יום רביעי, 29 באוקטובר 2008

אקטואליה 29/10

עברו חלפו להם החגים, חלף הלך לו הקיץ, והגיע הזמן לתת עדכון על מה שקרה בחודש האחרון.

היו חגים, ועוד איך היו. החגים נפלו השנה כולם על ימי חול, וכך נוצר מצב של מקסימום ימי חופש מהעבודה. לו רק יכולנו לנצל אותם כדי לגשר על כל אוקטובר ולטייל איפשהו... אבל עם כרמל זה לא כל כך אפשרי, אז עשינו את מה שעמישראל בדרך כלל עושה בחגים, דהיינו נסענו למשפחה, ארחנו משפחה, דיברנו עם המשפחה, ובעיקר אכלנו ואכלנו ואכלנו.

בערב ראש השנה התארחנו אצל ניר ברמת ישי, יחד עם ההורים שלנו וההורים של מיכל, עם שקד אופיר ויהלי כמובן. הנסיעה הארוכה ושלל הצעצועים הלא-מוכרים נתנו את אותותיהם על כרמל, כמו גם כמות האנשים והבית הזר, והיא התעייפה בשלב מסוים, ועזבנו קצת אחרי האוכל.

למחרת ארחנו אצלנו בדירה את המשפחה של מיקה מצד אהרל'ה: חווה ואריה, שרון והילדים, חמי ואיילת עם יעל הקטנה, שרית, וכמובן אנחנו. לארח חמישה עשר איש זה לא פשוט, ולמרות שאנחנו סופסוף גרים בדירה נורמלית שבה אפשר לארח, זה היה מבצע לוגיסטי קשה. תמר עזרה לנו בהכנות, וגם אמא שלי תרמה את חלקה, וכמובן שנשארו כמויות אוכל שהייתי בטוח שישארו עד חנוכה.

באותה שבת ארחנו אצלנו את ההורים שלי, ובמקרה גם קפצו לביקור הדודה שלי מיכל עם נחמן ונועם. היה מאוד נחמד, הרבה יותר רגוע מאותה ארוחה עם 15 איש, והם עזרו לנו להפטר משאריות. מהביקורים אצלנו כרמל הרוויחה המון בגדים ועוד יותר צעצועים חדשים, שאת חלקם היא ממש אוהבת, וחלקם כמובן נזנח בצד.

בסוף השבוע שאחר כך, אחרי יום כיפור רגוע בבית, קפצנו לקיבוץ בשישי ונחנו בשבת. יום ראשון היה יום רגיל, והנה יום שני כבר שוב ערב חג. בערבי החגים השנה עבדתי חצאי ימים, בגלל כמות העבודה שיש לי, וגם בגלל שלא רציתי לנצל ימי חופש כשאנחנו לא נוסעים לשומקום.

באותו יום דווקא נסענו אחה"צ לחיפה, לארוחת ערב חג אצל ההורים שלי. היו שם גם ניר מיכל ויהלי, אבל הפעם ללא שקד ואופיר. כמובן שהיתה ההמולה הרגילה, אבל ככה זה תמיד במפגשים משפחתיים. חזרנו באותו לילה, ולמחרת נסענו לקיבוץ שוב, הפעם לארוחה על-האש אצל דורון ומירי. הנסיעות הארוכות השפיעו על כרמל, שהשגרה שלה נשברה לחלוטין, והיא לא היתה עצמה באותם ימים - אכלה פחות, לא רצתה לישון, היתה עצבנית וכו'. בסוף השבוע של סוכות נשארנו בבית והשתדלנו לאזן לכרמל את סדר היום, וזה די עזר.

בערב החג השני אכלנו ארוחת ערב עם תמר במסעדה קרובה לבית (יותר קרוב מהבית של תמר!). הארוחה היתה לא רעה, אבל אין שום הצדקה למחירים שם (סטייק אנטריקוט 300 ג' ב-109 ש"ח!). נחזור לשם אחרי שנזכה בלוטו. למחרת, החג השני, נסענו שוב לחיפה, הפעם לביקור יותר רגוע.

אוכל, אוכל ועוד הרבה אוכל, בתוספת של הרבה שריצה בבית, והרי לכם מתכון בטוח לעלייה במשקל. ואכן עלינו במשקל, ועכשיו מיקה וגם אני מנסים לשמור על דיאטה מסודרת, שנינו משתדלים לנהל יומן אוכל ולעבוד לפי השיטה של שומרי משקל, למרות שהבעיה העיקרית של שנינו היא לאו דווקא האוכל, אלא הזמן לעשות ספורט. אני משחק סקווש פעמיים בשבוע, אבל מיקה כל כך עסוקה עם כרמל (ועכשיו גם עבודה, תכף נגיע לזה) שהיא כל הזמן עייפה.

בין לבין, כרמל התחילה לעמוד בעזרת דברים שהיא נאחזת בהם, והיא מנסה את כוחה בעמידה חופשית. בהתחלה היא עזבה ידיים ל2-3 שניות, היום היא כבר עומדת ללא תמיכה משהו כמו 10 שניות. בסוף השבוע שעבר היא פיתחה חום וחשבנו כבר שיש להם שפעת. כך חשב גם הרופא שראה אותה, אבל החום הלך כלעומת שבא והשאיר אחריו שתי שיניים חדשות, שמצטרפות לשן שכבר בקעה וגדלה. כנראה שמעכשיו זה יהיה תדיר...

יש גם עדכון לא משמח. בשבוע שעבר הלך לעולמו סטיב, בן דודו של אבא שלי, שהיה מאוד קשור למשפחה כאן בארץ למרות שחי מעל 40 שנה בארה"ב. הוא נוצח על ידי מחלת הסרטן, ומת פחות או יותר לבדו בבית החולים. לא יצא לי להתראות הרבה עם סטיב. כמובן שהיה את אותו יום, כשמיקה ואני טיילנו בארה"ב בירח הדבש שלנו, כשהוא בא לאסוף אותנו מניו-יורק בגשם שוטף והגענו לחווה שלו בפנסילבניה כדי לישון שם לילה, בדרך לוושינגטון DC. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כשנתיים, כאשר חגגנו לו כאן בארץ יומולדת 70 עם כל המשפחה, והסיפורים עליו זרמו כמים. הוא היה איש גדול מידות, עם לב עוד יותר גדול, וחבל שלא יצא לי להכיר אותו יותר. יהי זכרו ברוך.

ועכשיו לחדשות טובות: מיקה מצאה עבודה, והפעם אני מקווה שזה יחזיק. באותו משרד עו"ד ברמת השרון זה לא הסתדר, כשמיקה לא ממש חיבבה את המשרד, והעו"ד קצת חשש מכמות הזמן שמיקה צריכה להקדיש לכרמל (שהיתה חולה בדיוק באותו שבוע שמיקה עבדה שם). לא נורא. במהלך החגים מיקה ניסתה לשלוח קו"ח לכל מיני כיוונים, אבל אוקטובר היה חודש מת ברובו (ובעוד יומיים ימות סופית) ולכן זה לא יותר מדי עזר. ברגע שנגמרו החגים וכולם חזרו לשגרה, היא הגיעה בשני האחרון לראיון אצל רואה חשבון בת"א שבמקרה מכיר את הרו"ח שאצלם היא עבדה בחיפה ב2002, והיא התקבלה מייד. המשרה היא משרה חלקית (עד 15:30), והמשרד לא רחוק מרכבת מרכז בת"א, כך שמיקה יכולה לתפוס את הרכבת ולהגיע להוד השרון בזמן כדי לאסוף את כרמל מהגן.

חדשות טובות נוספות: קיבלתי טלפון מהעו"ד שלי, לאחר שהוא דיבר עם מנכ"ל הורייזן-אינטרביט, שהודה בעובדה שמגיעים לי פיצויים, ואמר שאני אקבל אותם אחרי החגים. אני אמשיך לעדכן.

אם כבר הזכרנו את אינטרביט (אני יודע, הקישור קצת מאולץ), יפעת שמר ילדה במזל טוב תינוקת בריאה בשם אביב, בדיוק בחג הסוכות. היא ובן-זוגה דורון עברו לעת עתה מהדירה ברמת גן לבית אמא שלה בחדרה, ואנחנו בקרוב מאוד, אולי אפילו בשישי הקרוב, ניסע לבקר אותם.

היום יום הנישואין של ההורים שלי, אז מזל טוב להם. איך אומרת אמא שלי? "ארבעים ואחת שנות עבדות" והם עדיין ביחד, ולא נראה שמשהו יפריד ביניהם. ראוי להערצה.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר חודשים של תכנונים, סופסוף מיקה ואני יוצאים בשישי הקרוב ללילה אחד במלון, הרחק מהמשפחה ומהשגרה. 24 שעות הרחק מהחיתולים והבקבוקים, מערוץ הופ, מהמחשב והטלוויזיה, מהעבודה והפקקים. שנינו זקוקים לזה.

אנחנו חוזרים הביתה בשבת, אבל אני חוזר צפונה כבר ביום ראשון, לחמישה ימי מילואים. אני צריך את המילואים האלה כמו חור בראש, עם הלחץ שיש לי בעבודה, אבל מה נעשה... מישהו צריך להגן על המדינה, לא?

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

15/4/06 - קורדובה

[הקודם]

המשכנו בדרכנו לכיוון מרכז העיר העתיקה והחלטנו לעצור לארוחת צהריים. כל המסעדות הנורמאליות מאפשרות עישון, או שהן מטונפות בגלל המנהג הספרדי, שאומר שמסעדה מלאת זבל היא מסעדה שהיו בה הרבה סועדים מרוצים. בכל מקרה, קשה לנו מאוד למצוא מסעדה לאכול בה, ולכן הגענו שוב למקדולנד'ס. הזמנו, ישבנו, אכלנו.

אחרי האוכל הלכנו 2 מטר אל תוך Plaza Mayor של סלמנקה, שמישלן הגדיר אותה בתור הכיכר היפה ביותר בכל ספרד, ועד עכשיו קשה להתווכח איתו. הכיכר דומה לכיכר הגדולה שבמדריד, אבל היא מרובעת והסגנון שלה אחיד יותר. היא נפתחת לכמה כיוונים דרך שערים מפוארים, בעלי קישוטי אבן כמובן, ובבניינים המקיפים את הכיכר (למעשה אותו בניין אחד ארוך מכל ארבעת הכיוונים) שוכנת העירייה. בכיכר קבוצות של צעירים רובצות, בתי קפה ומסעדות, וחנויות לרוב. הכיכר הומה אדם והיא ללא ספק הלב הפועם של העיר.

חזרנו מאותו כיוון שממנו באנו וראינו את כנסיית סן מרטין מבחוץ. לקראת סוף המסלול הגענו לשני מנזרים. באחד מהם Convento delas Duenas, נכנסנו לכנסייה שלו, אבל הגנים שציין מישלן סגורים לרגל החג. המנזר השני הוא עצום בשטחו, יותר משתי הקתדראלות גם יחד. למנזר זה Convento de San Esteban, לא נכנסנו, אבל חזיתו החיצונית, בייחוד צידו המערבי, הוא מרהיב, ומזכיר כניסה מפוארת לקתדראלה ענקית הרבה יותר מאשר כניסות למנזרים פשוטים.
סגנון הבנייה והעיטור מזכיר מאוד את הסגנון בקתדראלה, כמו גם מבנים אחרים בעיר. סגנון זה דומה לזה של סגוביה, אבל לא בדיוק. כל עיר פיתחה לעצמה במשך מאות השנים את הסגנון הייחודי שלה, וניכר בתמונות שלנו ההבדל בין הסגנונות.

חזרנו למלון, העמסנו את מה שהיה להעמיס, ויצאנו לדרך לכיוון אווילה. בעזרת ה-GPS מצאנו את המלון המוזמן באווילה בקלות, התמקמנו בו, ורצינו לצאת לאכול. נסענו קצת בחיפוש אחר מסעדה של מלון (במלון שלנו המסעדה יקרה ומעושנת להחריד, וחשבנו שאולי במלון אחר נמצא ארוחה של "תפריט היום" ללא עישון), וממש בטעות הגענו אל חומות העיר בשעת הדמדומים האחרונה, כאשר תהלוכת הפסחא עברה במקום. חומות העיר הן מהמאה ה-11, והשתמרו בשלמותן, כולל 90 הצריחים שבהן. בלילה התאורה שלהן מהממת, והשמיים הקודרים הוסיפו נופך מאוד מאיים לתמונות שסוזן עשתה. חנינו קרוב לאחד משערי העיר העתיקה ומצאנו במקום גם Telepizza. התחיל לטפטף גשם, והחלטנו שפיצה זה מספיק טוב, לכן אכלנו שם את ארוחת הערב וחזרנו למלון.

היום היה יום נסיעות. התעוררנו באווילה, אכלנו ארוחת בוקר מלונאית כיד המלך ויצאנו יחסית מוקדם מהמלון. התחלנו את היום בסיור קצר בעיר, כאשר הגענו לאותה נקודה בה עשינו צילומי לילה של החומות וגילינו שלאור היום (בבוקר עדיין היתה שמש) החומות עדיין מדהימות. קרוב לחומות נמצאת בזיליקת San Vicente, שבה טמונים שרידיהם של מספר קדושים נוצרים. בחזית המערבית של הבזיליקה מאוד מרשימה, כמו גם הקישוטים והפיסולים בפנים, בהתחשב בעובדה שזו בזיליקה מהמאה ה-12, ממש כמו הקתדראלה הישנה בסלמנקה. ירדנו גם אל מרתף הקבורה של הכנסייה, וגם ראינו את הנזירות מוציאות את המוצגים של תהלוכת היום ומנקות אותם.
הסיור בבזיליקה לקח קצת זמן, מה שאמר שלא נשאר לנו זמן לעשות סיור על חומות העיר, ובדיעבד חבל. בכל זאת, עשינו סיבוב קצר דרך השער בחומות, אל תוך העיר העתיקה, והחוצה דרך שער נוסף שהיה קרוב לאוטו שלנו. רצינו להגיע לנקודת תצפית על החומות, אבל כשהגענו ראינו שאנחנו בדיוק מול השמש.

תדלקנו את האוטו ויצאנו לכיוון Candelario, כפר קטן בסביבות עיר המחוז הקטנה Bejar, מרחק כ-100 ק"מ או יותר מאווילה. זהו כפר קטן שהכביש היחיד המוביל אליו הוא ברוחב של מכונית וחצי, מה שהופך אותו לבלתי נגיש לתיירים באוטובוסים. הכפר ציורי מאוד, וברחובותיו תעלות ניקוז למי שלגים, שזורמים בעונה זו בזרם מרשים. טיילנו קצת ברחובות הצרים וראינו את השער הייחודי שיש לבתים שם, כנראה למניעת הצפות כשהשלגים מפשירים או בזמן מבול.

משם המשכנו בנסיעה ישירה אל קצ'רס Cáceres. בדרך תפס אותנו גשם, שחששנו ממנו מהבוקר. כשהגענו לקצ'רס הגשם טיפה נרגע, והחלטנו ששווה לטייל בעיר העתיקה שם, אם זה בסך הכל טפטוף. קודם כל רצינו לאכול, וכמובן מצאנו טלפיצה בתוך הפלאזה מאיור. אכלנו משהו קטן (ביום כזה לא רצינו לאכול משהו כבד) ויצאנו לסייר בעיר העיתיקה. התחלנו את המסלול של מישלן, שהוא ממש לא ארוך. לקראת אמצע המסלול הטפטוף הפך לגשם, ותוך כמה שניות מצאנו את עצמו במבול של ממש, עם 2 מטריות קטנות לארבעתנו. נעמדנו באחת הכיכרות, צמודים לקיר של אחד הבניינים, וחיכינו שאולי הגשם יפסק ונוכל להמשיך. הגשם סירב לשתף פעולה, והחלטנו שאי-אפשר להמשיך ככה, אז התחלנו לרוץ לכיוון היציאה מהעיר העתיקה, לכיוון האוטו שחנה די רחוק. סך הכל פספסנו קצת בקצ'רס, אבל ממה שראינו, זה לא אסון גדול. אין שם אטרקציות ספציפיות, והעיר עצמה פחות יפה מטולדו או סגוביה.

חוק מרפי עובד כאן שעות נוספות... ברגע שיצאנו מהעיר העתיקה, הגשם הפסיק. לא היה לנו זמן או מצב רוח לראות עוד משהו, והשעה נהייתה כבר מאוחרת. נכנסנו לאוטו ונסענו ישירות לקורדובה, קצת יותר מ-300 ק"מ. הגענו למלון והתמקמנו. מיקה ואני ויתרנו על ארוחת ערב, אבל לון וסוזן היו רעבים. באופן לא מפתיע הם נתקלו במסעדות מעושנות / מלוכלכות / לא ידידותיות לסוזן ולון, ולכן הם נאלצו שוב להתפשר על מקדולנד'ס.

מחר אנחנו מטיילים כאן בקורדובה, ובערב נוסעים לגרנדה.

[הבא]

מאגר ביומטרי - נזק לכל החיים