אקטואליה 30/8 (חלק ב)

[חלק א]

באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.

אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.

אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.

לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).

ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

אקטואליה 30/8 (חלק א')

חודשיים לא פשוטים עברו על כוחותינו. יולי השנה היה חם, לח ודביק אפילו יותר מבשנה שעברה ואוגוסט לא אכזב גם הוא. עומס העבודה גדול מתמיד, ועם זאת היתה תקופה מלאה מוזיקה וחידושים.

בשישי 1/7 נסעתי עם לון ודינה להופעה של סוויד בגני התערוכה, שם פגשנו זוג חברים שלהם בשם אבי ושני. ההופעה היתה אמורה להתחיל בשעה 22:00 אבל באיחור אופנתי הלהקה עלתה לבמה (ללא מופע חימום) רק בשעה 23:00. במהלך ההופעה אמר הסולן ברט אנדרסון אולי משפט של ברכה לקהל, אבל האנרגיות המטורפות של ההופעה פיצו על הכל. ההופעה נמשכה פחות משעה וחצי, כולל הדרן בודד, וכללה שרשרת של 18 מהלהיטים הגדולים של הלהקה, מבוצעים בהתלהבות ראויה להערצה ע"י הסולן בן ה-44 וחבריו. הם באו לתת בראש, ואין ספק שהם יודעים את העבודה.
מערכת ההגברה לא היתה במיטבה, והצליל קצת צרם (גם למחרת הרגשתי צפצופים באוזניים), אבל נהניתי מההופעה כמו שלא נהניתי הרבה זמן (עם כל הכבוד להופעות של סוזאן וגה, זה סגנון שונה לחלוטין), ויצאתי ממנה צרוד מרוב שירה וצעקות. לאחר ההופעה, שהשאירה טעם של עוד, היינו כולנו מוצפים אדרנלין. החלטנו להמשיך את הערב במקום אחר, ונסענו לבית קפה ברחוב דיזנגוף בת"א. שם ישבנו, אכלנו, שתינו ודיברנו עד שעה קטנה בלילה. חזרתי הביתה לקראת 4:00, מה שקרה בפעם האחרונה אולי כשהייתי סטודנט.

בשבוע שאחרי הייתי בשלושה ימי מילואים. עוד תרגיל, זהה לקודמיו, אלא שהפעם קודמתי לתפקיד פיקודי זוטר (אולי בגלל הדרגה החדשה), לא שזה שינה משהו מהותי בחוויה. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, עשיתי כל מאמץ שלא לישון שם בבסיס. בבוקר הראשון נסעתי עם שני קצינים מאזור המרכז, ובאותו ערב גם חזרתי איתם. בבוקר השני נסענו שוב, אבל בערב השני החליט הקצין בעל הרכב שהוא נשאר לישון בבסיס, ואני תפסתי טרמפ עם מישהו אחר לחיפה, כדי לישון אצל ההורים. למחרת אבא הקפיץ אותי קצת אחרי 5 לפנות בוקר (או שמא לילה?) להסעה מהדר שעברה דרך הקריות והגיעה עד הבסיס, מה שאמר יום עייף במיוחד. זה לא שינה הרבה, כי התפקיד העיקרי שלי באותו יום היה לנהוג במהירות של 60 קמ"ש ברחבי הגליל והגולן.
בערב היום השלישי, לאחר ששוחררנו, נסעתי עם אלי, הקצין בעל הרכב איתו נסעתי ביום הראשון והשני, הביתה. יצאנו מהבסיס והרכב שלו התחיל להראות סימני מצוקה קלים בצורת נורות דולקות. התפללנו חזק והמשכנו בנסיעה, אבל כנראה שלא מספיק חזק, כי אחרי כמה ק"מ הרכב פשוט נכבה בזמן הנסיעה ונאלצנו לעצור בצד. בדיקה קצרה וגירוד קל בראש לא קידמו אותנו כהוא זה, אבל אחרי כמה דקות של מנוחה הרכב התניע והמשכנו לנסוע עוד כמה ק"מ, שם העניין חזר על עצמו. בשלב זה התחלנו לעשות טלפונים במטרה למצוא שירות תיקוני דרך שיוכל לחלץ אותנו, ובסופו של דבר מצאנו את השירות שהביטוח מספק. בחור נחמד ויעיל בשם סעיד הגיע אלינו, בדק את המנוע וגילה שרצועות האלטרנטור גמורות. חשבנו שמפאת השעה האוחרת, הדבר יצריך גרירה למוסך ותיקון יקר ביום המחרת, אבל 2-3 טלפונים זריזים של סעיד העלו פתרון מהיר וזול בהרבה - הבאת רצועות חדשות מכפר כנא הסמוך על המקום, ובמחיר סביר. נסע הבחור, קנה, חזר, תיקן על המקום וקיבל טיפ נדיב. המשכנו הביתה, אמנם באיחור אבל מרוצים מאוד.

באותו שישי שמתי את כרמל בגן, נסעתי לת"א לאסוף את מיקה מהעבודה וביחד הגענו למרפאה הפרטית של רופא הנשים בבני-ברק לצורך בדיקת שקיפות עורפית. הבדיקה עברה בסדר, ואין סיבות לדאגה. באותו עניין, חודש לאחר מכן מיקה עברה סקירת מערכות מתקדמת, בה למדנו שתהיה לנו עוד בת (יאי! D-: ) והיא מתפתחת בצורה מושלמת. עם זאת, בדיקת החלבון העוברי הניבה תוצאה גבולית, ולכן בשבוע שעבר מיקה עברה בדיקת מי-שפיר, והתוצאות בקרוב.

ב-11/7 חל יום הולדתה של סוזאן וגה, ובאותו יום יצא גם החלק השלישי בסדרת האלבומים Close-Up, בו היא נותנת פרשנות מחודשת לשיריה הישנים. הפעם, משום מה, האלבום זמין להורדה אך הדיסק עצמו נמכר בינתיים רק דרך אמאזון בריטניה, כך שמעריצים אמריקאים אינם יכולים לקנות אותו (אלא אם כן יזמינו וישלמו מחיר מטורף על המשלוח), אבל לישראל המשלוח סביר. הזמנתי את הדיסק בהזמנה מוקדמת וקיבלתי אותו בשבוע בו יצא. ישנם ביצועים טובים מאוד וכאלה שסתם טובים, ויש אפילו שיר חדש מתוך המופע שראיתי באפריל על קארסון מקאלרס (פרטים ביומן המסע... לכשיפורסם). מומלץ בחום!

באותו שבוע ניצלתי את המתנה שניר קנה לנו ליום הנישואין וימי ההולדת - כרטיס זוגי להופעה של אהוד בנאי באמפי שוני ליד בנימינה. מכיוון שמיקה אינה נמנית על מעריצותיו, הזמנתי את לון לבוא איתי והוא הסכים בחפץ לב. יצאתי מהעבודה קצת מוקדם וחשבתי לתומי שאסע לבנימינה, אפגש עם לון לפני ההופעה, נשב לאכול משהו ואז נגיע בניחותא. לא לקחתי בחשבון את פקקי חמישי אחה"צ... הדרך צפונה לקחה לי כמעט שעתיים. כשהגעתי כבר לא נותר זמן רב, ולכן חטפתי משהו קטן לאכול ולשתות ונסענו לאמפי.

ההופעה היתה ללא מקומות מסומנים, ואנחנו התמקמנו בשורה השניה באמצע, מקום מעולה לכל הדעות. האזור שלפני השורה הראשונה התמלא במהרה עם תחילת ההופעות בבני נוער ומעריצים שהתקבצו כדי לרקוד במרחק נגיעה מהזמר והלהקה. ההופעה עצמה היתה מצוינת, התחילה שקטה ורגועה, ועם הזמן הלך וגבר הקצב, עד שבהדרנים כל הקהל, ואנחנו איתו, היה על הרגליים. חוויה נפלאה, גם למי שאינו מעריץ מושבע.

[חלק ב]

אקטואליה 28/6 (חלק ב')

[חלק א']

בערב שבועות הגענו אל שרון למפגש משפחתי, שהפעם כלל גם את אהרל'ה. דיברנו, צחקנו, התעדכנו ואכלנו, והיה ערב מהנה. הילדות שיחקו, אבל בשלב מסוים העייפות השתלטה על כרמל, שלא ישנה צהריים באותו יום. היא נשכבה על פוף גדול בסלון ונרדמה, עם כל ההמולה שסביבה.

ביום שאחרי החג, בו אגב חל יום הולדתה ה-30 של דנה בהצטלבות של התאריך העברי והלועזי, נסענו לאולם אירועים בעפולה על מנת לחגוג את בת-המצווה של שקד. התינוקת הקטנה ההיא גדלה והפכה לילדה והיום היא נערה על סף הבגרות. איך שהזמן רץ... החגיגה היתה קטנה ומאופקת (יחסית להפקות הענק המזעזעות הנהוגות במקומותינו בימים אלה), ודמתה יותר לערב כיתה מושקע מאוד. היו ריקודים, ברכות וצוות צילום, ואפילו כרמל רקדה ונהנתה. אחרי שהיא ישנה בדרך צפונה היא היתה טעונה באנרגיה, ועדיין הוציאה מספיק מרץ כדי להרדם ברגע שהתחלנו לנסוע משם.

נסענו לישון בחיפה אצל ההורים, ולמחרת בבוקר ירדנו לחוף הים כדי לאכול בראנץ' לכבוד יום הולדתה של מיקה. אחרי ארוחה קלה, טיילנו קצת על החוף, ובשעת צהריים חמה נסענו הביתה.

אגב, באותו יום יפעת ודורון עברו דירה, לאחר שבעלי הבית שלהם פינו אותם לפני תום החוזה, על מנת למכור את הדירה. הם חיפשו דירה סבירה בקדחתנות במשך מספר שבועות, ולבסוף מצאו את מבוקשם באזור פולג בנתניה. קצת רחוק, אבל לא בקצה השני של העולם.

ביום ראשון לפני שבועיים נפטרה חנה, אשתו של סבי משה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה. לפני המחלה היא היתה פולניה עקשנית, שסירבה להודות בקשיי החיים וחייתה את חייה בעצמאות מופגנת. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא היתה מאושפזת בבי"ח כרמל, לאחר ניתוח שלא ממש שיפר את מצבה. מוחה החריף וההומור הציני שלה לא נפגמו, והיא התבדחה על המחלה ועל סיכויי ההישרדות שלה, אבל היא כבר נראתה צל של עצמה. לאחר הניתוח היא נאלצה לעבור לבית אבות, על מנת שתוכל להעזר בסיוע רפואי צמוד, אבל ניכר עליה שאיבדה את רצונה לחיות. הסבל היה קשה מנשוא, והיא אמרה לא פעם שהיא רוצה לסיים את הכל ולהצטרף לסבא שלי, שנפטר לפני שתים עשרה שנים. לפחות עכשיו היא הגיעה אל מנוחתה. יהי זכרה ברוך.

מיקה מסרה לי את ההודעה על דבר מותה כשחזרתי ממשחק סקווש בראשון בלילה, ולמחרת שוחחתי עם אמא שלי, שהודיעה לי שהלוויה תתקיים באותו יום. עבדתי חצי יום ולקחתי רכבת לחיפה כדי להיות שם עם המשפחה כולה. מזג האוויר היה מעונן וקודר, ומרגע שמסע הלוויה החל נפתחו ארובות השמיים וירד גשם זלעפות, שנמשך עד שטקס הלוויה הסתיים. אם לא הייתי אתאיסט מושבע, הייתי עוד מתפתה לראות בזה איזשהו סימן קוסמי.

בשלישי האחרון דנה באה לשמור על כרמל, ואנחנו נסענו מרחק קצר מהבית לרמת-הכובש לחתונתה של גלי, חברתה של מיקה מימיה במשרד עורכי הדין בת"א. למיקה יצא לפגוש את החתן בהזדמנות זו או אחרת, ושנינו מכירים את גלי, אבל זהו. אירחנו חברה האחד לשניה, אכלנו מהאוכל וראינו את טקס החופה, אבל די מוקדם חתכנו הביתה כדי להספיק לישון.

למחרת חל יום ההולדת שלי. שלושים וחמש זה כבר לא ילד... רוב היום עבר בעבודה שגרתית, מופרעת לפרקים בשיחות טלפון מבני המשפחה. בהצטרפות מקרים נדירה אכלתי צהריים עם עופר ושוחחנו על הטיול שלי באפריל וזה שלו שמתוכנן לספטמבר, וכמובן על עבודה וכו'.

באותו יום היה ארוע עפיפונים של הגן בחוף הנכים בהרצליה, שני מטר מהעבודה שלי. הצטרפתי לארוע לקראת סופו, אחרי שהילדים העיפו את העפיפונים ושכשכו בים. היה נחמד, וכמובן שכרמל נהנתה עד אפיסת כוחות.

בבוקר המחרת לקחתי את כרמל לטיפול שיניים. לאחר שצילומי השיניים הראו רווחים ותחילתם של חורים בשיניה של כרמל, למרות ההקפדה על צחצוח בוקר וערב, קבענו מועד לטיפול, ולקחנו בחשבון שיכול להיות שנצטרך לסיים את הטיפול בשתי פגישות. הגעתי עם כרמל למרפאה, מרחק הליכה מהבית, והיא היתה פשוט נהדרת. גז הצחוק גרם לה למצב של סוטול קל ומנע ממנה להרגיש את הכאב, והיא שיתפה פעולה עם הרופאה הנחמדה, פתחה את הפה רחב-רחב וישבה בשקט. מכיוון שכך, הטיפול הסתיים בפגישה אחת, מה שגם חסך לנו קצת כסף על עוד מנת גז צחוק. כרמל קיבלה הפתעה, מדבקה ותעודת הצטיינות מהרופאה, והיתה במצב נורמאלי לחלוטין. הבאתי אותה לגן כעבור שעה, ויתר היום שלה היה רגיל לחלוטין.

בשישי יעל הגיעה לאזור שלנו בבוקר, ומיקה נסעה איתה לקפה וקניות. לאחר שהן חזרו, אני הלכתי להסתפר ולתרום דם, ואחה"צ לקחנו את כרמל לגן השעשועים. בשבת לקראת הצהריים הגיעו ההורים וגם ניר, מיכל ושלושת הילדות, וגם את לון ודינה הזמנו. בסה"כ היינו 13 איש, ונאלצתי ללוות כמה כסאות מהשכנים כדי שנוכל כולנו לשבת לאכול. הרמנו כוסית לרגל יום ההולדת שלי, והיה נחמד לראות את כולם ביחד. בשעת צהריים מאוחרת הקהל התפזר איש איש לביתו, ואנחנו נשארנו לנוח את שארית השבת.

השבוע נטול אירועים מיוחדים, חוץ מיום שישי שהוא יום הנישואין השביעי שלי ושל מיקה. באותו ערב אני אהיה בהופעה של סוויד עם לון ודינה, כך שאת המאורע הפרטי נחגוג בהזדמנות אחרת. בשבוע הבא יש לי שלושה ימי מילואים, שהפעם אמורים להיות קצת יותר משמעותיים מהפעם שעברה. כל זאת ועוד בפרקים הבאים...

אקטואליה 27/6 (חלק א')

חודשיים עברו מאז העדכון האחרון, והרבה קרה בתקופה הזו. ימי הולדת וביקורי מולדת, כינוסים משפחתיים ומעשי פלילים, חתונה ולוויה, ועוד ועוד. נתחיל?

בשישי שאחרי החזרה מהטיול לשגרה נסענו לחיפה כדי להפגש עם ההורים, יעל והמשפחה של ניר. חגגנו לניר יום הולדת 40 כמה ימים מוקדם מדי, מכיוון שביום ההולדת עצמו הוא ומיכל טסו לטיול של 10 ימים בניו-יורק. בתור הטיילים הותיקים (בכל זאת, היינו שם כבר פעמיים), נתנו להם טיפים על מה כדאי לראות ולעשות (ולא פחות חשוב - מתי) בעיר האורות.

למחרת בבוקר נסענו לבקר את אמא וסבתא של מיקה בקיבוץ, ואחה"צ חזרנו הביתה כדי להספיק לנוח קצת אחרי שבוע קשה.

למזלנו השבוע הבא כלל את יום העצמאות, והשנה ניצלנו אותו כדי לנוח בבית. לא זיקוקים, לא על האש, ובטח לא פטישים וספריי קצף. מילאנו מצברים כמו שצריך ובילינו זמן איכות עם כרמל.

בשבוע שאחרי יום העצמאות, אהרל'ה הגיע לארץ לביקור מולדת של חודש, לאחר כמעט שנתיים בהן דיברנו איתו ממרחק של מעל 12000 ק"מ בעזרת המחשב. הוא הגיע כדי לראות את המשפחה והחברים, ובעיקר את הנכדים, שגדלו מאוד (זו פעם ראשונה שהוא פגש את שירה). הוא לן אצל אחיו אמיתי בגבעתיים לאורך התקופה, אבל עשה גיחות לכל חלקי הארץ. לפני שבוע וחצי הוא חזר ללוס-אנג'לס בלית ברירה, בחזרה אל חייו שם, למרות שהוא מודה שהיה מעדיף להשאר כאן איתנו.

באמצע מאי הגעתי אל אוניברסיטת בר-אילן לצורך יום פתוח שהתקיים שם לקראת שנת הלימודים הבאה. התעניינתי במה שיש למחלקה למדעי המחשב להציע בנוגע למסלולי תואר שני, במיוחד בנושא בינה מלאכותית. אני כנראה לא ארשם לשנה הקרובה, אבל אולי בשנה הבאה. בכל מקרה, התרשמתי שהסגל הוא רציני ביותר והלימודים תובעניים, ויכול להיות שאאלץ לקצץ באחוזי המשרה שלי על מנת להיות מסוגל לסיים תואר שני בהצלחה. מה שכן, הקמפוס הוא קטנטן (אפילו יחסית לאונ' חיפה) ובניין מדעי המחשב עשה לי פלאשבקים לבניין הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון - מבנה שנבנה בתחילת שנות ה-70 ולא שופץ מעולם, הרבה בטון חשוף וריח עובש באוויר. לא מלבב.

בשישי שלפני ל"ג בעומר נסענו שוב לחיפה, ובהתאם למזג האוויר האביבי-שרבי ביקרנו גם בחוף הים. כרמל התלהבה כמו שרק ילדים יכולים להתלהב מהים, ובקושי רב גררנו אותה משם. בשלב כלשהו הצטרפו אלינו גם יהלי ואופיר, שהגיעו כדי לבלות את סוף השבוע עם ההורים (ניר ומיכל היו עדיין בניו-יורק), והשמחה היתה גדולה.

באותו ערב הגיעו לארוחת ערב הדוד שלי אביב והמשפחה שלו, אותם לא ראינו זמן רב. שוחחנו עלינו, עליהם ועל הטיול, וכמובן אכלנו.

במוצאי ל"ג בעומר התאספו כל ילדי הגן וההורים לחגוג בחווה בהוד השרון, עם מדורה קטנה ואוכל לרוב, כולל קרטושקעס כמובן. אני הגעתי קצת באיחור מהעבודה, והפכתי לאטרקציה המרכזית בגלל הגיטרה שלי, שמיקה הביאה. קבוצת ילדים התגודדה סביבי וניסתה את כוחה בפריטה על מיתרי הגיטרה האקוסטית, בעוד אני מספק את האקורדים, והילדים נהנו מאוד.

ב30/5, יום שני רגיל לחלוטין, אבא שלי קם בבוקר וגילה שהרכב שלו איננו. הרכב, בן פחות מ-8 חודשים, נפרץ באישון לילה, ובכך הצטרפו ההורים שלי לסטטיסטיקה של גניבות הרכבים בישראל. אבא שלי לקח את זה קצת קשה, ונאלץ להתנייד בתחבורה ציבורית בפעם הראשונה מזה שנים. תלונה הוגשה במשטרה וטפסי ביטוח מולאו, אבל אבא שלי מאוד התעצבן על כך שחברת הביטוח לא מוכנה להעמיד לרשותו רכב חלופי במקרה גניבה (רק בתאונה).

במהלך השבועות שחלפו מאז, ההורים נעזרים ברכב של יעל, ולמשך שבוע הם אף שכרו רכב על חשבונם (בשאיפה לקבל איזשהו החזר מהביטוח), ואבא חזר לסוכנות כדי להזמין רכב חדש דומה, למרות שזה אומר הוספה של כמה אלפי שקלים על הכסף שהביטוח ישלם.

באותו שבוע קיבלנו מכתב ממחלקת הגנים באגף החינוך של עיריית כפ"ס, ובו שיבוץ לגן של כרמל לשנת הלימודים הבאה. כרמל שובצה לגן קרוב לבית, ובו שנתוני 2007 ו-2006, דהיינו שנתוני טרום-חובה וטרום-טרום-חובה. משמעות הדבר היא שכרמל לא תהיה עם שנתון חובה, כפי שרצינו, ולמעשה היא שוב תהיה בין הגדולים בגן. בנוסף, בשנה הבאה היא תאלץ לעבור גן שוב, מכיוון שהגן אליו שובצה אינו גן חובה.

כתבנו מכתב ערעור על ההחלטה ובתחילת השבוע לאחר מכן ניגשתי לאגף החינוך על מנת לנסות לדבר על ליבה של מנהלת המחלקה. היא מבחינתה הסבירה לי ששיבוצה של כרמל עם שנתון חובה פשוט אינו אפשרי. גני החובה מלאים כולם, ולו היה מקום ישנם ילידי אוגוסט וספטמבר 2007 שנמצאים בתור לפני כרמל, ובכל מקרה באופן עקרוני מחלקת הגנים אינה משבצת ילידי נובמבר עם שנתון גבוה יותר, מכיוון שהפער גדול. היה וניווכח שכרמל באמת בוגרת ומתקדמת מעבר לילדים האחרים בגן החדש, אפשר יהיה לשקול להעביר אותה לגן אחר, אבל זמנים יגידו.

[חלק ב' - מחר]

אקטואליה 2/5

איזה בלאגן... עוד לא הספקנו להתאושש מהטיול, וכבר חזרנו לשגרה. בערך. וחלק מהשגרה זה לכתוב, לא?

באמצע מרץ נודע לי שהמופע החדש של סוזאן וגה, הצגה מוזיקלית על חייה של הסופרת קארסון מקאלרס, תתחיל לרוץ ב-20 באפריל, ולא ב-28 כמתוכנן. לפני כן הייתי בטוח שלא יהיה לי סיכוי לראות את המופע, מכיוון שב-28 כבר היינו על הטיסה בחזרה לארץ (ועל כך ביומן המסע, שיפורסם כאן בקרוב מאוד, תוך שנה-שנתיים גג), והנה התגלגלה לפתחי הזדמנות שכל מעריץ חולם עליה: לראות את סוזאן באולם קטן ואינטימי, במופע חדש לחלוטין, ועוד בעיר מכורתה ניו-יורק. לאחר עדכון קצר למיקה, מיד הזמנתי כרטיס.

בפורים כרמל התחפשה לשלגיה, וזהו בעצם החג הראשון בו היא מבינה את עניין התחפושות, אוזני ההמן והרעשנים. עדיין רחוקה הדרך להכרת סיפור המגילה, אבל לא כל כך רחוקה. אחרי הכל, הילדה מאוד חכמה.. בכל אופן, אמא שלי ויעל באו בחג עצמו כדי להיות איתה פה בכפר סבא, ושלושתן עשו כיף חיים.

באותו ערב נסעתי עם יעל ואמא לחיפה, כדי לישון שם שלושה לילות. נקראתי לשלושה ימי מילואים בצומת גולני, ולכן העדפתי לישון בחיפה כדי לצאת כל יום מהבסיס (נגמרו ימי הליסינג, בהם הייתי נוסע מצומת גולני להוד השרון בלי לחשוב פעמיים, ולינה בבסיס הזה לא באה בחשבון). כשחזרתי, כרמל התייחסה אלי בחשדנות, וקצת כעסה עלי שנעלמתי לה. הלקח מכך היה להכין אותה מספיק זמן מראש לטיול שלנו.

המילואים היו מהיותר מיותרים בחיי. הביאו אותי, ועוד חמישה אנשי מילואים, לעבודות מחסן לצד האזרחים עובדי צה"ל. אלה האחרונים הם לא שיא האינטליגנציה והתחכום, בלשון המעטה, ועבודת המחסן, שמבוצעת שם ביום ע"י כשישה אזרחים, יכולה להתבצע ע"י שני אנשים נבונים בחצי יום, כולל הפסקת אוכל. תוספת של שישה אנשי מילואים היא מיותרת לחלוטין, מה שלא עשה רושם על אף אחד, ואנחנו בזבזנו את ימינו לריק. זו היתה חופשה מהעבודה על חשבון המדינה, מהסוג של בטן-גב, אבל אני מעדיף להמנע מחופשות כאלו.

אם כבר הזכרנו את העבודה, בשבועיים האחרונים שלפני הטיול היה עלי לחץ לסיים משימות ולסגור קצוות, כדי שכמה שפחות דברים יישארו באוויר כשאני לא זמין לטפל בהם. העברתי ידע לחברי הצוות האחרים, ובאופן כללי עבדתי אפילו יותר שעות מהרגיל. במקביל עשיתי גם הכנות אחרונות לטיול עצמו, כמו תכנונים של הרגע האחרון, קניית מזוודה וחגורת כסף, שאילת טלפון סלולרי לארה"ב מאורנג', והגעתי אל הטיול עם הלשון בחוץ.

בשבת שאחרי המילואים יצאנו עם לון ודינה לטייל בשפך נחל שורק, שליד קיבוץ פלמחים. בילינו איתם חצי יום בטיול נחמד בין פרחים ודיונות חול. כרמל הלכה איתנו כמו ילדה גדולה, אבל היא לא רגילה לטיולים כאלה, ובשלב מסוים היינו צריכים לקחת אותה על הידיים. הגענו עד לחוף הים, והיום השמשי הנהדר העניק לנו נוף נפלא של האזור כולו, ומשם חזרנו בדרך מקבילה אל האוטו. שמתי למיקה את משקפי השמש שלה על גג האוטו, והם נשארו שם כאשר נסענו... היו ואינם. מיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות זוג חדש למחרת היום. נסענו אל ההורים של דינה לארוחת צהריים חביבה, ומשם המשכנו הביתה. אנחנו צריכים יותר שבתות כאלו.

למחרת היום, ניר התחיל לסבול מכאבים וצפצופים באוזן. בתחילה הוא חשב שזה יעבור מעצמו, אבל לאחר יומיים של כאבי םמתגברים הוא פנה לרופא, שבדק אותו וגילה שמדובר בנקב בעור התוף, כנראה כתוצאה מלחץ. ניר אושפז לכמה ימים בביה"ח רמב"ם בחיפה לצורך מעקב, ובמקביל התחיל לקבל טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהומים.

לאחר אותם ימים התבדו החששות הכבדים, אבל ניר עדיין לא מאה אחוז. מיכל, שהתכוונה לקחת אותו לטיול בחו"ל לכבוד יום ההולדת ה-40 שלו, שחל בשבוע הבא, כמעט וביטלה את כל הסיפור בגלל שלא היה ברור אם לניר מותר לטוס במצבו, אבל הרופאים החליטו שלטוס זה בסדר. הם יטוסו לשבוע בניו-יורק ביום ההולדת עצמו, מיד לאחר יום העצמאות. אנחנו רק עכשיו חזרנו משם, אבל לא הייתי מתנגד לחזור איתם...

בסוף השבוע הראשון של אפריל הגענו לחיפה בשישי, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה (כולל ניר ששוחרר לכמה שעות), ונשארנו לישון אצל הההורים. למחרת בבוקר נסעתי עם יעל לקרית עמל בטבעון, כדי לעזור בהכנות לחגיגת יום הולדת 4 ליהלי. הגענו לחורשה עם שולחנות וגן משחקים, תלינו בלונים וקישוטים, מילאנו צלחות בחטיפים וניקינו קצת את האזור. ניר הגיע רק לכמה שעות, ולכן מיכל נשאה ברוב הנטל הלוגיסטי, והיא עמדה בו בכבוד.

למסיבה הגיעו ילדים מהגן של יהלי, קרובי משפחה וחברים של ניר ומיכל. בסה"כ היו שם המון ילדים קטנים, וכרמל הסתדרה שם לא רע, למרות שחלק גדול מהזמן היא היתה עסוקה ביצירה יותר מאשר בילדים. בכלל, הפער בין כרמל ויהלי הולך וקטן, והן משחקות ביחד נהדר כשהן נפגשות.

לאחר הנרות והעוגה נסענו לקיבוץ, כדי לבקר את תמר ופרידה. בזמן שמיקה הלכה לישון צהריים, אני עשיתי צעדה של שעה וחצי מסביב לקיבוץ להוריד קצת את האוכל מיום ההולדת. לקראת ערב חזרנו הביתה, עייפים אך שבעים.

בשבוע שלאחר מכן, השבוע שלפני הטיול, פורסם שלהקת סוויד עומדת להופיע בארץ בקיץ (נכון לעכשיו התאריך הוא 1 ביולי), ואני כמובן מיהרתי להזמין כרטיס, ואיתי גם לון ודינה. אני מקווה שלא יהיה ביטול של הרגע האחרון, כפי שכבר קרה יותר מדי פעמים עם אמנים מחו"ל (אבל לא עם סוזאן וגה, לאושרי), ונזכה לחזות בלהקה בגני התערוכה.

בשבת, 9 באפריל, קצת אחרי חצות, יצאנו לטיול. על כך, כאמור, יומן מסע שלם. חזרנו בשישי האחרון, 29 באפריל, אחר הצהריים.

אתמול חזרתי לעבודה, תשוש ולא מפוקס, הישר אל תוך קלחת רותחת. הלחץ שהיה לפני הפסח כנראה נסוג לצורך החג, ועכשיו חוזר עם תגבורת. לפני תקופה לא פשוטה, אבל אני חייב למצוא את הזמן לעשות קצת כושר. לפני הטיול ביקרתי אצל דיאטנית, והמשקל שלי (בתוספת הכולסטרול הגבוה) אינו משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו בשקט.

כשנסענו לטיול השארנו את הטלפונים שלנו בבית ולקחנו מכשיר מאורנג', שתומך בתדרים סלולריים אמריקאים. כשחזרנו הביתה, הטלפון של מיקה התחיל שוב לעשות בעיות, והטלפון שלי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מיקה כבר הרבה זמן רצתה טלפון חדש, ועכשיו נראה כמו זמן טוב. לאחר מחקר שוק קצר, כל אחד מאיתנו בחר דגם, ומיקה קנתה שני מכשירים בחנות בת"א. למרות שאלה מכשירי נוקיה, הידועה בתאימות אחורה, המכשירים קצת מבלבלים אותנו. שני המכשירים הם בעלי מסך מגע, עם מערכת הפעלה חדשה יחסית ומצלמה טובה יותר, ומבחינתנו זו התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים. אני מניח שהמכשיר הבא יהיה כבר סמארטפון לכל דבר.

אקטואליה 20/3 (חלק ב')

"בקרוב", למזלי, אינו פרק זמן מוגדר היטב. עדיין, יחסית לתדירות העדכונים הרגילה, זה בהחלט יכול להחשב עדכון זריז.

בשבוע הראשון של ינואר, לאחר הסיום המוצלח של הפיצ'ר בעבודה, הצוות כולו קיבל צ'ופר בצורת סרט בהקרנת VIP בסינמה-סיטי. הדעות בצוות היו חלוקות לגבי סוג הסרט (היו שניים שרצו לראות את הקומדיה "פגוש את הפוקרס הקטנים", שהיא כנראה נוראית, ע"פ מגוון הדעות של המבקרים), ולבסוף אילוץ הזמן והמקום הכתיב לנו דווקא את סרט המתח "שלושת הימים הבאים", בכיכובו של ראסל קרואו.

הגענו לסינמה-סיטי בגלילות אחה"צ ונכנסנו אל מזנון ה-VIP, שם עמדו לרשותנו משקאות קלים וחריפים, עוגות ועוגיות, פשטידות, סלטים וגלידות כיד המלך, חופשי חופשי. האולם המיוחד כולל רק 7 שורות, אך בכל שורה ישנן כורסאות עור מתכווננות, שביניהן שולחן בשביל הפופקורן/שתיה/כל דבר אחר שחשקה בו נפשנו מהמזנון. בהחלט שדרוג של חווית הצפיה. הסרט עצמו אינו שובר קופות עתיר-תקציב, ובכל זאת עשוי לעילא כסרט מתח שאינו כופה את עצמו על הצופים. המוזיקה יעילה בתפקידה כיוצרת אווירה, אך אינה מחרישת אוזניים. העריכה מסוגננת, אם כי מעט חסרת דמיון. המשחק טוב, לבטח יותר מהכתיבה, והיצירה כולה מנגנת בהרמוניה נעימה. מומלץ לאוהבי הז'אנר.

בשבת שמשית של אמצע ינואר יצאנו לטיול בשמורת חוף השרון. איתנו טיילו אמא, יעל, ניר, שקד, אופיר (שחגגה באותו יום יומולדת 9) ויהלי. השמורה חולשת על רכס הכורכר המתנשא מעל חוף הים בין קיבוץ געש לקיבוץ שפיים, אזור שהיה מצופה וילות לולא השמורה. ממרומי הרכס (כמה עשרות מטרים מעל הים) ניתן לראות את מרחבי הים התיכון, וביום יפה כמו שהיה לנו, את המוני המפרשיות, סירות הדיג וסירות המנוע המשייטות מול החוף. המסלול עצמו לא ארוך, מתאים למשפחות (אם כי לא לעגלות ילדים, ומזל שמצאתי את הטיפ על כך מבעוד מועד) וכולל נקודות תצפית נחמדות על הים, על הדיונות ועל בתי הקיבוצים הסמוכים. מומלץ ליום חורף שמשי, במיוחד בתקופת ינואר או פברואר, כאשר פרחי החוף פורחים.

כשבוע לאחר מכן התאספנו כולנו בחיפה, על מנת לחגוג לאבא יום הולדת 65. לא נרשמו ארועים מיוחדים, אבל מאזן האימה הקלורי הופר שוב, וכמובן שהילדות נהנו מאוד מהעוגות.

בתחילת פברואר שמתי לב שנותרו חודשיים לטיול שלנו לארה"ב של אמריקה, והגיע הזמן לתת גז בעניין תכנון המסלול, שמהווה תנאי מקדים והכרחי להזמנת טיסת פנים, רכב שכור ומלונות. התחלתי לקחת את העניין ברצינות, ובמשך כמה ימים ישבתי וחרשתי את האינטרנט בליקוט מידע רלוונטי. כשהיה לי ביד שלד של הטיול, התחלתי לעבות אותו ולתכנן יותר בפירוט, ועל הדרך גם להזמין מה שנחוץ. מן הסתם, העדפתי להזמין הכל דרך אתר אורביטס, שהרי מעבר להנחת העובד שיש לי, כדאי להאכיל את היד שמאכילה אותי.

באמצע פברואר התקיימה בגן אסיפת הורים בנושא הרישום לשנה הבאה. לאחר שבינואר רשמנו את כרמל לגן עירוני לשנה הבאה, על כל מקרה שלא יבוא, רשמנו אותה גם לגן הנוכחי, במטרה לבטל את אחד הרישומים לקראת הקיץ. בעלת הגן, עירית, נשאה נאום חוצב להבות לגבי האידאולוגיה שלה בנוגע לניהול הגן, בנוגע למחויבות שלה לטובת הילדים ולרווחת ההורים, לאיכות הצוות ולשמו הטוב של הגן, וגם לגבי שינויים מינוריים שיחולו בשנה הבאה. חלק מן ההורים העלו טענות לגבי המצב כיום, שחלקן התקבלו בהבנה וחלקן בהתגוננות מטרידה. בכל מקרה הנטייה שלנו כרגע היא להעביר את כרמל לגן עירוני, בו תהיה עם ילדים גדולים ממנה (אם היא תשאר בגן הנוכחי היא תהיה בין הגדולם ביותר). סביר להניח שנהיה פחות מרוצים מהגן עצמו ומעבודת הצוות, ויש כמובן את עניין החופשות והמגבלות, אבל חשוב מאוד להתפתחות של כרמל שהיא תבוא במגע עם ילדים גדולים יותר.

באותו שבוע הלכתי עם מיקה להצגה במוצ"ש, לאחר כמה חודשים בהם לא ניצלנו את המנוי שלנו. הלכנו לראות הצגה חדשה בשם "כי בנו בחרת", העוסקת במשפחה מסורתית-דתית המגלה כי האם, שזה מכבר נפטרה, לא היתה יהודיה. ההשלכות על יהדותם של הילדים והנכדים, כמו גם על קבורת האם, מביאים את אבי המשפחה וילדיו לדילמות קשות ולהתבוננות עצמית מחודשת.

ההצגה נכתבה ע"י הסופרת יוכי ברנדס, ואין ספק שהנושא קרוב לליבה. צוות השחקנים כולל את שמיל בן-ארי וסיוון ששון הזכורים לטוב מהצגות שכבר ראינו, ועוד שחקנים מוכשרים אבל מוכרים פחות. ההצגה מלווה בקטעי תפילה מושרים, שמוסיפים לאווירה ולהבנת הלכי הרוח. בסיכומו של דבר, ההצגה מצוינת ומומלצת ביותר. אגב, שני כסאות מאיתנו ישב רא"ל במיל', השר משה יעלון, שאמנם אוחז בדעות הפוכות לשלנו בנושאים רבים, אבל יפה לראות שהוא מגיע להצגה בתיאטרון כאחד האדם, ללא רוח וצלצולים, וללא להקת מאבטחים.

בסוף פברואר ניגשתי לרופא המשפחה שלי כדי לבצע בדיקת דם שנתית. תוצאות הבדיקה הראו שהכולסטרול שלי גבוה מדי, מה שלא מפתיע בהתחשב במשקל העודף שאני נושא כבר מספר חודשים. בעצה אחת איתי, הרופא רשם לי כדורים להורדת הכולסטרול והפנה אותי לדיאטנית. התפריט שלי גם כך דליל בכולסטרול, והבעיה שלי היא מחסור בפעילות גופנית, אבל אני נוטל את הכדורים וביקרתי אצל הדיאטנית. אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. אני מקווה שאחרי הטיול אוכל להיות יותר פעיל ואצליח לרדת במשקל.

במקביל ביקרתי אצל רופאת עיניים על מנת לבצע בדיקת שדה ראייה תקופתית, מפאת היסטורית הגלאוקומה המשפחתית. היא בדקה את הלחץ בעיניים שלי, שהוא מעט גבוה אבל לא מסוכן, ונתנה לי הפניה לבדיקה. את הבדיקה עשיתי בבני-ברק, והתוצאות הן תקינות, לשמחתי. ועדיין, הרופאה המליצה לי לחזור לבדיקה תקופתית אצלה, כדי לא לפספס התחלה של גלאוקומה, אפילו בגילי הצעיר יחסית.

בשישי האחרון התקיימה מסיבת פורים בגן, וכרמל הגיעה מחופשת לשלגיה. מיקה עבדה, ולכן הגעתי לבדי. הילדים שרו שירים עם האקורדיוניסטית, רקדו והציגו הצגה קטנה, ובעיקר דגמנו תחפושות לתמונות של ההורים. בסוף המסיבה היו כמובן אזני המן ומשלוחי מנות, כמיטב המסורת. היום הגן בחופש, ולכן אמא ויעל באו להעביר עם כרמל את היום.

כנראה שלצבא יש עודף תקציב, כי הוא החליט לקרוא לי לשלושה ימים של רענון מקצועי, החל ממחר. לא ברור. לצורך הענין אני אסע צפונה עם אמא ויעל עוד הערב, אשן בחיפה ואצא משם מחר בבוקר מוקדם לכיוון הבסיס. נו טוף.

אקטואליה 18/9

שוב עבר יותר מדי זמן מאז הרשומה האחרונה. הפעם התעצלתי לכתוב כי היה לי עודף זמן ואפס חשק. חודש אוגוסט, החם ביותר מזה שמונה שנים ואחד החמים ביותר בהיסטוריה, חלף עבר לו ופינה את מקומו לספטמבר ולחגים, ועם השינוי באווירה הגיע הזמן גם לכתוב קצת.

בשבת האחרונה של יולי חגגנו יום הולדת לתמר (ולא ננקוב במספרים, זה לא מכובד) יחד עם דנה ורביב-גל-אורי במסעדה בתל אביב. זוהי מסעדת טאפאס, והמנות הקטנות נותנות תחושה של טעימות, למרות שבלי לשים לב הקיבה מתפוצצת (והכיס מתרוקן).

לאחר שבוע בו הרכב חנה במוסך ואני נסעתי ברכב חלופי, קיבלתי אותו בחזרה כמו חדש. ואכן, כל התיקונים ברכב נעשו בעזרת חלקי חילוף מקוריים, והרכב באמת חדש בחלקו. מחיר התיקון בהתאם: כמעט 23,000 ש"ח! אם לא היה לי ביטוח שמכסה אותי עד השקל האחרון (לא כולל השתתפות עצמית, כמובן), אני לא יודע אם הייתי מסכים לסכום שערורייתי כזה, אבל המצב שונה. שילמתי בכרטיס אשראי (שהצריך אישור מסניף הבנק עקב הסכום החריג) ושלחתי את הניירת לסוכן הביטוח שלי בחיפה.

כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמוסך. ביקשו ממני להגיע לבדיקת תקינות נוספת שהביטוח דורש. לא ברור לי מדוע לא בוצעה הבדיקה כאשר הרכב היה במוסך, למה היא נחוצה במקרה כזה, ולמה לכל הרוחות הייתי צריך לשלם עליה כ-900 ש"ח נוספים (אותם אני אמור לקבל בחזרה מהביטוח). האוטו עבר את הבדיקה בהצלחה, באופן לא מפתיע, בדיוק כפי שעבר בלי בעיות את הטסט השנתי כמה ימים לפני כן.

באותו שבוע הרכב של מיקה הכריז על שביתה וסירב להניע. בדיקה קצרה של איש שירות הדרכים מטעם הביטוח גילתה שהמצבר, אשר מבוגר מכרמל בשנה, שבק חיים. הצעתו של איש השירות לקנות ממנו מצבר חדש בסכום מופרע נתקלה בסירוב מנומס מצידי, והנעה עם כבלים עזרה לי להגיע לחשמלאי רכב באזור התעשיה, שהציע לי מצבר קצת פחות טוב אבל בחצי מחיר, ואפילו פחות אם אשלם במזומן. יצאתי לחפש כספומט באזור. הכספומט אליו הלכתי לא פעל; שירות משיכת המזומנים בתחנת הדלק הקרובה לא עזר לי, בגלל שבקופה לא היו מספיק מזומנים; מכשיר משיכת מזומן בסופרמרקט הקרוב הציע לי למשוך 500 ש"ח בלבד תמורת עמלה של 6 ש"ח. לבסוף הקפתי את כל אזור התעשיה עד שהגעתי למתחם G, שם מצאתי מכשיר עם שפע מזומנים ועמלה סבירה. חזרתי, שילמתי ונסעתי. גם זו דרך לעשות ספורט על הבוקר.

באחד הימים בתחילת החודש הזה לקחתי את הרכב של מיקה לבדיקה-לפני-טסט במוסך הקבוע. הבדיקה כללה החלפה של פילטרים, מילוי שמנים ותיקון ליקויים קטנים - ועלתה בהתאם. השבוע לקחתי את האוטו לטסט, בו הוא נכשל בגלל לוחיות הרישוי שלו... הבעיה תוקנה על המקום (ממש במקרה יש להם שם סדנת רכב שמטפלת בליקויים שהם מכשילים עליהם) והאוטו קיבל אישור ומדבקה לשנה הקרובה. אחרי כל כך הרבה ענייני רכבים, אני מקווה לקצת שקט בתחום הזה בחודשים הקרובים.

לאחר כמעט חודשיים של העדרות מקבוצת הדיאטה, וקפאון של המשקל, מיקה החליטה שהיא זקוקה לפורמט של הקבוצה כדי להמשיך לרדת (בשנה האחרונה היא הצליחה להוריד יותר מ-15 ק"ג!), ולכן היא חזרה לפגישות השבועיות. המשקל שלה נשאר במקום בגלל מחסור בפעילות גופנית מאז התחילה לעבוד, ולכן היא החליטה לחזור לצעידות. אני, שבחודשי האבטלה הורדתי משמעותית במשקל, העליתי את כל המשקל עם ריבית מאז התחלתי לעבוד, ולאחרונה החלטתי גם אני לחזור לפעילות. יוצא שאנחנו יוצאים לצעידות ברחובות כפ"ס בתורות, ואני מקווה שנתחיל לראות תוצאות בקרוב, למרות החגים.

באמצע אוגוסט הציע לי מישהו בעבודה כרטיסים מוזלים לפארק המים "נחשונית" בקיבוץ נחשונים, וקניתי דרכו חמישה כרטיסים (שלושה לנו, ועוד שניים ליפעת ודורון. אביב נכנסה בחינם). נסענו באחת השבתות מוקדם בבוקר, והגענו כשרק פתחו את המקום. כצפוי, לא היינו לבד... כרמל כבר מנוסה בענייני בריכות, וכדרכם של ילדים מאוד אוהבת את המשחק במים. אביב, לעומת זאת, מעולם לא היתה קודם בבריכה, מה שלא ממש הפריע לה. היא מהר מאוד גילתה שזה כיף ורצתה לחזור לבריכה שוב ושוב. בסה"כ היה חצי יום מאוד נחמד, ובצהריים כשהילדות נהיו עייפות ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.

הגן של כרמל יצא לחופש באמצע אוגוסט, וכדי למנוע את המצב הלא-נוח של שנה שעברה, הגענו להסדר עם אורלי, אחת הסייעות בגן, ביחד עם הוריה של זוהר, חברה של כרמל מהגן. כל יום אמא של זוהר הביאה אותה ואת אורלי אלינו הביתה בבוקר, ואורלי טיפלה בשתיהן עד אחה"צ. הדבר איפשר לי ולמיקה לעבוד ימים מלאים ולכרמל להמשיך איכשהו את שגרת הגן. מיקה לקחה יום חופש (ביום שאורלי היתה עסוקה בהכנות לשנה החדשה) כדי לבלות עם כרמל, ואמא שלי הגיעה אלינו ליום אחד כדי להיות עם כרמל גם היא. בסה"כ אותם שבועיים וחצי של חופש עברו חלק, והשירות של אורלי היה שווה כל אגורה.

לאחר שבחודש דצמבר האחרון ביטלנו את קו הטלפון הביתי של בזק, כדי לחסוך בהוצאות, חשבון הסלולרי שלנו זינק מעבר לצפוי. בתחילה חשבתי שזה בגלל השינוי בנסיבות (בתקופת חיפוש העבודה התקשרתי הרבה יותר, ובאין קו של המעסיק הכל יצא מהסלולרי) וחיכיתי שנחזור לשגרה רגילה. עכשיו, כשאותה שגרה הגיעה, החשבונות ירדו אך במעט, והגענו למסקנה שצריך קו בבית. התקשרתי ל"הוט" והזמנתי קו, שיצטרף לתשתית האינטרנט שאנחנו קונים מהם, וכעת יש לנו קו טלפון ביתי חדש, שבא עם 1000 דקות שיחה לנייחים בחודש חינם. אני מקווה שזה ישנה את חשבונות הסלולר לטובה ויצדיק את דמי השימוש של הקו החדש.

נגן המוזיקה הותיק שלי, שנקנה לפני כ-5 שנים ויותר, נשבר לאחרונה. כרגע הוא שמיש בתור זכרון נייד של 1GB ותו לא. ניתן להדביק אותו, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקנות נגן מדיה אחר תחתיו, מדגם iriver E30, ששמתי עליו עין כבר לפני כמה חודשים. הזמנתי את הנגן החדש, בעל נפח של 8GB, ואחרי תקופת הסתגלות קצרה, אני מאוד מרוצה ממנו. איכות השמע מצוינת, נוחות השימוש גבוהה, ואורך חיי הסוללה מרשים ביותר. שני חסרונות יש לנגן הזה: הוא אינו יודע לנגן וידאו בפורמטים נפוצים (אך ורק פורמט SMV), והוא קצת עדין מדי, כך שנפילה חזקה מדי יכולה להיות קטלנית. שורה תחתונה: 8.2 בסולם מישורי.

כרמל התחילה את שנת הלימודים באותו גן, רק שהפעם היא כבר לא הקטנה ביותר. רוב הילדים מהשנה שעברה חזרו וכעת הם "הגדולים", ואליהם הצטרפו "הקטנים", בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. כרמל מפיקה את המיטב מהסיטואציה, ומרגישה בוגרת ובטוחה בעצמה. היא מגיעה כל בוקר לגן בחדווה, משחקת עם הילדים והצעצועים שהיא כבר מכירה, ולא נותנת לאותם קטנים שעדיין לא התרגלו לזה שאמא לא לידם להפריע לה.

בתחילת החודש, בשבת שלפני ראש השנה, נסענו לתל-אביב כדי לפגוש את דנה בפארק הירקון. הדבר לא צלח, ולכן בשינוי תכניות ספונטאני נסענו לנווה צדק כדי לפגוש את נינה, חברת ילדות של מיקה מהקיבוץ. באותה הזדמנות פגשנו גם את החבר החדש שלה, והלכנו יחד לאכול בבית קפה נחמד בשכונה. נווה צדק היא למעשה חלק מיפו, והרחובות בה ישנים וצרים, ונקראים על שמם של אנשים שחיו ומתו הרבה לפני המערכה המרכזית בתולדות הציונות. יש ניגוד מאוד חריף בין הרחובות הקטנים והשקטים הללו, שרכבים מועטים נוסעים בהם וחזיתות הבתים בהם מזכירות את האימפריה העותמאנית, לבין תל-אביב הסואנת, אפילו בשבת, שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בכל כיוון. מדהים.

בערב ראש השנה הגן היה בחופש (השנה החגים יצאו מוקדם מאוד), ואני לקחתי את כרמל לחיפה על הבוקר. מיקה, שעבדה כמה שעות באותו בוקר, הגיעה ברכבת לחיפה מאוחר יותר. במהלך אותו יום התחלתי לסבול מוירוס כלשהו, שהראה את אותותיו כבר ביום שלפני, ועד הערב כבר הרגשתי באמת לא-משהו. את ארוחת ערב החג אכלנו אצל אתי, בתם של בתיה וישראל, חברים טובים של ההורים שלי מזה עשרות שנים. בתחילת הערב לקחתי תרופה שטשטשה אותי למשך רוב הערב (אבל עזרה לא מעט) וכך כל הארוע מבחינתי היה די מעורפל. למחרת הגיעו ניר, מיכל והבנות אל ההורים לארוחת צהריים, ובילינו יום נחמד נוסף בחיפה. בערב כבר החלפתי עם מיקה בתפקידים: אני הרגשתי יותר טוב, אבל היא התחילה להרגיש שהיא נדבקה ממני. ביומיים הבאים היינו בבית, כאשר מיקה מרגישה לא-משהו ואני כבר בסדר. חשבנו לטייל קצת, לנסוע לאנשהו, אבל במצב בריאותי כזה לא היה צ'אנס.

כשעברנו דירה, ארון הקיר, שהובלנו מהדירה הקודמת, נותר מפורק במרפסת בדירה החדשה (מחמת ארון הקיר הקיים). שמתי מודעה באתר יד2 כדי לנסות ולמכור אותו. הוספתי הסברים ואפילו תמונה של אחת הדלתות, וחיכיתי לקונה. במשך חודשיים היו מספר טלפונים, בעיקר כדי לברר פרטים, ואפילו בא מישהו לראות, אבל לא יותר. בשבוע שעבר, בשעה טובה, בא מישהו, ראה, התמקח על המחיר ובסופו של דבר לקח את הארון במחיר סביר. כעת המרפסת שלנו פנויה, או לפחות יותר פנויה... עכשיו היא משמשת כחדר צעצועים של כרמל.

אתמול בבוקר מיקה עבדה כמה שעות וחזרה הביתה בצהריים. היא לקחה את כרמל ושתיהן נסעו לקיבוץ למשך יום הכיפורים, והשאירו אותי לבדי בבית. כרמל קצת חולה ומרוב שיעולים כמעט ואין לה קול (הייתי איתה אצל הרופאה, שרשמה לה סירופ נגד שיעול), אבל מצב הרוח שלה מעודד והיא מתלוצצת עם הוריה, כמו שנאמר. היא מאוד אוהבת לבקר בקיבוץ, גם בגלל סבתא תמר וסבתא-גדולה פרידה, וגם בגלל שהיא יכולה לרוץ ולהשתולל שם, בעיקר בבריכה.

אני מבחינתי מנצל את ההזדמנות כדי לרוקן את הפריטים-שלא-נקראו בגוגל רידר, צפייה בתכניות שחיכו לי בסבלנות שבועות רבים ביס-מקס, וכמובן כתיבה. בחוץ שקט, חוץ מאמבולנסים שעוברים פעם בכמה שעות ורחש המזגנים, ואפילו חבורות הילדים לא עושות יותר מדי רעש. זה מאוד נחמד, וגם מאוד אקולוגי. מפצה על ל"ג בעומר.

בשבוע הבא מגיע סוכות, ואמא ויעל טסות לטיול של שבוע בדרום איטליה. יש סיכוי שאני אפגוש את מיקלוש (שהגיע לביקור מולדת אחרי ארבע שנים) ואולי אפילו נטייל... בכל מקרה אני מאוד לא רוצה להתקע בבית. כמה אפשר?

אחרי סוכות ושמחת תורה חוזרים לשגרה של כמה חודשים טובים, אבל יכול להיות שהשגרה הזו לא תמשך עד פסח... מיקה ואני בררנו במקומות העבודה שלנו לגבי חופשה ללא תשלום לפרק זמן של חודש, וייתכן שניסע לטיול בחו"ל עם כרמל באמצע החורף או לקראת האביב. היעד ייקבע על פי התקופה, וממנו ייגזר הטיול כולו. הטיול האחרון שלי היה עם לון לנפאל, ועם מיקה טיילתי לאחרונה רק בספרד, כך שהגיע הזמן, והעקצוץ הזה של לצאת ולראות עולם שוב מדגדג לי. פרטים נוספים יבואו... עד אז, גמר חתימה טובה!

אקטואליה 3/4

כבר עברו כמעט חודשיים מאז העדכון האחרון... איך הזמן טס, גם כשנהנים.

ב-14 בפברואר, יום ולנטיין, חל גם יום המשפחה (ל' בשבט). באותו שבוע נערכה בגן מסיבת יום המשפחה, ובה ההורים הצטרפו לילדי הגן לפעילות משעשעת אחה"צ. לאחר השתוללות הגונה, הילדים נהנו מחטיפים ומיץ, וכולם הלכו הביתה מאושרים. אגב, באותו שבוע היה גל חום של למעלה מ-30 מעלות, ופברואר היה החם ביותר בעשרות השנים האחרונות. מצד שני ירדו גשמי זלעפות, והכנרת חצתה את הקו האדום התחתון בכיוון מעלה, לראשונה מאז קיץ 2008.

באותה שבת נסענו לחיפה במטרה לטייל קצת. הלכנו עם יעל, אמא שלי, אופיר ויהלי לעשות את נחל שיח - מסלול של 2 ק"מ שיורד מהרחוב בו יעל גרה לכיוון בית הקברות בכפר סמיר. רצינו לקחת את כרמל על הגב עם המנשא, אבל בשלב מוקדם מאוד היא גילתה סרבנות עיקשת, ומיקה נלחצה וחזרה לאוטו עם המנשא.
את הדרך ירדנו לאט ובזהירות, כשחלק מהדרך נשאתי את כרמל על הידיים וחלק היא הלכה לבד (תוך הקפדה לבחון כל אבן ועלה מקרוב). בסופו של דבר המסלול הקצר לקח לנו כמעט 3 שעות וכרמל היתה עייפה נורא ועצבנית. יהלי, שגדולה ממנה ב-8 חודשים, מנוסה יותר בטיולים והלכה יפה מאוד בכוחות עצמה, ואופיר היתה החלוץ לפני המחנה והיינו צריכים לעצור אותה שלא תרוץ מהר מדי.
המסקנה שלי היא שכרמל עדיין לא בנויה לטיולים כאלה, לצערי. לו היתה מסכימה לשבת במנשא, ניחא. אבל מצד אחד היא דורשת עצמאות, ומצד שני אין לה את הכוח לממש את מה שהיא רוצה. נמתין עוד כמה חודשים כדי לנסות שוב...

למחרת, יום ראשון, תמר הודיעה למיקה שסבא שלה לא הרגיש טוב ופינו אותו לבי"ח כרמל. כעבור כמה שעות כבר קיבלנו את הידיעה המרה - אלידע נפטר בבית החולים.
מיקה נסעה ללוויה, שנערכה בדיוק ביום הולדתו ה-86 של אלידע, ואני נשארתי בבית עם כרמל. תמר נסעה לקיבוץ כדי לעזור לפרידה ושהתה שם שבוע ימים, בהם באו אנשים רבים לנחם. בסוף אותו שבוע באנו גם אנחנו, ועלי לציין שפרידה נראית חלשה יותר, תשושה יותר, עכשיו שאין לה את אלידע.
אמנם מצבו הדרדר במהלך החודשים האחרונים, והוא עצמו דיבר על רצונו להשתחרר מהכאב, אבל זה עדיין הכה בכולנו חזק. כתבתי כאן בעבר על מצבו הבריאותי, ולאחרונה גם המנטלי, שהלך ונשחק, וזה עצוב לראות אדם כזה קמל ומת. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא שכב על מיטה במרכז הסיעודי של הקיבוץ, מחובר לצינור חמצן. כשנפרדנו אמרתי לו שבפעם הבאה נשחק שש-בש, כמו אז. זה כבר לא יקרה. יהי זכרו ברוך.

סוף אותו שבוע היה גם חג פורים, וכרמל התחפשה למיקי מאוס. השנה היא כבר הבינה את עניין התחפושת, ושיתפה פעולה בשמחה. ביום ראשון, חג פורים עצמו, נסענו לחיפה ונפגשנו עם אמא ויעל בקניו קסטרא כדי לראות הופעה לילדים (אמנם חלטורה לא מושקעת, אבל ניחא) המחופשים והצווחים. למזלנו בשלב מסוים גם לכרמל נמאס והלכנו למוזיאון דיאורמות של סיפורי התנ"ך ותולדות עם ישראל, כמו גם אגדות ילדים. לאחר מכן נסענו אל ההורים עד הערב.

חדשות טובות! מיקה התחילה לעבוד בתחילת מרץ בחברת "יפעת" בתור קלדנית. המשרה היא מ-7 עד 3 ועוד שני ימי שישי בחודש, ובסה"כ זו משרה מלאה. זו משרה של ראש קטן, הקלדת תוכן של תכניות רדיו וטלוויזיה, וזה מה שמיקה חיפשה. מה שכן, השכר הוא שכר מינימום... אם לא אמצא משהו בקרוב, לא נוכל לחיות ממשכורת כזו, ונצטרך לשחרר כסף מהחסכונות.

בשבוע שלאחר פורים גויסתי לסייע בגן לפיקניק אליו יצאו הילדים. מכיוון שהלו"ז שלי כרגע גמיש, לא היתה לי בעיה לבוא ולתרום בוקר אחד לטובת זמן איכות עם ילדי הגן. לאחר מאמצים לוגיסטיים מסוימים, הוצאנו את הילדים לשדה פרחים סמוך לגן, שם הגננת טלי סיפרה ושרה על הפרחים, על החיפושיות ועל האביב. הילדים אכלו ארוחת בוקר בשטח וחזרנו לגן עמוסי חוויות. הילדים, וכרמל ביניהם, היו מאושרים וטלי מתכננת עוד אירועים כאלה, בשיתוף ההורים. אירוע אחד שכבר נקבע הוא פיקניק בשישי שלפני יום העצמאות, עם כל ההורים.

בין לבין אני עדיין עסוק בחיפושי עבודה. כיוון שכבר הייתי אצל המון מראיינים, ונרשמתי אצל כמעט כל חברות ההשמה ואפילו אאוטסורסינג, מגוון האפשרויות שלי הצטמצם משהו. לקראת הפסח ירדה כמות השיחות משמעותית, וכרגע אני בהמתנה. ישנן משרות מעניינות יותר ומעניינות פחות, אבל בשלב זה אני לא פוסל שום משרה, ולו רק כי אני נמצא בבית כבר מעל חודשיים והמצב חייב להשתנות בקרוב, ויהי מה. ישנה הצעה ממשית פה ושם, אבל עדיין לא הגיעה אחת שלא ניסתה לקנות אותי בזול. בינתיים אני עוקב בדריכות אחרי לוחות מודעות ושולח קו"ח פה ושם. החזיקו לי אצבעות.

באמצע מרץ תמר קנתה רכב חדש (יד שניה) בעזרת הכסף שהשאיר לה אלידע. היא העבירה את הדייהטסו אפלאוז ששימש אותה נאמנה בשנים האחרונות לידינו, וכעת למיקה יש רכב שמשמש אותה בנסיעות לרכבת וחזרה. לצורך השימוש ברכב זה כמובן שעשינו ביטוח חובה וצד ג' (שעלותו מגיעה לשליש מערך הרכב!) וקנינו מושב נוסף לכרמל (יד שניה). הרכב זקוק לטיפול שוטף, אבל בסה"כ הוא נוסע יפה, יחסית לגילו ומצבו. בינתיים תמר עברה סופית לקיבוץ, והיא תהיה יומיים-שלושה כל שבוע באזור שלנו לצורך עבודה.

באותו שבוע לקחתי את כרמל לטיפת חלב, שם היא עברה אבחון התפתחותי אצל האחות וקיבלה חיסון. מן הסתם, היא לא אהבה את הרעיון ונכנסה ללחץ, במיוחד לאור העובדה שהוצאתי אותה מהגן לצורך העניין ושברתי לה את השגרה. היא בכתה ואפילו הקיאה קצת מרוב לחץ, אבל בעזרת הצעצועים שם היא נרגעה וחזרה לעצמה. מה שכן, הבכי והלחץ כל כך עייפו אותה, שהיא נרדמה בדרך הקצרה מטיפת חלב הביתה. אגב, האחות מדדה את כרמל, והיא כבר 89 ס"מ בגובה ו-13.5 ק"ג במשקל - בדיוק לפי הספר. מה עוד אפשר לבקש?

לקראת סוף מרץ היה בגן יום הורים, והגננת טלי בישרה לנו את מה שידענו כל הזמן: כרמל ילדה נבונה, בעלת זכרון נהדר, מדברת שוטף ובעלת אוצר מילים גדול לגילה, עצמאית (ועם זאת מחפשת כל הזמן את קרבת הגדולים) ולא מפחדת משום דבר ואף אחד. היא קצת חסרת סבלנות ואוהבת יותר לשחק בחצר מאשר לעבוד ליד שולחן, אבל בסופו של דבר ההתפתחות שלה יפה מאוד, וכנראה שאחרי הפסח נתחיל בגמילה מחיתולים. אנחנו מרוצים.

בהמשך אותו שבוע פורסמה ידיעה משמחת על כך שסוזאן וגה חוזרת לארץ! היא תגיע לשתי הופעות בחודש יולי, כאשר הפעם ההופעות נקבעו מראש לשני ימים שונים. בחמישי 15/7 היא תופיע בקיסריה (אותו מקום בו הופיעה לראשונה ב-1989) ולמחרת היא תופיע באמפי בחוות רונית. כמובן שבאותו יום כבר רכשתי כרטיס לחוות רונית (הייתי הולך לשתי ההופעות, אבל אני אסתפק באחת) והספירה לאחור החלה.
עוד לגבי סוזאן, בסוף פברואר אתר האינטרנט שלה עבר שדרוג ועימו אנדרטואו. העבודה נעשתה לאחר יד, והמעריצים נאלצו להרשם מחדש וללמוד ממשק חדש. היסטוריית הדיונים הארוכה נעלמה, ועדיין לא ידוע אם תחזור. מה שכן, יצרתי קשר עם בחור בשם וויל, שמנהל את האתר, והתחלתי לעבוד איתו על תיקון הבאגים באתר. זה מאוד נחמד שיש מישהו קשוב בצד השני, ואני מקווה שהשת"פ יימשך. אגב, שלחתי לסוזאן הודעה בטוויטר, ובתגובה היא החלה לעקוב אחרי... אני מניח שזה מחייב אותי לסטנדרט מסוים, הא?

בערב פסח מיקה עבדה ואני הייתי בבוקר עם כרמל בבית (הגן בחופש עד אחרי החג). בצהריים מיקה חזרה, התארגנו ונסענו עם דנה לקיבוץ. ביקרנו בדירה החדשה של תמר וגם אצל פרידה. את הסדר עשינו אצל דורון ומירי, כאשר היו שם גם הוריה של מירי ומשפחתו של אחיה - סה"כ 18 איש יחד איתנו. את חלקו הראשון של הסדר עשינו כהלכתו, והאוכל היה מצוין כרגיל. לאחר הקינוח השעה היתה כבר מאוחרת, וכרמל היתה עייפה מאוד (למרות שישנה בצהריים) ונסענו הביתה. במהלך הסדר כרמל התנהגה למופת, ומאוד נהנתה מהשירים, במיוחד מארבעת הקושיות, לאחר שהיא דרשה לשמוע אותן בבית שוב ושוב.

לאחר מנוחה הכרחית בבית ביום החג, כרמל ואני נסענו עם יפעת ודורון (מיקה עבדה) לחוות התוכים בכפר הס בחול המועד. אלינו הצטרפה יעל, שהגיעה לבלות איתנו את היום. האתר פתוח בחינם, תודות לבנק הפועלים, והמוני בית ישראל גדשו אותו כבר בשעות הבוקר. עם זאת, לא הרגשנו שם לחץ מוגזם, והחוויה היתה נחמדה. היינו בפינת ליטוף, בה ליטפנו ארנבות ושרקנים (כרמל קצת חוששת לגעת בהם), ואחר כך באזור התוכים המאולפים, שם ישב לי תוכי על הכתף. בנוסף, יש שם גן חיות שלם, אבל הדגש הוא על עשרות ומאות זני התוכים, בשלל צבעי הקשת.
לקראת צהריים כרמל התעייפה והחלטנו לנטוש. יפעת ודורון יצאו עוד לפנינו, ואנחנו עשינו את דרכנו לכיוון הרכבים בניחותא, בידיעה שאין לחץ. יעל הגיעה לאוטו ונסעה לכיוון הוד השרון בקלות, אבל אני נתקעתי בטור שזז בקושי בגלל רכב שנתקע, ולקח לי חצי שעה לצאת מכפר הס... כרמל כמובן נרדמה באוטו והתעוררה בבית. יעל ישנה אצלנו באותו ערב, לשמחתה של כרמל ושלנו.

היום יום שרבי, ומיקה החליטה שיהיה נחמד לנסוע לפארק הירקון כדי לטייל קצת לאורך הנחל. לקחנו איתנו כל מיני צעצועים, עגלה ותיק עם אוכל ובגדים להחלפה. נסענו לת"א וחנינו באזור הפארק, ואז גילינו לחרדתנו שהתיק איננו! מיקה נזכרה שהורידה את התיק מהבית, אבל כשהכניסה את כרמל לאוטו השאירה אותו לצד האוטו, עם הטלפון שלה והארנק בפנים. מיקה נשארה עם כרמל בפארק ואני נסעתי חזרה הביתה כדי לחפש את התיק. כשהגעתי הביתה מצאתי את התיק בחניה, אך ללא הטלפון. הארנק היה בתוך התיק, עם פנקס השיקים וכרטיס האשראי, אך המזומן שהיה בו, מעל 1000 ש"ח, נעלם. בלית ברירה התקשרתי למיקה (שהחזיקה בטלפון שלי) דרך סקייפ, ותיאמנו איפה להפגש. מיקה חסמה כמובן את הקו הגנוב, וכעת תצטרך לקנות SIM חדש ומכשיר חלופי... לא נעים, אבל כמו שמיקה ציינה, יצאנו יחסית בזול. לא נעלמו שיקים, לא נגנבו כרטיסים חשובים או ת"ז, כך שאין הרבה ביורוקרטיה. ועדיין, יצא לנו בילוי משפחתי מאוד יקר...

מוזר שדווקא כשיש לי זמן בבית, לא יוצא לי לעדכן את הבלוג... אני מניח שככל שאני יותר עסוק, כך יש לי יותר זמן פנוי לבצע את המשימות הקטנות. אני מקווה לעדכן שוב עוד החודש, אבל בלי נדר.

אקטואליה 16/7

שבוע כן שבוע לא... העדכונים נכתבים והשיירה עוברת.

נתחיל בתגלית שנקרתה בדרכי דרך טוויטר. האתר "רוורס עם פלטפורמה" מפרסם פודקאסט שבועי של שני חבר'ה שהחליטו שחסר פודקאסט בנושאי תוכנה בעברית, ועשו מעשה כדי לתקן את המצב. הם התחילו כבר לפני יותר מחצי שנה, ואני מאזין לפודקאסטים הישנים שלהם בסדר כרונולוגי (לא שזה קריטי, כל תכנית היא על נושא נפרד). הם מדברים, לרוב עם אורחים מומחים, על נושאים כלליים וכאלה שבחוד החנית, ובשלושים-ארבעים דקות מכסים את נושא השיחה בד"כ ממעוף הציפור. ועדיין, זהו מקור מידע מאוד נחמד, טוב יותר מהפודקאסט השבועי של ג'ף אטווד וג'ואל ספולסקי, שמדבר באריכות על האתר StackOverflow יותר מאשר על נושאים כלליים.

בסוף חודש יוני לון עבר דירה, בשעה טובה. לאחר תקופת אריזה קשה, במהלכה הוא נפטר מהרבה זבל שהצטבר אצלו (אחד היתרונות הגדולים של מעבר דירה...), הוא נטש את נהריה לטובת חיפה, ועבר לדירת 60 מ"ר ברחוב חנה סנש. ביקרנו בדירה ביקור חפוז בסוף השבוע שעבר והיא בהחלט נעימה, עם נוף מרהיב לכיוון מפרץ חיפה.

ביום שלון עבר לחיפה קרה הבלתי יאומן! נפגשתי עם עופר לארוחת צהריים ארוכה, במהלכה דיברנו על הא ועל דא, לאחר מספר חודשים בהם לא יצא לנו אפילו לדבר בטלפון. היתה ארוחה נחמדה ושיחה טובה, וקבענו לעשות את זה שוב בקרוב, בשאיפה בעוד 10 ימים.

במוצ"ש לפני שבועיים יצאתי עם מיקה לדייט, כדי לחגוג את יום הנישואין החמישי שלנו. ניצלנו את שובר המתנה שקיבלתי מ"נישה" בזמנו ואכלנו ארוחה איטלקית טובה במסעדה בהרצליה פיתוח. השובר נתן לנו שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שתי כוסות שתייה ושני קינוחים. על כל זה השארנו אך ורק טיפ מכובד, ויצאנו מרוצים. משם המשכנו לת"א כדי לראות את הקומדיה "הזוג המוזר" עם אלי יצפאן ויעקב כהן, שנתנו הופעה פנטסטית. אני לא זוכר מתי צחקנו ככה. היה ערב מהנה (במהלכו תמר נשארה לשמור על כרמל אצלנו), וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.
כשאני מסתכל סביבי, אני רואה אנשים שהזוגיות לא באה להם בקלות, גם בגילנו. כאלה שניסו ונכשלו, כאלה שנכוו, וכאלה שויתרו על הרעיון מתוך ייאוש. מה שיש לי עם מיקה הוא מיוחד, ואסור לשכוח שאנחנו ברי מזל. אחרי שמונה שנות הכרות וחמש שנות נישואין מצבנו טוב מאוד, ואסור לנו לקחת את זה כמובן מאליו.

בשבוע שעבר הייתי אצל שיננית, או שמא עלי לאמר שינן, במרפאת השיניים בהרצליה. השינן עבד קשה כדי להסיר את האבנית מהשיניים שלי, אבל בדופו של דבר השיניים שלי נקיות כמו שלא היו הרבה זמן. קבעתי תור נוסף לינואר.

מיקה קנתה כרטיסיית אורח לבריכה במורד הרחוב (שם לתמר יש מנוי), ולקחנו את כרמל כבר בשבת שעברה אחה"צ לטבול בבריכה. כרמל אוהבת את המים, אבל מפחדת מהמים העמוקים, אפילו אם מחזיקים אותה. לא נורא, בסוף היא תתרגל לרעיון. מה שכן, היא אוהבת לשבת על שפת בריכת הפעוטות ורוצה כל הזמן שאמא ואבא ישבו לידה :-)

פינת החדשות הטובות: יפעת מצאה עבודה חלקית במכירות עבור משרד נסיעות שמארגן טיולים מיוחדים לקבוצות, והחלה לעבוד בתחילת החודש. העבודה היא בשעות גמישות, חלקה מהבית, כך שזה מסתדר לה יופי. אני מקווה שהיא תצליח שם.

ביום ראשון היום הגדול - ההופעה של סוזאן וגה בהיכל התרבות בת"א. לקראת ההופעה אני תרגמתי ראיון שהופיע בynet לאנגלית לטובת פורום המעריצים Undertow, אליו אני שייך כבר שנים. אני מצפה להופעה בכליון עיניים, ומקווה שאחרי ההופעה תהיה הזדמנות לפגוש את סוזאן, ולו רק כדי לכפר על הפדיחה של 99...

אקטואליה 16/6

פעמיים באותו החודש... אבל לא הייתי מתרגל לזה כל כך מהר.

בתחילת החודש היינו עם כרמל בטיפת חלב. מעבר לבדיקה פיזית רגילה ומדידות (גובה 81 ס"מ, משקל 12 ק"ג), רופאה התפתחותית בדקה את ההתנהגות של כרמל ואת דרגת ההתפתחות המנטלית שלה, ושמחה לבשר לנו את מה שרצינו לשמוע - שכרמל היא ילדה נהדרת שמתפתחת בקצב נורמלי לחלוטין. מבחינת האחוזונים, כרמל קצת כבדה ביחס לגובה שלה, ואנחנו צריכים טיפה להקפיד עם העוגיות והממתקים שאנחנו נותנים לה.

באותו יום מיקה היתה אצל מומחית ריאות, שבדקה אותה והעלתה השערה שדלקת הריאות החוזרת ונשנית נובעת מאיזה כשל חיסוני או אלרגיה. מיקה עשתה בדיקת דם והשבוע היא תגיע לרופאת המשפחה כדי לקבל את התוצאה. אני מקווה שזו לא בעיה רצינית.

כמעט בלית ברירה החלטתי ללכת עם הזרם ופתחתי חשבון טוויטר. לא שיש לי הרבה מה לתרום לעולם הגדול בפורמט הזה, אבל זו עוד פלטפורמה לתקשורת, וכזו שבה ישנם עדכונים שאין בפלטפורמות אחרות. יש משהו כמעט צ'אטי בעדכונים קצרצרים, וזה מעניין לראות אנשים שמציפים את אלה שעוקבים אחריהם בשטף של קישורים מיותרים והערות אגב שלא מעניינות חצי מהם, ומצד שני אנשים שמפיקים פנינים של ממש בפחות מ-140 תווים. בכל מקרה, למשועממים במיוחד - עקבו אחרי!

בעקבות הודעה של ישראלי ב-Undertow קיבלתי לינק לאתר שהתחיל למכור כרטיסים למופע של סוזאן וגה עוד לפני קסטל. נתקלתי בהודעה בשעת לילה מאוחרת, ובו במקום שלפתי כרטיס אשראי והבטחתי את מקומי בשורה הראשונה באמצע, מול סוזאן, מייק וג'רי. אגב, קניתי לסוזאן מתנה צנועה ליום ההולדת ה-50 שלה שחל שמונה ימים לפני ההופעה - עט נובע. אני מקווה שהיא תאהב את זה.

באותו שבוע מיקה שלחה אימייל בתגובה למודעת דרושים של משרד עו"ד ברעננה, הגיעה לשם לראיון ומיד התקבלה. היא התחילה לעבוד שם בים ראשון שעבר, ולפי מה שהיא מתארת, האנשים במשרד נחמדים מאוד (חגגו לה יום הולדת ביום הרביעי לעבודה, ואפילו הביאו לה פרחים ומתנה) והעבודה לא קשה מדי. נראה שהיא מתמקמת לא רע, ואנחנו מחזיקים אצבעות שמקרה המשרד הקודם לא יחזור על עצמו. אגב, המשרד ממוקם מעל סניף של רשת מכוני הכושר שבו למיקה יש מנוי... היא מיהרה והעבירה את המנוי מכפ"ס לרעננה, מתוך כוונה ללכת ולהתאמן לפני העבודה. זה עובד ככה: קמים מוקדם מאוד, מיקה מתארגנת ולוקחת את האוטו לרעננה, אני לוקח את כרמל לגן אחרי 7:00, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר בבית לוקח אוטובוס לרעננה, ולוקח את האוטו לעבודה בהרצליה. עד עכשיו הסידור עובד ונראה מבטיח.

בשבת לפני 10 ימים יצאנו לטייל אחרי הרבה מאוד זמן בלי טיולים. חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר נחמד שמציע טיולים למשפחות. מצאתי מסלול טיול בנחל ספונים, שהוגדר כ"בינוני". גייסתי גם את אמא ויעל לטיול, וכך יצאנו לטיול עם כרמל במנשא החדש, שמחים וטובי לבב.
בחלקו הראשון של הטיול, בשביל הכחול, טיפסנו בעלייה לא קשה ממרגלות ההר לראש הצוק בדרך ארוכה אבל לא קשה. עם העלייה נגלה לנו הנוף היפהפה של החוף, מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום, כשמולנו נמצאת עתלית. מראש המצוק הנוף יפה מאוד, ומזג האוויר הנוח והרוח הקרירה בהחלט הפכו את המקום לנעים.
לאחר המצוק המשכנו בשביל הכחול, שהתפתל בעליות קטנות וירידות קטנות, אל עבר מערת ספונים. המרחק שעברנו לא היה גדול (כל המסלול כולו הוא 4 ק"מ בערך) אבל מיקה החליטה שהיא לא מסוגלת, ולאמא כאבו הרגליים, ולכן התקדמנו בקצב מאוד איטי. בסופו של דבר הגענו למערה, אבל רק ליעל ולי היה כח להיכנס אליה. המערה היא מערה קרסטית (מה שאומר נטיפים), בה נמצאו שרידים של אנשי מערות. בחודשים מסוימים בשנה חיה במערה להקה גדולה של עטלפים, אבל אנחנו לא ראינו אפילו אחד.
המשכנו במורד הנחל עד לכביש 4 והרכב שחיכה לנו בסבלנות. ללא ספק הטיול היה קשה מדי עבורנו (לקח לנו 5 שעות!) ולא לקחנו איתנו מספיק מים. מיקה נשבעה שהיא לא באה איתנו לטיולים יותר, אבל יותר מאוחר התרככה ואמרה שלטיולים קלים היא תבוא. אם היא תתמיד בכושר, אני מאמין שגם לטיולים כאלה היא תבוא שוב.

בשישי האחרון הגענו אחה"צ לחיפה כדי להפגש עם המשפוחה על חוף הים. פגשנו את ההורים שלי, ולקחנו את כרמל לשחק בחול. היא מבחינתה רצתה רק למים, ונהנתה עד לב השמיים כשאמא נכנסה איתה עד גובה הברכיים. היא עשתה פרצוף כשיצא לה לטעום בפעם הראשונה מי-ים, אבל זה לא הרתיע אותה; אדרבא, גם אחרי שהחלפנו לה בגדים היא רצתה לחזור למים.
יעל הגיעה עם הרכש החדש - דייהטסו שרייד שאבא עזר לה לקנות ולהשמיש. הילדה כבר בת 28.5, גרה לבד ויש לה רכב משלה... אני לא יודע איך היא תממן אותו, אבל אני בטוח שיש לה חסכונות. ניר ומיכל הגיעו יותר מאוחר בהרכב מלא, ויחד ישבנו לאכול במסעדה על החוף. אני, שהייתי רעב מאוד, אכלתי קצת יותר מדי בקצת פחות מדי זמן, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה. למזלי מיקה נהגה הביתה.

במוצאי שבת הלכתי לסרט Star Trek החדש עם יפעת ודורון בסינמה-סיטי, על המסך הענק בסינמקס. הסרט חביב, מצחיק בנקודות מסוימות, וכמובן מלא אפקטים מיוחדים. הסיפור מספר את סיפור פגישתן של דמויות הסדרה המקורית והאירועים שהובילו למצב ההתחלתי אותו מכיר כל חובב מד"ב., בקיצור, נחמד מאוד, אבל נדיר לראות יצירות מופת בז'אנר הזה.

למיקה היה יום הולדת בשבוע שעבר, ולי יש יום הולדת בשבוע הבא. בשבוע שאחרי יש לנו יום נישואין, ואני מקווה שיצא לנו ללכת לאיזו ארוחה טובה וסרט כדי לחגוג את האירועים, אם תמר תוכל לשמור על כרמל לערב שלם. אנחנו זקוקים לבילוי כזה, רק שנינו.

אקטואליה 1/6

הפעם זה לקח פחות מחודש... נראה אם אני אצליח לדבוק בזה.

בסופ"ש אחרי שחזרנו מאילת חגגנו בחיפה יומולדת 38 לניר, וכרגיל היה מאוד נחמד. פער הגילאים בין כרמל ויהלי הולך ומצטמצם, והן כבר יכולות לשחק יחד בצעצועים ולראות ביחד את אותן תכניות טלויזיה, ואני מקווה שהן יהיו חברות טובות כשיגדלו.

בעקבות שבירתה של אחת משיני הבינה שלי באילת קבעתי תור לרופא שיניים בהרצליה בשבוע שאחרי. צילומי הרנטגן הראו לרופא שגם אחרי שנים שלא נבדקתי, אין צורך בסתימות חדשות אלא רק בעקירת מה שנשאר מהשן השבורה וקצת ניקוי אבן. לאחר שלושה ימים הגעתי לאותה מרפאה, ורופא אחר נתן לי שלוש זריקות הרדמה ממוקדות, ובעזרת סוג של צבת פשוט משך את השן החוצה. כל ההליך לקח פחות מחמש דקות. ההרדמה פגה לאחר כמה שעות והתחלתי להרגיש כאבים כאילו מישהו קדח לי בלסת. כדורים נגד כאבים עזרו לי, אבל הכאב בלסת נמשך אחר כך כמה ימים. מה שכן, מוזרה לי ההרגשה ללא השן בתוך הפה...

מיקה, שנאלצה לפנות את מקומה אצל אותו עו"ד לטובת המזכירה שחזרה מחופשת לידה, מצאה אחרי אילת בקלות עבודה במשרד עו"ד בבניין ממול, לאחר שחילקה קו"ח בתיבות הדואר של המשרדים באזור. דובר על משרה חלקית קבועה, בשכר מכובד. בסוף השבוע הראשון לעבודה מיקה חזרה הביתה עם חום ושיעולים, ביום שבו עברתי את העקירה , ולמחרת כבר נשארה בבית. הרופאה נתנה לה מראש מרשם לאנטיביוטיקה למקרה שהמחלה תחזור, ומיקה התחילה בלית ברירה עוד סבב של תרופות, כאשר הפעם היא הרגישה יותר טוב כמעט מיד, אבל לשיעולים לקח יותר משבועיים לעבור. השבוע יש לה תור למומחית ריאות, שאולי תוכל לתת לנו הסבר למחלה הארורה הזו.
ברביעי שעבר, רגע לפני חג השבועות, מיקה פוטרה במפתיע, אחרי פחות משבועיים במשרד שם. היא לקחה את זה קצת קשה, אבל התאוששה מהר. לא נתנו לה סיבה, ואני אומר שזה הפסד של אותן שותפות במשרד, שלא נתנו למיקה צ'אנס להוכיח את עצמה. אולי השיעולים הבהילו אותן.

בשישי שלפני שבועות היינו בקיבוץ עם דנה ותמר. הסבים של מיקה הולכים ומזדקנים, ונראים קצת יותר חלשים כל פעם שאנחנו רואים אותם. שניהם כבר לא צעירים (אלידע כבר בן 85, ופרידה גם היא כבר חצתה את גיל ה-80), ואני שמח שהם רואים את כרמל מדי פעם. זה משמח אותם כל פעם מחדש.

בחמישי האחרון, ערב שבועות, עבדתי חצי יום ואחרי הצהריים נסנעו עם כרמל לחיפה. אחרי פקקים של שעה וחצי, הגענו בסביבות 18:00. עד שניר ופמלייתו הגיעו, וגם אולגה ואנטון, ועד שישבנו לאכול, השעה היתה כבר כמעט 20:30 וכרמל היתה עייפה והתחילה לבכות ולכעוס. נאלצנו לברוח עוד לפני הקינוח, ואולי טוב שכך... שנינו לא ממש זקוקים לעוד חתיכת עוגת גבינה בימים אלה.

למחרת בצהריים נסענו למושב גאליה כדי להפגש שם עם המשפחה של אהרל'ה בחורשה קטנה אצל חברה טובה של שרון, לארוחה על-האש. חווה ואריה הגיעו, וכמובן ששרון והילדים היו שם. חמי ואיילת הגיעו עם הבטן הגדולה של סוף חודש שביעי והלידה צפויה לסוף יולי, ובינתיים יעל כבר אוטוטו בת שלוש. כרמל הסתובבה בחורשה ובחנה ברוב עניין את העלים והענפים שנשרו מהעצים, ומאוחר יותר השתעשעה בלהאכיל את הכלבים שם בחתיכות אוכל. היה מאוד נחמד, אם כי אמיתי לא הגיעה בגלל שאילנה עברה אירוע לב קל בלילה שלפני.

בפינת החדשות הטובות: לון מצא סופסוף דירה בחיפה, לאחר שבועות של חיפושים, ומתחילת יולי נוכל להתראות יותר בקלות כשנגיע לחיפה. אגב, אנחנו הודענו לבעלי הבית שלנו שנשאר עוד שנה בדירה באותו שכ"ד.

חדשות מצוינות נוספות הן שסוזאן וגה מגיעה לארץ!! היא תופיע ב-19 ביולי בהיכל התרבות, ואני בודק מדי יום אם קסטל התחילו למכור כבר כרטיסים. אני מתכוון להיות שם, בשורה שניה באמצע, בדיוק כמו לפני עשר שנים. אם יצא לי לפגוש אותה אחרי המופע, אני אשמח לדבר איתה, שלא כמו אז כשרעדתי מרוב התרגשות ולא הצלחתי להוציא מילה. אני מניח שאני אפרסם כאן (ובעוד מקומות) את אירועי אותו ערב.

כרמל, שעכשיו בת שנה וחצי, אמורה לקבל מחר חיסונים בטיפת חלב. היא כבר אומרת חצאי מילים ("תול" = חיתול, "דור" = כדור, וכו'), עושה קולות של חיות (פרה, כלב, חתול, כבשה, ברווז, ציפור ואפילו ינשוף) ויודעת להצביע על חלקי הפנים שלה. היא מתפתחת לפי הספר, וכל מה שנשאר לנו לעשות זה להודות על כך שהיא ילדה נורמלית, בלי יותר מדי בעיות, עם סימני סקרנות ואינטלגנציה. שרק תמשיך ככה.

אקטואליה 2/5

קיוויתי שלא ייקח לי חודשיים לעדכן שוב... וצדקתי. לקח יותר.

בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.

בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.

אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.

כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.

שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.

בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.

בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.

באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.

בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.

בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...

בפעם הבאה: אילת!

אקטואליה 24/2

עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן משהו אישי... יותר מדי זמן. חודש ינואר עבר חלף לו, וגם פברואר בדרכו החוצה. רוב הזמן עובר בעבודה, כשמדי פעם ישנו קצת זמן איכות, אבל לא יותר מדי. השגרה שוחקת, ובקרוב לא יהיה מנוס מלקחת את מיקה לאיזה סופ"ש רומנטי (אולי ים המלח?) בשביל השפיות והבריאות.

בסוף דצמבר התקשרה אשת מכירות של "הבימה" והצליחה לשכנע אותי לעשות מנוי. נכון שאנחנו כרגע במצב כלכלי לא מושלם, אבל הגעתי למסקנה שאם יהיה לנו מנוי אז נצטרך לצאת קצת מהבית ולשבור את השגרה. וחוץ מזה, זה טוב לנשמה. בתחילת ינואר ראינו את "39 המדרגות" המצחיקה עם קושניר ומושונוב הנהדרים (וגם נתי רביץ וסיון ששון לא רעים בכלל!), עדיין לא במסגרת המנוי (הזמנתי דרך מבצע בעבודה), ולפני כשבועיים ראינו את הצגת הבונוס של המנוי "שעה יפה ליוגה", דרמה קומית מהנה עם עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימולד ועוד. זה נחמד לצאת פעם בחודש ולהתאוורר.

בין לבין, בסוף ינואר מיקה התחילה לעבוד באופן זמני אצל עו"ד בת"א, לא רחוק מהמשרד של טייטלר בו היא עבדה. אגב, היא קפצה לטייטלר כדי לעזור להם ליום אחד כשהמזכירה שלהם חלתה, והיא קיבלה תשלום עבור היום הזה ועוד יומיים דומים שהיו בקיץ. המשרה הנוכחית היא 3/4 משרה, והיא מחליפה מזכירה שיצאה לחופשת לידה. אנחנו מקווים שהיא לא תחזור, ממש כמו מיקה, ומיקה תוכל להמשיך לעבוד שם (אנחנו צריכים עוד משכורת). בינתיים מיקה מקבלת שם מחמאות על הרמה המקצועית שלה והיא מבחינתה מרוצה.

עוד דבר שמיקה מצאה זה חדר כושר. היא נרשמה ל-18 חודש ל"גרייט שייפ" בכפ"ס, וכשהיא בריאה היא משתדלת ללכת בקביעות. יאמר לזכותה שהיא מוטרדת מהמשקל שלה והיא מנסה לשפר את המצב.

אם כבר הזכרנו בריאות... החורף הזה מתאפיין בבצורת קשה וטמפרטורות גבוהות מהממוצע, מה שתורם לפריחתן של מחלות חוזרות ונשנות. מיקה, כרמל ואני עושים תורנות מחלות, כשאצלי זה בדר"כ קצר, אצל מיקה זה כרוני, ואצל כרמל זה בא והולך. מיקה נזקקה לסבב נוסף של אנטיביוטיקה כדי להתגבר על צינון קשה, אבל כרמל עברה שני סבבים של דלקת ריאות, שהצריכה אינהלציות ואנטיביוטיקה במשך מספר ימים. למזלנו מיקה שמעה את כרמל מחרחרת וקבעה תור לרופאת הילדים מספיק מוקדם כדי שזה לא ידרדר. כרגע כולם בריאים, כרמל בגן ומיקה בעבודה, אבל היו לנו ימים בזמן האחרון שכרמל היתה בבית (גם דלקות עיניים חוזרות בהן היא נדבקת בגן לא תורמות לעסק) ואני נאלצתי להשאר לטפל בה, מפני שמיקה היתה מושבתת.

ובתפנית חדה, הקוראים ודאי יצאו מגדרם מרוב אושר (אני מבקש, קצת איפוק!) כשאספר שגיליתי זמרת סקוטית נהדרת בשם KT Tunstall, ששרה פופ-רוק משובח. למעשה, במשך עשרה ימים בינואר הקשבתי אך ורק לה, מתענג על כל שיר שאני מגלה ביוטיוב. מסתבר שהיא פעילה כבר לא מעט זמן, ואפילו הספיקה להוציא שני אלבומי אולפן מצוינים, ועוד אלבום אקוסטי וספיחים לא פחות טובים. לאחרונה השתמשה חברת פלאפון בשירה Suddenly I See לטובת פרסומת, ומשם התוודעתי אליה. אגב, היא הקליטה קולות רקע לאלבומה המשובח של סוזאן וגה לפני שנתיים, כך שהשם שלה היה לי מוכר עוד מקודם, רק לא יצא לי לשמוע חומר מקורי שלה.

אם כבר נגענו במוזיקה, הבלוג השני שלי קיבל דחיפה אדירה כאשר הוא הופיע במדור "עלו ברשת" של ידיעות אחרונות באחד בפברואר. כמות המבקרים היומית, שגירדה את הדו-ספרתי ביום טוב, זינקה ביום הפרסום ל-1500 מבקרים יחודיים, שצפו בכ-4000 דפים! מן הסתם המספרים האסטרונומיים האלה, מהם נהנים פורטלים על בסיס יומי, הלכו והדלדלו בצורה דרסטית, אבל כמות המבקרים התייצבה מאז על 20-30 ביום, עם כ-50 דפים נצפים, וזה בהחלט שיפור משמעותי. בעקבות הפרסום קיבלתי כמה תגובות, בבלוג ובאימייל, והכי חשוב - הצעות מהקוראים. אנשים התחילו להגיע אל הבלוג מכל מיני קישורים שונים ומשונים שאני לא קשור אליהם, ויכול להיות שיש עתיד לבלוג הזה...

נעבור נושא. יפעת ודורון עברו להוד השרון, ועכשיו הם גרים במרחק עשר דקות הליכה מאיתנו. דורון התחיל לעבוד בראש העין, וזמני הנסיעה שלו התקצרו מאוד יחסית לזמנים מרמת גן וחזרה. בעודי כותב שורות אלו מיקה הולכת עם כרמל להפגש עם יפעת בגן משחקים קרוב לבית, וזה מאוד נחמד שיש חברים קרובים.

אה, כן, היה גם יום בחירות איפשהו באמצע. כתבתי כבר מספיק על התנועה הירוקה, ואני רק אוסיף שהתנדבתי לעמוד מחוץ לאחת הקלפיות קרוב לבית ביום הבחירות ולנסות לשכנע אנשים להצביע "ה", מה שבדיעבד היה מיותר לחלוטין. לא רק שהתנועה הירוקה-מימד לא קיבלה ולו קול בודד בקלפי הזה, אותו יום היה יום סוער ואני הצטננתי ברמות שלא זכורות לי מזה שנים רבות. לאחר הבחירות נשארתי חולה בבית יומיים, ולמעשה עד עכשיו אני סוחב את השאריות של אותה מחלה.

מעבר לכל אלה, כמו תמיד יש לחץ בעבודה, כאשר באמצע החודש הבא צריך לשחרר גרסא, מה שאומר שעכשיו הצוות שלי באטרף של סגירת קצוות וכתיבת מסמכים. זה הצד הפחות נחמד של פיתוח תוכנה, אבל אי אפשר בלעדיו.

וכעת לתחזית. התחזית בחסות משרד הבטחון, המביא אליכם עודפי תקציבים לשירות מילואים! התקשרו עוד היום למשרד הקישור שלכם, וקצינת הקישור תשמח לסדר לכם חופשה קצרה על חשבון המדינה! כן, קיבלתי עוד צו מילואים, הפעם לשלושה ימים בסוף מרץ. לא ברור לי מה הם מקווים להפיק מכל האימונים האלה, חוץ מעוד תקציבים.

זהו, אני חושב. אני מקווה שלא ייקח לי עוד חודשיים לעדכן שוב.

אקטואליה 29/12

בשעה טובה ומוצלחת, כל בני הבית שלנו בריאים. כרמל, כאמור, הגיבה יפה לאנטיביוטיקה שהיא קיבלה, ולמרות שהיא מצוננת כמו כל הילדים, מתעטשת וקצת משתעלת, היא כבר בסדר גמור, ולא מחמיצה ימים בגן. מיקה, לעומתה, נלחמה בדלקת הריאות שלה במשך חודש שלם, ניסתה לעשות אינהלציה ללא הועיל, לקחה אנטיביוטיקה שלא עזרה לה, ורק שילוב התרופות שהיא קיבלה בשנה שעברה בסופו של דבר עזר לה. לאורך מספר ימים השיעולים נחלשו, והיא חזרה לישון על כרית אחת ובמצב מאוזן.

לעומת זאת, תמר נפלה למשכב עם דלקת ריאות דומה ועשתה טעות קשה כשחיכתה כמה ימים עד שהלכה לרופא, ימים שרק החמירו את המצב. עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב, אבל היו לה כמה ימים קשים מאוד.

ביום חמישי לפני שבועיים הייתי בכנס JavaEdge של חברת AlphaCSP, חברת ייעוץ, פיתוח והדרכה המתמחה בג'אווה. זו החברה שאינטרביט היתה רוצה להיות, ואולי יכלה להיות לולא הניהול הכושל שם. אגב, פגשתי שם את ערן ישראלי, שעבד איתי באינטרביט לכמה חודשים, אי שם ב2006. הכנס היה נחמד, עם אוכל למכביר ואפילו כמה מתנות נחמדות, גם בתקופת המשבר של עכשיו.

הכנס עסק בעתיד של ג'אווה, ספציפית החידושים בגרסא 7 שעתידה לצאת בקרוב, וגם בטכנולוגיות וכלים חדשים לפיתוח תוכנה. הלכתי לחמש הרצאות, אלה שנראו לי רלוונטיות לענייני העבודה השוטפים שלי, והיה מעניין מאוד. ההרצאות הן קצרות (45 דקות כל אחת), ולכן לא נכנסות לפרטים, אבל ברובן היה הסבר ממעוף הציפור וגם הדגמה חיה של הרעיון עליו דובר. בסה"כ היה מעניין לראות את החידושים, וגם לצפות באנשים שהגיעו לשם כדי לחכך מרפקים.

בראשון שעבר נולד לנו אחיין חדש, העונה לשם אורי. רביב וגל הגיעו על הבוקר למיון יולדות באיכילוב, בדיוק אותו מקום אליו הגענו אנחנו לפני 13 חודשים, ובשעה 10 בבוקר התינוק יצא לאוויר העולם בניתוח קיסרי סטנדרטי (גם אצלהם העובר לא התהפך). מה שכן, התינוק בלע קצת מי שפיר, אז לקחו אותו לבדיקות מקיפות, רק כדי להיות בטוחים. מיקה ותמר ביקרו את ההורים הטריים בבית החולים, אבל את התינוק עדיין לא ראו. גל שוחררה בינתיים הביתה, ועכשיו מתחילה העבודה הקשה.

אגב, באותו יום ראשון היה לאחותי יעל יומולדת, ועכשיו היא כבר ילדה גדולה, עם 28 חורפים שלמים מאחוריה. עלי והצליחי יעל, כולנו אוהבים אותך ורוצים רק לראות אותך מאושרת, בכל כיוון שתרצי ללכת בו!

בשישי בבוקר הגענו יחד עם יעל (שהגיעה אלינו בחמישי בערב) לאירוע חנוכה בגן. היו שם כל הילדים האחרים עם ההורים, היו מטעמי החג, היתה תכנית אמנותית עם המפעילה הקבועה שלהם (שירי חנוכה בליווי גיטרה, משחקים עם צעיפים, סופגניות צעצוע, "כד קטן" מבקבוק אקטימל, וכו'). היה מאוד נחמד (ומאוד משמין), ובעוד הילדים הקטנים יותר לא ממש הבינו מה קורה (אחד התינוקות הקטנים פשוט נרדם באמצע), כרמל נהנתה שם מאוד והסתובבה הלוך וחזור בינינו לבין הגננות. הבאנו מצלמה, והתמונות הטובות יותר יועלו לאינטרנט בקרוב.

בשבת בבוקר נסענו לבקר את יפעת ודורון ברמת גן, ולראות את אביב הקטנה, שמהון להון כבר בת חודשיים וחצי. הגענו אליהם, ישבנו וקשקשנו קצת, כרמל התחברה עם הכלבה שלהם פינצ'י (אבל לא נתנו לה להתקרב לצעצועים שלה), והקטנה ישנה רוב הזמן בעריסה, ומדי פעם פקחה עיניים כדי להסתכל על העולם. אכלנו אצלם צהריים, ומשם המשכנו לתל אביב הסמוכה, כדי לבקר את רביב, גל ואורי הקטן. זכינו לראות אותו למשך דקה או שתיים, ישן כמובן, מכורבל תחת השמיכה, וגם את אמא של גל שבאה לבקר גם היא.

בדרך הביתה התחלתי להרגיש חולשה וכאב ראש (מזל שלא נהגתי), ועד שהגענו הביתה כבר הרגשתי ממש על הפנים. הלכתי לישון לשעתיים, התעוררתי בערב לכמה שעות, חזרתי לישון את כל הלילה, ואתמול נשארתי בבית חולה. זו היתה שפעת קצרת-טווח, והיום כבר הגעתי לעבודה בריא ושלם. מה שכן, בגלל כאבי הראש נותקתי מהמחשב ליממה, ואת הזמן העברתי בצפייה בטלויזיה, מה שעזר לי לצמצם את כמות התוכניות והסרטים שחיכו לי על היס-מקס.

בשבוע שעבר נחתה עלי כמות אסטרונומית של עבודה, ולכן אין לי יותר מדי פנאי כרגע. בזמנים כאלה, טוב שיש עבודה, אבל תקופת לחץ היא אף פעם לא נעימה. אם ישתחרר הלחץ מתישהו בקרוב, אולי אני אעשה כאן סיכום נאות של 2008, ככה בשביל ההיסטוריה.

אקטואליה 15/12

עדכון אחרי פחות מחודש... הייתכן?

בשני שעבר התחלנו לתת לכרמל את האנטיביוטיקה, ונראה היה שזה עוזר לה. בשלישי בלילה, בערך בחצות, היא התעוררה בבכי, וכל מה שניסינו לא הרגיע אותה. גם אנחנו נכנסנו ללחץ, ובסופו של דבר הורדנו לה את המכנסיים כדי להחליף לה חיתול. לחרדתנו גילינו שהרגליים שלה מכוסות כתמים אדומים עם שלפוחיות. מיקה מרחה לה קצת משחה מרגיעה, אבל זה לא הקל עליה, לפחות לא מיידית. התקשרנו לתמר, שהזדרזה לבוע על אף השעה המאוחרת, ובעצה אחת הזמנו רופא הביתה. לקראת 1:00 כרמל נרדמה מהתשישות (המסכנה בכתה וצרחה כמעט שעה שלמה...) ואנחנו נשאנו ערים לחכות לרופא.

בטלפון הבטיחו שהוא יגיע עד שעה וחצי, ואכן הוא הגיע רק אחרי 2:00. הערנו את כרמל המסכנה והרופא בדק אותה. כנראה שהמשחה שמיקה מרחה עזרה במשהו כי הכתמים נעלמו כמעט במלואם, והמצב היה כבר הרבה יותר טוב משעתיים לפני כן. הרופא קבע שזו תגובה אלרגית, כנראה לפניצילין שבאנטיביוטיקה, ונתן לה קצת פניסטיל דרך הפה להרגעת העור. באותה הזדמנות הוא גם הקשיב לנשימה שלה ונתן לנו הפניה למיון, למקרה הצורך. בשלב זה כולנו נרדמנו עד הבוקר, שהגיע מוקדם.

בבוקר לקחנו את כרמל לרופא בקופ"ח, שרשם לה כמובן סוג אחר של אנטיביוטיקה, ונתן לנו הפניה למומחה אלרגיה. מחר נלך למומחה כדי לבדוק האם כרמל באמת אלרגית לפניצילין כמו שאנחנו חושדים, או שזה משהו אחר. בכל מקרה, התחלנו לתת לה את האנטיביוטיקה החדשה כרמל נשארה כל השבוע בבית.

בשישי נסענו לחיפה, אחרי שחל שיפור ניכר במצב של כרמל. עד עכשיו היא מנוזלת, אבל השיעולים שלה כמעט נעלמו לחלוטין. בחיפה הכל היה בסדר, וגם בשבת כרמל נראתה כבר בריאה מספיק. בראשון הגענו איתה לרופא, שנתן לה אישור לחזור לגן, לשמחתנו הרבה.

במעבר חד לנושא אחר, לאחרונה היו לי בעיות עם הטלפון הסלולרי שלי, שהוא למעשה מכשיר של לון. המכשיר הפסיק לבצע את ייעודו המקורי, וברגעים מסוימים, לרוב באמצע שיחה, איבד את הקליטה לבלי שוב. כיבוי המכשיר והדלקתו לפעמים עזרו, אבל זהו מצב בלתי נסבל, והחלטתי שעבר זמנו ובטל קורבנו. בכל זאת, זה מכשיר סלולרי די ישן. חיפשתי באינטרנט מכשיר יד שניה, ומצאתי מודעה של מישהי בהוד השרון, שני רחובות מהבית, שמוכרת מכשיר בסכום של מאות בודדות. הגעתי אליה בחמישי בבוקר, בחנתי את המכשיר וניסיתי אותו, והחלטתי לקחת. תגידו תתחדש.

המכשיר החדש הוא קפיצה של שני דורות מהמכשיר הקודם. יש לו מצלמה של 2 מגהפיקסל, יש לו מקום לכרטיס זכרון, הוא קורא MP3, יש לו מסך צבעוני אמיתי וגדול, והרמקול שלו חזק יותר. בגדול, שדרוג רציני. אמנם המכשיר משומש, וקצת שחוק, אבל אני מרוצה.

אקטואליה 8/4

כמו שכתבתי בשבוע שעבר, ישנם שבועות עמוסים יותר ויש עמוסים פחות. השבוע האחרון עבר די בשקט.

---

בשבוע שעבר החלטתי להוסיף גם צעידה נמרצת למשטר האימונים החדש שלי, וברביעי בבוקר יצאתי עם הנגן והרבה מוטיבציה לפארק הירקון. למרות מתיחת השרירים, עדיין הרגשתי כל אותו יום את השרירים ברגליים התחתונות, מה שאומר שהרבה זמן לא הפעלתי אותם. אתמול חזרתי על הצעדה, והמצב קצת יותר טוב. לצעידה כמה חסרונות: המהירות האיטית, הזעזועים (לעומת האופניים), וכמובן הצורך להחזיק בקבוק מים ביד. יש גם יתרון בולט - אי אפשר להפצע קשה, גם כשמועדים ונופלים.

---

בשישי בערב נסענו לשרון. מיקה נהגה ואני ישבתי עם כרמל מאחור, אבל קצת איבדנו את הדרך, בעיקר בגלל כביש 471 החדש. איכשהו הגענו בשלום (אחרי שיחת טלפון) ושם פגשנו את אהרל'ה שהגיע עם אחיו אמיתי, את איילת חמי ויעל הקטנה, וכמובן כל משפחת ילוב. אהרל'ה, אמיתי וחבצלת הם כולם עכשיו סבים, ותשומת הלב ניתנה מן הסתם לדור הצעיר. למרות חששותינו, כרמל היתה רגועה, התבוננה באנשים בסקרנות ואפילו חילקה חיוכים לכל דורש. בשלב מסוים היא נרדמה, עם כל הרעש, והתעוררה רק בבית לפנות בוקר. בסך הכל היה מאוד נחמד, וחבל שיוצא לנו לקיים מפגשים כאלה רק פעם בכמה חודשים.

---

בשבת נסענו לחיפה אל ההורים שלי. אמא שלי נראית יותר טוב, וכבר לא מסתובבת עם רטיית פלסטיק. היא עדיין חלשה וסובלת מכאבים, אבל יש שיפור. היינו אצלם עד הערב, וכרמל אפילו ישנה שם צהריים עם מיקה. כמובן שהיא עברה פרק זמן של חרדה מהמקום הלא-מוכר כשהגענו, אבל היא נרגעה וחייכה לסבא וסבתא.

---

הבוקר עברתי בדיקת היקף שדה ראייה, שבאה על חשבון רכיבה על האופניים. אני אמור לחזור לרופא העיניים עם התוצאות, ואני לא חושב שיש בעיה כלשהי.

---

עדיין לא התקשרו מ"רשת". אני לא יושב ובוהה בטלפון, אבל עבר כבר שבוע וחצי, ואני תוהה האם הם מתכוונים להתקשר גם עם תשובה שלילית.

אקטואליה 1/4

החיים מתחלקים לקטעים משעממים ושגרתיים שנמרחים על פני חודשים ושנים, ומנגד קטעים מעניינים שאותם אפשר למדוד בדרך כלל בימים. מעניין יותר יכול להיות טוב או רע, אבל לרוב הוא מתיש.

---

בשני שעבר ביקרתי אצל רופא המשפחה שלי, שצקצק בלשונו לנוכח בדיקות הדם שלי, ושלח אותי לדיאטנית ולבדיקת מאמץ, סתם כי הזכרתי שיש לי היסטוריה של בעיות לב במשפחה. התור לדיאטנית הוא לאחרי פסח, אבל את בדיקת המאמץ ביצעתי אתמול. המסקנה היא שהלב בסדר, אבל המסקנה המטרידה יותר היא שאני ממש לא בכושר.
בשלישי בבוקר ביקרתי גם אצל רופא העיניים. הוא בדק את הלחץ התוך-עיני (תקין, בדיוק כמו לפני שלוש שנים) ושלח אותי לבדיקת היקף שדה ראייה, סתם כדי להיות בטוח. התור הוא לשלישי הבא. לפחות אני לא צריך לעבור שוב בדיקת עובי קרנית (את זה כבר עשיתי, ומסתבר שזו בדיקה אחת לכל החיים).

---

בשלישי רכבתי על האופניים בבוקר, כרגיל. יצר הסקרנות הוביל אותי לשביל שלא הכרתי, שהתחיל בסדר, אבל מהר מאוד נהיה צר ומפותל. מתוך ההחלטה שלכל שביל חייבים להיות שני צדדים המשכתי הלאה, ובאחד הסיבובים כנראה נתקע לי ענף בגלגלים ונפלתי הצידה. להבדיל מהפעמים הקודמות בהן נפלתי עם האופניים, הפעם נפלתי על אדמה וכמה ענפים, ולא על אספלט. יש כמה שריטות, אבל לא משהו רציני.

---

בחמישי האחרון הגעתי בערב לדיזנגוף סנטר, דרך פקקים איומים בת"א, שם התקיים ארוע של חברת הורייזן-אינטרביט, החברה שמעסיקה אותי. היה קצת אוכל, מצגת על א.מ.ת. מחשוב (חברת האם שלי שהשתלטה על הורייזן), ובסוף הקרינו את הסרט "רודף העפיפונים". הסרט נחמד מאוד, ובהזדמנות אני אקרא את הספר, שאמור להיות טוב הרבה יותר.

---

בחמישי לון הגיע לאזור המרכז לפגישות עסקים, ונשאר לישון אצל עופר שוב. בשישי בצהריים, אחרי שמיקה הלכה לכושר, יצאנו לאכול איתו צהריים ב"פריים". לקחנו את כרמל איתנו, והיא היתה חמודה ומתוקה כרגיל, התבוננה בסקרנות בתאורה וחייכה ללון ומלצר. הארוחה היתה טובה מאוד, ויחסית לגודל המנות המחירים סבירים. אגב, הוא הביא לנו הארד-דיסק חדש של 500GB, וכבר התקנתי עליו מערכת הפעלה חדשה והעתקתי אליו את כל הקבצים. עכשיו נשאר להחזיר ללון את הישן, של 200GB.
לון התכוון ללכת לסרט "זה ייגמר בדם" באותו ערב עם עופר ואיירין והזמין אותנו לבוא. מיקה אמרה שהיא בטח תהיה עייפה, וחוץ מזה לא מעניין אותה הסרט, אבל אם אני רוצה אין לה בעיה שאני אלך. אם כבר קיבלתי כזה אישור, ניצלתי אותו והלכתי (מילולית... מהבית לקניון איילון ב20 דקות נינוחות). זה סרט קשה, וטוב שמיקה לא באה, כי היא היתה נהנית ממנו אפילו פחות מאיתנו. הרבה זמן לא ראיתי סרט, והנה בסופ"ש אחד יצא לי לראות שניים... החיים מוזרים.
אחרי הסרט עופר ואיירין היו רעבים, אז הלכנו לאכול במסעדה יפנית ברמת החי"ל. אני אישית לא הרגשתי רעב אחרי ארוחת הצהריים המכובדת ואפילו פופקורן בסרט לא אכלתי, אבל באתי איתם ושתיתי כוס יין (אם כבר אני לא נוהג...). אחרי הסושי הם הרגישו צורך במשהו מתוק, אז נסענו לגלידריה בת"א ואכלנו גלידה משובחת (גם אני). הם החזירו אותי הביתה בסביבות השעה שלוש, ואני צנחתי.

---

בשבת בבוקר מיקה נתנה לי לישון קצת מאוחר והעירה אותי אחרי תשע. התארגנו ויצאנו מהבית, אספנו את דנה מהדירה של החבר שלה ונסענו לקיבוץ. תמר כבר היתה שם, ואכלנו שם צהריים. אחה"צ השארנו את כרמל בקיבוץ ונסענו לרמת-ישי, שם חגג אחי ניר יומולדת שנה לבתו הקטנה יהלי, פצצת אנרגיה שלא תאמן. רוב באי המסיבה היו מהמשפחה של מיכל. הצלחתי לשמור על מיקה כל הסופ"ש שלא תזלול, והיא שמרה עלי, גם במסיבה. אכלנו שם חתיכת עוגת יומולדת, אבל מעבר לזה רק אוכל אמיתי.

---

התקשרו אלי בשבוע שעבר מ"רשת" וזימנו אותי לעוד שלב של המיונים ל"אחד נגד מאה", הפעם מיונים כדי להיות המתמודד. בראשון אחה"צ הגעתי לבניין שלהם ברמת החי"ל יחד עם עוד 12 מועמדים ועשו לכל אחד סימולציה של המשחק. היה נחמד, אבל ארוך משהו. כרגיל Don't call us, we'll call you.

---

בשבוע שעבר מיקה דיברה עם הבוסים שלה לגבי חזרה לעבודה בהיקף משרה מצומצם, והם סירבו. הם זקוקים למזכירה במשרה מלאה, וזה לגיטימי. מה שכן, מיקה לא תוכל לספק להם את מה שהם צריכים, בגלל כרמל, ולכן אתמול היא הודיעה להם שהיא תעזוב לטובת הטיפול בילדה, שזה כמו פיטורין. זה פותח בפנינו את האפשרות לעבור מר"ג, אולי לאזור השרון, קצת יותר קרוב לאמא של מיקה. החוזה שלנו נגמר באוגוסט, ואנחנו צריכים להחליט בשבועות הקרובים, כדי שיהיה לנו זמן לחפש דירה.

---

אבא של מיקה, אהרל'ה, הגיע אתמול לארץ מ-LA לחופשת מולדת בת שלושה שבועות. מיקה נסעה עם כרמל, תמר ודנה לאסוף אותו משדה"ת. סבא אהרל'ה התמוגג לראות את הנכדה החמודה שלו, והביא לה בגדים מאוד נחמדים. הוא ישהה אצל אחיו בגבעתיים במשך התקופה, ונעשה איתו את הסדר. בשישי הזה אנחנו צפויים להגיע איתו למפגש משפחתי של השכטרים אצל שרון, בת-דודה של מיקה. הוא בטח יטייל בארץ ויפגוש מכרים ותיקים.

---

אמרתי כבר שהיה לי שבוע עמוס?