שהוא רק מחכה למישהו, והתיישב על אחד הכסאות. ישבתי
מאחורי שולחן הקבלה עם הספר שלי, כך שאוכל לשים עליו עין, וכך העברנו שעה ארוכה
ושקטה.
בשעת השקיעה חזרה הפג'ו לחניה. האורחת נכנסה ללובי, אבל עצרה במקומה כשראתה
את האדם הממתין. הוא בתורו קם מכסאו והניח עליו את העיתון. הוא ניגש אליה, דחף פתק
קטן לכף ידה, ולחש משהו על אוזנה. הבעת פניה לא השתנתה אבל עיניה התרחבו, והיא רק
הנהנה קלות. ברגע הבא המשופם המסתורי יצא והסתלק. היא לקחה רגע כדי להתאושש, ואז ניגשה
אל הדלפק כדי לקחת את המפתח לחדרה.
"הכל בסדר, גברת כהן? את צריכה משהו?" שאלתי כשהגשתי לה את
המפתח. ראשה נע שמאלה וימינה בתנועות קצרות ועצבניות. מבטינו הצטלבו לרגע, ונדמה
היה לי שראיתי פחד בעיניה. היא חטפה את המפתח מידי ומיהרה להימלט אל חדרה.
בלילה נדדה שנתי. החשדות מילאו את מחשבותיי, והדירו את השינה מעיניי. בזמן
שהתהפכתי אנה ואנה מול המאוורר הקטן, ניסיתי למצוא מצד אחד הסבר הגיוני לכל מה
שראיתי, ומצד שני דרך לגרום לרשויות לקחת את העניין ברצינות. בשלב מסוים תשישות
היום הכריעה אותי ונרדמתי, אבל לא לזמן רב.
באמצע הלילה נשמעו שלוש יריות, שהקפיצו אותי ממיטתי. תחילה אחת, ואחרי רגע
קצר שתיים נוספות. התחבאתי מאחורי המיטה, והרגשתי את הלמות לבי כמו דהרות סוס
פראי. לאחר דקה מתוחה ושקטה, בה התאמצתי לשמוע את הצבע המתקלף, קפצתי ממקומי כנשוך
נחש למשמע נקישה חזקה בדלת החדר שלי. לא העזתי לענות.
"מר אלמליח?" שאל קול גברי עמוק. "אתה יכול לצאת, הכל
בסדר."
חיכיתי עוד רגע כדי להסדיר את נשימתי. אספתי את עצמי מהרצפה וניגשתי אל
הדלת. פתחתי אותה בזהירות, ומצידה השני עמד אדם לא מוכר לבוש ז'קט כהה. הוא הראה
לי תעודה כלשהי, שבאפלה לא הצלחתי לקרוא.
"אני מצטער על כל הבלגן, אבל לא היתה לנו ברירה. כמובן שהש"ב
יכסה את כל הוצאות הנקיון והשיפוץ."
הוא פנה ללכת, ויצאתי אחריו. לעיני נגלה מחזה שהיכה אותי בתדהמה. במרכז
החניה עמד רכב מסוג פורד, ולידו עמד אדם זר שאחז בזרועותיו הכבולות של המשופם
המסתורי. האדם שדיבר איתי התקדם לכיוון חדר 5, שדלתו היתה פתוחה לרווחה. על הרצפה
בתוך החדר יכולתי להבחין בדמות נשית שוכבת על הרצפה. באור המנורה שליד הדלת יכולתי
לראות סביבה שלולית כהה.
הרגשתי שידיי רועדות וליבי מנסה לפרוץ החוצה מבית החזה. באותו רגע החלטתי למכור את המלון ולהסתלק מהעיירה המקוללת הזו.
