קיוויתי שלא ייקח לי חודשיים לעדכן שוב... וצדקתי. לקח יותר.
בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.
בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.
כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.
אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.
כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.
שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.
בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.
בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.
באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.
בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.
בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...
בפעם הבאה: אילת!
בתחילת מרץ אמא שלי עברה ניתוח להקלת הגלאוקומה, זהה לזה שבשנה שעברה, הפעם בעין השניה. שוב היא שהתה בבית יותר מחודש, בכאבים ומשוללת אפשרות לקרוא או להתאמץ. בניגוד לניתוח הקודם, הפעם הלחץ בעין לא ירד מיד, וכבר חששנו שתצטרך ניתוח נוסף, אבל בסופו של דבר הלחץ החל לרדת, ועכשיו כבר הרבה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה.
אגב, לפני כשבועיים החל אצלי גירוי בעיניים, שהביא אותי לרופא עיניים. הרופא איבחן מייד דלקת עיניים ורשם לי טיפות. באותה הזדמנות הוא נתן לי הפניה לבדיקת שדה ראייה, כמו זו שעברתי לפני שנה. אני לא חייב לעשות את הבדיקה כל שנה (לפחות לא עד גיל 40) אז עוד לא החלטתי אם ללכת להיבדק או לא.
בשבוע שבו אמא נותחה היה חג הפורים. אנחנו חגגנו עם ילדי הגן וההורים במסיבת פורים בגן, וכרמל הקטנה שלנו באה מחופשת לחיפושית חמודה. היה מאוד נחמד, עם כיבוד ושתיה, והילדים השתוללו ושמחו עד דלא ידע.
אגב הגן, לאחר פגישה של כמה מההורים עם צוות הגננות חל שינוי מסוים לטובה מצד הגננות לשיתוף ההורים במידע השוטף. הוקם אתר לגן, ובו תמונות, ידיעות והתפריט השבועי של הילדים. נחשף גם החדר המיוחד שהוכן לבני השנתיים, אשר ייכנס לשימוש בשנה הבאה. מיקה היתה מעורבת בתהליך הזה, והחליטה (בשביל שנינו כמובן) להשאיר את כרמל בגן גם בשנה הבאה.
כמו בשנה שעברה, גם השנה הגיע אהרל'ה לביקור לקראת הפסח. הוא הגיע לתקופה של כמעט חודש, ונהנה לבקר את הנכד והנכדה, וגם אותנו הוא שמח לראות. נפגשנו איתו כמה פעמים (מיקה ראתה אותו קצת יותר ממני באופן טבעי), והוא סיפר לנו שוב ושוב כמה הוא מתגעגע לחיים בארץ וכמה שהיה רוצה להשאר כאן, אבל אין לו את האפשרות. העבודה שלו, החיים שלו, הכל נמצא אי שם בלוס אנג'לס, וכאן חוץ מחברים ומשפחה אין לו מקום משלו או סיכוי למצוא עבודה יותר טובה. חבל, כי כרמל גדלה בלי להכיר אותו, וגם לנו הוא חסר, אפילו שמדברים איתו דרך סקייפ לעיתים קרובות.
אחרי פורים מיקה התחילה שוב לחלות, ועברה סבב קשה נוסף של דלקת ריאות. האנטיביוטיקה הרגילה שהיא קיבלה שוב לא עזרה, ובסופו של דבר הרופאה נאלצה לרשום לה שוב את האנטיביוטיקה החזקה יותר. מיקה הבריאה, והרופאה שלחה אותה לעשות צילום חזה ו-CT ריאות כדי לברר מדוע דלקת הריאות חוזרת שוב ושוב (שלוש פעמים בחורף הזה!). מיקה קבעה תור למומחית ריאות שתנסה להבין מה הולך כאן.
כפי שכבר כתבתי, באמצע מרץ הגרסא עליה עבדתי במשך חודשים ארוכים עברה לשלב הבדיקות, ושטפון של באגים נחת עלי ועל הצוות שלי. לזכותנו יאמר שכמות הבאגים וחומרתם היתה פחותה, אבל עדיין למשך תקופה של שבועיים היינו שקועים בעבודה אינטנסיבית. הסבב הראשון נגמר, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סבב שני, רגוע הרבה יותר. זה משאיר לנו זמן לשיפורים אחרונים, שיפוצי תשתית ואופטימיזציות של הקוד. זו עבודה די משמימה, בעיקר שינויים רוחביים, אבל בתקופה כזו טוב שיש עבודה.
שירות המילואים שהייתי אמור להגיע אליו בוטל במפתיע, לאחר שקצינת הקישור התקשרה לוודא שקיבלתי את הצו, ואמרתי לה שמבחינתי שלושת הימים האלה הם עצם בגרון. היא בדקה את העניין והחליטה לשחרר אותי מהעונש הזה. במקום שלושה ימים בצומת גולני היא ביקשה ממני להגיע לחד-יומי בבת-ים, לאיזו השתלמות מיותרת. עם חד-יומי אין לי בעיה, ולשם הגעתי. היה יום מיותר, וטוב שהיה.
בליל הסדר לקחתי חצי יום חופש ונסענו על הבוקר לחיפה עם כרמל, כדי להקדים את הפקקים (והיו פקקים... עשינו בחכמה). כרמל התעוררה באותו יום ב-5 בבוקר, ישנה שעה בדרך לחיפה, ואחר-כך סירבה להרדם אצל ההורים שלי, עד כמה שהיא היתה עייפה. התחלנו את הסדר בשלב מסוים, וכרמל כבר היתה עצבנית ותשושה, אחרי יותר מ-7 שעות ערנות. באמצע הסדר, שהתנהל ע"י אבא ויעל בהילוך רביעי, מיקה הצליחה להשכיב את כרמל לישון, והמשכנו את הסדר עד הארוחה. אחרי ארוחה מכובדת אבא ויעל עוד ניסו לשיר שיר או שניים, אבל לא היה להם כבר קהל.
נשארנו לישון בחיפה, ובבוקר החג נסענו לבקר את ברוריה וניב ברמות מנשה. ההורים קנו בדרך פיתות (ששש... אל תגלו לרב הראשי), חומוס וטחינה, ופתחנו שם בקיבוץ שולחן מלא כל טוב. היה מאוד נחמד, גלגלנו שיחה על הא ועל דא, ואחה"צ אנחנו המשכנו הביתה להוד-השרון.
בחול המועד הגן לא עבד, ולכן ההורים ארגנו טיול משותף לפינת החי של קיבוץ החותרים ביום ראשון של החג. נסענו לשם מוקדם (מדי, בגלל אי הבנה קלה) ועברנו דרך חיפה כדי לאסוף את אמא שלי ויעל. הגענו לפני כולם, ונכנסנו פנימה (התשלום סמלי). בפנים ישנן חיות שכרמל ראתה עד עכשיו רק בשני מימדים, ושמעה רק בהקלטה, וזו היתה חוויה מאוד מעניינת ולימודית מבחינתה. היא נפגשה פנים אל פנים עם תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עיזים, ציפורים וקופים, ועד כמה שהיא היתה עייפה היא מאוד נהנתה. בצהריים, כשכרמל חצתה את סף העייפות והעצבנות, נסענו לחיפה, שם נשארנו עד הערב.
באחד מימי השישי האחרונים ביקרנו אצל לון בנהריה ופגשנו את דינה, החברה החדשה שלו. מאז שלון וסוזן נפרדו וסוזן חזרה לאוסטריה, לפני חצי שנה בערך, לון התעורר לחיים והתחיל לחבק את החיים הטובים בשתי ידיים, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. עכשיו יש לו חברה חדשה שהוא הכיר דרך עופר ואיירין, צעירה מאיתנו בשמונה שנים, ונראה שהוא מאושר. הגיע הזמן, ואנחנו שמחים בשבילו.
בשבת שלפני יום העצמאות, ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו, ויחד עם תמר הלכנו למסעדה נחמדה בגבעת-חן. אנחנו מגיעים לשם פעם בכמה חודשים, ותמיד יוצאים מרוצים. חשבנו לקחת את כרמל ללונה-פארק שמתקיים כל שנה בקיבוץ, אבל היא עוד קטנה מדי, ולכן ויתרנו. בשנה הבאה אולי.
ביום העצמאות ביקרנו בקיבוץ, שם פגשנו את המשפחה כולה ואכלנו על-האש במיטב המסורת. יאמר לזכותו של דורון שכמות הבשר היתה קמעונאית ולא סיטונאית, והאיכות היתה טובה מאוד.
בפינת החדשות הטובות: ניר עבר לתפקיד חדש במשטרה בחודש שעבר, בכיר קצת יותר, מה שיכול לקדם אותו לכיוון דרגת סנ"צ, אבל שום דבר לא בטוח. בינתיים נשאר לאחל לו בהצלחה ושימשיך לאזן את המשפחה והעבודה בזהירות. בפעם האחרונה שהיינו אצלו, ביום ההולדת של יהלי לפני פסח, נראה שהוא עובד 20 שעות ביממה ועדיין מצליח למצוא עוד 6 שעות לדברים אחרים...
בפעם הבאה: אילת!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה