אברהם

אברהם עמד במרכז האולם, מוקף בבניו ובנותיו. כָּלֵב, שפעם נקרא סרגיי, נכנס וגרר אחריו בחוזקה את זרועה של סיגל. הקהל פינה להם נתיב. סיגל ניסתה להתנגד בכל כוחה, אבל הוא היה גדול וחזק ממנה. הוא הביא אותה אל אברהם והטיח אותה לרצפה לרגליו.

אברהם הביט בה בעצב ואכזבה. הוא ליטף את זקנו הארוך ונאנח "הוי, לאה..."

האישה, שנתנה לו את מיטב שנותיה, הרימה את ראשה והביטה בו בשנאה יוקדת. שיערה היה פרוע ובגדיה מרופטים וקרועים אף יותר מבגדיהם של יתר הנוכחים.

"בניי ובנותיי," פנה אברהם לקהל שסביבו והרים את כפיו, "אבינו שבשמיים, בחסדו הטוב, הראה לי חזיונות של היום הזה, ואני בתמימותי קיוויתי שהאמונה תציל את לאה, ולא כך הדבר. הנה, הגענו למצב העגום הזה. נמצאת כאן לאה שלנו, אבל היא כבר לא שלנו. במקום בתי הבכורה, יד ימיני, מאמינה אדוקה, היא נתנה לאמונתה לדעוך, ומולנו ניצבת עתה – כופרת!!!"

עיניו של אברהם רשפו אש והוא הצביע עליה באצבע מאשימה. הקהל הצטרף אליו בהצבעה וכולם, מקטן ועד גדול, צעקו עליה "כופרת! מושחתת! תועבה! טומאה!" אלה הקרובים אליה ירקו עליה ובעטו בה, והיא נשכבה בתנוחת עובר כדי לנסות להגן על עצמה. אברהם הרים את אצבעו המאשימה, והקהל נרגע.

"לאה – " הוא החל שוב בצער, אבל היא קטעה אותו.

"השם שלי הוא סיגל," היא סיננה בין שיניה וירקה מעט דם על רגלו.

"אכן," הוא אמר לה ולקהל כולו, "אינך ראויה עוד לשם שנתתי לך. האל הטוב הראה לי את מעשייך, אבל לא גילה לי את אשר בליבך. כל כך הרבה שנים היית בדרך הנכונה אל הטהרה. למה ניסית לברוח?  מדוע סיכנת את נשמתך כך?"

"נמאס לי," היא אמרה בהתרסה, "נמאס לי מהמכות, נמאס לי מהעונשים, נמאס לי למצוץ לך את הזין כל בוקר, נמאס לי לעבוד פה כמו שפחה, נמאס לי לשבור את הגב, והכי נמאס לי מהשטויות שאתה מאכיל אותנו כל יום! ארבעה ילדים נתתי לך! ארבעה!! ואתה עם השגעונות שלך נתת לאחד למות ולעוד אחד לאבד עין, וכולם פה אומרים אמן כאילו הם לא יודעים שאתה סתם משוגע ששומע קולות. מה קרה לכם??" היא צעקה על מעגל האנשים סביבה.

רחש עבר בקהל, וסיגל ספגה עוד מספר יריקות. אברהם הניע את ראשו באכזבה ימינה ושמאלה. אחר כך עצם את עיניו והרים את ראשו לתקרה.

"אבינו שבשמיים, מה ייעשה לכופרת בקרבנו?" הוא שאל בטון דרמטי. הס הושלך באולם. סיגל עצמה את עיניה ונשאה תפילה משלה.

קולות המלאכים בראשו של אברהם דיברו בהמולה. אחד אחד הם השתתקו עד שנותר רק הקול האחרון, קולו של האל הטוב. אברהם הוריד את ראשו אל האישה שלרגליו, והביט בה בחמלה. דמעה חמקה מזווית עינו.

"אלוהים החליט להעניש אותך בדרך נאותה. אם את רוצה להכיר את העולם האלים והמופקר שם בחוץ, יהי כן. יהושע, כלב, קחו אותה למרתף ולמדו אותה. אל תחסכו שבטכם. מי ייתן והאמונה תוביל אותךְ בחזרה אל הטהרה."

שני הגברים החסונים הרימו את סיגל בזרועותיה וגררו אותה, למרות צרחותיה ונסיונותיה להימלט, אל מחוץ לאולם.

אברהם הרים שוב את כפיו, וכולם חיקו את תנועתו.

"אבינו שבשמיים, גם בשעה קשה זו אנו מודים לך על חוכמתך ונדיבותך, ומוסרים את עצמנו לרצונך הקדוש. ברך אותנו ושמור עלינו טהורים וזכים, למען נהיה ראויים לחסדך הנצחי."

בניו ובנותיו ענו במקהלה "אמן."

אברהם ישב על מיטתו בראש שמוט ובכה. הוא הרים את ראשו ואת כפיו וזעק "אבינו שבשמיים! אני מתחנן! דבר אלי! אמור לי מה רצונך!", אבל ראשו היה שקט כמו החדר שסביבו. הוא שמט שוב את ראשו והמשיך לבכות.

כבר ארבעה ימים לא זכה לשמוע את קולו של האל הטוב, ושבוע חלף מאז חזיונו האחרון. מאז אתמול הוא הסתגר בחדר והתפלל לאלוהים ללא הפסקה. באולם הגדול התפללו בניו ובנותיו אף הם, בוכים וזועקים כמוהו.

סיגל צלעה אל תוך החדר עם מגש. היא הניחה את ארוחת הצהריים על השולחן הקטן ופנתה לצאת. בדרכה החוצה, תפס אברהם את ידה, ושאל אותה, דרך מסך הדמעות "לאה, בתי היקרה, גלי לי במה חטאתי! אמרי לי כיצד הרגזתי את האל הטוב! את, צדיקה טהורה שכמוך, ודאי יודעת את הסיבה!"

סיגל הביטה באדם השבור שמולה, וחככה בדעתה האם לגלות לו. לבסוף החליטה שחוסר הידיעה מעַנֶה אותו באופן מספק, אבל האמת תשליך אותו לשאול תחתיות של עינוי גדול אף יותר.

"אברהם, אתה זוכר את חגית?"

"כן, בוודאי. האם לא הייתי צריך לגרש אותה? אני צריך למצוא אותה ולקבל אותה בחזרה אל המשפחה שלנו?" הוא שאל בדחיפות ובעצבנות.

"אתה זוכר למה גירשת אותה?"

"היא עשתה דברים מוזרים. להבות קטנות פרצו מאצבעותיה מדי פעם, והיא כמעט שרפה את בית הכנסת שלנו. אין אצלנו מקום למכשפות כאלו." הוא ניסה להישמע בטוח ומוחלט, אבל הרעד בקולו הסגיר את סערת הרגשות בה היה נתון.

"כן, היא באמת מכשפה," אמרה סיגל. "ראיתי אותה לפני כמה שבועות כשיצאתי לקנות בשוק. היא ניסתה לדבר איתי, אבל אני לא עניתי. שבוע אחר כך היא דיברה אלי שוב, והפעם עניתי לה. התחלנו לדבר על החיים במשפחה שלנו ועליך."

אברהם לא ידע לאן זה הולך, אבל לא אהב את הכיוון.

"אמרתי לה שבזמן האחרון אתה שומע יותר ויותר קולות, שהשגעון שלך הולך ומשתלט עליך."

הוא ניסה להתמלא חימה, אבל לא הצליח לגייס את האנרגיה, וסיגל המשיכה.

"היא אמרה שבשנים האחרונות היא למדה הרבה מאוד מכמה מכשפות מנוסות, והיא חושבת שתוכל לעזור. היא אמרה שהיא תכין לי שיקוי בשבילך, והיא באמת הכינה. הוספתי אותו לאוכל שלך בשבועיים האחרונים, קצת כל פעם. תגיד לה תודה, היא ריפאה אותך."

אברהם החוויר ושתק לרגע ארוך. החזיונות, הקולות, האל הטוב, המלאכים – הייתכן שהכל היה פרי הטירוף? בגידתה של סיגל צפה ועלתה במחשבותיו ודרסה את כל היתר. הוא קם ותפס אותה בשיערותיה ומשך אותה אל השולחן. הוא חטף את הסכין והצמיד אותה לצווארה.

"את מבינה מה עשית??" הוא שאג באוזנה בין צרחותיה. "את הרעלת אותי!!"

הוא חשב על שנותיו הרבות כנביא האמת הקדושה. מאז ומתמיד היו החזיונות והקולות חלק ממנו, תמיד היה חריג, אבל תמיד ידע שהוא מיוחד בגללם. העובדה שמאמינים התקבצו סביבו וסביב המתנה הגדולה שלו, הוכיחה לו מעל לכל ספק שאלוהים בחר בו כדי למסור את מסריו לבניו ובנותיו. כעת התמוטט עולמו, וההבנה הבלתי-נמנעת חלחלה בו כמו חומצה בעץ.

הוא שחרר את סיגל והיא ברחה לפינה הרחוקה. הוא נותר עם הסכין בידו, בין ארבעה קירות שותקים. בבואתו במראה הביטה בו במבט מוטרף.

"אבינו שבשמיים, שלח לי סימן, אני מתחנן," הוא מלמל, אבל הדממה העיקה עליו יותר ויותר. לבסוף לא יכל לשאת אותה, ושיסף את גרונו שלו בתנועה חדה.

ברגעיו האחרונים הוא ראה את סיגל עומדת מעליו, ומחייכת.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

הבטתי בתרשים בתסכול וניסיתי לחשוב על תכנית פעולה יותר טובה, אבל לא מצאתי. אין לי ברירה, אני אצטרך לעבור ברחוב הראשי, דרך מאות מצלמות שיקלטו את הרשתית שלי, דרך הדלת הראשית של תחנת המשטרה, איכשהו להגיע לתיבת הראיות, להוציא משם את האיך-שקוראים-לזה שצ'ווארי רוצה, ולעוף משם בחתיכה אחת. כמובן שאין לי ברירה, אם אני לא רוצה לגלות מה יקרה אם אני "אאכזב אותו", כמו שהוא הגדיר את זה. מצד שני, אם אשרוד הוא ישקול למחוק את החוב שלי. תודה באמת.

קיוויתי בכל מאודי שהרשתיות הזמניות שקניתי מרוגפי הצולע יעבדו, ויצליחו להסוות את הזהות שלי. בעקרון רוגפי הוא האקר לא רע, אבל היו לו כבר תקלות בעבר, והטריקים שלו באים בלי שום אחריות יצרן. לא שיהיה לי איך לבוא אליו בטענות אם זה לא יעבוד. בכל מקרה, גם אם הרשתיות יצליחו לבלבל את המצלמות, זה יעזור לי להיכנס לתחנה, וזה רק השלב הראשון.

שעת השי"ן הגיעה. לחצתי על הכפתור וחיכיתי כמה דקות עד שהראייה שלי תתמקד שוב. כיסיתי את העיניים במשקפיים כהים והתחלתי ללכת. הלכתי ברחובות הצדדיים כמה שאפשר, וגם שם השתדלתי להיבלע בקהל. לכל אורך הדרך ראיתי את הבזקי המצלמות. אין סיכוי שלא נקלטתי בכמה מהן, אבל לשמחתי לא נשמעו אזעקות. רק שהרשתיות יחזיקו מעמד עד שאצא...

נכנסתי לתחנה, וניצלתי את ההמולה כדי לרדת למרתף. לעומת ההמון והרעש בקומת הכניסה, המרתף היה שקט ונראה די נטוש. כשהתקרב אלי שוטר שמנמן ומשופם, הרגשתי אגל קר של זיעה מחליק במורד הלחי שלי, מתחת למשקף. שאלתי אותו איפה השירותים, והוא הצביע לכיוון בו הלכתי. הודיתי לו בהרכנת ראש והמשכתי. אחרי שנפרדנו פלטתי אנחת רווחה. עד עכשיו הכל בסדר.

תיבת הראיות היתה נעולה במנעול פשוט. יכול להיות שזה יהיה עד כדי כך קל? בדקתי שאין שם אף אחד באזור, פרצתי את המנעול בזריזות מיומנת, ופתחתי את המכסה. צ'ווארי ידע בדיוק איפה זה יהיה. הרמתי את הכדור הירקרק, זרקתי אותו באוויר ותפסתי בחיוך.

לפתע נדלק האור. הסתובבתי לדלת, ושם עמדו שלושה שוטרים, מביטים בי בשעשוע. לעזאזל לעזאזל לעזאזל מה אני עושה עכשיו?! אין סיכוי שאני אוכל להתחמק מזה בדיבורים. עוד לפני שסערת המחשבות שלי נרגעה, הקצין שעמד בין שני השוטרים פנה אלי בחיוך מרושע.

"תראו מי פה... חברים, יש לנו אורחת חשובה! אני מניח שתעית בדרך, הא פטאריה?"

אוי לא, זו היתה מלכודת, מה אני עושה עכשיו, צ'ווארי יהרוג אותי אפילו בכלא, מי הלשין עלי, הקצין הזה דווקא חמוד, תתמקדי פטאריה! המח ירה מחשבות לכל הכיוונים. שני השוטרים התקרבו אלי. אחד מהם החזיק אזיקים שחורים וחשף שיניים, ספק מחייך ספק מאיים.

שמתי את הכדור הירוק בחזרה בתיבה והושטתי ידיים קדימה. השוטרים נרגעו קצת, אבל כשהם התקרבו אלי, נתתי בעיטה חזקה לברך של השמאלי והכנסתי מרפק לימני בצלעות. השניה של ההלם שלהם היתה כל מה שהייתי צריכה. זינקתי לכיוון הקצין כדי להפיל אותו לרצפה ולדלג מעליו, אבל כשנתקעתי בו זה היה כמו קיר לבנים, ונפלתי לרצפה. הייתי צריכה לנחש שהוא אנדרואיד. הרגשתי ברך מפעילה לחץ על הגב העליון שלי והידיים שלי נאזקו.

הקצין הביט בי ממרום גובהו, צקצק והורה לשוטרים להרים אותי. "תקיפת שוטר... זה יוסיף עוד כמה שנים לגזר הדין. קחו אותה."

דו-קרב

שני הנערים הקיפו זה את זה במבטים מזרי אימה. כל אחד מהם אחז בחנית קצרה בעלת ראש מתכתי משונן. מסביבם עמדו כל הגברים, כשנשות השבט עומדות במרחק מה ומנסות להרגיע את שתי האמהות המודאגות, ואת הנערה שעליה נלחמו. פניהם של הנערים עוטרו בצבעי מלחמה כהים, ושיערם היה קלוע. בדבר אחד הם דמו ליתר הגברים, והוא מלבוש החלציים, בגדם היחיד.

כפות רגליהם הרימו ענני אבק קטנים כשהם צעדו הצידה, אחורה, קדימה. כל אחד חיפש את נקודת התורפה של יריבו על מנת לזהות את הרגע הנכון לתקיפה. כל אחד מהם הרגיש את עוצמת המתח באוויר, וליבם הלם בחוזקה יחד עם התוף הגדול של זקן השבט. עוד בטרם החל הקרב, גופם הוצף באדרנלין מהידיעה שרק אחד מהם יעזוב את מעגל הגברים על רגליו.

לבסוף, אחרי מספר דקות של גישושים, חנית אחת נשלחה קדימה ונחסמה ע"י רעותה. החניתות נמשכו אחורה, ואז היה תורו של המגן לתקוף, וחוזר חלילה. התוף המשיך להלום, והנערים המשיכו לתקוף ולהגן. אחת החניתות חלפה ליד כתף והשאירה בה סימן אדום בטרם נהדפה, ובאותו רגע פגשה החנית השניה ירך והקיזה ממנה דם.

הנערים לא חשו בכאב ולא הרגישו את הזמן. עולמם הצטמצם לכדי מעגל הגברים, לחניתות ולתוף. מתקפה, בלימה, נסיגה, התחמקות. לבסוף, אחד מהם ניסה לצעוד צעד אחורה, אבל איבד את שיווי המשקל ונפל על גבו. החנית נשמטה מידו. יריבו עט עליו מיד והצמיד את חניתו לצוואר.

התוף נדם, ורק בכיה של האם מילא את קרחת היער.