יום רביעי, 23 במאי 2012

27/9/04 - ספרינגדייל, יוטה

אתמול היה יום נסיעות. קמנו בבוקר, עשינו כביסה במלון בפוקטלו, מה שלקח הרבה זמן. מזלנו שהאינטרנט שם מהיר וחופשי, כך שהיה לנו מה לעשות. אחרי שהכביסה סיימה את הייבוש (99 דקות) קיפלנו אותה ופינינו את החדר. דרך אגב, ארוחת הבוקר היתה מצוינת.
יצאנו מהמלון ותדלקנו (זול בפוקטלו, משום מה...). עלינו על האוטוסטרדה דרומה רק ב11:15. נסענו דרומה לסולט לייק סיטי והגענו ב13:40 (היו הרבה עבודות בכביש). הסתובבנו באזור מרכז העיר הישן עד שהגענו למקדש המורמונים המרכזי.
 
המקדש הוא בעצם ככר שבתוכה שלושה בניינים חשובים: אולם האסיפה (Assembly Hall), בו היו נאספים ראשוני המתיישבים המורמונים לתפילות, ובן עדיין נערכים טקסים ותפילות; הטברנאקל, בו היו מקשיבים המתיישבים פעמיים בשנה לדבר הנביא (מה שעדיין קורה, אבל בבניין אחר), והיום משמש אולם תפילה ובמה למקהלת הקהילה (357 זמרים) והאורגן הגדול (11,362 צינורות!); ואחרון חביב, המקדש עצמו, אליו אסור להכנס (מלבד למורמונים אדוקים אשר קבלו את אישור המועצה הגבוהה). קיבלנו סיור מודרך בחינם משתי מיסיונריות דרום אמריקאיות, שלא ניסו אפילו להסתיר את העובדה שהן ישמחו לספר לנו עוד ועוד (ועוד ועוד) על נפלאות הכת המורמונית.
סולט לייק סיטי היא עיר ענקית, אבל הרגשנו שמקדש המורמונים היה מספיק ועלינו בחזרה על I-15 דרומה. חיפשנו מסעדה באיזו עיירה קטנה, אבל אחרי שני נסיונות לא מוצלחים, בסופו של דבר אכלנו בסניף של Wendy's. היה משביע, וטיפה יותר טעים ממקדונלדס (רק טיפה). נסענו דרומה עוד שעתיים ומשהו, עד שהגענו לאזור בו היינו צריכים לרדת מהאוטוסטרדה כדי להגיע לברייס קניון. עברנו בעיירה קטנה מאוד בשם Manderfield (אוכלוסיה: 55, פרות: +400) בדרך לעיירה קצת פחות קטנה Beaver, שם ישנו ב Motel6. המחיר נמוך, ואפשר להגיד שקיבלנו בדיוק את התמורה למחיר.
הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ועלינו בחזרה על האוטוסטרדה כבר ב8:45, לקח מאתמול. הגענו לברייס קניון ב10:00 והתחלנו לטייל, החל מנקודת התצפית הדרומית ביותר, תוך התקדמות צפונה.
הנוף של הקניון עוצר נשימה. מילים לא יכולות לתאר, ואני מקווה שלפחות חלק מהתמונות שצילמתי היום (וצילמתי המון) יצאו בסדר, למרות שגם הן לא יכולות לתפוס את הנוף המדהים הזה. ראינו שם תצורות אבן שכמותן אני בספק גדול אם יש בעולם כולו. זהו גן עדן לגאולוגים, מכיוון ששכבות הסלע השונות נחשפות לעין בצורות היפות ביותר.
ביקרנו בנקודות התצפית השונות, כאשר במספר תצפיות עמדתי והחזקתי את מיקה וההרגשה היתה לא מהעולם הזה: שנינו לבד מול הנוף האדיר, מול הצוקים המצולקים הענקיים, והשקט המוחלט מסביב.
כאמור, עברנו בשש או שבע נקודות תצפית, וזה לקח את רוב היום (נוסעים, עוצרים, יוצאים לראות את הנוף ולצלם, חוזרים לאוטו, מתניעים וחוזר חלילה). בשעה 15:30 יצאנו מהפארק בהרגשה שראינו אותו מהתצפית, וחבל שאין לנו שבוע בשביל לעשות את המסלולים הרגליים שבו.
נסענו לכיוון פארק Zion. עצרנו באמצע שומקום לאכול צהריים, אחרי שמהבוקר לא אכלנו כלום (M&M לא נחשב). השירות היה טיפה איטי (אפילו שהמסעדה היתה די ריקה) אבל האוכל היה מעולה והמחיר לא נורא. הלואי ויכולתי להגיד את אותו הדבר לגבי מחירי הדלק. נאלצנו לתדלק בתחנת דלק יקרה אחרי שהבנו שכל תחנות הדלק באזור הזה יקרות.
נכנסנו לתוך פארק Zion על כביש 9, ומשם נסענו בשעת השקיעה בדרך ארוכה, איטית, מפותלת ומדהימה ביופיה לכיוון העיירה ספרינגדייל Springdale הנמצאת בקרבת מרכז הפארק, בה מצאנו חדר לשני לילות במוטל Pioneer.
מחר נראה את הקניון היפה של Zion, נישן כאן עוד לילה, וביום רביעי – Las Vegas, Baby!
[הבא]

יום שלישי, 22 במאי 2012

רעות (חלק א')

[באיחור קל, אבל עדיף מאוחר וגו']

ביום שני 9/1, לאחר שהבאנו את כרמל לגן, ליויתי את מיקה לבדיקות בבית החולים, לקראת הלידה הצפויה. לקחו למיקה קצת דם, מדדו מדדים שונים, ביצעו לה אולטרסאונד והערכת משקל אחרונה, וקיבלנו הסברים פרוצדורליים כלליים. חזרנו הביתה לאותו היום, לערב אחרון של שגרה.

למחרת היום הגענו על הבוקר כדי להכנס לניתוח. מכיוון שב"מאיר" ישנם רק שני חדרי ניתוח יולדות, וללידות שמסתבכות יש קדימות על ניתוחים מתוכננים, חיכינו שם כ-7 שעות בזמן שיולדות באו והלכו. לבסוף, בשעה 14:00 מיקה הוכנסה להכנה לניתוח ולי נתנו את מדי המנתחים המצחיקים. ממש כמו בפעם שעברה, הכניסו אותי לחדר הניתוח כדי לשבת ליד הראש של מיקה, כאשר בינינו לזירת הארוע חוצץ פרגוד. דיברתי עם מיקה, הרגעתי אותה (היא לא הרגישה כאב, אבל הרגישה את ההליך עצמו), הזכרתי לה שעד עכשיו זה היה הקטע הקל, ומעכשיו בעצם מתחיל הקטע היותר קשה.


בשעה 14:34 הגיחה לאוויר העולם תינוקת יפהפיה ובריאה (במשקל 3.300 ק"ג) בצווחות משמחות, ושמה בישראל רעות. מיקה ואני הזלנו דמעה של אושר והרגשנו שוב את אותה התרגשות מופלאה. לאחר בדיקה קלה, הביאה האחות את התינוקת אלינו ושמה למיקה ורעות את הצמיד, ומשם מיהרה להעביר אותה למחלקת ילודים.

מיקה הועברה להתאוששות ואני יצאתי החוצה כדי ללכת לראות את רעות מקרוב ומצאתי אותה במחלקת ילודים בתוך אינקובטור (היה יום קר, ורעות היתה קצת כחולה בשעות הראשונות). צילמתי אותה והבטתי בה דקות ארוכות באהבה, כל כך קטנה וחסרת ישע. תינוקת יפה וחמודה יותר לא יכולנו לבקש, והתמונות מדברות בעד עצמן.


בינתיים עברו יותר מ-4 חודשים, ורעות גדלה ומתפתחת. היא אוכלת את המטרנה בתיאבון, עושה מה שצריך בחיתולים, עולה במשקל ומתארכת, "מדברת" בשפה משלה, מחייכת לעצמה במראה ויודעת טוב מאוד להבהיר לנו כשלא טוב לה. היא מאוד אוהבת את כרמל, שמצחיקה אותה בכל הזדמנות, ומסתכלת בסקרנות על העולם שמסביבה.

אז ברוכה הבאה לעולם ולמשפחה, רעות המתוקה! את אוצר אמיתי, ולא יכולנו לקוות לילדה טובה יותר, אז רק תמשיכי כך. תמיד נאהב אותך, כמו שאנחנו אוהבים את אחותך הגדולה כרמל, ותמיד נהיה שם כשתצטרכי אותנו.

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים