אקטואליה 18/6 (חלק ב')

[חלק א']
ערב יום האישה הבינלאומי נפל באופן סימבולי על 7/3 ערב פורים (הזכרו בסיפורה של ושתי, הפמיניסטית הראשונה). באותו בוקר אמא שלי הגיעה אלינו ולקחה איתה את כרמל בחזרה לחיפה (הגן היה בחופש, כמו כל מערכת החינוך), במטרה שכרמל תישן שם באותו ערב. כאמור בחלק א', באותו ערב הלכתי להופעה, ולמחרת לקחתי יום בחירה ונסענו עם רעות לחיפה. כרמל (עם התחפושת של אורורה) ביקרה באירועי פורים בחיפה, למרות הקור ששרר, ומאוד נהנתה.
כשבועיים מאוחר יותר, ב 21/3, הלכתי להופעת ההשקה המיוחדת של אלבומו החדש והמצוין של איתי פרל, "מסע בלוז", שנערכה ב"בארבי" בת"א. לפני ההופעה קניתי את אלבום הבכורה שלו וכמובן גם את האלבום החדש (את "מים מתחת לגשר" והאלבום המשותף עם דנה ברגר הצלחתי לקנות בפורים בחיפה, כשבמקרה עברתי דרך חנות של "התו השמיני"). באלבום תשעה שירים, ובכל אחד משתתף גיטריסט סולן אורח, ביניהם אדם בן-אמיתי, תמר אייזנמן, עוזי "רמירז" פיינרמן, אביב בן-עזרא, דויד פרץ ועוד. חוט השני שעובר דרך האלבום כולו הוא כמובן רוח הבלוז, והמילים לשירים בהתאם, מבטאים נאמנה את רוח המיאוס והמחאה של הקיץ שעבר. ההופעה היתה בהרכב מלא: איתי עם גיטרה, איתמר גרוס על הקלידים, שתי זמרות ליווי, גיא תובל על הבס, מתן אפרת על התופים, יאיר סלוצקי עם הטרומבון מדי פעם, וכמובן הסולנים האורחים בכל שיר. הם ביצעו את כל שירי האלבום, ועוד שירים מהאלבומים הקודמים של איתי, והם נתנו בראש במלוא מובן המילה. היו שם אנרגיות מטורפות על הבמה, כאלה שלא רואים הרבה בהופעות של אמני אינדי, וזו ללא ספק אחת ההופעות היותר מהנות שראיתי. אפילו דנה ברגר הפציעה בהדרן כדי לשיר שיר אחד עם כולם. כרגיל, מי שרוצה לקרוא ולראות עוד, מוזמן לסור לבלוג של יובל אראל.
בשבת 31/3 נסענו לחגוג יום הולדת 5 ליהלי באותה חורשה בה חגגנו לה (ולשקד) בעבר. היו שם כל המכרים והקרובים, וכמובן שהתפריט המוכר והאהוב לא אכזב. כרמל מצאה תעסוקה ליד שולחן היצירה ובגן השעשועים, ומיקה ישבה עם רעות הקטנטונת. היה נחמד, ואחרי הבלגן המשכנו לחיפה כדי לנוח קצת, ואז הביתה.
בשישי 6/4, ערב פסח, נסענו שוב לחיפה. הקפדנו להגיע בצהרים, כדי להקדים את הפקקים המסורתיים, וטוב עשינו. לקראת ערב הגיע הדוד שלי אביב עם אשתו איילה והבנות דניאל ונוגה, וקיימנו את מילות השיר - "אביב הגיע, פסח בא". ערכנו סדר פסח כהלכתנו (קוראים בהילוך רביעי עד האוכל, ואחרי האוכל לאף אחד אין כח אפילו להרים את ההגדה), והיה ערב די נחמד.
כרמל נשארה לישון בחיפה, ולמחרת אבא שלי הביא אותה לדליה, להתארח אצל תמר, שהביאה אותה ביום ראשון בחזרה הביתה (חופש פסח, הזדמנות לכרמל לבלות זמן איכות עם הסבים). מיקה ואני, יחד עם רעות, עשינו שטות ויצאנו הביתה בסביבות השעה 23:00, יחד עם כל עם ישראל. לא אכביר במילים, אבל הגענו הביתה רק אחרי 1:00, עייפים ומרוטים. לקח לבאות: לא לנסוע הביתה אחרי הסדר, בשום מצב. עדיף לישון בתעלת ניקוז בצד הדרך מאשר להתקדם ב-8 קמ"ש כדי לעבור את ה-10 ק"מ שלפני צומת בני-דרור.
בשבת, בהיותנו זוג עם תינוקת אחת (לפחות באופן זמני), הרשנו לעצמנו קצת זמן איכות. הזמנו את הילה לעשות בייביסיטר לרעות, ויצאנו לראות סרט בקולנוע. ראינו את הגרסא החדשה והתלת-מימדית של "טיטאניק", סרט שנועד למסך הגדול. מיקה ראתה את הסרט עשרות פעמים עד היום, ועדיין נהנית ממנו. עבורי זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו בקולנוע, ואני נהניתי מהאספקט הויזואלי המרשים שלו. עד כמה שהיה לנו דייט מהנה, אין באפשרותנו לחזור עליו לעתים תכופות. חישוב זריז מראה שהעלות של יציאה כזו מגיע בקלות ל-250 ש"ח, עם העלות של הבייביסיטר, הדלק, הכרטיסים היקרים וכמובן הפופקורן. אאוץ'.

אקטואליה 13/6 (חלק א')

בשבת 21/1 הגיעה פרידה לביקור אצלנו, יחד עם תמר ודנה, כדי לראות את הנינה הטריה ואת הנכדה העייפה. היה מאוד נחמד לראות את כולם, וכמובן שגם טעים, אבל על השמחה העיבה תחושה שפרידה אינה במיטבה. מאז מותו של אלידע, לפני יותר משנתיים, נראתה פרידה כמי שאיבדה את מטרתה בחיים, והזקנה קפצה עליה, כמו שנאמר. בחודשים האחרונים התגלה אצלה סרטן, והטיפולים גבו ממנה מחיר פיזי ונפשי כבד. על אף זאת, היא השתדלה להיות פעילה ולדבר איתנו בעניין רב.

ביומולדת של אבא, שחל בשישי 27/1, לקחתי את כרמל מהגן תחת מטריה וביחד נסענו באוטובוס לחיפה. יחד עם ההורים נסענו אחה"צ לרמת ישי כדי להשתתף במסיבת יום ההולדת העשירי של אופיר - ציון דרך חשוב ביותר. המסיבה נערכה במקלט של המתנ"ס המקומי, וכלל ממתקים, משחקי חברה, ממתקים, עוגה, ממתקים, עמדות איפור, ממתקים, עמדות יצירה, ממתקים ועמדת צילום. אה, כן, ושתיה. ממותקת ברובה.

לאחר החגיגה, ולאחר שכולם נתנו כתף בסידור הבלגן שאחרי, נסענו למסעדה בנהלל כדי לחגוג בחוג המשפחה המורחבת את שני ימי ההולדת (כי לא אכלנו מספיק במסיבה...). המקום די צפוף ורועש, המנות סבירות אך יקרות, אבל הוא נחשב ליוקרתי באזור, כנראה מחוסר אלטרנטיבות ראויות. אגב, יהלי גנבה את ההצגה כשנפלה לה שן ראשונה :-)

למחרת מיקה הגיעה ברכב עם רעות ובילינו את היום אצל ההורים, מנסים לעכל את אירועי ליל אמש, תוך כדי התמודדות עם האירוח הקולינרי הידוע של אמא שלי. המשימה לא היתה קלה, אבל עמדנו בה בכבוד, ובערב חזרנו הביתה עייפים אך לגמרי לא רעבים.

לאחר שרשרת של בעיות מכניות וחשמליות בחודשים שאירעו בחודשים שלפני הלידה, החלטנו סופית למכור את הגרוטאה של מיקה. הדפסתי שלט ותליתי באוטו, ובמקביל פרסמתי מודעות בלוחות באינטרנט. התלבטתי בין קניית רכב קטן חלופי לבין רשיון על דו-גלגלי וקניית אופנוע. השיקולים בעד האופנוע היו פשוטים וברורים: עולה פחות לקנות ולהחזיק, חוסך פקקים, אין בעיות חניה. מצד שני, בהפרש של מספר שבועות שמעתי על שלוש תאונות לשלושה רוכבי אופנוע שאני מכיר, כולם נהגים זהירים ואחראים. החלטתי שהבטיחות יותר חשובה לי, והתחלתי לשקול רכבים קטנים.

האפשרות הראשונה ששקלתי ברצינות היא טויוטה יאריס, שהוא דגם קטן ומאוד חסכוני. קשה למצוא רכב משומש כזה במחיר נמוך, מפני שהוא שומר על ערכו לאורך שנים. מצאתי רכב למכירה בהוד השרון, אוטומטי, מודל 2003 עם 160,000 ק"מ, ולא זול במיוחד. לקחתי אותו לבדיקה וכבר רציתי לסגור עם בעליו, אבל לבסוף נמלכתי בדעתי. הרכב די ישן, עם קילומטראז' גבוה, ומעבר לפינה כנראה שיצטרך טיפול מסיבי, וכל זה לא הוריד את מחירו מספיק כדי להיות אטרקטיבי.

המשכתי לעיין בלוחות המודעות ונזכרתי שגיר ידני חסכוני יותר בדלק וגם מוזיל את מחיר הדגם. חיפשתי ומצאתי פולקסווגן פולו מודל 2008, עם קילומטראז' קצת גבוה, אבל במצב מצוין. ביום רביעי 7/3 קניתי את האוטו (בהפחתה מסוימת מהמחירון), וכעת הוא משמש אותי לנסיעות לעבודה וחזרה. מיקה ניסתה לנהוג עליו פעם אחת מאז, אבל היא לא ממש זוכרת איך נוהגים על הילוכים (מאז שהיא הוציאה רשיון ב2005 היא לא נגעה בהילוכים), אז עד שהיא תקח שיעור רענון, אני הנהג היחיד באוטו.

שבוע אחר כך התקשר מישהו שראה את המודעה בגרוטאה והציע 2000 שקל תמורתה, שזה יפה מאוד יחסית למחירים המגוחכים שהציעו אחרים (המחירון הוא בסביבות ה-3000, וקיבלתי גם הצעות תלת-ספרתיות ומעליבות במיוחד). במקרה יצא שמיכל הדלק היה מלא, אז שכנעתי אותו שגם זה שווה משהו, והוא הסכים להוסיף עוד קצת. נפגשנו, הוא נהג קצת על האוטו, העברנו בעלות והכל בא על מקומו בשלום.

בשלישי 27/2 התקיים מפגש של פורום איה כורם. המפגש התרחש בבי"ס למוזיקה בת"א בשעות אחה"צ. הגיעו מעט אנשים, יחסית, אבל איה הביאה איתה את אדם, והם ביצעו עבורנו כמה שירים, ביניהם טעימות מוקדמות של שירים מהמופע המיוחד (ועליו בהמשך). השירים לוו בשיחה, שאיכשהו נסובה בעיקר סביב ילדים (אני סיפרתי על רעות, ומשם זה התגלגל). היה ארוע קטן וצנוע, אבל מאוד כיף מבחינתי. איה אפילו הביאה הפתעה קטנה לכולנו: דיסק עם שירים שהתפזרו, קאברים שהיא ביצעה בשנים האחרונות. מקסימה כתמיד :-)

שבוע אחר כך, ביום שקניתי את הפולו, סחבתי את לון לבוא איתי למופע של איה בתמונע. זה היה ערב יום האישה הבינלאומי, ואיה העלתה מופע מיוחד בשם "אשה אחת ששרה", בו ביצעה קאברים לשירים של זמרות וכותבות שהשפיעו עליה מוזיקלית. כמה שבועות קודם לכן היא צייצה בטוויטר שאלה כללית לגבי רעיונות לשירים של כותבות, ואני באינסטינקט נתתי לה לינק לשיר "The Queen And The Soldier" של סוזאן וגה. במופע היא סיפרה ש"מישהו" בטוויטר הזכיר לה את סוזאן וגה בדיוק ברגע שהיא היתה צריכה את התזכורת, ואז נתנה ביצוע נהדר לשיר "Small Blue Thing":

המופע היה אמור להיות חד-פעמי, אבל היא, אדם ומתן אפרת כל כך נהנו לבצע את השירים בו שהם העלו אותו עוד כמה פעמים, ובשלישי שעבר 5/6 יצא לי להגיע להופעה האחרונה בהחלט, שנערכה באוזןבר בת"א (שם צולם הסרטון לעיל). הקהל לא יודע מה הוא מפספס, והיה קצת עצוב לראות שם קהל של 20 איש (לא שהמקום יכול להכיל הרבה יותר...), ובכל זאת היתה הופעה נהדרת. אחרי ההופעה עזרתי קצת ועמדתי בדוכן מכירת הדיסקים בזמן שאדם ארגן את הדברים, ואח"כ כמובן באתי להגיד שלום גם לאיה. אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי אותה או את אדם, הרגשתי כאילו אני נפגש עם מכרים ותיקים.

[חלק ב']

אקטואליה 4/1 (חלק ד')

[חלק ג']

אחרי שחזרנו מנחשולים, מיקה שמה לב שחסר לה הרבה אוויר בגלגלים של הגרוטאה, למרות שמילאה אוויר רק כמה ימים לפני כן. באחד הימים באותו שבוע לקחתי את הרכב לפאנצ'ר מאכער הקבוע שלנו בהוד השרון, י.ט.ג צמיגים, באזור התעשיה של נווה עמל. הצמיגים כבר היו על הג'אנט, וכדי להביא את האוטו לשם נאלצתי למלא אוויר של צמיג מלא. בעל המקום והעוזר שלו פירקו את הצמיגים, מצאו שאוויר בורח מהרווח בין הצמיג לג'אנט, וטיפלו בבעיה במהירות וביעילות. בעל המקום הפתיע אותי לטובה כשאמר שאם הצמיגים הותקנו אצלו, העבודה היא בחינם. מכיוון שהצמיגים הותקנו כשהאוטו היה עדיין של תמר, התקשרתי אליה והיא אישרה שאכן שם הותקנו. הודיתי להם מקרב לב ונסעתי לדרכי המום מהשירות הלא-שגרתי שקיבלתי. אין לי ספק שאחזור אליו, ואמליץ עליו בכל הזדמנות. ככה עושים יחסי ציבור טובים.

בשבוע שאח"כ הייתי מוצף בעבודה, ומצבי לא היה מזהיר. על כל צעד שעשיתי נאלצתי לעשות שניים אחורה, או הצידה או למטה. ההרגשה לא היתה טובה, בלשון המעטה. שעות שלמות הלכו לאיבוד בגלל פרטי מידע חסרים או שגויים. השיא הגיע דווקא ביום הולדת של אמא שלי, שהיה יום רביעי 16/11. כרמל הצליחה לעצבן אותי בבוקר, בעבודה בקושי הצלחתי להתקדם, בעיקר בגלל תקשורת לקויה עם שיקגו, ובנוסף לכל הצרות גם הראש כאב לי כל היום. בערב ישבתי עם ראש הצוות שלי לשיחת ועידה עם שיקגו כדי לפתור בעיות, ובשעה מסוימת פשוט ניתקתי את עצמי מהעבודה ונסעתי להופעה של איה בכפ"ס, במקום באזור התעשיה.

מאותו רגע הכל התהפך. מצאתי חנייה מדוגמת בקלות, פגשתי שם זוג מהפורום והעברנו את הזמן עד ההופעה בשיחה קולחת עם בירה טובה. איה היתה מצוינת, אפילו שהיתה קצת צרודה, וברוב נחמדותה גם מילאה את בקשתי הצנועה:

הדבר היחיד שהעיב על הערב המצוין היו הסיגריות שנשלפו מיד עם סיום ההופעה והפכו את המקום תוך כמה שניות למאפרה ענקית. ברחתי משם כל עוד חמצן בריאותיי, אפילו מבלי להגיד שלום לאיה (מסרתי ד"ש דרך אדם, שמילא שוב את תפקיד מוכר הדיסקים).

למחרת גיליתי שמישהו בשיקגו שם לב שעבדתי עד מאוחר, והעניק לי צל"ש, שמתבטא גם בכמה גרושים. תראו איך הופעה אחת יכולה לשנות את המציאות כולה ;-)

באותו סופ"ש חגגנו יום הולדת לאמא שלי בחיפה, עם כל המשפחה. אני, לאחר ימים קשים בעבודה, הייתי תשוש וכמעט נרדמתי בישיבה בסלון עם כולם, תוך כדי צפיה בתמונות מלונדון. כמובן שגם כמויות האוכל והקינוחים לא עזרו להשאיר אותי ער...

בשבוע שאחרי מיקה נפלה למשכב. לאחר סיבוב ראשון של דלקת ריאות, שנערך בסוכות והסתיים עוד לפני שהתחיל בנוק-אאוט מניעתי מצידה של מיקה, הסיבוב השני היה אכזרי הרבה יותר. בשלבי ההריון המתקדמים שלה, היא חטפה את זה קשה והיתה ממש ממוטטת. דברים שגם כך נעשים קשים בשליש האחרון (לקום, להתכופף, למצוא תנוחה להרדם) נעשו קשים שבעתיים. כמויות הנוזלים בראש ובריאות לא אפשרו לה לנשום כמו שצריך, קל וחומר לבצע פעולה כלשהי. לילות שלמים היא השתעלה וחיפשה לשווא זווית בין ישיבה לשכיבה שתאפשר לה לנשום קצת יותר בקלות. באחד הלילות המצב היה כל כך קשה שנתתי לה לעשות אינהלציה עם מי מלח, למרות שלא היינו בטוחים אם זה בסדר בזמן הריון.

לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר התרופות המכייחות והמייבשות עשו את שלהן ומיקה הבריאה, בדיוק בזמן לחגיגת יום ההולדת של כרמל. הזמנו את המשפחה והחברים לחגוג את המאורע המרגש בשבת 26/11 במדשאה שליד גן השעשועים הקרוב לבית, אבל לא היינו בטוחים מה נעשה אם ירד גשם באותו יום (שבוע קודם לכן באנו לחגיגת יום ההולדת של זוהר, חברתה של כרמל, בגשם שוטף. החגיגה ההיא נערכה במקלט הבניין). ללא תכנית ב' של ממש, התפללנו והמשכנו בהכנות, והמזל שיחק לנו עם יום שמש קריר.

בנוהל הרגיל, אני נשלחתי על הבוקר לסחוב ציוד, לתפוס מקום ולנפח בלונים. כלקח מהשנה שעברה, השנה שאלנו את כרמל אם היא רוצה שדפנה, מספרת הסיפורים, תבוא גם השנה, והיא הסכימה לשמחתנו. הפעם היא הביאה איתה עזרים ובובות בשביל לספר את "אליעזר והגזר" והפעילה את עדת הילדים המאושרים במשך כשעה, ללא תקריות ואי-נעימויות. כרמל כיבתה את הנרות, הרמנו אותה על כסא והכל עבד כמו שעון שוויצרי. כמעט מיותר לציין שנתקענו עם עודפי אוכל ושתיה, אבל הצלחנו יחסית יפה לתת את חלקם לתמר וההורים שלי. בשישי שאחרי כן חגגו לה ילדי הגן יום הולדת, מה שהצריך מאיתנו כמה קניות, אבל הרבה פחות מאמץ.

לכבוד יום ההולדת כרמל קיבלה הרבה פאזלים, כמה ספרים, צעצועים וציורים. אנחנו קנינו לה זוג אופניים ורוד של דורה עם גלגלי עזר, והיא לאט-לאט לומדת לרכב עליהם. בנוסף, נתנו לה סופסוף את תמונת הפרפרים הגדולה שהבאנו ממוזיאון הטבע בניו יורק, והיא היתה המאושרת באדם.

בשבוע הראשון של דצמבר נכנעתי גם אני לשפעת העונתית, ונשארתי בבית שלושה ימים. בימים אלה בכל זאת קמתי בבוקר כדי לקחת את כרמל לגן, ואם אחה"צ הרגשתי השתפרה קצת גם לקחתי אותה. הספקתי להדביק את הפער העצום שהיה לי בגוגל רידר (שבינתיים הלך וגדל שוב), לראות כמה תכניות שחיכו לי בממיר, ולנוח כהלכה.

בשבת 10/12 נסענו לקרית אונו כדי להשתתף בחגיגת בר-המצווה של ערן הנדזל, הבן של שרון. קשה להאמין שהילד הקטן הזה כבר בן 13, אבל הזמן רץ בלי שנשים לב, וכנראה שגם כשכרמל תגיע לגיל בת-מצווה זה יתפוס אותנו בהפתעה. הארוע נערך באולם לא-כשר (לאחר בר-מצווה בבית כנסת רפורמי), ולכן האוכל היה טעים. לילדים היו שם אטרקציות בצורת משחקי מחשב, שולחנות הוקי-אוויר ופינג פונג וכו', וכרמל הסתובבה ביניהם בעיניים משתאות.

באמצע דצמבר הגעתי לעוד הופעה של איה, הפעם הופעה עם להקה שלמה (פעם ראשונה עבורי), שנערכה בתאטרון תמונע בת"א. פגשתי בכניסה כמה מחברי הפורום וביחד נכנסנו ותפסנו שולחן גדול באחת הפינות (הפעם הזמנתי כרטיס מראש). המקום אינו קטן, וכנראה שימש בעברו מוסך גדול או משהו דומה, ובכל זאת הצפיפות שם היתה גדולה. המלצרית הבודדת שניסתה לשרת את כל השולחנות התקשתה לפלס את דרכה בין השולחנות והאנשים שישבו ביניהם, ולכן לקח הרבה זמן עד שיכולנו להזמין משהו, קל וחומר לקבל את מה שהזמנו.
ההופעה היתה נהדרת, ושמעתי בה עיבודים שלא יצא לי עד היום לשמוע (כמו הגרסה הקווקזית ל"יונתן שפירא"). איה חנכה פינה חדשה של קריאת הודעות מוזרות שהיא מקבלת בפייסבוק, וסיפרה בין השירים על חברי הלהקה, על האלבום החדש וכמובן על השירים עצמם. כרגיל, לפני שהספנו להנות ממש, ההופעה נגמרה. לאחר שההמונים התפזרו ניגשנו מאחורי הקלעים כדי להחליף כמה מילים עם איה ואדם - תמיד חוויה נעימה :-)

בשישי שלפני החג נערכה חגיגת חנוכה בגן, בה הילדים שרו ורקדו לטובת עדת ההורים המצלמים בהנחייתה של טובה, המורה למוזיקה. כל השירים שכרמל זמזמה כל השבוע פתאום קיבלו משמעות. בסוף המסיבה הילדים קיבלו ממתקים, סופגניות, וכמובן סביבונים, והיו מאושרים עד הגג. משם נסעתי עם כרמל לחיפה, כדי לבלות את היום אצל ההורים שלי. מיקה הגיעה באוטובוס אחה"צ מת"א, ונשארנו לישון שם, כאשר למחרת נסענו לקיבוץ - לעוד ארוחת חג. חזרנו במוצ"ש עייפים אך עייפים.

מיקה נמצאת בשלבי ההריון האחרונים, והיא כבר באמצע החודש התשיעי. קשה לה לקום מהמיטה, הבצקות הורגות אותה, והשלפוחית שלה תחת מתקפה מתמדת. כל תנועה של פלג הגוף העליון צריכה להיות מתוכננת היטב ואני לא רוצה לחשוב בכלל איך אני הייתי עומד בדבר כזה. אני משתדל לעזור לה כמה שאפשר, אבל הרבה שעות אני פשוט לא בבית.
בחודשים האחרונים דיברנו לא מעט על שמות לתינוקת הקטנה (כרגע שם הקוד שלה הוא "פלפלת"), ומבין מאות השמות שנזרקו הרוב הגדול נפסל על הסף על ידי אחד מאיתנו. אלה שלא נפסלו נכנסו לרשימת ה"אולי", ומתוך אלה שרדו את כל הניפויים שניים-שלושה שמות. לאחר הלידה נחליט סופית איזה מביניהם. כמובן שאם יש למי מהקוראים רעיון, התגובות מחכות לכם... עדיין לא מאוחר להשפיע!
את הימים שנותרו עד הלידה אנחנו מנסים לנצל לטובת ארגונים אחרונים, סידור הבית ומנוחה. לקחנו מיפעת ודורון סלקל, אנחנו אמורים לקבל בחזרה את העגלה של איילת וחמי, עשינו קצת סדר בארונות של כרמל ומצאנו את כל הבגדים של כרמל מגיל אפס (שעוברים כביסה לקראת השימוש מחדש). הורדנו את חלקי מיטת התינוק, אבל אין לנו את הברגים שלה, ולכן נאלצתי לאתר את היבואן ולהזמין ממנו סט חלופי.
למיקה אין רצון מיוחד לחוות לידה טבעית, ולכן היא פנתה לרופא הנשים שלה, וזה המליץ לה על ניתוח קיסרי, מכיוון שלטענתו גם כך 60% מלידות שניות לאחר קיסרי מגיעות שוב לקיסרי. בשבוע שעבר מיקה הלכה לבדיקה במרפאות חוץ של בי"ח מאיר, כאן ליד הבית, ושם קבעו לה תור לניתוח קיסרי בשבוע הבא - 10 בינואר (אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי עד אז).
קשה לדבר על היום שאחרי, אבל אין ספק שתם עידן בחיינו, העידן שהחל עם לידתה של כרמל, ומתחיל חדש. המציאות שלנו, ששקעה לתוך שגרה מוכרת ורגועה יחסית, עומדת להזדעזע ולקבל צורה חדשה, כזו שאין לנו אפילו את היכולת לדמיין. זה יהיה קשה ומתיש, וזה יהיה מרגש ומשמח. גם עבור כרמל זהו עידן חדש, עידן "האחות הגדולה", ובו היא תצטרך להתבגר קצת יותר מהר. איך היא תקבל את התינוקת? שאלה מצוינת.

אקטואליה 28/12 (חלק א')

חודשיים וחצי הזנחתי את הבלוג... חוסר אחריות משווע. הרבה דברים מיוחדים קרו, וכולם טבעו בים של עבודה.

בין יום כיפור לסוכות נסעו אמא ויעל עם שקד לטיול של 9 ימים בלונדון. הן עלו על הלונדון איי, ביקרו בגריניץ', באזור הארמון וכיו"ב. עבור שקד זה היה טיול בת-מצווה, ונראה שעיניה נפתחו לעולם הגדול. במהלך הטיול היא הלכה עם יעל לראות הופעה של הזמרת קייטי פרי במקום אינטימי וקטן שנקרא O2 Arena, יחד עם עוד 23,000 איש. זו כנראה חוויה מדהימה, במיוחד עם הופעה ססגונית כמו זו. בכל מקרה, השלוש חזרו עם סיפורים ומאות תמונות, כמו שצריך.

בחג הסוכות, 13/10, נסענו לרמת ישי לערב אצל ניר ומיכל. היו שם ההורים ויעל, כמו גם הוריה של מיכל וסבתה. ניר צלה בשר על מנגל הגז וכמובן שלא נשאר שם אף אחד רעב. אם כבר היינו שם, סידרתי לניר קצת מהבלאגן במחשב, ויהלי שמחה להראות לכרמל את הצעצועים שלה. בכלל, ככל שהפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן הן נעשות חברות טובות יותר ויותר, וזה נהדר.

בשבת שבין החגים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של אביב וניצן. המסיבה נערכה שוב בפארק הרצליה, ממש באותו מקום בו חגגנו בשנה שעברה. השנה אביב קצת יותר גדולה ולמרות הפער בינה (ובין חבריה) לבין כרמל, כולם נהנו מאוד. ניצן, מצד שני, רק בן שנה, כך שיש זמן עד שיתחבר עם ילדים גדולים יותר.

באותו יום גילינו שהמצבר בגרוטאה של מיקה מת, שנה וקצת לאחר שהותקן (כבר אז היה משומש, כזכור). שירות התיקונים של חברת הביטוח הגיע בראשון בבוקר והניע את הרכב עם כבלים בקלות, ואני נסעתי איתו לאזור התעשיה של כפ"ס כדי להחליף מצבר. לא הייתי צריך לנסוע רחוק, ואצל אחד מחשמלאי הרכב הרבים ראיתי שלט מאיר עיניים שהבטיח מצברים משומשים עם אחריות ובזול. נכנסתי, השארתי את האוטו וחזרתי על עקבותיי במונית, כאשר מיקה אספה את הרכב אחרי העבודה, עם מצבר תקין. למצבר שלושה חודשי אחריות, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לחזור על התרגיל הזה שוב בקרוב.

[חלק ב']

אקטואליה 30/8 (חלק ב)

[חלק א]

באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.

אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.

אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.

לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).

ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

אקטואליה 28/6 (חלק ב')

[חלק א']

בערב שבועות הגענו אל שרון למפגש משפחתי, שהפעם כלל גם את אהרל'ה. דיברנו, צחקנו, התעדכנו ואכלנו, והיה ערב מהנה. הילדות שיחקו, אבל בשלב מסוים העייפות השתלטה על כרמל, שלא ישנה צהריים באותו יום. היא נשכבה על פוף גדול בסלון ונרדמה, עם כל ההמולה שסביבה.

ביום שאחרי החג, בו אגב חל יום הולדתה ה-30 של דנה בהצטלבות של התאריך העברי והלועזי, נסענו לאולם אירועים בעפולה על מנת לחגוג את בת-המצווה של שקד. התינוקת הקטנה ההיא גדלה והפכה לילדה והיום היא נערה על סף הבגרות. איך שהזמן רץ... החגיגה היתה קטנה ומאופקת (יחסית להפקות הענק המזעזעות הנהוגות במקומותינו בימים אלה), ודמתה יותר לערב כיתה מושקע מאוד. היו ריקודים, ברכות וצוות צילום, ואפילו כרמל רקדה ונהנתה. אחרי שהיא ישנה בדרך צפונה היא היתה טעונה באנרגיה, ועדיין הוציאה מספיק מרץ כדי להרדם ברגע שהתחלנו לנסוע משם.

נסענו לישון בחיפה אצל ההורים, ולמחרת בבוקר ירדנו לחוף הים כדי לאכול בראנץ' לכבוד יום הולדתה של מיקה. אחרי ארוחה קלה, טיילנו קצת על החוף, ובשעת צהריים חמה נסענו הביתה.

אגב, באותו יום יפעת ודורון עברו דירה, לאחר שבעלי הבית שלהם פינו אותם לפני תום החוזה, על מנת למכור את הדירה. הם חיפשו דירה סבירה בקדחתנות במשך מספר שבועות, ולבסוף מצאו את מבוקשם באזור פולג בנתניה. קצת רחוק, אבל לא בקצה השני של העולם.

ביום ראשון לפני שבועיים נפטרה חנה, אשתו של סבי משה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. לפני המחלה היא היתה פולניה עקשנית, שסירבה להודות בקשיי החיים וחייתה את חייה בעצמאות מופגנת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא היתה מאושפזת בבי"ח כרמל, לאחר ניתוח שלא ממש שיפר את מצבה. מוחה החריף וההומור הציני שלה לא נפגמו, והיא התבדחה על המחלה ועל סיכויי ההישרדות שלה, אבל היא כבר נראתה צל של עצמה. לאחר הניתוח היא נאלצה לעבור לבית אבות, על מנת שתוכל להעזר בסיוע רפואי צמוד, אבל ניכר עליה שאיבדה את רצונה לחיות. הסבל היה קשה מנשוא, והיא אמרה לא פעם שהיא רוצה לסיים את הכל ולהצטרף לסבא שלי, שנפטר לפני שתים עשרה שנים. לפחות עכשיו היא הגיעה אל מנוחתה. יהי זכרה ברוך.

מיקה מסרה לי את ההודעה על דבר מותה כשחזרתי ממשחק סקווש בראשון בלילה, ולמחרת שוחחתי עם אמא שלי, שהודיעה לי שהלוויה תתקיים באותו יום. עבדתי חצי יום ולקחתי רכבת לחיפה כדי להיות שם עם המשפחה כולה. מזג האוויר היה מעונן וקודר, ומרגע שמסע הלוויה החל נפתחו ארובות השמיים וירד גשם זלעפות, שנמשך עד שטקס הלוויה הסתיים. אם לא הייתי אתאיסט מושבע, הייתי עוד מתפתה לראות בזה איזשהו סימן קוסמי.

בשלישי האחרון דנה באה לשמור על כרמל, ואנחנו נסענו מרחק קצר מהבית לרמת-הכובש לחתונתה של גלי, חברתה של מיקה מימיה במשרד עורכי הדין בת"א. למיקה יצא לפגוש את החתן בהזדמנות זו או אחרת, ושנינו מכירים את גלי, אבל זהו. אירחנו חברה האחד לשניה, אכלנו מהאוכל וראינו את טקס החופה, אבל די מוקדם חתכנו הביתה כדי להספיק לישון.

למחרת חל יום ההולדת שלי. שלושים וחמש זה כבר לא ילד... רוב היום עבר בעבודה שגרתית, מופרעת לפרקים בשיחות טלפון מבני המשפחה. בהצטרפות מקרים נדירה אכלתי צהריים עם עופר ושוחחנו על הטיול שלי באפריל וזה שלו שמתוכנן לספטמבר, וכמובן על עבודה וכו'.

באותו יום היה ארוע עפיפונים של הגן בחוף הנכים בהרצליה, שני מטר מהעבודה שלי. הצטרפתי לארוע לקראת סופו, אחרי שהילדים העיפו את העפיפונים ושכשכו בים. היה נחמד, וכמובן שכרמל נהנתה עד אפיסת כוחות.

בבוקר המחרת לקחתי את כרמל לטיפול שיניים. לאחר שצילומי השיניים הראו רווחים ותחילתם של חורים בשיניה של כרמל, למרות ההקפדה על צחצוח בוקר וערב, קבענו מועד לטיפול, ולקחנו בחשבון שיכול להיות שנצטרך לסיים את הטיפול בשתי פגישות. הגעתי עם כרמל למרפאה, מרחק הליכה מהבית, והיא היתה פשוט נהדרת. גז הצחוק גרם לה למצב של סוטול קל ומנע ממנה להרגיש את הכאב, והיא שיתפה פעולה עם הרופאה הנחמדה, פתחה את הפה רחב-רחב וישבה בשקט. מכיוון שכך, הטיפול הסתיים בפגישה אחת, מה שגם חסך לנו קצת כסף על עוד מנת גז צחוק. כרמל קיבלה הפתעה, מדבקה ותעודת הצטיינות מהרופאה, והיתה במצב נורמאלי לחלוטין. הבאתי אותה לגן כעבור שעה, ויתר היום שלה היה רגיל לחלוטין.

בשישי יעל הגיעה לאזור שלנו בבוקר, ומיקה נסעה איתה לקפה וקניות. לאחר שהן חזרו, אני הלכתי להסתפר ולתרום דם, ואחה"צ לקחנו את כרמל לגן השעשועים. בשבת לקראת הצהריים הגיעו ההורים וגם ניר, מיכל ושלושת הילדות, וגם את לון ודינה הזמנו. בסה"כ היינו 13 איש, ונאלצתי ללוות כמה כסאות מהשכנים כדי שנוכל כולנו לשבת לאכול. הרמנו כוסית לרגל יום ההולדת שלי, והיה נחמד לראות את כולם ביחד. בשעת צהריים מאוחרת הקהל התפזר איש איש לביתו, ואנחנו נשארנו לנוח את שארית השבת.

השבוע נטול אירועים מיוחדים, חוץ מיום שישי שהוא יום הנישואין השביעי שלי ושל מיקה. באותו ערב אני אהיה בהופעה של סוויד עם לון ודינה, כך שאת המאורע הפרטי נחגוג בהזדמנות אחרת. בשבוע הבא יש לי שלושה ימי מילואים, שהפעם אמורים להיות קצת יותר משמעותיים מהפעם שעברה. כל זאת ועוד בפרקים הבאים...

אקטואליה 27/6 (חלק א')

חודשיים עברו מאז העדכון האחרון, והרבה קרה בתקופה הזו. ימי הולדת וביקורי מולדת, כינוסים משפחתיים ומעשי פלילים, חתונה ולוויה, ועוד ועוד. נתחיל?

בשישי שאחרי החזרה מהטיול לשגרה נסענו לחיפה כדי להפגש עם ההורים, יעל והמשפחה של ניר. חגגנו לניר יום הולדת 40 כמה ימים מוקדם מדי, מכיוון שביום ההולדת עצמו הוא ומיכל טסו לטיול של 10 ימים בניו-יורק. בתור הטיילים הותיקים (בכל זאת, היינו שם כבר פעמיים), נתנו להם טיפים על מה כדאי לראות ולעשות (ולא פחות חשוב - מתי) בעיר האורות.

למחרת בבוקר נסענו לבקר את אמא וסבתא של מיקה בקיבוץ, ואחה"צ חזרנו הביתה כדי להספיק לנוח קצת אחרי שבוע קשה.

למזלנו השבוע הבא כלל את יום העצמאות, והשנה ניצלנו אותו כדי לנוח בבית. לא זיקוקים, לא על האש, ובטח לא פטישים וספריי קצף. מילאנו מצברים כמו שצריך ובילינו זמן איכות עם כרמל.

בשבוע שאחרי יום העצמאות, אהרל'ה הגיע לארץ לביקור מולדת של חודש, לאחר כמעט שנתיים בהן דיברנו איתו ממרחק של מעל 12000 ק"מ בעזרת המחשב. הוא הגיע כדי לראות את המשפחה והחברים, ובעיקר את הנכדים, שגדלו מאוד (זו פעם ראשונה שהוא פגש את שירה). הוא לן אצל אחיו אמיתי בגבעתיים לאורך התקופה, אבל עשה גיחות לכל חלקי הארץ. לפני שבוע וחצי הוא חזר ללוס-אנג'לס בלית ברירה, בחזרה אל חייו שם, למרות שהוא מודה שהיה מעדיף להשאר כאן איתנו.

באמצע מאי הגעתי אל אוניברסיטת בר-אילן לצורך יום פתוח שהתקיים שם לקראת שנת הלימודים הבאה. התעניינתי במה שיש למחלקה למדעי המחשב להציע בנוגע למסלולי תואר שני, במיוחד בנושא בינה מלאכותית. אני כנראה לא ארשם לשנה הקרובה, אבל אולי בשנה הבאה. בכל מקרה, התרשמתי שהסגל הוא רציני ביותר והלימודים תובעניים, ויכול להיות שאאלץ לקצץ באחוזי המשרה שלי על מנת להיות מסוגל לסיים תואר שני בהצלחה. מה שכן, הקמפוס הוא קטנטן (אפילו יחסית לאונ' חיפה) ובניין מדעי המחשב עשה לי פלאשבקים לבניין הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון - מבנה שנבנה בתחילת שנות ה-70 ולא שופץ מעולם, הרבה בטון חשוף וריח עובש באוויר. לא מלבב.

בשישי שלפני ל"ג בעומר נסענו שוב לחיפה, ובהתאם למזג האוויר האביבי-שרבי ביקרנו גם בחוף הים. כרמל התלהבה כמו שרק ילדים יכולים להתלהב מהים, ובקושי רב גררנו אותה משם. בשלב כלשהו הצטרפו אלינו גם יהלי ואופיר, שהגיעו כדי לבלות את סוף השבוע עם ההורים (ניר ומיכל היו עדיין בניו-יורק), והשמחה היתה גדולה.

באותו ערב הגיעו לארוחת ערב הדוד שלי אביב והמשפחה שלו, אותם לא ראינו זמן רב. שוחחנו עלינו, עליהם ועל הטיול, וכמובן אכלנו.

במוצאי ל"ג בעומר התאספו כל ילדי הגן וההורים לחגוג בחווה בהוד השרון, עם מדורה קטנה ואוכל לרוב, כולל קרטושקעס כמובן. אני הגעתי קצת באיחור מהעבודה, והפכתי לאטרקציה המרכזית בגלל הגיטרה שלי, שמיקה הביאה. קבוצת ילדים התגודדה סביבי וניסתה את כוחה בפריטה על מיתרי הגיטרה האקוסטית, בעוד אני מספק את האקורדים, והילדים נהנו מאוד.

ב30/5, יום שני רגיל לחלוטין, אבא שלי קם בבוקר וגילה שהרכב שלו איננו. הרכב, בן פחות מ-8 חודשים, נפרץ באישון לילה, ובכך הצטרפו ההורים שלי לסטטיסטיקה של גניבות הרכבים בישראל. אבא שלי לקח את זה קצת קשה, ונאלץ להתנייד בתחבורה ציבורית בפעם הראשונה מזה שנים. תלונה הוגשה במשטרה וטפסי ביטוח מולאו, אבל אבא שלי מאוד התעצבן על כך שחברת הביטוח לא מוכנה להעמיד לרשותו רכב חלופי במקרה גניבה (רק בתאונה).

במהלך השבועות שחלפו מאז, ההורים נעזרים ברכב של יעל, ולמשך שבוע הם אף שכרו רכב על חשבונם (בשאיפה לקבל איזשהו החזר מהביטוח), ואבא חזר לסוכנות כדי להזמין רכב חדש דומה, למרות שזה אומר הוספה של כמה אלפי שקלים על הכסף שהביטוח ישלם.

באותו שבוע קיבלנו מכתב ממחלקת הגנים באגף החינוך של עיריית כפ"ס, ובו שיבוץ לגן של כרמל לשנת הלימודים הבאה. כרמל שובצה לגן קרוב לבית, ובו שנתוני 2007 ו-2006, דהיינו שנתוני טרום-חובה וטרום-טרום-חובה. משמעות הדבר היא שכרמל לא תהיה עם שנתון חובה, כפי שרצינו, ולמעשה היא שוב תהיה בין הגדולים בגן. בנוסף, בשנה הבאה היא תאלץ לעבור גן שוב, מכיוון שהגן אליו שובצה אינו גן חובה.

כתבנו מכתב ערעור על ההחלטה ובתחילת השבוע לאחר מכן ניגשתי לאגף החינוך על מנת לנסות לדבר על ליבה של מנהלת המחלקה. היא מבחינתה הסבירה לי ששיבוצה של כרמל עם שנתון חובה פשוט אינו אפשרי. גני החובה מלאים כולם, ולו היה מקום ישנם ילידי אוגוסט וספטמבר 2007 שנמצאים בתור לפני כרמל, ובכל מקרה באופן עקרוני מחלקת הגנים אינה משבצת ילידי נובמבר עם שנתון גבוה יותר, מכיוון שהפער גדול. היה וניווכח שכרמל באמת בוגרת ומתקדמת מעבר לילדים האחרים בגן החדש, אפשר יהיה לשקול להעביר אותה לגן אחר, אבל זמנים יגידו.

[חלק ב' - מחר]

אקטואליה 2/5

איזה בלאגן... עוד לא הספקנו להתאושש מהטיול, וכבר חזרנו לשגרה. בערך. וחלק מהשגרה זה לכתוב, לא?

באמצע מרץ נודע לי שהמופע החדש של סוזאן וגה, הצגה מוזיקלית על חייה של הסופרת קארסון מקאלרס, תתחיל לרוץ ב-20 באפריל, ולא ב-28 כמתוכנן. לפני כן הייתי בטוח שלא יהיה לי סיכוי לראות את המופע, מכיוון שב-28 כבר היינו על הטיסה בחזרה לארץ (ועל כך ביומן המסע, שיפורסם כאן בקרוב מאוד, תוך שנה-שנתיים גג), והנה התגלגלה לפתחי הזדמנות שכל מעריץ חולם עליה: לראות את סוזאן באולם קטן ואינטימי, במופע חדש לחלוטין, ועוד בעיר מכורתה ניו-יורק. לאחר עדכון קצר למיקה, מיד הזמנתי כרטיס.

בפורים כרמל התחפשה לשלגיה, וזהו בעצם החג הראשון בו היא מבינה את עניין התחפושות, אוזני ההמן והרעשנים. עדיין רחוקה הדרך להכרת סיפור המגילה, אבל לא כל כך רחוקה. אחרי הכל, הילדה מאוד חכמה.. בכל אופן, אמא שלי ויעל באו בחג עצמו כדי להיות איתה פה בכפר סבא, ושלושתן עשו כיף חיים.

באותו ערב נסעתי עם יעל ואמא לחיפה, כדי לישון שם שלושה לילות. נקראתי לשלושה ימי מילואים בצומת גולני, ולכן העדפתי לישון בחיפה כדי לצאת כל יום מהבסיס (נגמרו ימי הליסינג, בהם הייתי נוסע מצומת גולני להוד השרון בלי לחשוב פעמיים, ולינה בבסיס הזה לא באה בחשבון). כשחזרתי, כרמל התייחסה אלי בחשדנות, וקצת כעסה עלי שנעלמתי לה. הלקח מכך היה להכין אותה מספיק זמן מראש לטיול שלנו.

המילואים היו מהיותר מיותרים בחיי. הביאו אותי, ועוד חמישה אנשי מילואים, לעבודות מחסן לצד האזרחים עובדי צה"ל. אלה האחרונים הם לא שיא האינטליגנציה והתחכום, בלשון המעטה, ועבודת המחסן, שמבוצעת שם ביום ע"י כשישה אזרחים, יכולה להתבצע ע"י שני אנשים נבונים בחצי יום, כולל הפסקת אוכל. תוספת של שישה אנשי מילואים היא מיותרת לחלוטין, מה שלא עשה רושם על אף אחד, ואנחנו בזבזנו את ימינו לריק. זו היתה חופשה מהעבודה על חשבון המדינה, מהסוג של בטן-גב, אבל אני מעדיף להמנע מחופשות כאלו.

אם כבר הזכרנו את העבודה, בשבועיים האחרונים שלפני הטיול היה עלי לחץ לסיים משימות ולסגור קצוות, כדי שכמה שפחות דברים יישארו באוויר כשאני לא זמין לטפל בהם. העברתי ידע לחברי הצוות האחרים, ובאופן כללי עבדתי אפילו יותר שעות מהרגיל. במקביל עשיתי גם הכנות אחרונות לטיול עצמו, כמו תכנונים של הרגע האחרון, קניית מזוודה וחגורת כסף, שאילת טלפון סלולרי לארה"ב מאורנג', והגעתי אל הטיול עם הלשון בחוץ.

בשבת שאחרי המילואים יצאנו עם לון ודינה לטייל בשפך נחל שורק, שליד קיבוץ פלמחים. בילינו איתם חצי יום בטיול נחמד בין פרחים ודיונות חול. כרמל הלכה איתנו כמו ילדה גדולה, אבל היא לא רגילה לטיולים כאלה, ובשלב מסוים היינו צריכים לקחת אותה על הידיים. הגענו עד לחוף הים, והיום השמשי הנהדר העניק לנו נוף נפלא של האזור כולו, ומשם חזרנו בדרך מקבילה אל האוטו. שמתי למיקה את משקפי השמש שלה על גג האוטו, והם נשארו שם כאשר נסענו... היו ואינם. מיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות זוג חדש למחרת היום. נסענו אל ההורים של דינה לארוחת צהריים חביבה, ומשם המשכנו הביתה. אנחנו צריכים יותר שבתות כאלו.

למחרת היום, ניר התחיל לסבול מכאבים וצפצופים באוזן. בתחילה הוא חשב שזה יעבור מעצמו, אבל לאחר יומיים של כאבי םמתגברים הוא פנה לרופא, שבדק אותו וגילה שמדובר בנקב בעור התוף, כנראה כתוצאה מלחץ. ניר אושפז לכמה ימים בביה"ח רמב"ם בחיפה לצורך מעקב, ובמקביל התחיל לקבל טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהומים.

לאחר אותם ימים התבדו החששות הכבדים, אבל ניר עדיין לא מאה אחוז. מיכל, שהתכוונה לקחת אותו לטיול בחו"ל לכבוד יום ההולדת ה-40 שלו, שחל בשבוע הבא, כמעט וביטלה את כל הסיפור בגלל שלא היה ברור אם לניר מותר לטוס במצבו, אבל הרופאים החליטו שלטוס זה בסדר. הם יטוסו לשבוע בניו-יורק ביום ההולדת עצמו, מיד לאחר יום העצמאות. אנחנו רק עכשיו חזרנו משם, אבל לא הייתי מתנגד לחזור איתם...

בסוף השבוע הראשון של אפריל הגענו לחיפה בשישי, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה (כולל ניר ששוחרר לכמה שעות), ונשארנו לישון אצל הההורים. למחרת בבוקר נסעתי עם יעל לקרית עמל בטבעון, כדי לעזור בהכנות לחגיגת יום הולדת 4 ליהלי. הגענו לחורשה עם שולחנות וגן משחקים, תלינו בלונים וקישוטים, מילאנו צלחות בחטיפים וניקינו קצת את האזור. ניר הגיע רק לכמה שעות, ולכן מיכל נשאה ברוב הנטל הלוגיסטי, והיא עמדה בו בכבוד.

למסיבה הגיעו ילדים מהגן של יהלי, קרובי משפחה וחברים של ניר ומיכל. בסה"כ היו שם המון ילדים קטנים, וכרמל הסתדרה שם לא רע, למרות שחלק גדול מהזמן היא היתה עסוקה ביצירה יותר מאשר בילדים. בכלל, הפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן, והן משחקות ביחד נהדר כשהן נפגשות.

לאחר הנרות והעוגה נסענו לקיבוץ, כדי לבקר את תמר ופרידה. בזמן שמיקה הלכה לישון צהריים, אני עשיתי צעדה של שעה וחצי מסביב לקיבוץ להוריד קצת את האוכל מיום ההולדת. לקראת ערב חזרנו הביתה, עייפים אך שבעים.

בשבוע שלאחר מכן, השבוע שלפני הטיול, פורסם שלהקת סוויד עומדת להופיע בארץ בקיץ (נכון לעכשיו התאריך הוא 1 ביולי), ואני כמובן מיהרתי להזמין כרטיס, ואיתי גם לון ודינה. אני מקווה שלא יהיה ביטול של הרגע האחרון, כפי שכבר קרה יותר מדי פעמים עם אמנים מחו"ל (אבל לא עם סוזאן וגה, לאושרי), ונזכה לחזות בלהקה בגני התערוכה.

בשבת, 9 באפריל, קצת אחרי חצות, יצאנו לטיול. על כך, כאמור, יומן מסע שלם. חזרנו בשישי האחרון, 29 באפריל, אחר הצהריים.

אתמול חזרתי לעבודה, תשוש ולא מפוקס, הישר אל תוך קלחת רותחת. הלחץ שהיה לפני הפסח כנראה נסוג לצורך החג, ועכשיו חוזר עם תגבורת. לפני תקופה לא פשוטה, אבל אני חייב למצוא את הזמן לעשות קצת כושר. לפני הטיול ביקרתי אצל דיאטנית, והמשקל שלי (בתוספת הכולסטרול הגבוה) אינו משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו בשקט.

כשנסענו לטיול השארנו את הטלפונים שלנו בבית ולקחנו מכשיר מאורנג', שתומך בתדרים סלולריים אמריקאים. כשחזרנו הביתה, הטלפון של מיקה התחיל שוב לעשות בעיות, והטלפון שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מיקה כבר הרבה זמן רצתה טלפון חדש, ועכשיו נראה כמו זמן טוב. לאחר מחקר שוק קצר, כל אחד מאיתנו בחר דגם, ומיקה קנתה שני מכשירים בחנות בת"א. למרות שאלה מכשירי נוקיה, הידועה בתאימות אחורה, המכשירים קצת מבלבלים אותנו. שני המכשירים הם בעלי מסך מגע, עם מערכת הפעלה חדשה יחסית ומצלמה טובה יותר, ומבחינתנו זו התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים. אני מניח שהמכשיר הבא יהיה כבר סמארטפון לכל דבר.

אקטואליה 20/3 (חלק ב')

"בקרוב", למזלי, אינו פרק זמן מוגדר היטב. עדיין, יחסית לתדירות העדכונים הרגילה, זה בהחלט יכול להחשב עדכון זריז.

בשבוע הראשון של ינואר, לאחר הסיום המוצלח של הפיצ'ר בעבודה, הצוות כולו קיבל צ'ופר בצורת סרט בהקרנת VIP בסינמה-סיטי. הדעות בצוות היו חלוקות לגבי סוג הסרט (היו שניים שרצו לראות את הקומדיה "פגוש את הפוקרס הקטנים", שהיא כנראה נוראית, ע"פ מגוון הדעות של המבקרים), ולבסוף אילוץ הזמן והמקום הכתיב לנו דווקא את סרט המתח "שלושת הימים הבאים", בכיכובו של ראסל קרואו.

הגענו לסינמה-סיטי בגלילות אחה"צ ונכנסנו אל מזנון ה-VIP, שם עמדו לרשותנו משקאות קלים וחריפים, עוגות ועוגיות, פשטידות, סלטים וגלידות כיד המלך, חופשי חופשי. האולם המיוחד כולל רק 7 שורות, אך בכל שורה ישנן כורסאות עור מתכווננות, שביניהן שולחן בשביל הפופקורן/שתיה/כל דבר אחר שחשקה בו נפשנו מהמזנון. בהחלט שדרוג של חווית הצפיה. הסרט עצמו אינו שובר קופות עתיר-תקציב, ובכל זאת עשוי לעילא כסרט מתח שאינו כופה את עצמו על הצופים. המוזיקה יעילה בתפקידה כיוצרת אווירה, אך אינה מחרישת אוזניים. העריכה מסוגננת, אם כי מעט חסרת דמיון. המשחק טוב, לבטח יותר מהכתיבה, והיצירה כולה מנגנת בהרמוניה נעימה. מומלץ לאוהבי הז'אנר.

בשבת שמשית של אמצע ינואר יצאנו לטיול בשמורת חוף השרון. איתנו טיילו אמא, יעל, ניר, שקד, אופיר (שחגגה באותו יום יומולדת 9) ויהלי. השמורה חולשת על רכס הכורכר המתנשא מעל חוף הים בין קיבוץ געש לקיבוץ שפיים, אזור שהיה מצופה וילות לולא השמורה. ממרומי הרכס (כמה עשרות מטרים מעל הים) ניתן לראות את מרחבי הים התיכון, וביום יפה כמו שהיה לנו, את המוני המפרשיות, סירות הדיג וסירות המנוע המשייטות מול החוף. המסלול עצמו לא ארוך, מתאים למשפחות (אם כי לא לעגלות ילדים, ומזל שמצאתי את הטיפ על כך מבעוד מועד) וכולל נקודות תצפית נחמדות על הים, על הדיונות ועל בתי הקיבוצים הסמוכים. מומלץ ליום חורף שמשי, במיוחד בתקופת ינואר או פברואר, כאשר פרחי החוף פורחים.

כשבוע לאחר מכן התאספנו כולנו בחיפה, על מנת לחגוג לאבא יום הולדת 65. לא נרשמו ארועים מיוחדים, אבל מאזן האימה הקלורי הופר שוב, וכמובן שהילדות נהנו מאוד מהעוגות.

בתחילת פברואר שמתי לב שנותרו חודשיים לטיול שלנו לארה"ב של אמריקה, והגיע הזמן לתת גז בעניין תכנון המסלול, שמהווה תנאי מקדים והכרחי להזמנת טיסת פנים, רכב שכור ומלונות. התחלתי לקחת את העניין ברצינות, ובמשך כמה ימים ישבתי וחרשתי את האינטרנט בליקוט מידע רלוונטי. כשהיה לי ביד שלד של הטיול, התחלתי לעבות אותו ולתכנן יותר בפירוט, ועל הדרך גם להזמין מה שנחוץ. מן הסתם, העדפתי להזמין הכל דרך אתר אורביטס, שהרי מעבר להנחת העובד שיש לי, כדאי להאכיל את היד שמאכילה אותי.

באמצע פברואר התקיימה בגן אסיפת הורים בנושא הרישום לשנה הבאה. לאחר שבינואר רשמנו את כרמל לגן עירוני לשנה הבאה, על כל מקרה שלא יבוא, רשמנו אותה גם לגן הנוכחי, במטרה לבטל את אחד הרישומים לקראת הקיץ. בעלת הגן, עירית, נשאה נאום חוצב להבות לגבי האידאולוגיה שלה בנוגע לניהול הגן, בנוגע למחויבות שלה לטובת הילדים ולרווחת ההורים, לאיכות הצוות ולשמו הטוב של הגן, וגם לגבי שינויים מינוריים שיחולו בשנה הבאה. חלק מן ההורים העלו טענות לגבי המצב כיום, שחלקן התקבלו בהבנה וחלקן בהתגוננות מטרידה. בכל מקרה הנטייה שלנו כרגע היא להעביר את כרמל לגן עירוני, בו תהיה עם ילדים גדולים ממנה (אם היא תשאר בגן הנוכחי היא תהיה בין הגדולם ביותר). סביר להניח שנהיה פחות מרוצים מהגן עצמו ומעבודת הצוות, ויש כמובן את עניין החופשות והמגבלות, אבל חשוב מאוד להתפתחות של כרמל שהיא תבוא במגע עם ילדים גדולים יותר.

באותו שבוע הלכתי עם מיקה להצגה במוצ"ש, לאחר כמה חודשים בהם לא ניצלנו את המנוי שלנו. הלכנו לראות הצגה חדשה בשם "כי בנו בחרת", העוסקת במשפחה מסורתית-דתית המגלה כי האם, שזה מכבר נפטרה, לא היתה יהודיה. ההשלכות על יהדותם של הילדים והנכדים, כמו גם על קבורת האם, מביאים את אבי המשפחה וילדיו לדילמות קשות ולהתבוננות עצמית מחודשת.

ההצגה נכתבה ע"י הסופרת יוכי ברנדס, ואין ספק שהנושא קרוב לליבה. צוות השחקנים כולל את שמיל בן-ארי וסיוון ששון הזכורים לטוב מהצגות שכבר ראינו, ועוד שחקנים מוכשרים אבל מוכרים פחות. ההצגה מלווה בקטעי תפילה מושרים, שמוסיפים לאווירה ולהבנת הלכי הרוח. בסיכומו של דבר, ההצגה מצוינת ומומלצת ביותר. אגב, שני כסאות מאיתנו ישב רא"ל במיל', השר משה יעלון, שאמנם אוחז בדעות הפוכות לשלנו בנושאים רבים, אבל יפה לראות שהוא מגיע להצגה בתיאטרון כאחד האדם, ללא רוח וצלצולים, וללא להקת מאבטחים.

בסוף פברואר ניגשתי לרופא המשפחה שלי כדי לבצע בדיקת דם שנתית. תוצאות הבדיקה הראו שהכולסטרול שלי גבוה מדי, מה שלא מפתיע בהתחשב במשקל העודף שאני נושא כבר מספר חודשים. בעצה אחת איתי, הרופא רשם לי כדורים להורדת הכולסטרול והפנה אותי לדיאטנית. התפריט שלי גם כך דליל בכולסטרול, והבעיה שלי היא מחסור בפעילות גופנית, אבל אני נוטל את הכדורים וביקרתי אצל הדיאטנית. אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. אני מקווה שאחרי הטיול אוכל להיות יותר פעיל ואצליח לרדת במשקל.

במקביל ביקרתי אצל רופאת עיניים על מנת לבצע בדיקת שדה ראייה תקופתית, מפאת היסטורית הגלאוקומה המשפחתית. היא בדקה את הלחץ בעיניים שלי, שהוא מעט גבוה אבל לא מסוכן, ונתנה לי הפניה לבדיקה. את הבדיקה עשיתי בבני-ברק, והתוצאות הן תקינות, לשמחתי. ועדיין, הרופאה המליצה לי לחזור לבדיקה תקופתית אצלה, כדי לא לפספס התחלה של גלאוקומה, אפילו בגילי הצעיר יחסית.

בשישי האחרון התקיימה מסיבת פורים בגן, וכרמל הגיעה מחופשת לשלגיה. מיקה עבדה, ולכן הגעתי לבדי. הילדים שרו שירים עם האקורדיוניסטית, רקדו והציגו הצגה קטנה, ובעיקר דגמנו תחפושות לתמונות של ההורים. בסוף המסיבה היו כמובן אזני המן ומשלוחי מנות, כמיטב המסורת. היום הגן בחופש, ולכן אמא ויעל באו להעביר עם כרמל את היום.

כנראה שלצבא יש עודף תקציב, כי הוא החליט לקרוא לי לשלושה ימים של רענון מקצועי, החל ממחר. לא ברור. לצורך הענין אני אסע צפונה עם אמא ויעל עוד הערב, אשן בחיפה ואצא משם מחר בבוקר מוקדם לכיוון הבסיס. נו טוף.

אקטואליה 6/12

בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.

למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!

באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.

בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...

בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.

בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.

אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.

וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.

למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.

חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.

אקטואליה 9/11

[פורסם באיחור]

שוב עבר יותר מדי זמן... אני חייב לפנות זמן ולהכריח את עצמי לעדכן, אחרת זה לא ישתפר.

בין יום כיפור לסוכות בא אביו של בעל הבית וסידר לנו את התריסים השבורים ואת המרצפת השבורה במטבח, לאחר חודשיים וחצי מאז שנכנסנו לדירה. הוא אדם מבוגר, פנסיונר שרק מחפש איפה לעזור ובמה להתעסק, כך שאני שמח לספק לו תעסוקה.

אמא ויעל נסעו לטיול מאורגן של שבוע בדרום איטליה לפני סוכות, ספציפית לאזור נאפולי. הן ביקרו באתרים ארכאולוגיים דוגמת פומפיי ובמקומות יפהפיים דוגמת האי קאפרי. התמונות שראינו אחרי שהן חזרו בהחלט עשו חשק לטייל...

בחג הסוכות עצמו, עוד כשהן היו באיטליה, אנחנו נסענו לבניאס. לאחר חודשים ללא טיולים החלטתי שחייבים לנסוע לאנשהו לטייל, ועדיף עם כרמל. אם כבר נוסעים, למה לא לבניאס? היינו שם לפני יותר מחמש שנים, עם האוטו הראשון שקיבלתי מאמדוקס, וצילמנו באותו יום במצלמה חד-פעמית (זה מה קורה כששוכחים את המצלמה האמיתית בבית...), ומאז המקום השתנה מעט. התחלנו את הסיור באזור הבריכות ומקדש פאן. טיילנו שם עם כרמל, שיותר התחברה לנוף (האביך) והמים הזורמים מאשר לעתיקות. אכלנו ארוחת צהריים באותה מסעדה על הנחל בה אכלנו גם בעבר, והיה בינוני כמו תמיד. סיימנו את הסיור במפל, שהרשים את כרמל יותר מכל היתר. השעה היתה שעת צהרים חמה ומיקה וכרמל היו עייפות, כך שהן חזרו לאוטו ואני המשכתי לבד לראות את הגשר התלוי החדש, שהיה שווה את הביקור. חזרנו הביתה לקראת ערב, והעלינו את התמונות למחשב. תוך כדי השוואה עם התמונות מ2005 שמתי לב שבשני הטיולים לבשתי את אותה חולצה...

למחרת נסענו למסעדת הכבש בדלית-אל-כרמל, מקום המפגש המיתולוגי של מיקלוש וחבורתו. הבחור הגיע לחופשת מולדת מאוסטרליה הרחוקה, ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו אותו בחור שחלקתי איתו דירה בבאר-שבע, השיחה איתו גילתה שהוא עשה לביתו לא מעט וכעת הוא נהנה מהפירות ומטייל בעולם להנאתו. לפגישת המחזור הגיעה כמעט כל החבורה, כולל לון ודינה ועוד ספיחים, כאשר מאז הפגישה הקודמת נוספו כמעט לכולם ילד או שניים. כרמל היתה שם הגדולה ביותר, ולכן קצת השתעממה, אבל בסופו של דבר היא מצאה תעסוקה. האוכל היה כיד המלך, והשייח בא וניגן לנו בחליל כדי להנעים את הארוחה. בעקבות המפגש החלטתי שאין מנוס וחייבים לשמור על יותר קשר עם אנשים, ולכן אני טובל את רגלי בשלולית הפייסבוק כדי לפחות להיות מעודכן.

במהלך הסוכות התקיימה בגן הרמת כוסית לכבוד פתיחת השנה, שם הילדים הציגו מספר שירים (דומה למסיבת סיום השנה שהיתה בסוף יולי), וההורים התמוגגו מנחת. בשבוע שלאחר מכן התקיים יום הורים בגן, בו ההורים שהכניסו את ילדם לגן השנה הכירו את הצוות, את נהלי הגן ואת ההורים הותיקים יותר.

בשבוע השני של אוקטובר הגיעו אלינו ההורים שלי עם מתנת ראש השנה שלנו. הם קנו לנו טלויזיה LCD "32 חדשה של LG בצעד מפתיע, ועוד אחת זהה לניר. הורים לא נורמליים יש לי... את החדשה שמנו בסלון, את הLCD ישנה (גם היא "32, אבל בת 4 ועלתה פי 3) העברנו לחדר השינה, ואת המשקולת "21 של מיקה (אמנם בת 11 אבל עובדת יופי) פרסמנו ב"אגורה".

הדיסק החדש של סוזאן וגה, Close Up, Vol.2: People & Places, יצא לפני כחודש, ואני כמובן הזמנתי אותו מראש. למעשה הזמנתי אותו בחבילה שכללה גם ספל, חולצה והורדה של עוד שישה שירי בונוס. החבילה הגיעה בדואר יומיים אחרי שהדיסק יצא, ואני מאוד מרוצה. החולצה מתאימה, הספל נהדר, והמוזיקה מעולה, כמובן. מומלץ בחום!

עוד אלבום מצוין שיצא באותו זמן הוא Tiger Suit של הזמרת KT Tunstall אותה כבר הזכרתי. זהו אלבומה השלישי (תלוי איך סופרים) שיוצא אחרי הפסקה של כשלוש שנים. באלבום היא מערבת את הסגנון הישן שלה עם קצת מוזיקה אלקטרונית, והתוצאה בהחלט טובה ומומלצת. היא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות ותכניות אירוח בארה"ב, והסיכוי שתגיע הנה כמו סוזאן הוא אפסי, מה גם שאף אחד בארץ לא ממש מכיר אותה (חוץ מאותו שיר). נו טוף.

לון ודינה עברו לגור יחד בדירה קטנה בהרצליה, צעד מתבקש לאור מצב היחסים שלהם. לון מצא דיירים חלופיים לדירה בחיפה והעביר את הפקלאות להרצליה. עד לא מזמן הוא היה נוסע להרצליה כדי להיות עם דינה ובחזרה צפונה לעבודה, ודינה היתה נוסעת אליו מדי פעם. עכשיו דינה עובדת לא רחוק ממני בהרצליה פיתוח, ולון עושה שימוש בשירותי רכבת ישראל כדי להגיע עד הקריות. לרגל המעבר באנו עם כרמל באמצע אוקטובר להגיד מברוק על הדירה, ובשישי שלאחר מכן הם הגיעו אלינו, עם הכלבה קיארה, לארוחת ערב נחמדה.

החגים עברו עלי באופן יחסית טוב, אבל אני לא מצליח להוריד במשקל ללא פעילות גופנית, וההליכות לא מספיקות. לכן מצאתי שותף חדש לסקווש, בחור בשם אפי, והתחלנו לפני כמה שבועות לשחק באופן קבוע בימי חמישי. הוא חוזר לאט לכושר, כך שבינתיים אני מנצח אותו, אבל אני רוצה להאמין שבקרוב הוא ישתווה אלי ונוכל לשחק גם פעמיים בשבוע.

בסוף אוקטובר נערך חצי יום גיבוש לעובדי החברה שלי. אחה"צ נסענו לנגריה בת"א, שם כל צוות בנה לעצמו שולחן למשרד בשלוש שעות. צוות הנגריה הדריך אותנו בנוגע לכלים ושיטת העבודה, ובעלי החוש לדברים כאלה מבינינו הובילו את היתר. השולחנות הגיעו למשרד למחרת היום, והם משמשים אותנו.

באותו ערב התקיימה סדנת בישול צרפתי לצוות שלי, לרגל סיום פרוייקט שעליו עבדנו כמה חודשים טובים. בישול לא כל כך מדבר אלי, ולכן עזרתי במה שיכולתי לאחרים. האוכל עצמו היה נהדר: אנטריקוט עם פירה וקונפי שום, סינטה מגולגל, פטה כבד עם ריבת אגסים, קבבונים, לחם צרפתי עם ריבת בצל, וסופלה לקינוח. לאחר ההכנה ישבנו לסעוד, והאוכל היה מצוין ברמה של רוצה-לאכול-עוד-אבל-לא-יכול-להכניס-פירור. ערב חביב ביותר.

אגב עבודה, הצוות שלי כרגע שקוע בפרוייקט חדש שתאריך היעד הראשוני שלו הוא אמצע דצמבר, שזה לא רחוק. מן הסתם מורגש לחץ, שמתבטא ביותר שעות ויותר משימות. לאחר תאריך היעד יבוא חודש רגוע יחסית (חג המולד וראש השנה האזרחית) , אבל אחריו הלחץ יחזור ובגדול, לחלקו הבא של הפרוייקט.

למחרת התקיים בגן קורס החייאה שארגן הצוות. מיקה ואני הגענו כדי לשמוע מדריכת עזרה ראשונה, אשר הסבירה והדגימה לאורך כשלוש שעות על הליכי החייאה, כיצד למנוע חנק ואיבוד דם וכו'. ההסברים היו על אדם מבוגר וגם על ילדים קטנים. הנושא חשוב מאוד, אפשר להגיד שזה עניין של חיים ומוות. מיקה טוענת שברגע האמת היא לא תזכור שום דבר, אבל לפי דעתי במצב חירום אמיתי הדברים יצופו ויעלו בזכרון.

למחרת הלכנו להצגה "גיבורים" במסגרת המנוי שלנו. זו קומדיה קצרה בכיכובם של ספי ריבלין, יוסי פולק ואהרון אלמוג, אשר משוחקת לעילא, אבל קצת לוקה בחסר בתחום הכתיבה. היה חביב, אבל לא יותר.

בשבת האחרונה הגענו עם כרמל למסיבת יום ההולדת של זוהר, חברתה הטובה מהגן. המסיבה (רובה ככולה בנושא פו הדב) היתה נחמדה ונערכה על מדשאה בקרבת הגן. היו בה מספר ילדים מהגן ועוד כמה מכרים של ההורים, ואנחנו קיבלנו כמה רעיונות למסיבת יום ההולדת הקרבה של כרמל. כמובן שנערכה גם המסיבה הסטנדרטית בגן לכל הילדים, אבל זה כבר משהו אחר.

בפינת החדשות הטובות הפעם מנה כפולה: בתחילת אוקטובר יפעת ילדה בן בשם ניצן בשעה טובה, ובסוף אוקטובר נולדה בת לגל ורביב ושמה בישראל שירה. ביקרנו את שני התינוקות, שנולדו בריאים ומושלמים. אביב של יפעת ודורון מקבלת את האח החדש בסדר גמור, וגם אורי של גל ורביב מתחיל לקלוט שהוא כבר לא לבד, אם כי הוא פחות מתייחס לאחות הטרייה. בכל מקרה, מזל טוב לשני הזוגות ובהצלחה בגידול הילד השני!

זהו בערך. העתיד טומן בחובו ימי הולדת, הרבה עבודה, אבל גם טיול גדול באופק... אבל זה מצדיק רשומה נפרדת.

אקטואליה 18/9

שוב עבר יותר מדי זמן מאז הרשומה האחרונה. הפעם התעצלתי לכתוב כי היה לי עודף זמן ואפס חשק. חודש אוגוסט, החם ביותר מזה שמונה שנים ואחד החמים ביותר בהיסטוריה, חלף עבר לו ופינה את מקומו לספטמבר ולחגים, ועם השינוי באווירה הגיע הזמן גם לכתוב קצת.

בשבת האחרונה של יולי חגגנו יום הולדת לתמר (ולא ננקוב במספרים, זה לא מכובד) יחד עם דנה ורביב-גל-אורי במסעדה בתל אביב. זוהי מסעדת טאפאס, והמנות הקטנות נותנות תחושה של טעימות, למרות שבלי לשים לב הקיבה מתפוצצת (והכיס מתרוקן).

לאחר שבוע בו הרכב חנה במוסך ואני נסעתי ברכב חלופי, קיבלתי אותו בחזרה כמו חדש. ואכן, כל התיקונים ברכב נעשו בעזרת חלקי חילוף מקוריים, והרכב באמת חדש בחלקו. מחיר התיקון בהתאם: כמעט 23,000 ש"ח! אם לא היה לי ביטוח שמכסה אותי עד השקל האחרון (לא כולל השתתפות עצמית, כמובן), אני לא יודע אם הייתי מסכים לסכום שערורייתי כזה, אבל המצב שונה. שילמתי בכרטיס אשראי (שהצריך אישור מסניף הבנק עקב הסכום החריג) ושלחתי את הניירת לסוכן הביטוח שלי בחיפה.

כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמוסך. ביקשו ממני להגיע לבדיקת תקינות נוספת שהביטוח דורש. לא ברור לי מדוע לא בוצעה הבדיקה כאשר הרכב היה במוסך, למה היא נחוצה במקרה כזה, ולמה לכל הרוחות הייתי צריך לשלם עליה כ-900 ש"ח נוספים (אותם אני אמור לקבל בחזרה מהביטוח). האוטו עבר את הבדיקה בהצלחה, באופן לא מפתיע, בדיוק כפי שעבר בלי בעיות את הטסט השנתי כמה ימים לפני כן.

באותו שבוע הרכב של מיקה הכריז על שביתה וסירב להניע. בדיקה קצרה של איש שירות הדרכים מטעם הביטוח גילתה שהמצבר, אשר מבוגר מכרמל בשנה, שבק חיים. הצעתו של איש השירות לקנות ממנו מצבר חדש בסכום מופרע נתקלה בסירוב מנומס מצידי, והנעה עם כבלים עזרה לי להגיע לחשמלאי רכב באזור התעשיה, שהציע לי מצבר קצת פחות טוב אבל בחצי מחיר, ואפילו פחות אם אשלם במזומן. יצאתי לחפש כספומט באזור. הכספומט אליו הלכתי לא פעל; שירות משיכת המזומנים בתחנת הדלק הקרובה לא עזר לי, בגלל שבקופה לא היו מספיק מזומנים; מכשיר משיכת מזומן בסופרמרקט הקרוב הציע לי למשוך 500 ש"ח בלבד תמורת עמלה של 6 ש"ח. לבסוף הקפתי את כל אזור התעשיה עד שהגעתי למתחם G, שם מצאתי מכשיר עם שפע מזומנים ועמלה סבירה. חזרתי, שילמתי ונסעתי. גם זו דרך לעשות ספורט על הבוקר.

באחד הימים בתחילת החודש הזה לקחתי את הרכב של מיקה לבדיקה-לפני-טסט במוסך הקבוע. הבדיקה כללה החלפה של פילטרים, מילוי שמנים ותיקון ליקויים קטנים - ועלתה בהתאם. השבוע לקחתי את האוטו לטסט, בו הוא נכשל בגלל לוחיות הרישוי שלו... הבעיה תוקנה על המקום (ממש במקרה יש להם שם סדנת רכב שמטפלת בליקויים שהם מכשילים עליהם) והאוטו קיבל אישור ומדבקה לשנה הקרובה. אחרי כל כך הרבה ענייני רכבים, אני מקווה לקצת שקט בתחום הזה בחודשים הקרובים.

לאחר כמעט חודשיים של העדרות מקבוצת הדיאטה, וקפאון של המשקל, מיקה החליטה שהיא זקוקה לפורמט של הקבוצה כדי להמשיך לרדת (בשנה האחרונה היא הצליחה להוריד יותר מ-15 ק"ג!), ולכן היא חזרה לפגישות השבועיות. המשקל שלה נשאר במקום בגלל מחסור בפעילות גופנית מאז התחילה לעבוד, ולכן היא החליטה לחזור לצעידות. אני, שבחודשי האבטלה הורדתי משמעותית במשקל, העליתי את כל המשקל עם ריבית מאז התחלתי לעבוד, ולאחרונה החלטתי גם אני לחזור לפעילות. יוצא שאנחנו יוצאים לצעידות ברחובות כפ"ס בתורות, ואני מקווה שנתחיל לראות תוצאות בקרוב, למרות החגים.

באמצע אוגוסט הציע לי מישהו בעבודה כרטיסים מוזלים לפארק המים "נחשונית" בקיבוץ נחשונים, וקניתי דרכו חמישה כרטיסים (שלושה לנו, ועוד שניים ליפעת ודורון. אביב נכנסה בחינם). נסענו באחת השבתות מוקדם בבוקר, והגענו כשרק פתחו את המקום. כצפוי, לא היינו לבד... כרמל כבר מנוסה בענייני בריכות, וכדרכם של ילדים מאוד אוהבת את המשחק במים. אביב, לעומת זאת, מעולם לא היתה קודם בבריכה, מה שלא ממש הפריע לה. היא מהר מאוד גילתה שזה כיף ורצתה לחזור לבריכה שוב ושוב. בסה"כ היה חצי יום מאוד נחמד, ובצהריים כשהילדות נהיו עייפות ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.

הגן של כרמל יצא לחופש באמצע אוגוסט, וכדי למנוע את המצב הלא-נוח של שנה שעברה, הגענו להסדר עם אורלי, אחת הסייעות בגן, ביחד עם הוריה של זוהר, חברה של כרמל מהגן. כל יום אמא של זוהר הביאה אותה ואת אורלי אלינו הביתה בבוקר, ואורלי טיפלה בשתיהן עד אחה"צ. הדבר איפשר לי ולמיקה לעבוד ימים מלאים ולכרמל להמשיך איכשהו את שגרת הגן. מיקה לקחה יום חופש (ביום שאורלי היתה עסוקה בהכנות לשנה החדשה) כדי לבלות עם כרמל, ואמא שלי הגיעה אלינו ליום אחד כדי להיות עם כרמל גם היא. בסה"כ אותם שבועיים וחצי של חופש עברו חלק, והשירות של אורלי היה שווה כל אגורה.

לאחר שבחודש דצמבר האחרון ביטלנו את קו הטלפון הביתי של בזק, כדי לחסוך בהוצאות, חשבון הסלולרי שלנו זינק מעבר לצפוי. בתחילה חשבתי שזה בגלל השינוי בנסיבות (בתקופת חיפוש העבודה התקשרתי הרבה יותר, ובאין קו של המעסיק הכל יצא מהסלולרי) וחיכיתי שנחזור לשגרה רגילה. עכשיו, כשאותה שגרה הגיעה, החשבונות ירדו אך במעט, והגענו למסקנה שצריך קו בבית. התקשרתי ל"הוט" והזמנתי קו, שיצטרף לתשתית האינטרנט שאנחנו קונים מהם, וכעת יש לנו קו טלפון ביתי חדש, שבא עם 1000 דקות שיחה לנייחים בחודש חינם. אני מקווה שזה ישנה את חשבונות הסלולר לטובה ויצדיק את דמי השימוש של הקו החדש.

נגן המוזיקה הותיק שלי, שנקנה לפני כ-5 שנים ויותר, נשבר לאחרונה. כרגע הוא שמיש בתור זכרון נייד של 1GB ותו לא. ניתן להדביק אותו, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקנות נגן מדיה אחר תחתיו, מדגם iriver E30, ששמתי עליו עין כבר לפני כמה חודשים. הזמנתי את הנגן החדש, בעל נפח של 8GB, ואחרי תקופת הסתגלות קצרה, אני מאוד מרוצה ממנו. איכות השמע מצוינת, נוחות השימוש גבוהה, ואורך חיי הסוללה מרשים ביותר. שני חסרונות יש לנגן הזה: הוא אינו יודע לנגן וידאו בפורמטים נפוצים (אך ורק פורמט SMV), והוא קצת עדין מדי, כך שנפילה חזקה מדי יכולה להיות קטלנית. שורה תחתונה: 8.2 בסולם מישורי.

כרמל התחילה את שנת הלימודים באותו גן, רק שהפעם היא כבר לא הקטנה ביותר. רוב הילדים מהשנה שעברה חזרו וכעת הם "הגדולים", ואליהם הצטרפו "הקטנים", בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. כרמל מפיקה את המיטב מהסיטואציה, ומרגישה בוגרת ובטוחה בעצמה. היא מגיעה כל בוקר לגן בחדווה, משחקת עם הילדים והצעצועים שהיא כבר מכירה, ולא נותנת לאותם קטנים שעדיין לא התרגלו לזה שאמא לא לידם להפריע לה.

בתחילת החודש, בשבת שלפני ראש השנה, נסענו לתל-אביב כדי לפגוש את דנה בפארק הירקון. הדבר לא צלח, ולכן בשינוי תכניות ספונטאני נסענו לנווה צדק כדי לפגוש את נינה, חברת ילדות של מיקה מהקיבוץ. באותה הזדמנות פגשנו גם את החבר החדש שלה, והלכנו יחד לאכול בבית קפה נחמד בשכונה. נווה צדק היא למעשה חלק מיפו, והרחובות בה ישנים וצרים, ונקראים על שמם של אנשים שחיו ומתו הרבה לפני המערכה המרכזית בתולדות הציונות. יש ניגוד מאוד חריף בין הרחובות הקטנים והשקטים הללו, שרכבים מועטים נוסעים בהם וחזיתות הבתים בהם מזכירות את האימפריה העותמאנית, לבין תל-אביב הסואנת, אפילו בשבת, שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בכל כיוון. מדהים.

בערב ראש השנה הגן היה בחופש (השנה החגים יצאו מוקדם מאוד), ואני לקחתי את כרמל לחיפה על הבוקר. מיקה, שעבדה כמה שעות באותו בוקר, הגיעה ברכבת לחיפה מאוחר יותר. במהלך אותו יום התחלתי לסבול מוירוס כלשהו, שהראה את אותותיו כבר ביום שלפני, ועד הערב כבר הרגשתי באמת לא-משהו. את ארוחת ערב החג אכלנו אצל אתי, בתם של בתיה וישראל, חברים טובים של ההורים שלי מזה עשרות שנים. בתחילת הערב לקחתי תרופה שטשטשה אותי למשך רוב הערב (אבל עזרה לא מעט) וכך כל הארוע מבחינתי היה די מעורפל. למחרת הגיעו ניר, מיכל והבנות אל ההורים לארוחת צהריים, ובילינו יום נחמד נוסף בחיפה. בערב כבר החלפתי עם מיקה בתפקידים: אני הרגשתי יותר טוב, אבל היא התחילה להרגיש שהיא נדבקה ממני. ביומיים הבאים היינו בבית, כאשר מיקה מרגישה לא-משהו ואני כבר בסדר. חשבנו לטייל קצת, לנסוע לאנשהו, אבל במצב בריאותי כזה לא היה צ'אנס.

כשעברנו דירה, ארון הקיר, שהובלנו מהדירה הקודמת, נותר מפורק במרפסת בדירה החדשה (מחמת ארון הקיר הקיים). שמתי מודעה באתר יד2 כדי לנסות ולמכור אותו. הוספתי הסברים ואפילו תמונה של אחת הדלתות, וחיכיתי לקונה. במשך חודשיים היו מספר טלפונים, בעיקר כדי לברר פרטים, ואפילו בא מישהו לראות, אבל לא יותר. בשבוע שעבר, בשעה טובה, בא מישהו, ראה, התמקח על המחיר ובסופו של דבר לקח את הארון במחיר סביר. כעת המרפסת שלנו פנויה, או לפחות יותר פנויה... עכשיו היא משמשת כחדר צעצועים של כרמל.

אתמול בבוקר מיקה עבדה כמה שעות וחזרה הביתה בצהריים. היא לקחה את כרמל ושתיהן נסעו לקיבוץ למשך יום הכיפורים, והשאירו אותי לבדי בבית. כרמל קצת חולה ומרוב שיעולים כמעט ואין לה קול (הייתי איתה אצל הרופאה, שרשמה לה סירופ נגד שיעול), אבל מצב הרוח שלה מעודד והיא מתלוצצת עם הוריה, כמו שנאמר. היא מאוד אוהבת לבקר בקיבוץ, גם בגלל סבתא תמר וסבתא-גדולה פרידה, וגם בגלל שהיא יכולה לרוץ ולהשתולל שם, בעיקר בבריכה.

אני מבחינתי מנצל את ההזדמנות כדי לרוקן את הפריטים-שלא-נקראו בגוגל רידר, צפייה בתכניות שחיכו לי בסבלנות שבועות רבים ביס-מקס, וכמובן כתיבה. בחוץ שקט, חוץ מאמבולנסים שעוברים פעם בכמה שעות ורחש המזגנים, ואפילו חבורות הילדים לא עושות יותר מדי רעש. זה מאוד נחמד, וגם מאוד אקולוגי. מפצה על ל"ג בעומר.

בשבוע הבא מגיע סוכות, ואמא ויעל טסות לטיול של שבוע בדרום איטליה. יש סיכוי שאני אפגוש את מיקלוש (שהגיע לביקור מולדת אחרי ארבע שנים) ואולי אפילו נטייל... בכל מקרה אני מאוד לא רוצה להתקע בבית. כמה אפשר?

אחרי סוכות ושמחת תורה חוזרים לשגרה של כמה חודשים טובים, אבל יכול להיות שהשגרה הזו לא תמשך עד פסח... מיקה ואני בררנו במקומות העבודה שלנו לגבי חופשה ללא תשלום לפרק זמן של חודש, וייתכן שניסע לטיול בחו"ל עם כרמל באמצע החורף או לקראת האביב. היעד ייקבע על פי התקופה, וממנו ייגזר הטיול כולו. הטיול האחרון שלי היה עם לון לנפאל, ועם מיקה טיילתי לאחרונה רק בספרד, כך שהגיע הזמן, והעקצוץ הזה של לצאת ולראות עולם שוב מדגדג לי. פרטים נוספים יבואו... עד אז, גמר חתימה טובה!

אקטואליה 28/7

שישה שבועות עמוסים עברו על כוחותינו... הבה.

ניר, שהיה מועמד למשרת שופט שלום, לא הצליח בנסיון הראשון שלו. ישנם כאלה שמגיעים למעמד הזה פעמים רבות ללא הצלחה, כך שזה לא סוף העולם, והוא עצמו היה מוכן לאפשרות הזו. אולי בפעם הבאה.

ביום שישי שלאחר רשומת האקטואליה הקודמת, נסענו לחיפה כדי לבקר את יעל בדירתה החדשה בנווה-שאנן. ללא ספק, היא עלתה ברמת החיים: דירת 2.5 חדרים במקום טוב יותר (מרחק יריקה מהדירה הראשונה של ההורים באותו רחוב), עם ריהוט חדש (ברובו), עם נוף נהדר לאחד הואדיות של חיפה. כשהיינו שם הדירה עדיין לא היתה מאורגנת עד הסוף, אז אני מניח שבפעם הבאה שנבוא נתפעל עוד יותר.

השגתי מדחס משומש עבור האוטו של מיקה ממחסן חלפים בהוד השרון. הבאתי את האוטו בשישי בבוקר למוסך והלכתי לשתות משהו. אחרי שעתיים וחצי חזרתי באופטימיות יתר, רק כדי לגלות שהמוסכניק פירק את המדחס הישן ולא הצליח להרכיב את החדש, כי הוא לא מתאים... המדחס שקיבלתי הוא כנראה של דגם אחר, והוא אכן קצת יותר קטן. בלית ברירה חזרתי אל מחסן החלפים עם המדחס שפורק, והבחור יצא לסיבוב שני של חיפושים. לאחר ימים ספורים הוא חזר אלי עם מדחס אחר, הפעם תואם במדויק לזה שהראיתי לו. עוד בוקר שישי במוסך, הפעם ארבע שעות של המתנה, ולאחר שההרכבה הסתיימה בהצלחה התברר שהמדחס החדש דפוק גם הוא.

נתתי לעניין ליפול בין הכסאות בגלל המעבר, אבל היום הסתיימה הסאגה. לאחר כמה חיפושים נרחבים אחר מדחס טוב, כבר לא היה נעים לבחור ממני, והוא הציע לעזור לי עם התיקון. במקרה הוא מכיר איש מזגנים מצוין בכוכב יאיר, והוא התנדב לקחת עבורי את האוטו לטיפול ולהחזיר אותו, וזה קרה היום. כמובן שהטיפול כלל יותר מאשר החלפת מדחס, ולכן הסכום אותו נאלצתי לשלם היה גבוה ממה שתכננתי, אבל זה כבר באמת היה בלתי אפשרי לנסוע באוטו הזה בלי מזגן, ולכן הסכמתי בלית ברירה.

בינתיים בעבודה הגיע מפתח חדש לצוות בסוף יוני, ואני איבדתי את תואר "החדש", ובמקביל הגיעו אורחים משיקאגו לצורך דיונים מרתוניים לגבי פרוייקט עתידי. הישיבות הארוכות אמנם היו חשובות והניבו מסקנות, אבל באותם ימים הפרודוקטיביות ירדה כמעט לאפס והתשישות ניכרה בכל המעורבים בדבר. לאחר שהאורחים עזבו אותנו העבודה חזרה לסדרה, ואני עסוק במשימות אמיתיות. יש הרבה מאוד משימות, יותר ממה שהצוות מסוגל לבצע כרגע, אבל עודף עבודה זה תמיד טוב; עדיף על האלטרנטיבה!

לקראת סוף יוני ראינו את ההצגה "לרקוד ולעוף" של "הבימה" במסגרת המנוי שלנו. זוהי דרמה קומית מאת רשף לוי, ולכן הכתיבה היא ללא ספק נקודת האור הבולטת של ההצגה. השחקנים לא נדרשו ליכולות משחק מרחיקות לכת במיוחד, אבל ההצגה קולחת ומהנה, עם רגעים מרגשים ורגעים קומיים. ההצגה עוסקת בנושא השחוק של דינמיקה משפחתית דפוקה בצל ארוע טראומטי מהעבר, אבל מצליחה בכל זאת להציג סיטואציה מעניינת.

לקראת המעבר החלטנו להפטר מכמה דברים שפשוט לא רצינו שיעברו איתנו. פרסמנו באתר "אגורה" באחד הערבים את שולחן האוכל הישן שקיבלנו מההורים שלי לפני ארבע שנים וגם את מערכת הסטריאו הישנה של מיקה, שכבר מזמן התחילה לגלות סימני גריאטריה מתקדמים. תוך שעה וחצי מרגע הפרסום שני הדברים לא היו בדירה... מדהים.

ביום חמישי שלפני המעבר, בעל הבית האילתי קפץ לבקר בדירה. הוא לקח את ההמחאה שהשארנו לו עבור הימים שמעבר לחוזה, והוא השאיר לנו את שטר החוב שלנו. אחד השכנים מלמטה פגש אותו והסב את תשומת ליבו לעובדה שכנראה יש דליפה מצינור המים הראשי שלנו. בעל הבית הזמין שרברב בו ברגע, וזה בא והחליף את קטע הצינור הבעייתי.

בערב באנו הביתה, פתחנו את השיבר, ואין מים. טלפון בהול לבעל הבית הוביל להתייצבותו של השרברב למחרת בבוקר לסיבוב שני של תיקון. כנראה שהצנרת נסתמה מחתיכות חלודה (כל הצנרת בבניין הזה ישנה ומוזנחת... אני שמח שעברנו משם), ולקח לו שלוש שעות לרוקן את הצנרת מהפרעות ולהשיבה למצב תקין. ייאמר לזכותו שלחץ המים בדירה עלה בעקבות הניקיון היסודי שלו.

את סוף השבוע האחרון שלפני המעבר העברנו באריזות, מן הסתם. ביום האחרון שלפני המעבר ארזנו את כל מה שלא נחוץ ללילה ולבוקר האחרון, ואת אלה ארזנו בבוקר המעבר. ההורים שלי באו מוקדם בבוקר כדי לעזור לנו לפרק דברים בדירה ולסגור ארגזים אחרונים. המובילים הגיעו בשעה 9:00, ועד הצהריים כבר לא נותר בדירה שום דבר שלנו.

בדירה החדשה התחלנו לפתוח ארגזים ולפרוק את הציוד, אבל בשלב מסוים בערב נשברנו ונפלנו על המיטה. מפאת כמות הארגזים הסגורים, החלטתי לקחת יום חופש נוסף ביום שאחרי המעבר כדי לסיים לפרוק ולסלק את הארגזים הרבים. לאחר עזרה מתמר בסידור הבגדים והמטבח, בסוף אותו שבוע הדירה היתה כבר מסודרת, לרווחתנו הרבה. האזור היחיד שעדיין מבולגן הוא המרפסת, בה נמצאים חלקי ארון הבגדים. מכיוון שבדירה החדשה יש ארון אפילו יותר גדול, אין לנו צורך בו, ולכן ביקשנו מהמובילים שלא ירכיבו אותו, ואנחנו מנסים למצוא מישהו שיקנה אותו במחיר הוגן.

כרמל קיבלה את המעבר יחסית בקלות. דיברנו איתה מראש על כך שאנחנו עוברים לבית חדש בקרוב, והיא עקבה אחרי תהליך האריזה הארוך בעניין. בבוקר המעבר הבאנו אותה לגן כרגיל ולקחנו אותה אחה"צ כרגיל, כדי לתת לה כמה שיותר תחושה של שגרה. החדר הראשון שסידרנו אחרי המעבר הוא החדר של כרמל, כדי שתתרגל כמה שיותר מהר, והיא חזרה באותו יום מהגן אל חדר משלה, למרות שיתר הבית היה מבולגן ומלא ארגזים. היא ילדה סתגלנית ומאושרת (כמו שהגננת טורחת ומזכירה לנו, היא ילדה בריאה בנפשה, ללא כל תסביכים) ולמעט תסמינים קלים של חוסר בטחון המעבר עבר עבורה בטבעיות.

הדירה קטנה יותר מהקודמת, אבל יש בה שפע של שטחי אחסון, מה שמאפשר לנו לגור בנוחיות במטראז' קטן יותר ועדיין להכניס את כל מה שיש לנו, כולל מה שהיה במחסן. הבניין נמצא באזור נחמד מאוד, קרוב לבית חולים "מאיר" ובמרחק יריקה מקניון ערים, אזור שקט וירוק. יש לנו חניה אחת מתחת לבית והוצאנו תווי חניה אזוריים כדי להחנות ברחוב את הרכב השני. דמי ועד הבית ירדו במעט ממה ששילמנו בהוד השרון, אבל פתאום יש לנו גם מעלית והבניין מטופח. בעל הבית סידר לנו פלדלת כפי שהתחייב ותיקונים נוספים וכמובן, שכר הדירה נמוך במאות שקלים לחודש! כבר הזכרתי שאני מרוצה מהמעבר?

בסוף השבוע שלאחר המעבר נסענו לחיפה כדי להיות אצל ההורים שלי. בשישי בערב הלכנו עם יעל לסרט "שרק 4" בתלת-מימד, שהציג בלב המפרץ. אני חייב לציין שהסרט חביב, אבל ה-3D לא באמת הוסיף לו, בטח לא כמו שהוסיף ל"אווטאר" שראינו בינואר. אין הצדקה למחיר המופקע גם כך של כרטיסי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה המחיר המיוחד של סרטי תלת-מימד.

למחרת הלכנו לים עם כרמל. מיקה ויעל נסעו לים, בעוד אמא ואני הלכנו ברגל, ותוך כדי גלגלנו שיחה על ענייני דיומא. כרמל התלהבה מהגלים ורצה אליהם ללא פחד פעם אחר פעם, ואנחנו ניסינו לרסן אותה שלא תכנס עמוק מדי לים הגלי (היה דגל אדום). למחרת היא סיפרה בגן איך "עשינו פלאץ' בגלים" לכל מי שהקשיב.

אחרי המעבר ניסינו לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה סירבה לשתף פעולה. המכונה פעלה, התוף הסתובב, אבל מים לא נכנסו. בדקתי את החיבורים וראיתי שאין איתם בעיה, וגם לא עם ברז המים. החלטנו שלהזמין טכנאי למכונה קשישה כזו (זו מכונת הכביסה הישנה של תמר, שהגיעה לגיל מצוות השנה) פשוט לא חכם. במוצ"ש נסענו לשתי חנויות חשמל כדי להסתכל על מכונות חדשות, ולאחר השוואת מחירים זריזה עם האינטרנט גילינו פערים עצומים. הזמנו מכונה של Bellers דרך האינטרנט ופרסמנו את המכונה הישנה, איך לא, באתר "אגורה". כמעט מיותר לציין ששלוש שעות לאחר הפרסום המכונה נעלמה.

המכונה החדשה הגיעה יומיים וחצי אחרי ההזמנה, דהיינו שלישי בשעות הבוקר. התקשרתי לקבלן המשנה שאמור לספק את השירות למכונה כדי לתאם הגעה של טכנאי, לצורך הפעלה ראשונית של המכונה, ו"תיאמו" איתי בין 8-12 למחרת (האלטרנטיבה היתה בשבוע שאחרי). בלית ברירה שרפתי עוד בוקר בהמתנה, אבל הטכנאי בושש לבוא. לבסוף הוא הגיע בשעה 12:30, הפטיר משהו על עיכוב וניגש לעבודה. רבע שעה של עבודה הספיקה, מה שלא מנע ממנו לנסות למכור לי במחירי מציאה עגלה למכונה, פילטר מיותר ואפילו בר מים... מכיוון שהאיחור שלו מהווה עברה על "חוק הטכנאי", מגיע לי פיצוי, אותו אני מתכוון לדרוש בהקדם. חצי יום התבזבז לי על כלום, ואח"כ עוד חצי יום בעבודה בנסיון לפצות על כך. BAH.

באמצע החודש הלכתי לראות את סוזאן וגה בחוות רונית, אבל על זה כבר כתבתי...

ביום רביעי שעבר עבדתי חצי יום מהבית, ובצהריים לקחתי את כרמל מהגן ונסענו לחיפה. מיקה הגיעה ברכבת מהעבודה בת"א. ביחד עם אבא, ניר, שקד ויעל הגענו לאלביט כדי להיות במסיבת הפרישה של אמא מהעבודה. אחרי 42 שנות עבודה עבור אלביט, אמא הגיעה לסוף הקריירה המפוארת שלה, שהעבירה אותה בין המחלקות השונות באלביט לאורך השנים, בין מגוון מיקומים פיזיים ומגוון תפקידים. כשאמא התחילה לעבוד שם, אלביט ייצרה את "אלביט 100", אחד מראשוני המיני-מחשבים בעולם. כיום אלביט היא תאגיד שידו בכל, אשר מעסיק אלפי עובדים ברחבי העולם.

במסיבה היו אנשים שעבדו עם אמא לאורך השנים, ורבים מהם כתבו לה דברי ברכה והביאו מתנות יפות לרגל המאורע. אנחנו, בני המשפחה, התקבלנו שם כמכרים ותיקים, בגלל שאמא תמיד הראתה תמונות וסיפרה סיפורים על כל אחד מאיתנו. אמא מאוד התרגשה (בדרכה המופנמת), בעיקר מעצם המעמד וההכרה שפרק משמעותי בחייה מסתיים ופרק חדש נפתח. כעת יהיה לה זמן לנוח, לקרוא, להקדיש יותר זמן לנכדות, ולעשות מה שהיא באמת רוצה. שיהיה לה בהצלחה!

יומיים אחר כך הגיעו ההורים עם יעל אלינו לכפ"ס. אבא הביא איתו את כלי העבודה לצורך התקנת מאוורר התקרה ומדף. הוא נסע עם יעל לבקר את אחותו בפ"ת, ואח"כ חזרו אלינו כדי לאסוף את אמא ולנוח לפני הנסיעה בחזרה צפונה.

ביום ראשון נסעתי לעבודה, עבדתי כל היום, ובערב התכוונתי לעשות קניות ולהגיע הביתה. ביציאה מהעבודה, עוד לפני שהגעתי למחלף הסירה, נכנסתי לצומת, כנראה באור אדום, ומימיני הגיע רכב שפנה שמאלה. בלמתי בחוזקה, אבל ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. התאונה היתה במהירות נמוכה, ולכן אין נזקי גוף לי או לנהג השני, אבל נזק לרכבים יש בהחלט - הפגוש הקדמי אצלי ספג את המכה והעביר אותה לכנפיים ולמכסה המנוע, וברכב השני (מאזדה 3) נפגע הצד השמאלי הקדמי. מה שכן, אצלי לא היה נזק למנוע, והרכב המשיך לנסוע כרגיל. החלפנו פרטים וטלפונים, ואני המשכתי לקניות והביתה, במצב רוח מדוכדך ועצבני. למחרת הכנסתי את הרכב למוסך לטיפול של כמה ימים, וקיבלתי תמורתו רכב חלופי, נחות בהרבה. בתחילת השבוע הבא אני כנראה אקבל את הרכב בחזרה, אשלם במיטב כספי על התיקון ואתחיל את הפרוצדורה של קבלת ההחזר מחברת הביטוח.

כמו שכולם חזרו ואמרו לי, כל עוד זה רק כסף - ניחא. העיקר שיצאתי מהעסק בלי שריטה וגם הנהג השני. ועדיין, ההרגשה היא גרועה, ואני כועס על עצמי. שום דבר לא הסיח את דעתי, לא היתה תקלה ברכב, פשוט הייתי משוכנע ב100% שיש לי ירוק. בדרך כלל אני נהג רגוע וזהיר, ואם לי קרה משהו כזה, זה יכול לקרות לכל אחד. מפחיד.

אתמול היתה בגן מסיבת סוף השנה. אמנם השנה נגמרת רק באמצע אוגוסט, אבל כבר עכשיו הופיעו ילדי הגן (בניצוחה של המורה למוזיקה) במחרוזת שירים בנושא "קיץ וכיף", והתוצאה היתה מקסימה. חלקם של הילדים כבר מעל גיל 3, וכרמל לא הרחק מאחוריהם, והם כבר מדברים שוטף, שרים ורוקדים, זוכרים בע"פ מילות שירים ומשתפים פעולה עם הוראות בימוי. צילמתי הרבה תמונות וסרטונים, וכרמל מאוד אוהבת לראות את עצמה על מסך המחשב, שרה ורוקדת.

זהו, ארוך מאוד אבל סיימתי. העתיד צופן בחובו טסט לשני הרכבים, חופש לכרמל ובאופק שוב חגים...

אקטואליה 16/6

כמות הזמן הפנוי שלי ירדה כמעט לאפס, עם העבודה החדשה מצד אחד ואלף דברים קטנים וגדולים מהצד השני. אני מקווה לעלות חזרה אל פני המים בעוד שלושה שבועות, אחרי שנעבור דירה. בינתיים מצאתי שעה פנויה, אז הנה עדכון.

לפני שבועיים נסענו לחיפה לסופ"ש מלא, שהיה מאוד נחמד. התכנון היה לקחת את כרמל לים, אבל היא היתה קצת מקוררת (היא עדיין משתעלת קצת) ולכן שונתה התכנית ונשארנו בבית. קיוינו לפגוש את לון ודינה, אבל גם זה לא יצא אל הפועל.

בשעה טובה, כרמל התחילה את הגמילה מחיתולים. במהלך היום היא מסתובבת עם תחתונים (היא מאוד גאה בהם) ואנחנו שואלים אותה פעם בשעה-שעתיים אם היא צריכה לשירותים. מיקה קנתה לה מתקן לאסלה עם מדרגה, כך שהיא יכולה לשבת על האסלה הרגילה, ואין צורך בסיר (לפחות בבית). בלילה היא עדיין ישנה עם חיתול, וכשהיא תרגיש מוכנה היא תבקש גם בלילה להיות בלעדיו.

ישנם פספוסים פה ושם, אבל בסך הכל כרמל רואה את הילדים היותר גדולים בגן, שכבר נגמלו והולכים לשירותים, וגם היא רוצה. בהדרגה מספר הפספוסים ילך ויקטן ובסופו של דבר נוכל להפטר גם ממעט החיתולים שיש לנו.

ביום רביעי שעבר חזרתי הביתה אחרי העבודה כרגיל, וכשכיביתי את הפריוס הבהבו כמה נורות והמערכת החשמלית עברה איפוס. בדקתי שהאוטו נדלק חזרה וגם נוסע, ועליתי הביתה. למחרת בבוקר, לעומת זאת, כשרציתי לקחת את כרמל לגן, המערכת החשמלית כולה מתה. הנעילה המרכזית, האימובילייזר, וכמובן ההדלקה של הרכב - הכל מת. בלית ברירה (ולשמחתה של כרמל) נסענו לגן באוטובוס, ואני חזרתי הביתה ברגל. הזמנתי מכונאי של "שגריר" שהגיע (תוך זמן קצר ביותר!) והניע לי את הרכב עם כבלים. ההערכה שלו היתה שהמצבר גמור.

נסעתי למוסך המורשה, בו הרכב טופל עד היום, והם בדקו את העניין לעומק. אכן, המצבר הקטן (להבדיל מהמצבר הגדול, שאחראי להנעה החשמלית של הרכב) מת בשיבה טובה - הרכב כבר כמעט 4 שנים על הכביש - ומצבר מקורי חלופי עולה יותר מ-1100 ש"ח. בעצתו של אבא שלי הלכתי למוסך קרוב כדי לברר האם יש אפשרות למצוא מצבר דומה לא-מקורי, שיעשה את העבודה כמעט אותו דבר, ובמחיר נמוך בהרבה. בסוף הם הפנו אותי לחשמלאי רכב שאצלו היה מצבר מקורי תקין, שהוצא מרכב שהושבת. המחיר זול בהרבה: 200 ש"ח בלבד. כעת הרכב נוסע ומתפקד מצוין, אבל אין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד המצבר החלופי.

למחרת, שישי, לקחתי את האפלאוז למוסך כדי למלא גז למזגן. הקיץ הישראלי והרכב הכהה לא רואים עין בעין ללא תיווך של מזגן מתפקד, וזה האחרון דולף גז באופן קבוע, ולכן מילוי הגז הוא ריטואל חצי-שנתי. המוסכניק ניסה למלא גז, אך גילה שלא חסר גז כלל וכלל, ושלח אותי לחשמלאי סמוך כדי לבדוק מה הבעיה. אותו חשמלאי הציע לי להחליף מדחס תמורת סכום פעוט של כ-2000 ש"ח. ביקשתי שיבדוק לעומק אם אכן המדחס הוא הבעיה. הוא פשפש בקרבי המנוע והגיע למסקנה שהאשם הוא שסתום בתוך המדחס, והתיקון יעלה "רק" 900 ש"ח. אין לי כוונה לזרוק סכומים כאלה על רכב כזה, שמחיר המחירון שלו מגרד את אזור ה6000 ש"ח (כלומר עלות התיקון היא 15% מעלות הרכב!), ולכן שילמתי את עלות הבדיקה ונסעתי הביתה עם חלונות פתוחים. השבוע קניתי מדחס משומש תמורת 400 ש"ח ואני מקווה למצוא מוסך שלא יפשוט את עורי כדי להתקין אותו.

בשבת האחרונה נסענו לקיבוץ לארוחת צהריים עם כלל המשפחה של מיקה, כדי לציין את ימי ההולדת של מיקה ודנה שהיו בשבוע שעבר. רביב הגיע עם אורי הקטן, ועם גל ההריונית, אשר צפויה ללדת בת מתישהו באוקטובר. רביב עסוק בימים אלה במונדיאל ולכן לא יכול היה להשאר הרבה, והם נסעו, יחד עם דנה וליאור, די מוקדם. אנחנו נשארנו אצל פרידה עוד כמה שעות, בהן מיקה וכרמל נחו ואני פתרתי עם תמר תשבצי הגיון. לצערי הרשת האלחוטית בקיבוץ לא אפשרה לי להתחבר לאינטרנט בחיבור מספק, ולכן התכנון שלי לעבוד קצת במהלך הסופ"ש בעזרת המחשב הנייד לא יצאו לפועל.

בערב יום שני השבוע הגענו אל בעל הבית החדש כדי לחתום על החוזה. סיכמנו את כל התנאים האחרונים, ומיקה ישבה וכתבה 24 המחאות חודשיות לשנתיים הקרובות, בסכום כולל של 78000 ש"ח, ואני עברתי על ניסוח החוזה. בסופו של דבר חתמנו וברכנו על המוגמר, ואנחנו עוברים ביום שלישי 6/7, בתקווה שלא ישתנה משהו. מצאנו מוביל שנראה רציני וגם נתן לנו מחיר סביר (וארגזים), ואנחנו כרגע בעיצומן של האריזות. ביום שלישי יעל עברה לדירה החדשה שלה בנווה-שאנן בחיפה, ובסוף השבוע כנראה נקפוץ כדי לראות את הפלא ולחגוג את חנוכת הבית. אחרי ימים של אריזות היא עכשיו מפרקת ארגזים ומסדרת - במהרה בקרוב אצלנו!

אגב, בעל הבית הנוכחי שלנו אופטימי, ומבקש שכר דירה אפילו גבוה יותר ממה שאנחנו שילמנו. אמנם לדירה יש חנייה מקורה ומחסן, אבל היא נמצאת בקומה שנייה ללא מעלית בלב מגדיאל, ולא בגבעתיים או רמת גן. בינתיים אין קופצים מבין האנשים שבאו לראות, ולעניות דעתי הוא יתקשה למצוא שוכרים שיסכימו לסכום שהוא מבקש.

ומה בעתיד הקרוב? אחרי המעבר נוכל לנשום קצת, ומיקה רוצה שנצא לצימר כדי לחגוג את ימי ההולדת וננוח כמו שצריך, ואני נוטה להסכים. אחרי הכל, באוגוסט מחכה לנו החופש של כרמל, ואחר כך עוד שנה ארוכה.

כמו כן, באמצע יולי, ליתר דיוק בעוד 30 יום וכמה שעות, אני אהיה בחוות רונית להופעה של סוזאן וגה, מה שצפוי להיות הארוע של הקיץ עבורי! מזלי שמיקה סובלת את השגעון שלי בשקט, ולכן אני אוהב אותה כל כך.

וזהו הפעם.

אקטואליה 2/6

שוב חלף לו חודש שלם. הזמן טס לא רק מיום ליום, אלא גם (ואולי בעיקר) משבוע לשבוע.

אתחיל ואומר שהתחלתי לעבוד בשעה טובה, אבל לסיפור כולו אקדיש פוסט נפרד. בקרוב על מסך זה.

אחרי יום העצמאות החלה דליפה של מים מהשכנה שמעלינו לתקרת השירותים שלנו, ומה שהתחיל כטיפות שנשרו לרצפה הפך לכתם רטיבות קבוע ועובש שהחל לפורר את הצבע בחתיכות קטנות. אחת לכמה שעות נושרת חתיכה לבנה קטנה מהתקרה, והשירותים שלנו נראים כאילו מישהו התיז צבע לבן לכל עבר. בעל הבית דיבר עם השכנה שמעל, שהזמינה אינסטלטור, שראה את העניין ובמהרה בימינו יטפל בנושא.

בתחילת החודש לקחתי את כרמל לתור נוסף אצל רופא התפתחותי בטיפת חלב. כצפוי, כרמל עברה את הבדיקה בהצלחה, והיא ילדה בריאה ונבונה, כמו שצריך. התור הבא, בעוד כשנה, יבדוק את הראייה שלה וגם יכולות שכליות מתקדמות יותר.

למחרת הגעתי ליום מילואים יחיד בצפון. תפסתי טרמפ עם אחד האנשים ביחידת המילואים שלי, שגר במרכז ועוסק בתחום הסיסטם. גלגלנו שיחה על הא ועל דא לאורך היום, בעיקר בנושאי עבודה, מה שהפך את היום המיותר לנסבל.

באותו שבוע קיבלתי משכורת על השבועיים של אפריל בהם ישבתי וחיכיתי, ולכן הייתי חייב להודיע לשירות התעסוקה שאני מועסק ומקבל שכר, מה שאומר שאני כבר לא מובטל רטרואקטיבית מאמצע אפריל. בכל זאת צברתי כמעט חודש של דמי אבטלה, אותם קיבלתי (בניכוי מסים כמובן) לקראת אמצע מאי. נחמד לקבל לפעמים כסף מביטוח לאומי, במיוחד לאור הסכומים ששילמתי לו עד היום. מה שכן, בימים האחרונים קיבלתי מהם מכתב שאומר שהם שילמו לי על יותר מדי ימים, ולכן עליי להשיב להם חלק מהכסף. חובות כאלה עדיף לשלם מאשר לתת להם לצבור רביות וקנסות, ולכן שילמתי כמו ילד טוב.

ביום שישי שאחרי יום ההולדת של ניר התכנסנו כולנו אצל ההורים בחיפה לחגוג. הגענו עם כרמל, וניר הגיע עם מיכל והבנות, והקלוריות זרמו כמים... ניר היה עדיין קצת חולה (הוא תפס מחלה דווקא בטיול לאילת בשבוע שלפני כן... תזמון גרוע) אבל כבר לא נורא. אמא, לעומת זאת, משתעלת כבר שלושה שבועות ולא מצליחה להשתחרר מזה.

באמצע החודש חל חג השבועות. התכנון המקורי היה לבלות את ערב החג בבית ובחג עצמו לנסוע לקיבוץ. בבוקר של ערב החג אמא התקשרה ושאלה "אולי בכל זאת תבואו, שלא נהיה לבד בחג?". אמרנו "למה לא" ונסענו. מסתבר שאמא שאלה גם את ניר וכך יצא שנפגשנו שוב. אז נודע לנו גם שניר הגיע לשלב מתקדם בתהליך מועמדות למשרת שופט שלום! ישיבה של הועדה לבחירת שופטים באמצע החודש הזה אמורה להכריע בעניינו, וכולנו מחזיקים לו אצבעות.
לאחר ארוחת ערב משופעת בפשטידות, ולאחר שכרמל נרדמה, יצאנו ברגל לכיוון מרכז הכרמל כדי לפגוש את לון ודינה (וכדי להוריד את האוכל). ישבנו איתם בבית קפה חביב והתעדכנו. בין היתר למדנו שלאחר חיפושים נרחבים, לון קנה דירה ברב-קומות שמוקם בימים אלה לא רחוק מהדירה שהוא שוכר כרגע בחיפה. הוא דיבר על זה כבר מזמן, והנה עכשיו זה סופסוף קורה. כמובן שהדרך עוד ארוכה עד לקבלת המפתח המיוחל, אבל בהחלט אפשר לברך "בשעה טובה".
למחרת נסענו לקיבוץ כדי לבקר את המשפחה של מיקה ולהיות בטקס שבועות המסורתי של הקיבוץ. אכלנו ארוחת צהריים חלבית עצומה אצל הדודים של מיקה (שאירחו עוד אנשים) ונחנו. אחה"צ הלכנו לטקס, שהיה מאוד נחמד, עם שירים וריקודים שניכר שהשקיעו בהם זמן ומחשבה. בטקס חוגגים חברי הקיבוץ יותר את הביכורים והקציר מאשר את מתן התורה, באופן מובן. התינוקות שנולדו בשנה החולפת מוצגים לקהילה, וכל אחד מענפי המשק מביא "ביכורים".

אם כבר נגענו בנושא, בפינת החדשות הטובות (אם לא היו מספיק עד עכשיו), צפויה לנו אחיינית חדשה מתישהו בסתיו! גל ורביב שוב בהריון, והפעם יש להם בת. האמת היא שההריונות של גל ושל יפעת מאוד קרובים, אז קשה לדעת מי תלד קודם.

מיקה ואני כבר הגענו מזמן למסקנה ששכר הדירה שאנחנו משלמים הוא מוגזם, והגיע הזמן למצוא דירה זולה יותר. כבודו של בעל הבית במקומו מונח, אבל אין הצדקה לשלם 3700 ש"ח לחודש על דירת 3 חדרים במגדיאל, למרות המחסן והחנייה, במיוחד כשיש מבחר דירות בשפע. בשבועות האחרונים עקבנו אחרי לוחות המודעות באינטרנט והלכנו לראות דירות בהוד השרון ובכפר סבא. לכל דירה חסרונות משלה, וחלקן נשללו על הסף מפאת השכונה.
בדרך לעבודה מיקה פגשה מישהו שהיא עבדה איתו בעבר, ומסתבר שהוא משכיר דירת 3 חדרים בכפ"ס. באנו, ראינו את הדירה והיא מאוד מצאה חן בעינינו. דיברנו עם הבחור לגבי תיקונים בדירה (פלדלת, מרצפות שבורות) והוא הסכים, ובימים הקרובים אנחנו אמורים לחתום על חוזה ולברך על המוגמר. מה שכן, הדירה מתפנה רק ב-6/7 ולכן נאלץ בלית ברירה להאריך את החוזה הקיים שלנו בעוד מספר ימים (תמורת סכום סמלי). עכשיו נותר להזמין הובלה ולהתחיל לארוז...

עדכון:
אחרי פסח, ולאחר כשלוש שנות עבדות, יעל קיבלה סופסוף את התקן המיוחל באוניברסיטת חיפה. משמעות הדבר היא שהיא ממשיכה לעשות בדיוק את אותה עבודה, אבל כבר לא עובדת לפי שעות אלא בשכר חודשי, ומן הסתם גבוה יותר. פועל יוצא מהעלייה בשכר הוא כמובן שדרוג רמת החיים, קרי דירה גדולה יותר. חיפוש דירות הוביל אותה למצוא דירת 2.5 חדרים בנווה שאנן, לא רחוק מהדירה ההיא של ההורים, והיא עוברת באמצע החודש.

אקטואליה 29/4

קצת פחות מחודש הפעם... למרות הזמן הפנוי אני לא מצליח להביא את עצמי לכתוב כאן כמו שצריך.

את החג השני של פסח עשינו בחיפה. בערב החג הגענו אל ההורים, ופגשנו שם את ניר, מיכל ויהלי (שחגגה יומולדת 3... איך הזמן טס), וגם הדוד שלי אביב הגיע עם אשתו איילה ושתי הבנות. היה ערב נחמד מאוד, וכמובן משביע מאוד. מיקה ואני ישנו על המיטה הישנה שלי, וכרמל ישנה על מיטת הנוער, כאשר צפינו בעיות מצידה באשר לשינה במיטה זרה, אבל התבדינו. היא שיחקה מספיק באותו יום כדי להיות תשושה בערב.
למחרת בבוקר נשארנו בחיפה, והגיעו לביקור ברוריה, ניב וספיר מרמות מנשה. היה מאוד נחמד לראות אותם לאחר מספר חודשים. אנחנו נמצאים בדליה הרבה (במיוחד עכשיו שתמר גרה שם), ואנחנו צריכים לקפוץ לבקר גם ברמות מנשה יותר.

לפני יותר מחודש הלכתי לראיון בחברת HOT מטעם חברת אאוטסורסינג בשם אלונה (בשורוק). הראיון היה למחלקת תשתיות תוכנה, תחום שאני מאוד אשמח לנדוד אליו. לפני הפסח קיבלתי מאלונה טיוטת חוזה, שנראתה לי מעט מעליבה, ולא הסתרתי את זה. במהלך החג העניין לא התקדם הרבה, ואחריו התנהל מו"מ קצר, בו הם באו לקראתי בחלק מנקודות המחלוקת, ואני עשיתי את החשבון שעבור משרה בכיוון הנכון אני צריך להיות גמיש.
הייתי אמור להתחיל לעבוד ב-HOT ביום ראשון שעבר, 18/4, אבל מפאת ביורוקרטיה פנימית העניין עדיין לא זכה לאישור סופי בתוך HOT. לכן אני יושב בבית ומחכה. בינתיים אני עדיין חותם אבטלה, אבל הפסקתי את החיפושים. אם בקרוב מאוד המצב הזה לא ישתנה, אני אחזור לחפש עבודה, עם כל הצער שבדבר.

בפינת החדשות הטובות: יפעת בהריון, והפעם יהיה בן! במהלך החודשים הראשונים היא הסתירה את העניין מכולם, אבל עכשיו אפשר כבר לספר בראש חוצות. הלידה צפויה לסוף ספטמבר, לא רחוק מיום ההולדת של אביב הקטנה. אני מקווה שהכל ילך בסדר והלידה תעבור בשלום.

לפני כשבועיים מכונת הכביסה שלנו התחילה לעשות קולות לא בריאים בזמן הסחיטה. דיברתי עם טכנאי בטלפון והוא שיער שהבעיה היא במיסבים של התוף, ושלא בטוח אם שווה לתקן את המכונה (אחרי הכל, היא בת 8). החלטנו שעדיף לנו לקחת את מכונת הכביסה של תמר, שהיא אמנם ישנה יותר, אבל טובה בהרבה ופועלת ללא דופי. המכונה, שנשארה בדירה שתמר פינתה כאן בהוד השרון, כבדה וגדולה מכדי שנוכל להוביל אותה בכוחות עצמנו, ולכן שכרנו מוביל שהביא אותה אלינו ואף הוריד את המכונה הישנה לכניסה לבית, והכל תמורת סכום סמלי. פרסמנו את המכונה הישנה באתר אגורה, והיא נלקחה לאחר ימים אחדים ללא שאלות.

לאחר כמה ימים נטולי-סלולר, מצאתי עבור מיקה טלפון משומש באינטרנט, נפגשתי עם המוכר במוצאי שבת, ואחרי בדיקת קשר קצרה לקחתי את הטלפון. הגעתי הביתה, ומיקה ניסתה להתקשר לתמר, אבל תמר לא שמעה אותה. בדיקה קצרה העלתה שהמיקרופון כנראה לא תקין. התקשרתי למוכר והסברתי לו את המצב, והוא הסכים לקחת את המכשיר ולהשיב לי את הכסף. לאחר כמה ימים הוא התקשר אלי ואמר שיש לו מכשיר נוסף מאותו סוג, אם אני עדיין מעוניין. נפגשנו בשנית, והפעם ביצעתי שיחה אמיתית כדי לבדוק היטב את המכשיר. לקחתי את המכשיר השני, שילמתי שוב, וכעת למיקה יש טלפון כמו חדש. מה שכן, לפני יום העצמאות רמקול האוזן של המכשיר לפתע נאלם, והדרך היחידה לשוחח במכשיר היתה בעזרת הדיבורית. ביקור קצר במעבדת תיקונים סמוכה לבית פתרה את הבעיה (בעבור חופן שקלים כמובן) ועכשיו המכשיר באמת עובד טוב.
זהו מכשיר דור 3, קצת יותר ממה שמיקה באמת צריכה (במיוחד כשאין לה גישה לאינטרנט) ויש בו כמה דברים מוזרים קטנים (למשל, אין נעילת מקשים אוטומטית...), אבל אני בטוח שנמצא פתרון לכל אלה.

בשבוע שלפני יום העצמאות, מפאת הזמן הפנוי שנפל עלי, לקחתי את הפריוס לטיפול 60000 במוסך בו היא טופלה עד היום. מכיוון שזהו מוסך בהרצליה פיתוח, אשר שייך לסוכנות גדולה, המחיר לא זול. מצד שני אני יודע שהמוסך מקצועי והרכב מקבל את הטיפול הטוב ביותר. לעומת זאת, למחרת לקחתי את האפלאוז לטיפול חצי שנתי במוסך בו היא טופלה עד היום, מוסך קטן בכפ"ס, והמחיר נמוך בהרבה.

בערב יום העצמאות נסענו שוב לחיפה, לאחר שאמא שלי ביקרה אצלנו באחד הימים בשבוע שלפני כן. אולי זה המקום לספר שאמא שלי עומדת לצאת לפנסיה בקיץ, וכעת היא מנצלת את ימי החופש שנותרו לה כדי להסתגל לחיים ללא העבודה. הדענו לחיפה אחרי הצהריים, ולאחר ארוחת ערב קלה עלינו למרכז הכרמל על מנת לצפות בזיקוקים המסורתיים. כרמל, שבפעם שעברה שהיינו שם היתה בת חצי שנה, גילתה עניין רב בצעצועים הזוהרים שנמכרו שם, ומאוד נהנתה מהזיקוקים עצמם. מנקודת התצפית ניתן לראות את הזיקוקים בכל ערי המפרץ ובעוד יישובים בגליל המערבי, ותנאי מזג האוויר נתנו לנו ערב מהנה.
אחרי הזיקוקים כרמל היתה עייפה ונסענו אל ההורים כדי להשכיב אותה לישון שם. לאור ההצלחה של תמר ושלנו עם אתר אגורה, גם ההורים שלי עשו בו שימוש ונפטרו מהמיטה הישנה שלי, ולכן כרמל ישנה על מזרן מתנפח, שהיה לה מאוד נוח.
כשכרמל נרדמה סופית, נסענו מיקה ואני לדירה של לון ודינה. הם חזרו אחרי הפסח מטיול של 3 שבועות בתאילנד (רגע לפני המהומות הנוכחיות) ולכן לא התראינו כמה שבועות טובים. שתינו לחיים לכבוד החג וראינו תמונות מהטיול, והיה מאוד נחמד.
ביום העצמאות עצמו, נסענו לדליה כדי להנות, כמו בשנה שעברה, מהמנגל המסורתי של דורון. בדרך קנינו פיתות טריות, חומוס וסלטים בעיר התחתית. היה יום מאוד נחמד, והאוכל היה טעים מאוד, ואחרי הצהריים נסענו בחזרה הביתה.
בחודשים האחרונים הורדתי כ-7 ק"ג, בלי להתאמץ הרבה. זה נובע בעיקר מכך שאני אוכל הרבה פחות בבית. פועל יוצא מכך הוא צמצום נפח הקיבה, ועד כמה שרציתי לבלוס אצל דורון, פשוט לא יכולתי. הרגשתי את הקיבה שלי מתפוצצת בשלב די מוקדם, רחוק מאוד מהנקודה שבה הייתי מתחיל להרגיש אותה בשנים קודמות. אני מניח שכשאתחיל שוב לעבוד, הקיבה תתרחב שוב, ואיתה גם הכרס.

השבוע דיברתי עם בעל הבית שלנו לגבי סיום החוזה הקרב. סיפרתי לו שאני כרגע מובטל, והמשכורת של מיקה לא גבוהה, ולכן לא נוכל לחדש את החוזה בתנאים הקיימים. הוא מבחינתו יעץ לי לבדוק את המחירים בהוד השרון ולראות שהשכירות הגבוהה שאנחנו משלמים היא לא חריגה. ייתכן והוא צודק, אבל אין לנו עוגן כאן בהוד השרון (במיוחד כעת כשתמר עזבה) ואנחנו צריכים לשקול את האופציות שלנו בשבועות הקרובים. יש לנו כעת 2 רכבים, ולכן גם מקומות נטולי תחבורה ציבורית עומדים על הפרק, כמו גם מושבים שאינם בקרבת העיר. נחיה ונראה...