אקטואליה 18/6 (חלק ב')

[חלק א']
ערב יום האישה הבינלאומי נפל באופן סימבולי על 7/3 ערב פורים (הזכרו בסיפורה של ושתי, הפמיניסטית הראשונה). באותו בוקר אמא שלי הגיעה אלינו ולקחה איתה את כרמל בחזרה לחיפה (הגן היה בחופש, כמו כל מערכת החינוך), במטרה שכרמל תישן שם באותו ערב. כאמור בחלק א', באותו ערב הלכתי להופעה, ולמחרת לקחתי יום בחירה ונסענו עם רעות לחיפה. כרמל (עם התחפושת של אורורה) ביקרה באירועי פורים בחיפה, למרות הקור ששרר, ומאוד נהנתה.
כשבועיים מאוחר יותר, ב 21/3, הלכתי להופעת ההשקה המיוחדת של אלבומו החדש והמצוין של איתי פרל, "מסע בלוז", שנערכה ב"בארבי" בת"א. לפני ההופעה קניתי את אלבום הבכורה שלו וכמובן גם את האלבום החדש (את "מים מתחת לגשר" והאלבום המשותף עם דנה ברגר הצלחתי לקנות בפורים בחיפה, כשבמקרה עברתי דרך חנות של "התו השמיני"). באלבום תשעה שירים, ובכל אחד משתתף גיטריסט סולן אורח, ביניהם אדם בן-אמיתי, תמר אייזנמן, עוזי "רמירז" פיינרמן, אביב בן-עזרא, דויד פרץ ועוד. חוט השני שעובר דרך האלבום כולו הוא כמובן רוח הבלוז, והמילים לשירים בהתאם, מבטאים נאמנה את רוח המיאוס והמחאה של הקיץ שעבר. ההופעה היתה בהרכב מלא: איתי עם גיטרה, איתמר גרוס על הקלידים, שתי זמרות ליווי, גיא תובל על הבס, מתן אפרת על התופים, יאיר סלוצקי עם הטרומבון מדי פעם, וכמובן הסולנים האורחים בכל שיר. הם ביצעו את כל שירי האלבום, ועוד שירים מהאלבומים הקודמים של איתי, והם נתנו בראש במלוא מובן המילה. היו שם אנרגיות מטורפות על הבמה, כאלה שלא רואים הרבה בהופעות של אמני אינדי, וזו ללא ספק אחת ההופעות היותר מהנות שראיתי. אפילו דנה ברגר הפציעה בהדרן כדי לשיר שיר אחד עם כולם. כרגיל, מי שרוצה לקרוא ולראות עוד, מוזמן לסור לבלוג של יובל אראל.
בשבת 31/3 נסענו לחגוג יום הולדת 5 ליהלי באותה חורשה בה חגגנו לה (ולשקד) בעבר. היו שם כל המכרים והקרובים, וכמובן שהתפריט המוכר והאהוב לא אכזב. כרמל מצאה תעסוקה ליד שולחן היצירה ובגן השעשועים, ומיקה ישבה עם רעות הקטנטונת. היה נחמד, ואחרי הבלגן המשכנו לחיפה כדי לנוח קצת, ואז הביתה.
בשישי 6/4, ערב פסח, נסענו שוב לחיפה. הקפדנו להגיע בצהרים, כדי להקדים את הפקקים המסורתיים, וטוב עשינו. לקראת ערב הגיע הדוד שלי אביב עם אשתו איילה והבנות דניאל ונוגה, וקיימנו את מילות השיר - "אביב הגיע, פסח בא". ערכנו סדר פסח כהלכתנו (קוראים בהילוך רביעי עד האוכל, ואחרי האוכל לאף אחד אין כח אפילו להרים את ההגדה), והיה ערב די נחמד.
כרמל נשארה לישון בחיפה, ולמחרת אבא שלי הביא אותה לדליה, להתארח אצל תמר, שהביאה אותה ביום ראשון בחזרה הביתה (חופש פסח, הזדמנות לכרמל לבלות זמן איכות עם הסבים). מיקה ואני, יחד עם רעות, עשינו שטות ויצאנו הביתה בסביבות השעה 23:00, יחד עם כל עם ישראל. לא אכביר במילים, אבל הגענו הביתה רק אחרי 1:00, עייפים ומרוטים. לקח לבאות: לא לנסוע הביתה אחרי הסדר, בשום מצב. עדיף לישון בתעלת ניקוז בצד הדרך מאשר להתקדם ב-8 קמ"ש כדי לעבור את ה-10 ק"מ שלפני צומת בני-דרור.
בשבת, בהיותנו זוג עם תינוקת אחת (לפחות באופן זמני), הרשנו לעצמנו קצת זמן איכות. הזמנו את הילה לעשות בייביסיטר לרעות, ויצאנו לראות סרט בקולנוע. ראינו את הגרסא החדשה והתלת-מימדית של "טיטאניק", סרט שנועד למסך הגדול. מיקה ראתה את הסרט עשרות פעמים עד היום, ועדיין נהנית ממנו. עבורי זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותו בקולנוע, ואני נהניתי מהאספקט הויזואלי המרשים שלו. עד כמה שהיה לנו דייט מהנה, אין באפשרותנו לחזור עליו לעתים תכופות. חישוב זריז מראה שהעלות של יציאה כזו מגיע בקלות ל-250 ש"ח, עם העלות של הבייביסיטר, הדלק, הכרטיסים היקרים וכמובן הפופקורן. אאוץ'.

רעות (חלק ב')

בשבוע של הלידה מיקה היתה במחלקת יולדות, רעות במחלקת ילודים, ואני עם כרמל תיזזנו בין הבית, הגן וביה"ח. השתדלתי לשמור על השגרה של כרמל כמה שיותר, והיא מצידה הפגינה בגרות מעוררת התפעלות כשקיבלה את התינוקת החדשה באיפוק מסוים ובחשדנות לא קטנה. ניכר בה שהיא לא בדיוק הבינה מי היצור החדש שמחובר לאמא שלה ומתי הוא מסתלק, ועד עכשיו היא נעה בין אהבה ללא גבולות לרעות (לפעמים יתר על המידה...) לבין הוצאת תסכולים עליה במקום עלינו. בכל מקרה, באותם ימים ראשונים היא יותר התעניינה בשאלה מתי אמא חוזרת הביתה מאשר בתינוקת החדשה. באותו שישי לקחתי את כרמל לחיפה לארוחת ערב, בעוד מיקה אוספת כוחות ומתכוננת לשחרור. שלושה ימים אחרי הלידה, מיקה כבר היתה ניידת בכוחות עצמה, והיא כבר החלה לטפל ברעות רוב שעות היממה.

במהלך ימי האשפוז הגיעו לבקר רשימה ארוכה של בני משפחה וחברים, קרובים ורחוקים, וכולם כמובן התפעלו מרעות המושלמת וכרמל שגדלה מאוד (בלי שאנחנו נשים לב, כמובן). קיבלנו מתנות נדיבות ורבות וראינו גם אנשים שלא ראינו זמן רב. הקרבה לביה"ח (200 מטר מהבית!) אפשרה לי לעשות שליחויות בשביל מיקה, לנהל את הלו"ז של כרמל ולא לדאוג לענייני חניה מיותרים - יתרון שבשבילו היה שווה לשכור את הדירה ;-)

בשבת באנו לבית החולים עם העגלה ועזרנו למיקה לארגן את הדברים ולעשות את המסע הקצר הביתה. את הבירוקרטיה של משרד הפנים ובית החולים דאגו האחיות שמיקה תבצע יום קודם, וכך השחרור היה מהיר ויעיל. כמובן שמיד נכנסנו למצב-תינוקת: חימום תמידי של הבית (שני רדיאטורים על עוצמה מירבית, 24 שעות ביממה), פינת מיבש בקבוקים-מטרנה-מחמם בקבוקים על השיש, תאורת לילה גם בחדר שלנו (בשלב זה רעות ישנה איתנו, כמובן) ומיקה ללא יום או לילה. למזלי הרב, מיקה מקבלת את התפקיד האמהי באהבה והבנה וחוסכת ממני את הקימה באמצע הלילה :-)

אגב החימום הבלתי פוסק, למחרת היום בבוקר קפץ הפקק בבית בגלל שקע דפוק שקיצר, ועם תינוקת בת חמישה ימים זה לא כיף, במיוחד שהדירה שלנו עשויה קרטון כשזה נוגע לבידוד בחורף. דיברנו עם בעל הבית, אבל לא היה לו מענה מספק לאותו רגע. הזמנו חשמלאי בעצמנו, וכאן המקום לפרגן ליוסף הירשברג, שהגיע במהירות, החליף את השקע במקצועיות ובאדיבות, ולקח מחיר סביר ביותר.

כך החלה "חופשת" הלידה של מיקה, שלושה וחצי חודשים של עייפות כרונית, התמוגגות על הפלא הקטן והמתוק, נסיון לתמרן בין הטיפול בכרמל ורעות, משברים קטנים ושמחה גדולה. כמובן שבשבועות הראשונים בקושי יצאנו מהבית, מחמת החורף הקר, וכשבכל זאת רעות נחשפה קצת לאוויר הצח היא נעטפה כמו חבילה עדינה מאוד. המשפחה באה לבקר ועזרה עד כמה שיכלה (בכל זאת, המרחק).

אמא שלי הגדילה ועשתה, ובאה אלינו במהלך חופשת הלידה פעם בשבוע-שבועיים באוטובוס באמצע השבוע ליום שלם, כדי להיות עם רעות ולשחרר את מיקה לנוח או ללכת לחדר הכושר. כמו שהיא עצמה הגדירה את המצב, זו הנכדה הראשונה שהיא באמת נהנית ממנה, עכשיו שפרשה לגמלאות.

אקטואליה 9/10

אני חי בזמנים מעניינים, ובניגוד לקללה הסינית העתיקה, לא הכל שחור. רק הרוב.

ב-1/9 התחילה שנת לימודים חדשה, ומיקה ואני לקחנו את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהבית. זהו גן עירייה, והוא שונה מהגן הפרטי אותו עזבנו. אני מכין לכרמל ארוחת בוקר כל יום, ישנם פחות אנשי צוות לטיפול בילדים, ובכלל הנהלים קצת יותר קשוחים. מצד שני, הגן גדול מאוד ומלא בצעצועים חדשים ומלהיבים (כולל פאזלים ענקיים, בובות, ספרים ועוד) וחצר נחמדה. צוות של גננת וסייעת אחראי על כ-30 ילדים, ועל פי עדותם של הורים ותיקים בגן, ניתן לסמוך על הצוות בעיניים עצומות.

בבוקר הראשון היו שם הרבה הורים מתוחים וילדים צורחים. כרמל הסתכלה סביבה, מקפידה לא להתרחק מאיתנו יותר מדי, וחקרה את נפלאות הגן החדש. מצאנו את פינת הפאזלים, ולקחנו את הגדול ביותר פחות או יותר כדי להרכיב אותו יחד, וכך העברנו שעה בכיף. מיקה נשארה איתה עוד קצת, ואני הלכתי לעבודה כשכרמל בקושי שמה לב שאני כבר לא שם.

השינוי בשגרה הביא איתו מעט בעיות. כרמל, שבדרך כלל היא ילדה נהדרת וממושמעת, התחילה להפגין סרבנות עקשנית בהזדמנויות שונות. ישנם בקרים וערבים בהם היא מתנהגת למופת ומקשיבה לנו, ומהצד השני ישנם כאלה בהם היא מסרבת בכל תוקף להתלבש ולהתכונן לגן או לצחצח שיניים ולהתקלח. זה מגיע לצעקות רמות ועונשים (כאשר כמובן שמרעיפים עליה אהבה כשהיא ילדה טובה) ואפילו אותי היא מצליחה לפעמים להוציא מהכלים. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה זה קשה.

בשישי 2/9 נסעתי בערב להרצליה, והלכתי עם לון ודינה לפאב ליד הדירה שלהם. השירות בפאב היה על הפנים, ולכן שתינו בירה אחת והתחפפנו. העברנו את יתר הערב בדיון על המחאה החברתית ועל התועלת בהפגנת המיליון, ושכנעתי אותם שחשוב שהם יגיעו להפגנה, ולו רק כדי שיספרו אותם.

במוצ"ש 3/9 נסעתי לאסף בת"א בשעת ערב מוקדמת. מצאתי מקום חניה ליד הדירה שלו (קרוב לבית מעריב) ובשלב מסוים גלית, חברתו, הצטרפה אלינו. יחדיו יצאנו ברגל כדי להצטרף להמונים שצעדו מכיכר הבימה לכיוון כיכר המדינה. צעדנו עם נהר של אנשים על רחוב אבן-גבירול לכיוון צפון, מוקסמים מהיצירתיות והלהט. היתה שם אווירת קרנבל של ממש, עם תופים וחצוצרות, מגאפונים ובובת על חוט, תחפושות ואיפור. רובם של האנשים באו כמונו, כדי להזדהות. חלקם באו עם שלטים שהכינו בבית, חלקם נשאו שלטים מודפסים עם לוגואים של תנועות או מפלגות כאלו ואחרות.
עבורי זו היתה חוויה מדהימה, למרות שהנאומים והשירים, הססמאות והזעקות היו כמו בהפגנות הקודמות, אבל באלו לא הייתי ובזו כן. לראות את זה בטלויזיה ריגש אותי; לחוות את זה בלייב היה הרבה יותר מרשים.

לאחר חודשיים של חופש גדול, ועוד סופשבוע של התעוררות מנומנמת, חזר עמישראל לשגרה בהמוניו. זה ניכר בעיקר בפקקים אדירי מימדים, ללא שום סיבה נראית לעין, שהופיעו בבקרים והצליחו להפתיע אפילו את למודי הנסיון והקרבות. בעבודה, לעומת זאת, מעט השתנה. עומס העבודה אמנם לא גבר, אבל חזרתם של אנשים מחופשתם גם לא הקלה אותו.

בשבוע הראשון של ספטמבר קיבלנו את תוצאות בדיקת מי השפיר, והכל תקין כפי שציפינו. עוד משוכה בדרך ללידה של גברת פלפלת שלנו, אשר לאחרונה מראה סימני חיים מוגברים, ובועטת בחדווה בכל שעות היממה.

לאחר סופ"ש עייף ביותר בחיפה ובקיבוץ, הגיע יום ראשון 11/9. עבור רוב האנשים היה זה יום השנה העשירי לפיגועים במגדלי התאומים והפנטגון, אבל עבורי היה זה יום עבודה שבסופו חיכה הממתק האמיתי - הופעה של איה כורם בפאב בפתח-תקווה. על ההופעה הזו, וגם על ההופעה של אדם בן אמיתי ומפגש פורום איה כורם - ברשומה נפרדת.

בשבוע של 18/9 יצאתי לארבעה ימי מילואים, שהיו כחוט השערה פחות מיותרים מהפעם שעברה. הפעם זה היה תרגיל גדול שהיחידה שלי לקחה בו חלק קטן, אבל אינטנסיבי לפרקים. כרגיל במצבים כאלה, הכאוס השתלט על כל חלקה טובה, לוחות זמנים הפכו משעה לשעה לקווים מנחים בלבד, והלוגיסטיקה הצה"לית התגלתה שוב במערומיה. מבלי להכנס לפרטים מיותרים, אומר שטיילתי לא מעט בארבעה ימים האלה, בין הבית, צומת גולני, בית שאן, באר שבע וצריפין. הנסיעות היו ארוכות ומתישות, בעיקר כאשר נוסעים במשאית ישנה ולא-ממוזגת, שהדרך היחידה שלה לעבור את ה-80 קמ"ש היא ליפול מצוק.

כבר בזמן המילואים דיברתי עם הבוס שלי והודעתי שאני אצטרך יום חופש לאחר המילואים, כדי לנוח. חזרתי מהמילואים אחרי יום מתיש במיוחד, שבא אחרי לילה מועט שינה (ישנתי בחדר עם שני חבר'ה שעשו ביניהם תחרות נחירות "מנוע סילון נולד"), ובקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פתוחות. נרדמתי בערך עם כרמל וישנתי 9 שעות ברוכות, שאפשרו לי לקום ליום החופש כמו חדש.

החזרה לשגרה לא היתה לזמן רב, והגענו שוב לתקופת החגים. בערב ראש השנה עבדנו שנינו חצי יום, והבאנו שמרטפית שתהיה עם כרמל עד הצהריים. מיקה נסעה לעבודה עם האוטו ואני באוטובוס, כדי שבצהריים היא תוכל לבוא עם כרמל ולאסוף אותי מהרצליה, וזאת כדי שנצפין לפני הפקקים המסורתיים. מכיוון שבערב שלפני הייתי בהופעה של אדם בן אמיתי (להלן) הייתי הרוס מעייפות, וכל אותו יום הייתי לא מפוקס. לאחר ארוחת החג עם יעל וההורים נרדמתי עוד לפני כרמל.

בתום כ-11 שעות שינה התעוררתי אדם חדש. בבוקר החג נסענו לקיבוץ, שם אכלנו ארוחת חג נוספת עם דנה וליאור, תמר ופרידה. את הארוחה שדרגנו עם חומוס מאבו-יוסוף המיתולוגי. בערב חזרנו הביתה עייפים אך שבעים, ליומיים של מנוחה בבית (חוץ מההופעה הנוספת של איה, להלן).

השבוע שאחרי ראש השנה היה שבוע כמעט סטנדרטי. בתחילתו מיקה עברה בדיקת העמסת סוכר שלא עלתה יפה, ולכן הבוקר היא נאלצה לעבור את הבדיקה החוזרת. בסוף השבוע חל יום כיפור. בתחילה חשבנו לבלות את החג/שבת בבית במנוחה, אבל אז צץ במוחי הרעיון להחזיר למיקה טובה תחת הטובה שהיא עשתה לי בשנה שעברה, והצעתי לקחת את כרמל לחיפה ולתת לה לנוח בבית. בבוקר שישי, אחרי תספורת והתארגנות זריזה, נסעתי עם כרמל לחיפה, שם בילינו עם ההורים סופ"ש רגוע ונטול אירועים. התכנון שלי לראות כמה תכניות וסרטים נגוזה, אבל לפחות הצלחתי לרוקן כמעט לחלוטין את הפריטים שהצטברו אצל גוגל רידר.

לפנינו חג הסוכות, שבת, שמחת תורה ועוד שבת אחרי. אחר כך מגיעה שממת השגרה עד פסח. הרבה זמן... במצבה הנוכחי של מיקה היא לא כשירה לטיולים בחגים, אבל חייבים איכשהו לנפוש. אולי צימר אחרי החגים, אולי איזה דייט... נראה כבר.

אקטואליה 30/8 (חלק ב)

[חלק א]

באותו יום בו נסעתי להופעה של אהוד בנאי, הקימה בחורה בשם דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בת"א, במחאה על מחירי הדיור הלא-שפויים-בעליל בארץ. בעקבות פרסום הדבר בפייסבוק הוקם מאהל מחאה שלם, שהלך והתפשט עד שכיסה את כל השדרה הארוכה. מאהלים נוספים הוקמו בכל פינות הארץ, ולאחר מאבקי הקוטג' והדלק האחרונים ניצת ניצוץ של מחאה חברתית רחבת-היקף. המשפט "העם דורש צדק חברתי" הפך לזעקה בפי מאות אלפים בהפגנות ענק, שלא נראו כמותן עשרות בשנים. מדי מוצ"ש יוצאים לרחובות אלפים בכל פינות הארץ, וזועקים את המיאוס מהשיטה הכלכלית הפושה בארצנו, של קפיטליזם חזירי, של העדפת בעלי ההון, של מונופולים וקרטלים, של מגדלי יוקרה וראוותנות אל מול הרוב המוחלט של העם שאינו גומר את החודש. הסתכלתי ואני עדיין מסתכל בהשתאות על ההמונים, שעד כה היו רוב דומם, נאנקים תחת קשיי היומיום, שקמו וגילו שיש כח באחדות, ושהערבות ההדדית יכולה לשנות סדרי עולם. לרגעים נדמה שחלוצי הקיבוצים קמו לתחייה והסוציאליזם שלמדתי עליו בתנועה, שנדמה שנגוז מהעולם לפני שנים, התעורר משינה עמוקה בה היה נתון. במיוחד ריגשו אותי המראות של נהרות אדם השוטפים את רחובות ת"א המהבילה, ואותם אנשים שלראשונה בחייהם פוקחים עיניים למציאות הכלכלית האמיתית שסביבם, ומרימים את ראשם מעל לצרות היומיום, ובמיוחד מעל לספין הבטחון האינסופי. בהזדמנות זו, אם מישהו מהקוראים עדיין לא ראה את הרצאתו המאלפת של ד"ר ירון זליכה ביוטיוב, פנו לעצמכם שעה וחצי וצפו. לא תצטערו.

אני איש היי-טק, ומיקה ואני מרוויחים ביחד לא רע. כל חודש אנחנו חוסכים כמה אלפי שקלים מתוך ההכנסות שלנו, ויש לנו חסכונות וקרנות השתלמות למקרה הצורך. עם כל זאת, במצב של היום אין לנו יכולת להגיע אפילו לסכום ההתחלתי הדרוש למשכנתא. המחאה הזו היא גם שלי, ואני תומך בה בלב שלם (ובכסף), גם אם איני יכול לתרום לה מזמני.

בד בבד עם תחילת המחאה התחיל לחץ גבוה מהרגיל בעבודה, וכמות שעות העבודה שלי עלתה בצורה פתאומית. שבוע עבודה של 55 שעות הפך לשגרה מאז אמצע יולי, והדבר נותן את אותותיו; בתשעה באב, למשל, רציתי לקחת יום בחירה, ולא יכולתי בגלל כמות העבודה.

אני מרגיש רוב הזמן עייף, נפשית אם לא פיזית, ויש ימים בהם אני צריך להשקיע מאמץ ניכר כדי להתרכז בעבודה, בין העייפות והסחות הדעת באופן-ספייס במשרד. אני משחרר קיטור בעיקר דרך פרסום סטטוסים בפייסבוק וטוויטר. אנשים כבר שמו לב ושאלו אם זה רציני, ואני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לי להתייעץ עם מישהו שיודע לאבחן עייפות כרונית.

בשישי 12/8 נסענו לקיבוץ כדי לחגוג את ימי ההולדת של רביב ותמר בפורום משפחתי רחב. לצורך העניין ערכנו ארוחה חלבית משובחת ומגוונת ביקב של הקיבוץ (שהיה פעם הגן של דנה). כרמל לא כ"כ התעניינה באוכל, ולכן ליויתי אותה לגן המשחקים הקרוב. היא שיחקה בצעצועים ומתקנים, ואני ישבתי ונהניתי מאוויר ההרים הנעים. בכל אותו יום הייתי עייף, אבל אחרי המנוחה בגן השעשועים חזרה אלי קצת אנרגיה ואפילו הייתי מספיק ערני כדי לנהוג הביתה.

למחרת אחה"צ נסענו לבקר את יפעת ודורון בביתם החדש בנתניה. הם עברו לדירה יותר גדולה, יותר חדשה ובמיקום יותר טוב, והכל תמורת אותו שכ"ד. קשקשנו קצת וירדנו עם הילדות (אביב כבר אוטוטו בת 3... איך הזמן עף. זה אומר שכרמל עוד מעט בת 4!) לגינה הסמוכה. בסה"כ אין יותר מדי חידושים, אבל הרבה זמן לא נפגשנו מפאת המרחק, והיה נחמד מאוד.

יום המחרת, ראשון, היה יום מחוק. נאבקתי כל היום להתרכז (ועוד היתה לי ישיבת תכנון דו-שבועית באותו בוקר), ולבסוף הרמתי ידיים אחה"צ ויצאתי יחסית-מוקדם מהמשרד. לאחר קניות בסופר חזרתי הביתה, הספקתי להשיב את כרמל וחצי שעה אח"כ כבר הייתי במיטה בעצמי. ישנתי 9 שעות רצוף וקמתי כמו חדש, עם אנרגיות שלא זכורות לי מזה הרבה זמן. זה לא החזיק יותר מיום-יומיים, אבל זה בהחלט היה נחוץ.

בחמישי 18/8 הבאתי את הגרוטאה של מיקה לטיפול לפני טסט. כשהתקשרתי יום לפני כן לשאול אם יש טעם להגיע, אמרו לי שחבל ושעדיף לקבוע תור למחרת בבוקר. זה לא מנע מהטיפול להתמשך עד הצהריים ולעלות כמו אגרת הרישוי. החליפו רפידות בלם, מסנן שמן, צינור דלק ונתנו אישור בלמים. אני מבחינתי הלכתי וישבתי בבית קפה סמוך, התחברתי לרשת של המשרד והצלחתי לעבוד שעתיים-שלוש מתוך אותו חצי יום. זה עדיין הרגז אותי.

לשם השוואה, שלשום הבאתי את הפריוס לבדיקה במוסך של טויוטה בהרצליה. הרימו את האוטו, הסתכלו מלמטה, הורידו והחזירו לי את המפתחות. לא לקחו שקל ונסעתי משם שמח וטוב לב. נכון שההשוואה בין הרכבים חוטאת למציאות, אבל קנה המידה מעצבן. אגב, אתמול העברתי את הפריוס טסט בקלות מפתיעה.

באמצע החודש כרמל יצאה לחופש, ובעצם נפרדה מהגן בהוד השרון, אליו הלכה במשך שנתיים. אנחנו מבחינתנו היינו משאירים אותה באותו גן עוד שנה, מכיוון שאנחנו אוהבים את הצוות של טלי הגננת ולמחיר אין תחרות. הבעיה היא שאף אחד מהחברים של כרמל לא נשאר בגן לשנה הבאה, וכנראה שהגיע הזמן לגן עירוני. בינתיים, עד שתתחיל שנת הלימודים, עשינו סידור עם ההורים של זוהר, חברתה הטובה של כרמל, ושכרנו את אחת הסייעות מהגן כשמרטפית משותפת. היא לוקחת את הילדות לג'ימבורי, לגני שעשועים ואפילו לסרט בקולנוע (נסיון חביב שצלח רק בחלקו).

ביום חמישי הקרוב נלווה את כרמל לגן החדש, אשר נמצא במרחק הליכה מהבית. בגן החדש יום הלימודים מעט קצר יותר, אבל זה לא יפריע לשגרה של מיקה או שלי. נצטרך להביא לכרמל כריך כל יום, וישנו צוות נפרד לאחה"צ, וזו בעצם מערכת החינוך הממלכתית, אליה תשתייך כרמל במשך 14 השנים הקרובות. מה שכן, היא תצטרך להחליף גן בשנה הבאה, מכיוון שזה אינו גן חובה.

בשבת לפני 10 ימים נסענו לת"א כדי לבקר את נינה ונועם בנווה צדק. הגענו מוקדם ועשינו טיול רגלי לשדרות רוטשילד, כדי לראות סופסוף את מאהל המחאה המפורסם במו עינינו, וחזרנו בחזרה כדי לאכול צהריים. היה ביקור לא ארוך, אבל נחמד מאוד.

בשני שעבר, כאמור, מיקה עברה בדיקת מי שפיר. כיוון ולאחר הבדיקה יש צורך במנוחה מוחלטת, תיאמנו עם ההורים שלי שכרמל תהיה אצלם שני לילות. בשני בבוקר אבא הגיע אלינו ואסף את כרמל, ואני נסעתי עם מיקה לבדיקה בבי"ח (סליחה, מרכז רפואי) אסותא ברמת החי"ל בת"א. הבדיקה היתה קצרה ומקצועית ביותר, וחיטוי המקום ארך יותר זמן משאיבת מי השפיר. מה שכן, מכיוון שהבדיקה נעשתה באופן פרטי (תור של הרגע האחרון), היא עלתה כמו שכ"ד. לפחות הביטוח הרפואי אמור להחזיר לנו חלק ניכר מההוצאה.
לאחר הבדיקה הבאתי את מיקה הביתה והיא שכבה במיטה או בסלון ואני שירתתי אותה. למחרת היא כבר הסתובבה בבית בלעדיי וביום השני לאחר הבדיקה היא כבר יצאה מהבית (עדיין לא לעבודה). באותם יומיים וחצי, בהם כרמל עשתה חיים אצל ההורים בחיפה, היה לנו מוזר להיות שוב זוג בבית ללא ילדים. ברביעי אחה"צ יצאתי מהעבודה, נסעתי לחיפה והבאתי את כרמל הביתה כשהיא כבר ישנה.

היום הגעתי לעבודה בבוקר וגיליתי שאין חשמל (חוץ ממערכות חירום). כנראה מדובר בתיקון חירום, אבל משמעות הדבר היא השבתה מוחלטת של המשרד. ירדתי לבית קפה סמוך משופע חשמל וטינטרנט אלחוטי, ואני יושב כאן כבר יותר מ-3 שעות עם המחשב הנייד. זו הסיבה היחידה שמצאתי זמן בכל ההמולה של חיי לשבת ולנסח את רשומת האקטואליה הזו. תודתי לחברת החשמל.

ומה הלאה? בעוד שלושה שבועות יש לי שוב מילואים, הפעם לארבעה ימים תמימים. זה יביא את סך ימי המילואים שלי השנה למספר דו-ספרתי, ועוד היד נטויה. בסוף החודש נגמרת השנה העברית ומתחילה אחת חדשה. עוד לפני כן אני מקווה למצוא הזדמנות לראות הופעה של איה כורם החודש. וזהו.

אקטואליה 20/3 (חלק ב')

"בקרוב", למזלי, אינו פרק זמן מוגדר היטב. עדיין, יחסית לתדירות העדכונים הרגילה, זה בהחלט יכול להחשב עדכון זריז.

בשבוע הראשון של ינואר, לאחר הסיום המוצלח של הפיצ'ר בעבודה, הצוות כולו קיבל צ'ופר בצורת סרט בהקרנת VIP בסינמה-סיטי. הדעות בצוות היו חלוקות לגבי סוג הסרט (היו שניים שרצו לראות את הקומדיה "פגוש את הפוקרס הקטנים", שהיא כנראה נוראית, ע"פ מגוון הדעות של המבקרים), ולבסוף אילוץ הזמן והמקום הכתיב לנו דווקא את סרט המתח "שלושת הימים הבאים", בכיכובו של ראסל קרואו.

הגענו לסינמה-סיטי בגלילות אחה"צ ונכנסנו אל מזנון ה-VIP, שם עמדו לרשותנו משקאות קלים וחריפים, עוגות ועוגיות, פשטידות, סלטים וגלידות כיד המלך, חופשי חופשי. האולם המיוחד כולל רק 7 שורות, אך בכל שורה ישנן כורסאות עור מתכווננות, שביניהן שולחן בשביל הפופקורן/שתיה/כל דבר אחר שחשקה בו נפשנו מהמזנון. בהחלט שדרוג של חווית הצפיה. הסרט עצמו אינו שובר קופות עתיר-תקציב, ובכל זאת עשוי לעילא כסרט מתח שאינו כופה את עצמו על הצופים. המוזיקה יעילה בתפקידה כיוצרת אווירה, אך אינה מחרישת אוזניים. העריכה מסוגננת, אם כי מעט חסרת דמיון. המשחק טוב, לבטח יותר מהכתיבה, והיצירה כולה מנגנת בהרמוניה נעימה. מומלץ לאוהבי הז'אנר.

בשבת שמשית של אמצע ינואר יצאנו לטיול בשמורת חוף השרון. איתנו טיילו אמא, יעל, ניר, שקד, אופיר (שחגגה באותו יום יומולדת 9) ויהלי. השמורה חולשת על רכס הכורכר המתנשא מעל חוף הים בין קיבוץ געש לקיבוץ שפיים, אזור שהיה מצופה וילות לולא השמורה. ממרומי הרכס (כמה עשרות מטרים מעל הים) ניתן לראות את מרחבי הים התיכון, וביום יפה כמו שהיה לנו, את המוני המפרשיות, סירות הדיג וסירות המנוע המשייטות מול החוף. המסלול עצמו לא ארוך, מתאים למשפחות (אם כי לא לעגלות ילדים, ומזל שמצאתי את הטיפ על כך מבעוד מועד) וכולל נקודות תצפית נחמדות על הים, על הדיונות ועל בתי הקיבוצים הסמוכים. מומלץ ליום חורף שמשי, במיוחד בתקופת ינואר או פברואר, כאשר פרחי החוף פורחים.

כשבוע לאחר מכן התאספנו כולנו בחיפה, על מנת לחגוג לאבא יום הולדת 65. לא נרשמו ארועים מיוחדים, אבל מאזן האימה הקלורי הופר שוב, וכמובן שהילדות נהנו מאוד מהעוגות.

בתחילת פברואר שמתי לב שנותרו חודשיים לטיול שלנו לארה"ב של אמריקה, והגיע הזמן לתת גז בעניין תכנון המסלול, שמהווה תנאי מקדים והכרחי להזמנת טיסת פנים, רכב שכור ומלונות. התחלתי לקחת את העניין ברצינות, ובמשך כמה ימים ישבתי וחרשתי את האינטרנט בליקוט מידע רלוונטי. כשהיה לי ביד שלד של הטיול, התחלתי לעבות אותו ולתכנן יותר בפירוט, ועל הדרך גם להזמין מה שנחוץ. מן הסתם, העדפתי להזמין הכל דרך אתר אורביטס, שהרי מעבר להנחת העובד שיש לי, כדאי להאכיל את היד שמאכילה אותי.

באמצע פברואר התקיימה בגן אסיפת הורים בנושא הרישום לשנה הבאה. לאחר שבינואר רשמנו את כרמל לגן עירוני לשנה הבאה, על כל מקרה שלא יבוא, רשמנו אותה גם לגן הנוכחי, במטרה לבטל את אחד הרישומים לקראת הקיץ. בעלת הגן, עירית, נשאה נאום חוצב להבות לגבי האידאולוגיה שלה בנוגע לניהול הגן, בנוגע למחויבות שלה לטובת הילדים ולרווחת ההורים, לאיכות הצוות ולשמו הטוב של הגן, וגם לגבי שינויים מינוריים שיחולו בשנה הבאה. חלק מן ההורים העלו טענות לגבי המצב כיום, שחלקן התקבלו בהבנה וחלקן בהתגוננות מטרידה. בכל מקרה הנטייה שלנו כרגע היא להעביר את כרמל לגן עירוני, בו תהיה עם ילדים גדולים ממנה (אם היא תשאר בגן הנוכחי היא תהיה בין הגדולם ביותר). סביר להניח שנהיה פחות מרוצים מהגן עצמו ומעבודת הצוות, ויש כמובן את עניין החופשות והמגבלות, אבל חשוב מאוד להתפתחות של כרמל שהיא תבוא במגע עם ילדים גדולים יותר.

באותו שבוע הלכתי עם מיקה להצגה במוצ"ש, לאחר כמה חודשים בהם לא ניצלנו את המנוי שלנו. הלכנו לראות הצגה חדשה בשם "כי בנו בחרת", העוסקת במשפחה מסורתית-דתית המגלה כי האם, שזה מכבר נפטרה, לא היתה יהודיה. ההשלכות על יהדותם של הילדים והנכדים, כמו גם על קבורת האם, מביאים את אבי המשפחה וילדיו לדילמות קשות ולהתבוננות עצמית מחודשת.

ההצגה נכתבה ע"י הסופרת יוכי ברנדס, ואין ספק שהנושא קרוב לליבה. צוות השחקנים כולל את שמיל בן-ארי וסיוון ששון הזכורים לטוב מהצגות שכבר ראינו, ועוד שחקנים מוכשרים אבל מוכרים פחות. ההצגה מלווה בקטעי תפילה מושרים, שמוסיפים לאווירה ולהבנת הלכי הרוח. בסיכומו של דבר, ההצגה מצוינת ומומלצת ביותר. אגב, שני כסאות מאיתנו ישב רא"ל במיל', השר משה יעלון, שאמנם אוחז בדעות הפוכות לשלנו בנושאים רבים, אבל יפה לראות שהוא מגיע להצגה בתיאטרון כאחד האדם, ללא רוח וצלצולים, וללא להקת מאבטחים.

בסוף פברואר ניגשתי לרופא המשפחה שלי כדי לבצע בדיקת דם שנתית. תוצאות הבדיקה הראו שהכולסטרול שלי גבוה מדי, מה שלא מפתיע בהתחשב במשקל העודף שאני נושא כבר מספר חודשים. בעצה אחת איתי, הרופא רשם לי כדורים להורדת הכולסטרול והפנה אותי לדיאטנית. התפריט שלי גם כך דליל בכולסטרול, והבעיה שלי היא מחסור בפעילות גופנית, אבל אני נוטל את הכדורים וביקרתי אצל הדיאטנית. אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. אני מקווה שאחרי הטיול אוכל להיות יותר פעיל ואצליח לרדת במשקל.

במקביל ביקרתי אצל רופאת עיניים על מנת לבצע בדיקת שדה ראייה תקופתית, מפאת היסטורית הגלאוקומה המשפחתית. היא בדקה את הלחץ בעיניים שלי, שהוא מעט גבוה אבל לא מסוכן, ונתנה לי הפניה לבדיקה. את הבדיקה עשיתי בבני-ברק, והתוצאות הן תקינות, לשמחתי. ועדיין, הרופאה המליצה לי לחזור לבדיקה תקופתית אצלה, כדי לא לפספס התחלה של גלאוקומה, אפילו בגילי הצעיר יחסית.

בשישי האחרון התקיימה מסיבת פורים בגן, וכרמל הגיעה מחופשת לשלגיה. מיקה עבדה, ולכן הגעתי לבדי. הילדים שרו שירים עם האקורדיוניסטית, רקדו והציגו הצגה קטנה, ובעיקר דגמנו תחפושות לתמונות של ההורים. בסוף המסיבה היו כמובן אזני המן ומשלוחי מנות, כמיטב המסורת. היום הגן בחופש, ולכן אמא ויעל באו להעביר עם כרמל את היום.

כנראה שלצבא יש עודף תקציב, כי הוא החליט לקרוא לי לשלושה ימים של רענון מקצועי, החל ממחר. לא ברור. לצורך הענין אני אסע צפונה עם אמא ויעל עוד הערב, אשן בחיפה ואצא משם מחר בבוקר מוקדם לכיוון הבסיס. נו טוף.

אקטואליה 1/3 (חלק א')

טוב, זה כבר מוגזם... שלושה חודשים הם שיא שלילי חדש. כתבתי קצת מאז העדכון האחרון, אבל את פוסט האקטואליה הזה דחיתי ודחיתי. לחץ בעבודה ועוד מיני הסחות דעת משכו אותי הרחק מכאן, אבל לא עוד. אני חייב לפנות זמן לכתיבה בכח, אחרת העדכון הבא יהיה מתישהו באמצע 2011.

בתחילת דצמבר אסון השריפה בכרמל עוד ריחף באוויר, אבל כמו כל אירוע גדול במדינה הזו, הוא נשאר בתודעה אבל פינה את מקומו מכותרות העיתונים. הפוליטיקאים הבטיחו הבטחות, השמאים באו והלכו, והחיים נמשכים. ביום בו פרסמתי את העדכון האחרון חגגנו בגן של כרמל את חג החנוכה עם סופגניות ותכנית אמנותית של ריקודים ושירים, והילדים נהנו מאוד (במיוחד הגדולים יותר).

באותו שבוע בזבזתי כמות שעות בלתי מבוטלת בהמתנה טלפונית לנטויז'ן, ודיברתי עם נציגי שירות ושימור לקוחות, מהם ביקשתי לנתק את מנוי האינטרנט. יכולתי להטיח בפניהם את הבקשה בבוטות, לשלוח להם פקס עם בקשה מפורשת ואיומים בתביעה אם לא יבצעו את בקשתי, אבל ניסיתי להיות נחמד אליהם. הסברתי להם שרמת השירות שלהם אינה לרוחי, שאני מרגיש שאני משלם יותר מדי ומקבל שירות לקוי, ושזמני ההמתנה הטלפונית אצלם לא סבירים בשום קנה מידה (לא המתנתי פחות מ-10 דקות לנציג, ובמקרה הגרוע חיכיתי חצי שעה על הקו למענה). הופניתי מנציג לנציג, בדרגות שירות שונות, שניסו כנראה להתיש אותי כדי שאוותר. שטחתי את טענותיי בפני הנציגה הראשונה, לנציג השני נתתי תקציר, ואת האחרים הפניתי לסיכום השיחות במחשב. הפתרון של נטויז'ן לטענות שלי היה להציע לי את מה שהתלוננתי עליו, אבל בחצי המחיר.

לאחר ארבעה ימים הגעתי סופסוף לנציגה בכירה, שהבטיחה לי שהיא התחנה האחרונה. הצבעתי בפניה על רצף הכשלים של הטיפול בבקשה שלי, ולה נותר רק להתנצל ולנתק אותי. לקחו שלושה ימים נוספים עד שנותקתי בפועל, אבל ייאמר לזכותם של נטויז'ן שהם לא חייבו אותי על כל אותם ימים של מו"מ טלפוני, מהשיחה הראשונה ועד הניתוק הסופי. ברגע שנותקתי סופית, התחברתי לאקספון 018, ספק קטן שעד עכשיו מוכיח את עצמו כאיכותי, ומספק את השירות במחירי רצפה.

אגב, זה המקום לתת ח"ח דווקא לחברת הוט. במלאת שנה לחיבור שלנו דרך הכבלים, התקשרתי כדי לברר האם המחיר עומד לעלות, ולהפתעתי הרבה התפרצתי לדלת פתוחה. נציגת השירות של הוט הודיעה לי שהם לא תומכים יותר בחיבור 1.5 מגה לשניה, ולכן הם משדרגים לנו אוטומטית את מהירות החיבור ל-2.5 מגה לשניה, ומורידים לנו קצת את המחיר. לא נותר לי אלא להסכים.

מאז קם אתר חדש באינטרנט, "נתק" שמו, שאמור להקל על תלאות כאלו. לא שמעתי על מישהו שהשתמש באתר החדש, אבל אני מקווה שהוא יעזור לאחרים להמנע ממה שאני נאלצתי לעבור.

השנה מסתמנת כשנה שחונה במיוחד, ובהתאם לנתוני ההתחממות הגלובלית החורף מגיע בסערות נקודתיות. בשלושת החודשים האחרונים היו סערות ספורות של כמה ימים קרים וגשומים, ויתר הימים שמשיים או מעוננים. בשורה התחתונה, מצב משק המים בכי רע, ואם להאמין לפרסומות, רק כרבע מממוצע הגשמים ירד עד כה, והחורף אוטוטו נגמר. ואפילו במצב כזה, כשמים הופכים למצרך יקר מציאות, אף אחד לא שוקל לנקות את מקורות המים המזוהמים באקוויפר החוף. מדהים.

בשבת של תחילת דצמבר, בזמן אחת הסופות הבודדות, הלכתי עם מיקה לראות את החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות" (חלק ראשון) בקולנוע. ניצלנו את העובדה שתמר היתה עם כרמל, והלכנו לפני כן לבית קפה סמוך וגם לקנות בגד או שניים לכרמל. היה מאוד נחמד לבלות זמן איכות לבדנו, וגם הסרט היה חביב.

באמצע דצמבר קראו לי לחצי יום מילואים, מפני שמפקד היחידה החדש רצה להכיר אישית את אנשי המילואים. עבדתי חצי יום, ובצהריים אסף אותי איתן מהיחידה ונסענו צפונה. כמו שציפיתי, המתנו שם שלוש שעות לראיון של 7 דקות, ואחריו התחפפנו משם כמה שיותר מהר. יש שיגידו שהצבא מנצל את זמנם של אנשי המילואים באופן מחפיר, אבל זה היה דווקא נחמד לצאת לחופשה של חצי יום מהשגרה. אני מניח שזה היה נסיון לנצל את יתרת ימי המילואים לשנת 2010.

אגב, לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מהיחידה, שהצחיק אותי יותר מכל דבר דואר אחר שאני זוכר: קודמתי לדרגת רס"ר...

דבר טוב שיצא מהשיחה עם איתן בדרך, הוא המלצה שלו לראות סדרה נהדרת של הBBC בשם "The Private Life Of A Masterpiece". כל פרק של 45 דקות סוקר יצירת מופת מעולם הציור החל מקורותיו של הצייר, הנסיבות שהביאו ליצירה, חשיבותה לאמנות הציור וגלגוליה במהלך השנים. אני, הדיוט גמור בענייני אמנות, מצאתי את עצמי מתלהב מהאיכויות, מהסיפורים ומהעושר באותן יצירות מופת, הכל תודות לכשרון הרב שהושקע בתחקיר המעמיק ובהכנת התכניות ע"י BBC. כאן גם המקום לציין יוזמה חדשה של גוגל בשם "Google Art Project", אשר מאפשרת "לטייל" במוזיאונים מהשורה הראשונה ולצפות ביצירות אמנות ברזולוציה מדהימה.

באותו שבוע ביקרתי מטעם העבודה בכנס JavaEdge השנתי של חברת AlphaCSP הזכורה לטוב. מעבר לאוכל הטעים ומפגש עם אנשים מעברי המקצועי, שמעתי כמה הרצאות מעניינות בנושאים שנמצאים בחוד החנית הטכנולוגי של עולם הג'אווה. במיוחד עניינו אותי שתי הרצאות על שפת סקאלה, שאחת מהן אף העברתי בעצמי למפתחים במשרד באמצע ינואר, ואת השנייה אני אעביר מתישהו בקרוב.

באמצע דצמבר הגענו בעבודה לקו הגמר בפיתוח של פיצ'ר משמעותי, עליו עבדנו באינטנסיביות כחודשיים. הדבר גרר לחץ גבוה מהרגיל, והתבטא בהרבה שעות ובבלת"מים של הרגע האחרון, כרגיל במקרים כאלה. לאחר מכן יצאו אנשי המשרד האמריקאי לחופשת חג המולד, והלחץ ירד קצת, רק כדי לחזור עם תגבורות בינואר. יעדי השנה הקרובה אינם מגובשים לחלוטין, וכך ישנה הרגשה של חוסר מיקוד. בעתיד הקרוב המצב אמור להשתנות, ואז נוכל להתקדם בקצב טוב יותר.

יום הולדתה השלושים של יעל חלף ללא ארועים מיוחדים, ואפילו התכנונים להביא ליעל מתנה מושקעת התמוססו להם. היא, במיטב המסורת הפולנית, אמרה שהיא לא רוצה כלום, לא צריכה כלום, ובכלל שנעזוב אותה לשבת לבד בפינה בחושך. לבסוף ניר הביא לה מתנה משלו, ואנחנו עזרנו לה בקניית מצלמה חדשה. אמא, לעומת זאת, נסעה איתה שוב לאיטליה ל-4 ימים בשבוע שעבר, הפעם לרומא ופירנצה. יחי ההבדל הדק.

2010 באה והלכה. חוץ ממעבר הדירה והעבודה החדשה שלי ושל מיקה, שינויים משמעותיים בחלקם, עיקר השינוי אצלנו הוא כרמל, שגדלה ומתפתחת אל מול עינינו, וכבר אי אפשר לקרוא לה תינוקת, אלא ילדה קטנה, חמודה וחכמה, שמנצחת אותנו במשחק הזכרון, זוכרת שירים בע"פ, רואה סרטי דיסני ובוחרת לעצמה את הבגדים כל בוקר. לפעמים יש לה התקפי בכי ויללות, אבל אנחנו משתדלים לקחת דברים בפרופורציות ולהבין מתי כואב לה משהו ומתי היא עושה לנו הצגות.

לאחר יום ההולדת של כרמל התחלנו לדבר איתה על כך שהנה, היא ילדה גדולה, והגיע הזמן לוותר על המוצצים וחיתולי הבד. היא לא ששה לוותר עליהם, אבל כשהגננת טלי נכנסה לתמונה ושכנעה אותה, היא הבינה שזה הולך לקרות. הגננת ביצעה יחד עם כרמל (ויתר הילדים) טקס גזירת מוצצים, ומאותו יום כרמל לא מסתובבת עם מוצץ. היא הבינה ש"מוצץ זה לקטנים" והיא כבר גדולה. באותו אופן, היא הפסיקה לישון צהריים בגן ועכשיו היא מגיעה לקו הגמר של היום ומתמוטטת על הכרית בערב, לפעמים באמצע הסיפור הראשון.

המשך יבוא בקרוב מאוד. מבטיח.

אקטואליה 6/12

בשישי של אמצע נובמבר התכנסה המשפחה לחגוג את יום הולדתה של אמא במסעדת מאמא-מיה המצוינת, שפתחה סניף חדש בחיפה על חורבותיה של 'נאפולי' המיתולוגית. היינו שם 11 איש, והבלאגן הצפוי לא איחר. האוכל היה מעולה, והמסעדה שומרת בכבוד על גחלת האוכל האיטלקי הטוב מחוץ לאיטליה. לאחר מכן עברה המסיבה לבית של ההורים לקצת קינוחים והרמת כוסית, ואנחנו נאלצנו לנטוש בשלב מוקדם כדי להשכיב את כרמל לישון בבית.

למחרת בבוקר הגענו למסיבת יום ההולדת המאוחרת של אביב (של יפעת ודורון). המסיבה נדחתה בגלל לידת התינוק ניצן, ואני מניח שמעכשיו יחגגו לשניהם ביחד כל שנה. במסיבה, שנערכה בפארק הרצליה, היו חברים של יפעת ודורון וילדים מהגן של אביב. גן השעשועים בפארק שימש היטב לצורך בידור הילדים, וכמובן שהממתקים תרמו את חלקם. נהנינו מאוד, ואני התרשמתי לטובה מתפקודה של מחלקת התברואה של עיריית הרצליה. המקום נקי ומצוחצח, ועובדי העירייה עוברים בין הקבוצות השונות, מפנים שקיות אשפה מלאות ומחלקים חדשות. יישר כח!

באותו ערב נסענו לבקר אצל איילת וחמי, שאותם לא ראינו אי אילו חודשים. בתם הגדולה יעל כבר מעל גיל 4, והיא ילדה נמרצת וחייכנית, ששמחה לשחק עם כרמל. אחריהן התרוצצה גם דפנה הקטנה, בת 15 חודשים, שאינה טומנת ידה בצלחת אף היא. היה ערב מאוד נחמד, שכלל ארוחת ערב טעימה.

בחמישי האחרון של נובמבר אחותי יעל הגיעה אלינו כדי לבלות קצת זמן איכות עם מיקה וכרמל (אני עבדתי עד מאוחר, ואח"כ שיחקתי סקווש). למחרת בבוקר היא המשיכה לחברתה בהרצליה, ומיקה ואני ישבנו בבית קפה במתחם G כדי לתכנן את מסיבת יום ההולדת של כרמל, וגם קצת את הטיול המתקרב. ישבנו ודיברנו ואכלנו קצת, וזה הזכיר לנו סוג של דייט. קצת מוזר אחרי תשע שנות היכרות...

בחמישי האחרון פרצה שריפה ביערות הכרמל. מה שהתחיל כנראה כמדורה שהוזנחה במזבלה פיראטית, הפך לאסון האנושי והסביבתי החמור ביותר בתולדות המדינה. חודשים של יובש (נובמבר היה חם ושחון בצורה קיצונית, כמו 2010 כולה) ורוחות מזרחיות ליבו את הלהבות ויצרו סופת אש איומה שיצאה מהר מאוד מכלל שליטה. בנוסף, הציוד המיושן של מכבי האש והמחסור בחומרי כיבוי הביאו לכך ששירותי ההצלה הודיעו תוך מספר שעות על איבוד השליטה, מה שחייב את הרשויות לפנות בבקשת עזרה למדינות שכנות. בעזרתם של מטוסי כיבוי ענקיים ועבודה מאומצת של כל הגורמים על הקרקע, האש כובתה לבסוף אחרי יותר מ-80 שעות.

בשריפה נהרגו 42 איש, 36 מהם צוערי שב"ס באוטובוס שנלכד בלהבות, ונפצעו קשה עוד כמה, שחלקם עדיין נלחם על חייו. כ-5 מיליון עצים עלו באש, יותר מ-40000 דונם וכנראה קרוב יותר ל-50000. ישובים מסוימים נפגעו קשות (בית אורן, עין-הוד, ניר עציון, ימין אורד), ישובים נוספים ספגו נזקים קלים יותר, וכוחות הכיבוי הצליחו להרחיק את האש משכונת דניה ומטירת כרמל, אבל יותר מ-15000 איש פונו מבתיהם מחשש לחנק או גרוע מכך, ביניהם ההורים של עופר.

אני הסתכלתי בטלויזיה ובאינטרנט, המום והלום צער. הטרגדיה האנושית הכתה את כולם בהלם, אבל לא הצליחה להאפיל על האסון הסביבתי שהשחיר את ההר הירוק תמיד. שידורי החדשות שהחלו בחמישי אחה"צ נמשכו ברצף עד יום ראשון, וסביר להניח שהנושא לא ירד מהפרק עוד זמן רב. אני לא זוכר בשנים האחרונות ארוע כל כך מטלטל, שנגע בכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, במיוחד בי. אולי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.

וברקע החיים נמשכים. ביום שישי חגגנו לכרמל יום הולדת בגן, עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. הכרמל בלהבות, וכרמל חוגגת, והניגוד זועק לשמיים. לפני המסיבה בגן גם עשינו סבב קניות לקראת המסיבה של שבת, ואחרי המסיבה רצתי להסתפר. אחה"צ התארגנו ונסענו לשרון, בת דודתה של מיקה, למפגש משפחתי עם המשפחה של אהרל'ה. היו שם כ-20 איש כולל הילדים, אוכל בשפע, וקצת יותר מדי רעש לטעמי. אחרי הדלקת נרות וחילופי מתנות (חוץ מכרמל היו שם עוד שני ימי הולדת) נסענו הביתה והתמוטטנו.

למחרת בבוקר לא יכולנו לנוח גם אם רצינו. קמנו מוקדם, אני נסעתי לפארק "ארבע עונות" בהוד-השרון כדי לתפוס מקום למסיבת יום ההולדת למשפחה והחברים, וכדי להתחיל להכין דברים (שולחנות, בלונים, כסאות...). המסיבה היתה מאוד נחמדה, כאשר הילדים רצו והשתוללו והמבוגרים ישבו ואכלו. בשלב מסוים הגיעה דפנה, שמעבירה לילדי הגן סיפורים מומחזים בעזרת בובות. שכרנו אותה כדי לבדר את הילדים, ורצינו להפתיע את כרמל. ההפתעה חזרה אלינו כמו בומרנג, וכרמל נכנסה להלם והתחילה לבכות. בזמן שהילדים ישבו ונהנו לשמוע את הסיפור "מיץ פטל", כרמל נצמדה אלי על מחצלת רחוקה. אחרי שדפנה הלכה כרמל חזרה לעצמה והמשיכה לזלול ולהשתולל, ולמעשה היתה אנרגטית מאוד עד הערב. היא קיבלה המון צעצועים וספרים, ואנחנו זכינו בשאריות אוכל. אחרי הצהריים עשיתי סיבוב החזרת שולחנות מתקפלים, וכשהגעתי הביתה פשוט התמוטטתי. מזל שתמר היתה אצלנו ועזרה לטפל בכרמל.

חזרתי לעבודה ולדדליין המתקרב בשבוע הבא, לענייני היומיום (להתנתק מנטויז'ן למשל) ולדאגות הרגילות, ובכל זאת האסון בכרמל עדיין מכביד עלי. בהמשך החודש יש ליעל יום הולדת שלושים, ובחודש הבא יום הולדת לאבא, אבל כרגע רוח הנכאים עדיין מרחפת מעל כולם.

אקטואליה 18/9

שוב עבר יותר מדי זמן מאז הרשומה האחרונה. הפעם התעצלתי לכתוב כי היה לי עודף זמן ואפס חשק. חודש אוגוסט, החם ביותר מזה שמונה שנים ואחד החמים ביותר בהיסטוריה, חלף עבר לו ופינה את מקומו לספטמבר ולחגים, ועם השינוי באווירה הגיע הזמן גם לכתוב קצת.

בשבת האחרונה של יולי חגגנו יום הולדת לתמר (ולא ננקוב במספרים, זה לא מכובד) יחד עם דנה ורביב-גל-אורי במסעדה בתל אביב. זוהי מסעדת טאפאס, והמנות הקטנות נותנות תחושה של טעימות, למרות שבלי לשים לב הקיבה מתפוצצת (והכיס מתרוקן).

לאחר שבוע בו הרכב חנה במוסך ואני נסעתי ברכב חלופי, קיבלתי אותו בחזרה כמו חדש. ואכן, כל התיקונים ברכב נעשו בעזרת חלקי חילוף מקוריים, והרכב באמת חדש בחלקו. מחיר התיקון בהתאם: כמעט 23,000 ש"ח! אם לא היה לי ביטוח שמכסה אותי עד השקל האחרון (לא כולל השתתפות עצמית, כמובן), אני לא יודע אם הייתי מסכים לסכום שערורייתי כזה, אבל המצב שונה. שילמתי בכרטיס אשראי (שהצריך אישור מסניף הבנק עקב הסכום החריג) ושלחתי את הניירת לסוכן הביטוח שלי בחיפה.

כעבור עשרה ימים קיבלתי טלפון מהמוסך. ביקשו ממני להגיע לבדיקת תקינות נוספת שהביטוח דורש. לא ברור לי מדוע לא בוצעה הבדיקה כאשר הרכב היה במוסך, למה היא נחוצה במקרה כזה, ולמה לכל הרוחות הייתי צריך לשלם עליה כ-900 ש"ח נוספים (אותם אני אמור לקבל בחזרה מהביטוח). האוטו עבר את הבדיקה בהצלחה, באופן לא מפתיע, בדיוק כפי שעבר בלי בעיות את הטסט השנתי כמה ימים לפני כן.

באותו שבוע הרכב של מיקה הכריז על שביתה וסירב להניע. בדיקה קצרה של איש שירות הדרכים מטעם הביטוח גילתה שהמצבר, אשר מבוגר מכרמל בשנה, שבק חיים. הצעתו של איש השירות לקנות ממנו מצבר חדש בסכום מופרע נתקלה בסירוב מנומס מצידי, והנעה עם כבלים עזרה לי להגיע לחשמלאי רכב באזור התעשיה, שהציע לי מצבר קצת פחות טוב אבל בחצי מחיר, ואפילו פחות אם אשלם במזומן. יצאתי לחפש כספומט באזור. הכספומט אליו הלכתי לא פעל; שירות משיכת המזומנים בתחנת הדלק הקרובה לא עזר לי, בגלל שבקופה לא היו מספיק מזומנים; מכשיר משיכת מזומן בסופרמרקט הקרוב הציע לי למשוך 500 ש"ח בלבד תמורת עמלה של 6 ש"ח. לבסוף הקפתי את כל אזור התעשיה עד שהגעתי למתחם G, שם מצאתי מכשיר עם שפע מזומנים ועמלה סבירה. חזרתי, שילמתי ונסעתי. גם זו דרך לעשות ספורט על הבוקר.

באחד הימים בתחילת החודש הזה לקחתי את הרכב של מיקה לבדיקה-לפני-טסט במוסך הקבוע. הבדיקה כללה החלפה של פילטרים, מילוי שמנים ותיקון ליקויים קטנים - ועלתה בהתאם. השבוע לקחתי את האוטו לטסט, בו הוא נכשל בגלל לוחיות הרישוי שלו... הבעיה תוקנה על המקום (ממש במקרה יש להם שם סדנת רכב שמטפלת בליקויים שהם מכשילים עליהם) והאוטו קיבל אישור ומדבקה לשנה הקרובה. אחרי כל כך הרבה ענייני רכבים, אני מקווה לקצת שקט בתחום הזה בחודשים הקרובים.

לאחר כמעט חודשיים של העדרות מקבוצת הדיאטה, וקפאון של המשקל, מיקה החליטה שהיא זקוקה לפורמט של הקבוצה כדי להמשיך לרדת (בשנה האחרונה היא הצליחה להוריד יותר מ-15 ק"ג!), ולכן היא חזרה לפגישות השבועיות. המשקל שלה נשאר במקום בגלל מחסור בפעילות גופנית מאז התחילה לעבוד, ולכן היא החליטה לחזור לצעידות. אני, שבחודשי האבטלה הורדתי משמעותית במשקל, העליתי את כל המשקל עם ריבית מאז התחלתי לעבוד, ולאחרונה החלטתי גם אני לחזור לפעילות. יוצא שאנחנו יוצאים לצעידות ברחובות כפ"ס בתורות, ואני מקווה שנתחיל לראות תוצאות בקרוב, למרות החגים.

באמצע אוגוסט הציע לי מישהו בעבודה כרטיסים מוזלים לפארק המים "נחשונית" בקיבוץ נחשונים, וקניתי דרכו חמישה כרטיסים (שלושה לנו, ועוד שניים ליפעת ודורון. אביב נכנסה בחינם). נסענו באחת השבתות מוקדם בבוקר, והגענו כשרק פתחו את המקום. כצפוי, לא היינו לבד... כרמל כבר מנוסה בענייני בריכות, וכדרכם של ילדים מאוד אוהבת את המשחק במים. אביב, לעומת זאת, מעולם לא היתה קודם בבריכה, מה שלא ממש הפריע לה. היא מהר מאוד גילתה שזה כיף ורצתה לחזור לבריכה שוב ושוב. בסה"כ היה חצי יום מאוד נחמד, ובצהריים כשהילדות נהיו עייפות ארזנו את עצמנו וחזרנו הביתה, עייפים אך מרוצים.

הגן של כרמל יצא לחופש באמצע אוגוסט, וכדי למנוע את המצב הלא-נוח של שנה שעברה, הגענו להסדר עם אורלי, אחת הסייעות בגן, ביחד עם הוריה של זוהר, חברה של כרמל מהגן. כל יום אמא של זוהר הביאה אותה ואת אורלי אלינו הביתה בבוקר, ואורלי טיפלה בשתיהן עד אחה"צ. הדבר איפשר לי ולמיקה לעבוד ימים מלאים ולכרמל להמשיך איכשהו את שגרת הגן. מיקה לקחה יום חופש (ביום שאורלי היתה עסוקה בהכנות לשנה החדשה) כדי לבלות עם כרמל, ואמא שלי הגיעה אלינו ליום אחד כדי להיות עם כרמל גם היא. בסה"כ אותם שבועיים וחצי של חופש עברו חלק, והשירות של אורלי היה שווה כל אגורה.

לאחר שבחודש דצמבר האחרון ביטלנו את קו הטלפון הביתי של בזק, כדי לחסוך בהוצאות, חשבון הסלולרי שלנו זינק מעבר לצפוי. בתחילה חשבתי שזה בגלל השינוי בנסיבות (בתקופת חיפוש העבודה התקשרתי הרבה יותר, ובאין קו של המעסיק הכל יצא מהסלולרי) וחיכיתי שנחזור לשגרה רגילה. עכשיו, כשאותה שגרה הגיעה, החשבונות ירדו אך במעט, והגענו למסקנה שצריך קו בבית. התקשרתי ל"הוט" והזמנתי קו, שיצטרף לתשתית האינטרנט שאנחנו קונים מהם, וכעת יש לנו קו טלפון ביתי חדש, שבא עם 1000 דקות שיחה לנייחים בחודש חינם. אני מקווה שזה ישנה את חשבונות הסלולר לטובה ויצדיק את דמי השימוש של הקו החדש.

נגן המוזיקה הותיק שלי, שנקנה לפני כ-5 שנים ויותר, נשבר לאחרונה. כרגע הוא שמיש בתור זכרון נייד של 1GB ותו לא. ניתן להדביק אותו, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקנות נגן מדיה אחר תחתיו, מדגם iriver E30, ששמתי עליו עין כבר לפני כמה חודשים. הזמנתי את הנגן החדש, בעל נפח של 8GB, ואחרי תקופת הסתגלות קצרה, אני מאוד מרוצה ממנו. איכות השמע מצוינת, נוחות השימוש גבוהה, ואורך חיי הסוללה מרשים ביותר. שני חסרונות יש לנגן הזה: הוא אינו יודע לנגן וידאו בפורמטים נפוצים (אך ורק פורמט SMV), והוא קצת עדין מדי, כך שנפילה חזקה מדי יכולה להיות קטלנית. שורה תחתונה: 8.2 בסולם מישורי.

כרמל התחילה את שנת הלימודים באותו גן, רק שהפעם היא כבר לא הקטנה ביותר. רוב הילדים מהשנה שעברה חזרו וכעת הם "הגדולים", ואליהם הצטרפו "הקטנים", בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. כרמל מפיקה את המיטב מהסיטואציה, ומרגישה בוגרת ובטוחה בעצמה. היא מגיעה כל בוקר לגן בחדווה, משחקת עם הילדים והצעצועים שהיא כבר מכירה, ולא נותנת לאותם קטנים שעדיין לא התרגלו לזה שאמא לא לידם להפריע לה.

בתחילת החודש, בשבת שלפני ראש השנה, נסענו לתל-אביב כדי לפגוש את דנה בפארק הירקון. הדבר לא צלח, ולכן בשינוי תכניות ספונטאני נסענו לנווה צדק כדי לפגוש את נינה, חברת ילדות של מיקה מהקיבוץ. באותה הזדמנות פגשנו גם את החבר החדש שלה, והלכנו יחד לאכול בבית קפה נחמד בשכונה. נווה צדק היא למעשה חלק מיפו, והרחובות בה ישנים וצרים, ונקראים על שמם של אנשים שחיו ומתו הרבה לפני המערכה המרכזית בתולדות הציונות. יש ניגוד מאוד חריף בין הרחובות הקטנים והשקטים הללו, שרכבים מועטים נוסעים בהם וחזיתות הבתים בהם מזכירות את האימפריה העותמאנית, לבין תל-אביב הסואנת, אפילו בשבת, שנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים בכל כיוון. מדהים.

בערב ראש השנה הגן היה בחופש (השנה החגים יצאו מוקדם מאוד), ואני לקחתי את כרמל לחיפה על הבוקר. מיקה, שעבדה כמה שעות באותו בוקר, הגיעה ברכבת לחיפה מאוחר יותר. במהלך אותו יום התחלתי לסבול מוירוס כלשהו, שהראה את אותותיו כבר ביום שלפני, ועד הערב כבר הרגשתי באמת לא-משהו. את ארוחת ערב החג אכלנו אצל אתי, בתם של בתיה וישראל, חברים טובים של ההורים שלי מזה עשרות שנים. בתחילת הערב לקחתי תרופה שטשטשה אותי למשך רוב הערב (אבל עזרה לא מעט) וכך כל הארוע מבחינתי היה די מעורפל. למחרת הגיעו ניר, מיכל והבנות אל ההורים לארוחת צהריים, ובילינו יום נחמד נוסף בחיפה. בערב כבר החלפתי עם מיקה בתפקידים: אני הרגשתי יותר טוב, אבל היא התחילה להרגיש שהיא נדבקה ממני. ביומיים הבאים היינו בבית, כאשר מיקה מרגישה לא-משהו ואני כבר בסדר. חשבנו לטייל קצת, לנסוע לאנשהו, אבל במצב בריאותי כזה לא היה צ'אנס.

כשעברנו דירה, ארון הקיר, שהובלנו מהדירה הקודמת, נותר מפורק במרפסת בדירה החדשה (מחמת ארון הקיר הקיים). שמתי מודעה באתר יד2 כדי לנסות ולמכור אותו. הוספתי הסברים ואפילו תמונה של אחת הדלתות, וחיכיתי לקונה. במשך חודשיים היו מספר טלפונים, בעיקר כדי לברר פרטים, ואפילו בא מישהו לראות, אבל לא יותר. בשבוע שעבר, בשעה טובה, בא מישהו, ראה, התמקח על המחיר ובסופו של דבר לקח את הארון במחיר סביר. כעת המרפסת שלנו פנויה, או לפחות יותר פנויה... עכשיו היא משמשת כחדר צעצועים של כרמל.

אתמול בבוקר מיקה עבדה כמה שעות וחזרה הביתה בצהריים. היא לקחה את כרמל ושתיהן נסעו לקיבוץ למשך יום הכיפורים, והשאירו אותי לבדי בבית. כרמל קצת חולה ומרוב שיעולים כמעט ואין לה קול (הייתי איתה אצל הרופאה, שרשמה לה סירופ נגד שיעול), אבל מצב הרוח שלה מעודד והיא מתלוצצת עם הוריה, כמו שנאמר. היא מאוד אוהבת לבקר בקיבוץ, גם בגלל סבתא תמר וסבתא-גדולה פרידה, וגם בגלל שהיא יכולה לרוץ ולהשתולל שם, בעיקר בבריכה.

אני מבחינתי מנצל את ההזדמנות כדי לרוקן את הפריטים-שלא-נקראו בגוגל רידר, צפייה בתכניות שחיכו לי בסבלנות שבועות רבים ביס-מקס, וכמובן כתיבה. בחוץ שקט, חוץ מאמבולנסים שעוברים פעם בכמה שעות ורחש המזגנים, ואפילו חבורות הילדים לא עושות יותר מדי רעש. זה מאוד נחמד, וגם מאוד אקולוגי. מפצה על ל"ג בעומר.

בשבוע הבא מגיע סוכות, ואמא ויעל טסות לטיול של שבוע בדרום איטליה. יש סיכוי שאני אפגוש את מיקלוש (שהגיע לביקור מולדת אחרי ארבע שנים) ואולי אפילו נטייל... בכל מקרה אני מאוד לא רוצה להתקע בבית. כמה אפשר?

אחרי סוכות ושמחת תורה חוזרים לשגרה של כמה חודשים טובים, אבל יכול להיות שהשגרה הזו לא תמשך עד פסח... מיקה ואני בררנו במקומות העבודה שלנו לגבי חופשה ללא תשלום לפרק זמן של חודש, וייתכן שניסע לטיול בחו"ל עם כרמל באמצע החורף או לקראת האביב. היעד ייקבע על פי התקופה, וממנו ייגזר הטיול כולו. הטיול האחרון שלי היה עם לון לנפאל, ועם מיקה טיילתי לאחרונה רק בספרד, כך שהגיע הזמן, והעקצוץ הזה של לצאת ולראות עולם שוב מדגדג לי. פרטים נוספים יבואו... עד אז, גמר חתימה טובה!

אקטואליה 28/7

שישה שבועות עמוסים עברו על כוחותינו... הבה.

ניר, שהיה מועמד למשרת שופט שלום, לא הצליח בנסיון הראשון שלו. ישנם כאלה שמגיעים למעמד הזה פעמים רבות ללא הצלחה, כך שזה לא סוף העולם, והוא עצמו היה מוכן לאפשרות הזו. אולי בפעם הבאה.

ביום שישי שלאחר רשומת האקטואליה הקודמת, נסענו לחיפה כדי לבקר את יעל בדירתה החדשה בנווה-שאנן. ללא ספק, היא עלתה ברמת החיים: דירת 2.5 חדרים במקום טוב יותר (מרחק יריקה מהדירה הראשונה של ההורים באותו רחוב), עם ריהוט חדש (ברובו), עם נוף נהדר לאחד הואדיות של חיפה. כשהיינו שם הדירה עדיין לא היתה מאורגנת עד הסוף, אז אני מניח שבפעם הבאה שנבוא נתפעל עוד יותר.

השגתי מדחס משומש עבור האוטו של מיקה ממחסן חלפים בהוד השרון. הבאתי את האוטו בשישי בבוקר למוסך והלכתי לשתות משהו. אחרי שעתיים וחצי חזרתי באופטימיות יתר, רק כדי לגלות שהמוסכניק פירק את המדחס הישן ולא הצליח להרכיב את החדש, כי הוא לא מתאים... המדחס שקיבלתי הוא כנראה של דגם אחר, והוא אכן קצת יותר קטן. בלית ברירה חזרתי אל מחסן החלפים עם המדחס שפורק, והבחור יצא לסיבוב שני של חיפושים. לאחר ימים ספורים הוא חזר אלי עם מדחס אחר, הפעם תואם במדויק לזה שהראיתי לו. עוד בוקר שישי במוסך, הפעם ארבע שעות של המתנה, ולאחר שההרכבה הסתיימה בהצלחה התברר שהמדחס החדש דפוק גם הוא.

נתתי לעניין ליפול בין הכסאות בגלל המעבר, אבל היום הסתיימה הסאגה. לאחר כמה חיפושים נרחבים אחר מדחס טוב, כבר לא היה נעים לבחור ממני, והוא הציע לעזור לי עם התיקון. במקרה הוא מכיר איש מזגנים מצוין בכוכב יאיר, והוא התנדב לקחת עבורי את האוטו לטיפול ולהחזיר אותו, וזה קרה היום. כמובן שהטיפול כלל יותר מאשר החלפת מדחס, ולכן הסכום אותו נאלצתי לשלם היה גבוה ממה שתכננתי, אבל זה כבר באמת היה בלתי אפשרי לנסוע באוטו הזה בלי מזגן, ולכן הסכמתי בלית ברירה.

בינתיים בעבודה הגיע מפתח חדש לצוות בסוף יוני, ואני איבדתי את תואר "החדש", ובמקביל הגיעו אורחים משיקאגו לצורך דיונים מרתוניים לגבי פרוייקט עתידי. הישיבות הארוכות אמנם היו חשובות והניבו מסקנות, אבל באותם ימים הפרודוקטיביות ירדה כמעט לאפס והתשישות ניכרה בכל המעורבים בדבר. לאחר שהאורחים עזבו אותנו העבודה חזרה לסדרה, ואני עסוק במשימות אמיתיות. יש הרבה מאוד משימות, יותר ממה שהצוות מסוגל לבצע כרגע, אבל עודף עבודה זה תמיד טוב; עדיף על האלטרנטיבה!

לקראת סוף יוני ראינו את ההצגה "לרקוד ולעוף" של "הבימה" במסגרת המנוי שלנו. זוהי דרמה קומית מאת רשף לוי, ולכן הכתיבה היא ללא ספק נקודת האור הבולטת של ההצגה. השחקנים לא נדרשו ליכולות משחק מרחיקות לכת במיוחד, אבל ההצגה קולחת ומהנה, עם רגעים מרגשים ורגעים קומיים. ההצגה עוסקת בנושא השחוק של דינמיקה משפחתית דפוקה בצל ארוע טראומטי מהעבר, אבל מצליחה בכל זאת להציג סיטואציה מעניינת.

לקראת המעבר החלטנו להפטר מכמה דברים שפשוט לא רצינו שיעברו איתנו. פרסמנו באתר "אגורה" באחד הערבים את שולחן האוכל הישן שקיבלנו מההורים שלי לפני ארבע שנים וגם את מערכת הסטריאו הישנה של מיקה, שכבר מזמן התחילה לגלות סימני גריאטריה מתקדמים. תוך שעה וחצי מרגע הפרסום שני הדברים לא היו בדירה... מדהים.

ביום חמישי שלפני המעבר, בעל הבית האילתי קפץ לבקר בדירה. הוא לקח את ההמחאה שהשארנו לו עבור הימים שמעבר לחוזה, והוא השאיר לנו את שטר החוב שלנו. אחד השכנים מלמטה פגש אותו והסב את תשומת ליבו לעובדה שכנראה יש דליפה מצינור המים הראשי שלנו. בעל הבית הזמין שרברב בו ברגע, וזה בא והחליף את קטע הצינור הבעייתי.

בערב באנו הביתה, פתחנו את השיבר, ואין מים. טלפון בהול לבעל הבית הוביל להתייצבותו של השרברב למחרת בבוקר לסיבוב שני של תיקון. כנראה שהצנרת נסתמה מחתיכות חלודה (כל הצנרת בבניין הזה ישנה ומוזנחת... אני שמח שעברנו משם), ולקח לו שלוש שעות לרוקן את הצנרת מהפרעות ולהשיבה למצב תקין. ייאמר לזכותו שלחץ המים בדירה עלה בעקבות הניקיון היסודי שלו.

את סוף השבוע האחרון שלפני המעבר העברנו באריזות, מן הסתם. ביום האחרון שלפני המעבר ארזנו את כל מה שלא נחוץ ללילה ולבוקר האחרון, ואת אלה ארזנו בבוקר המעבר. ההורים שלי באו מוקדם בבוקר כדי לעזור לנו לפרק דברים בדירה ולסגור ארגזים אחרונים. המובילים הגיעו בשעה 9:00, ועד הצהריים כבר לא נותר בדירה שום דבר שלנו.

בדירה החדשה התחלנו לפתוח ארגזים ולפרוק את הציוד, אבל בשלב מסוים בערב נשברנו ונפלנו על המיטה. מפאת כמות הארגזים הסגורים, החלטתי לקחת יום חופש נוסף ביום שאחרי המעבר כדי לסיים לפרוק ולסלק את הארגזים הרבים. לאחר עזרה מתמר בסידור הבגדים והמטבח, בסוף אותו שבוע הדירה היתה כבר מסודרת, לרווחתנו הרבה. האזור היחיד שעדיין מבולגן הוא המרפסת, בה נמצאים חלקי ארון הבגדים. מכיוון שבדירה החדשה יש ארון אפילו יותר גדול, אין לנו צורך בו, ולכן ביקשנו מהמובילים שלא ירכיבו אותו, ואנחנו מנסים למצוא מישהו שיקנה אותו במחיר הוגן.

כרמל קיבלה את המעבר יחסית בקלות. דיברנו איתה מראש על כך שאנחנו עוברים לבית חדש בקרוב, והיא עקבה אחרי תהליך האריזה הארוך בעניין. בבוקר המעבר הבאנו אותה לגן כרגיל ולקחנו אותה אחה"צ כרגיל, כדי לתת לה כמה שיותר תחושה של שגרה. החדר הראשון שסידרנו אחרי המעבר הוא החדר של כרמל, כדי שתתרגל כמה שיותר מהר, והיא חזרה באותו יום מהגן אל חדר משלה, למרות שיתר הבית היה מבולגן ומלא ארגזים. היא ילדה סתגלנית ומאושרת (כמו שהגננת טורחת ומזכירה לנו, היא ילדה בריאה בנפשה, ללא כל תסביכים) ולמעט תסמינים קלים של חוסר בטחון המעבר עבר עבורה בטבעיות.

הדירה קטנה יותר מהקודמת, אבל יש בה שפע של שטחי אחסון, מה שמאפשר לנו לגור בנוחיות במטראז' קטן יותר ועדיין להכניס את כל מה שיש לנו, כולל מה שהיה במחסן. הבניין נמצא באזור נחמד מאוד, קרוב לבית חולים "מאיר" ובמרחק יריקה מקניון ערים, אזור שקט וירוק. יש לנו חניה אחת מתחת לבית והוצאנו תווי חניה אזוריים כדי להחנות ברחוב את הרכב השני. דמי ועד הבית ירדו במעט ממה ששילמנו בהוד השרון, אבל פתאום יש לנו גם מעלית והבניין מטופח. בעל הבית סידר לנו פלדלת כפי שהתחייב ותיקונים נוספים וכמובן, שכר הדירה נמוך במאות שקלים לחודש! כבר הזכרתי שאני מרוצה מהמעבר?

בסוף השבוע שלאחר המעבר נסענו לחיפה כדי להיות אצל ההורים שלי. בשישי בערב הלכנו עם יעל לסרט "שרק 4" בתלת-מימד, שהציג בלב המפרץ. אני חייב לציין שהסרט חביב, אבל ה-3D לא באמת הוסיף לו, בטח לא כמו שהוסיף ל"אווטאר" שראינו בינואר. אין הצדקה למחיר המופקע גם כך של כרטיסי הקולנוע, ועל אחת כמה וכמה המחיר המיוחד של סרטי תלת-מימד.

למחרת הלכנו לים עם כרמל. מיקה ויעל נסעו לים, בעוד אמא ואני הלכנו ברגל, ותוך כדי גלגלנו שיחה על ענייני דיומא. כרמל התלהבה מהגלים ורצה אליהם ללא פחד פעם אחר פעם, ואנחנו ניסינו לרסן אותה שלא תכנס עמוק מדי לים הגלי (היה דגל אדום). למחרת היא סיפרה בגן איך "עשינו פלאץ' בגלים" לכל מי שהקשיב.

אחרי המעבר ניסינו לעשות כביסה, אבל מכונת הכביסה סירבה לשתף פעולה. המכונה פעלה, התוף הסתובב, אבל מים לא נכנסו. בדקתי את החיבורים וראיתי שאין איתם בעיה, וגם לא עם ברז המים. החלטנו שלהזמין טכנאי למכונה קשישה כזו (זו מכונת הכביסה הישנה של תמר, שהגיעה לגיל מצוות השנה) פשוט לא חכם. במוצ"ש נסענו לשתי חנויות חשמל כדי להסתכל על מכונות חדשות, ולאחר השוואת מחירים זריזה עם האינטרנט גילינו פערים עצומים. הזמנו מכונה של Bellers דרך האינטרנט ופרסמנו את המכונה הישנה, איך לא, באתר "אגורה". כמעט מיותר לציין ששלוש שעות לאחר הפרסום המכונה נעלמה.

המכונה החדשה הגיעה יומיים וחצי אחרי ההזמנה, דהיינו שלישי בשעות הבוקר. התקשרתי לקבלן המשנה שאמור לספק את השירות למכונה כדי לתאם הגעה של טכנאי, לצורך הפעלה ראשונית של המכונה, ו"תיאמו" איתי בין 8-12 למחרת (האלטרנטיבה היתה בשבוע שאחרי). בלית ברירה שרפתי עוד בוקר בהמתנה, אבל הטכנאי בושש לבוא. לבסוף הוא הגיע בשעה 12:30, הפטיר משהו על עיכוב וניגש לעבודה. רבע שעה של עבודה הספיקה, מה שלא מנע ממנו לנסות למכור לי במחירי מציאה עגלה למכונה, פילטר מיותר ואפילו בר מים... מכיוון שהאיחור שלו מהווה עברה על "חוק הטכנאי", מגיע לי פיצוי, אותו אני מתכוון לדרוש בהקדם. חצי יום התבזבז לי על כלום, ואח"כ עוד חצי יום בעבודה בנסיון לפצות על כך. BAH.

באמצע החודש הלכתי לראות את סוזאן וגה בחוות רונית, אבל על זה כבר כתבתי...

ביום רביעי שעבר עבדתי חצי יום מהבית, ובצהריים לקחתי את כרמל מהגן ונסענו לחיפה. מיקה הגיעה ברכבת מהעבודה בת"א. ביחד עם אבא, ניר, שקד ויעל הגענו לאלביט כדי להיות במסיבת הפרישה של אמא מהעבודה. אחרי 42 שנות עבודה עבור אלביט, אמא הגיעה לסוף הקריירה המפוארת שלה, שהעבירה אותה בין המחלקות השונות באלביט לאורך השנים, בין מגוון מיקומים פיזיים ומגוון תפקידים. כשאמא התחילה לעבוד שם, אלביט ייצרה את "אלביט 100", אחד מראשוני המיני-מחשבים בעולם. כיום אלביט היא תאגיד שידו בכל, אשר מעסיק אלפי עובדים ברחבי העולם.

במסיבה היו אנשים שעבדו עם אמא לאורך השנים, ורבים מהם כתבו לה דברי ברכה והביאו מתנות יפות לרגל המאורע. אנחנו, בני המשפחה, התקבלנו שם כמכרים ותיקים, בגלל שאמא תמיד הראתה תמונות וסיפרה סיפורים על כל אחד מאיתנו. אמא מאוד התרגשה (בדרכה המופנמת), בעיקר מעצם המעמד וההכרה שפרק משמעותי בחייה מסתיים ופרק חדש נפתח. כעת יהיה לה זמן לנוח, לקרוא, להקדיש יותר זמן לנכדות, ולעשות מה שהיא באמת רוצה. שיהיה לה בהצלחה!

יומיים אחר כך הגיעו ההורים עם יעל אלינו לכפ"ס. אבא הביא איתו את כלי העבודה לצורך התקנת מאוורר התקרה ומדף. הוא נסע עם יעל לבקר את אחותו בפ"ת, ואח"כ חזרו אלינו כדי לאסוף את אמא ולנוח לפני הנסיעה בחזרה צפונה.

ביום ראשון נסעתי לעבודה, עבדתי כל היום, ובערב התכוונתי לעשות קניות ולהגיע הביתה. ביציאה מהעבודה, עוד לפני שהגעתי למחלף הסירה, נכנסתי לצומת, כנראה באור אדום, ומימיני הגיע רכב שפנה שמאלה. בלמתי בחוזקה, אבל ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. התאונה היתה במהירות נמוכה, ולכן אין נזקי גוף לי או לנהג השני, אבל נזק לרכבים יש בהחלט - הפגוש הקדמי אצלי ספג את המכה והעביר אותה לכנפיים ולמכסה המנוע, וברכב השני (מאזדה 3) נפגע הצד השמאלי הקדמי. מה שכן, אצלי לא היה נזק למנוע, והרכב המשיך לנסוע כרגיל. החלפנו פרטים וטלפונים, ואני המשכתי לקניות והביתה, במצב רוח מדוכדך ועצבני. למחרת הכנסתי את הרכב למוסך לטיפול של כמה ימים, וקיבלתי תמורתו רכב חלופי, נחות בהרבה. בתחילת השבוע הבא אני כנראה אקבל את הרכב בחזרה, אשלם במיטב כספי על התיקון ואתחיל את הפרוצדורה של קבלת ההחזר מחברת הביטוח.

כמו שכולם חזרו ואמרו לי, כל עוד זה רק כסף - ניחא. העיקר שיצאתי מהעסק בלי שריטה וגם הנהג השני. ועדיין, ההרגשה היא גרועה, ואני כועס על עצמי. שום דבר לא הסיח את דעתי, לא היתה תקלה ברכב, פשוט הייתי משוכנע ב100% שיש לי ירוק. בדרך כלל אני נהג רגוע וזהיר, ואם לי קרה משהו כזה, זה יכול לקרות לכל אחד. מפחיד.

אתמול היתה בגן מסיבת סוף השנה. אמנם השנה נגמרת רק באמצע אוגוסט, אבל כבר עכשיו הופיעו ילדי הגן (בניצוחה של המורה למוזיקה) במחרוזת שירים בנושא "קיץ וכיף", והתוצאה היתה מקסימה. חלקם של הילדים כבר מעל גיל 3, וכרמל לא הרחק מאחוריהם, והם כבר מדברים שוטף, שרים ורוקדים, זוכרים בע"פ מילות שירים ומשתפים פעולה עם הוראות בימוי. צילמתי הרבה תמונות וסרטונים, וכרמל מאוד אוהבת לראות את עצמה על מסך המחשב, שרה ורוקדת.

זהו, ארוך מאוד אבל סיימתי. העתיד צופן בחובו טסט לשני הרכבים, חופש לכרמל ובאופק שוב חגים...

אקטואליה 16/6

כמות הזמן הפנוי שלי ירדה כמעט לאפס, עם העבודה החדשה מצד אחד ואלף דברים קטנים וגדולים מהצד השני. אני מקווה לעלות חזרה אל פני המים בעוד שלושה שבועות, אחרי שנעבור דירה. בינתיים מצאתי שעה פנויה, אז הנה עדכון.

לפני שבועיים נסענו לחיפה לסופ"ש מלא, שהיה מאוד נחמד. התכנון היה לקחת את כרמל לים, אבל היא היתה קצת מקוררת (היא עדיין משתעלת קצת) ולכן שונתה התכנית ונשארנו בבית. קיוינו לפגוש את לון ודינה, אבל גם זה לא יצא אל הפועל.

בשעה טובה, כרמל התחילה את הגמילה מחיתולים. במהלך היום היא מסתובבת עם תחתונים (היא מאוד גאה בהם) ואנחנו שואלים אותה פעם בשעה-שעתיים אם היא צריכה לשירותים. מיקה קנתה לה מתקן לאסלה עם מדרגה, כך שהיא יכולה לשבת על האסלה הרגילה, ואין צורך בסיר (לפחות בבית). בלילה היא עדיין ישנה עם חיתול, וכשהיא תרגיש מוכנה היא תבקש גם בלילה להיות בלעדיו.

ישנם פספוסים פה ושם, אבל בסך הכל כרמל רואה את הילדים היותר גדולים בגן, שכבר נגמלו והולכים לשירותים, וגם היא רוצה. בהדרגה מספר הפספוסים ילך ויקטן ובסופו של דבר נוכל להפטר גם ממעט החיתולים שיש לנו.

ביום רביעי שעבר חזרתי הביתה אחרי העבודה כרגיל, וכשכיביתי את הפריוס הבהבו כמה נורות והמערכת החשמלית עברה איפוס. בדקתי שהאוטו נדלק חזרה וגם נוסע, ועליתי הביתה. למחרת בבוקר, לעומת זאת, כשרציתי לקחת את כרמל לגן, המערכת החשמלית כולה מתה. הנעילה המרכזית, האימובילייזר, וכמובן ההדלקה של הרכב - הכל מת. בלית ברירה (ולשמחתה של כרמל) נסענו לגן באוטובוס, ואני חזרתי הביתה ברגל. הזמנתי מכונאי של "שגריר" שהגיע (תוך זמן קצר ביותר!) והניע לי את הרכב עם כבלים. ההערכה שלו היתה שהמצבר גמור.

נסעתי למוסך המורשה, בו הרכב טופל עד היום, והם בדקו את העניין לעומק. אכן, המצבר הקטן (להבדיל מהמצבר הגדול, שאחראי להנעה החשמלית של הרכב) מת בשיבה טובה - הרכב כבר כמעט 4 שנים על הכביש - ומצבר מקורי חלופי עולה יותר מ-1100 ש"ח. בעצתו של אבא שלי הלכתי למוסך קרוב כדי לברר האם יש אפשרות למצוא מצבר דומה לא-מקורי, שיעשה את העבודה כמעט אותו דבר, ובמחיר נמוך בהרבה. בסוף הם הפנו אותי לחשמלאי רכב שאצלו היה מצבר מקורי תקין, שהוצא מרכב שהושבת. המחיר זול בהרבה: 200 ש"ח בלבד. כעת הרכב נוסע ומתפקד מצוין, אבל אין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד המצבר החלופי.

למחרת, שישי, לקחתי את האפלאוז למוסך כדי למלא גז למזגן. הקיץ הישראלי והרכב הכהה לא רואים עין בעין ללא תיווך של מזגן מתפקד, וזה האחרון דולף גז באופן קבוע, ולכן מילוי הגז הוא ריטואל חצי-שנתי. המוסכניק ניסה למלא גז, אך גילה שלא חסר גז כלל וכלל, ושלח אותי לחשמלאי סמוך כדי לבדוק מה הבעיה. אותו חשמלאי הציע לי להחליף מדחס תמורת סכום פעוט של כ-2000 ש"ח. ביקשתי שיבדוק לעומק אם אכן המדחס הוא הבעיה. הוא פשפש בקרבי המנוע והגיע למסקנה שהאשם הוא שסתום בתוך המדחס, והתיקון יעלה "רק" 900 ש"ח. אין לי כוונה לזרוק סכומים כאלה על רכב כזה, שמחיר המחירון שלו מגרד את אזור ה6000 ש"ח (כלומר עלות התיקון היא 15% מעלות הרכב!), ולכן שילמתי את עלות הבדיקה ונסעתי הביתה עם חלונות פתוחים. השבוע קניתי מדחס משומש תמורת 400 ש"ח ואני מקווה למצוא מוסך שלא יפשוט את עורי כדי להתקין אותו.

בשבת האחרונה נסענו לקיבוץ לארוחת צהריים עם כלל המשפחה של מיקה, כדי לציין את ימי ההולדת של מיקה ודנה שהיו בשבוע שעבר. רביב הגיע עם אורי הקטן, ועם גל ההריונית, אשר צפויה ללדת בת מתישהו באוקטובר. רביב עסוק בימים אלה במונדיאל ולכן לא יכול היה להשאר הרבה, והם נסעו, יחד עם דנה וליאור, די מוקדם. אנחנו נשארנו אצל פרידה עוד כמה שעות, בהן מיקה וכרמל נחו ואני פתרתי עם תמר תשבצי הגיון. לצערי הרשת האלחוטית בקיבוץ לא אפשרה לי להתחבר לאינטרנט בחיבור מספק, ולכן התכנון שלי לעבוד קצת במהלך הסופ"ש בעזרת המחשב הנייד לא יצאו לפועל.

בערב יום שני השבוע הגענו אל בעל הבית החדש כדי לחתום על החוזה. סיכמנו את כל התנאים האחרונים, ומיקה ישבה וכתבה 24 המחאות חודשיות לשנתיים הקרובות, בסכום כולל של 78000 ש"ח, ואני עברתי על ניסוח החוזה. בסופו של דבר חתמנו וברכנו על המוגמר, ואנחנו עוברים ביום שלישי 6/7, בתקווה שלא ישתנה משהו. מצאנו מוביל שנראה רציני וגם נתן לנו מחיר סביר (וארגזים), ואנחנו כרגע בעיצומן של האריזות. ביום שלישי יעל עברה לדירה החדשה שלה בנווה-שאנן בחיפה, ובסוף השבוע כנראה נקפוץ כדי לראות את הפלא ולחגוג את חנוכת הבית. אחרי ימים של אריזות היא עכשיו מפרקת ארגזים ומסדרת - במהרה בקרוב אצלנו!

אגב, בעל הבית הנוכחי שלנו אופטימי, ומבקש שכר דירה אפילו גבוה יותר ממה שאנחנו שילמנו. אמנם לדירה יש חנייה מקורה ומחסן, אבל היא נמצאת בקומה שנייה ללא מעלית בלב מגדיאל, ולא בגבעתיים או רמת גן. בינתיים אין קופצים מבין האנשים שבאו לראות, ולעניות דעתי הוא יתקשה למצוא שוכרים שיסכימו לסכום שהוא מבקש.

ומה בעתיד הקרוב? אחרי המעבר נוכל לנשום קצת, ומיקה רוצה שנצא לצימר כדי לחגוג את ימי ההולדת וננוח כמו שצריך, ואני נוטה להסכים. אחרי הכל, באוגוסט מחכה לנו החופש של כרמל, ואחר כך עוד שנה ארוכה.

כמו כן, באמצע יולי, ליתר דיוק בעוד 30 יום וכמה שעות, אני אהיה בחוות רונית להופעה של סוזאן וגה, מה שצפוי להיות הארוע של הקיץ עבורי! מזלי שמיקה סובלת את השגעון שלי בשקט, ולכן אני אוהב אותה כל כך.

וזהו הפעם.

אקטואליה 3/4

כבר עברו כמעט חודשיים מאז העדכון האחרון... איך הזמן טס, גם כשנהנים.

ב-14 בפברואר, יום ולנטיין, חל גם יום המשפחה (ל' בשבט). באותו שבוע נערכה בגן מסיבת יום המשפחה, ובה ההורים הצטרפו לילדי הגן לפעילות משעשעת אחה"צ. לאחר השתוללות הגונה, הילדים נהנו מחטיפים ומיץ, וכולם הלכו הביתה מאושרים. אגב, באותו שבוע היה גל חום של למעלה מ-30 מעלות, ופברואר היה החם ביותר בעשרות השנים האחרונות. מצד שני ירדו גשמי זלעפות, והכנרת חצתה את הקו האדום התחתון בכיוון מעלה, לראשונה מאז קיץ 2008.

באותה שבת נסענו לחיפה במטרה לטייל קצת. הלכנו עם יעל, אמא שלי, אופיר ויהלי לעשות את נחל שיח - מסלול של 2 ק"מ שיורד מהרחוב בו יעל גרה לכיוון בית הקברות בכפר סמיר. רצינו לקחת את כרמל על הגב עם המנשא, אבל בשלב מוקדם מאוד היא גילתה סרבנות עיקשת, ומיקה נלחצה וחזרה לאוטו עם המנשא.
את הדרך ירדנו לאט ובזהירות, כשחלק מהדרך נשאתי את כרמל על הידיים וחלק היא הלכה לבד (תוך הקפדה לבחון כל אבן ועלה מקרוב). בסופו של דבר המסלול הקצר לקח לנו כמעט 3 שעות וכרמל היתה עייפה נורא ועצבנית. יהלי, שגדולה ממנה ב-8 חודשים, מנוסה יותר בטיולים והלכה יפה מאוד בכוחות עצמה, ואופיר היתה החלוץ לפני המחנה והיינו צריכים לעצור אותה שלא תרוץ מהר מדי.
המסקנה שלי היא שכרמל עדיין לא בנויה לטיולים כאלה, לצערי. לו היתה מסכימה לשבת במנשא, ניחא. אבל מצד אחד היא דורשת עצמאות, ומצד שני אין לה את הכוח לממש את מה שהיא רוצה. נמתין עוד כמה חודשים כדי לנסות שוב...

למחרת, יום ראשון, תמר הודיעה למיקה שסבא שלה לא הרגיש טוב ופינו אותו לבי"ח כרמל. כעבור כמה שעות כבר קיבלנו את הידיעה המרה - אלידע נפטר בבית החולים.
מיקה נסעה ללוויה, שנערכה בדיוק ביום הולדתו ה-86 של אלידע, ואני נשארתי בבית עם כרמל. תמר נסעה לקיבוץ כדי לעזור לפרידה ושהתה שם שבוע ימים, בהם באו אנשים רבים לנחם. בסוף אותו שבוע באנו גם אנחנו, ועלי לציין שפרידה נראית חלשה יותר, תשושה יותר, עכשיו שאין לה את אלידע.
אמנם מצבו הדרדר במהלך החודשים האחרונים, והוא עצמו דיבר על רצונו להשתחרר מהכאב, אבל זה עדיין הכה בכולנו חזק. כתבתי כאן בעבר על מצבו הבריאותי, ולאחרונה גם המנטלי, שהלך ונשחק, וזה עצוב לראות אדם כזה קמל ומת. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא שכב על מיטה במרכז הסיעודי של הקיבוץ, מחובר לצינור חמצן. כשנפרדנו אמרתי לו שבפעם הבאה נשחק שש-בש, כמו אז. זה כבר לא יקרה. יהי זכרו ברוך.

סוף אותו שבוע היה גם חג פורים, וכרמל התחפשה למיקי מאוס. השנה היא כבר הבינה את עניין התחפושת, ושיתפה פעולה בשמחה. ביום ראשון, חג פורים עצמו, נסענו לחיפה ונפגשנו עם אמא ויעל בקניו קסטרא כדי לראות הופעה לילדים (אמנם חלטורה לא מושקעת, אבל ניחא) המחופשים והצווחים. למזלנו בשלב מסוים גם לכרמל נמאס והלכנו למוזיאון דיאורמות של סיפורי התנ"ך ותולדות עם ישראל, כמו גם אגדות ילדים. לאחר מכן נסענו אל ההורים עד הערב.

חדשות טובות! מיקה התחילה לעבוד בתחילת מרץ בחברת "יפעת" בתור קלדנית. המשרה היא מ-7 עד 3 ועוד שני ימי שישי בחודש, ובסה"כ זו משרה מלאה. זו משרה של ראש קטן, הקלדת תוכן של תכניות רדיו וטלוויזיה, וזה מה שמיקה חיפשה. מה שכן, השכר הוא שכר מינימום... אם לא אמצא משהו בקרוב, לא נוכל לחיות ממשכורת כזו, ונצטרך לשחרר כסף מהחסכונות.

בשבוע שלאחר פורים גויסתי לסייע בגן לפיקניק אליו יצאו הילדים. מכיוון שהלו"ז שלי כרגע גמיש, לא היתה לי בעיה לבוא ולתרום בוקר אחד לטובת זמן איכות עם ילדי הגן. לאחר מאמצים לוגיסטיים מסוימים, הוצאנו את הילדים לשדה פרחים סמוך לגן, שם הגננת טלי סיפרה ושרה על הפרחים, על החיפושיות ועל האביב. הילדים אכלו ארוחת בוקר בשטח וחזרנו לגן עמוסי חוויות. הילדים, וכרמל ביניהם, היו מאושרים וטלי מתכננת עוד אירועים כאלה, בשיתוף ההורים. אירוע אחד שכבר נקבע הוא פיקניק בשישי שלפני יום העצמאות, עם כל ההורים.

בין לבין אני עדיין עסוק בחיפושי עבודה. כיוון שכבר הייתי אצל המון מראיינים, ונרשמתי אצל כמעט כל חברות ההשמה ואפילו אאוטסורסינג, מגוון האפשרויות שלי הצטמצם משהו. לקראת הפסח ירדה כמות השיחות משמעותית, וכרגע אני בהמתנה. ישנן משרות מעניינות יותר ומעניינות פחות, אבל בשלב זה אני לא פוסל שום משרה, ולו רק כי אני נמצא בבית כבר מעל חודשיים והמצב חייב להשתנות בקרוב, ויהי מה. ישנה הצעה ממשית פה ושם, אבל עדיין לא הגיעה אחת שלא ניסתה לקנות אותי בזול. בינתיים אני עוקב בדריכות אחרי לוחות מודעות ושולח קו"ח פה ושם. החזיקו לי אצבעות.

באמצע מרץ תמר קנתה רכב חדש (יד שניה) בעזרת הכסף שהשאיר לה אלידע. היא העבירה את הדייהטסו אפלאוז ששימש אותה נאמנה בשנים האחרונות לידינו, וכעת למיקה יש רכב שמשמש אותה בנסיעות לרכבת וחזרה. לצורך השימוש ברכב זה כמובן שעשינו ביטוח חובה וצד ג' (שעלותו מגיעה לשליש מערך הרכב!) וקנינו מושב נוסף לכרמל (יד שניה). הרכב זקוק לטיפול שוטף, אבל בסה"כ הוא נוסע יפה, יחסית לגילו ומצבו. בינתיים תמר עברה סופית לקיבוץ, והיא תהיה יומיים-שלושה כל שבוע באזור שלנו לצורך עבודה.

באותו שבוע לקחתי את כרמל לטיפת חלב, שם היא עברה אבחון התפתחותי אצל האחות וקיבלה חיסון. מן הסתם, היא לא אהבה את הרעיון ונכנסה ללחץ, במיוחד לאור העובדה שהוצאתי אותה מהגן לצורך העניין ושברתי לה את השגרה. היא בכתה ואפילו הקיאה קצת מרוב לחץ, אבל בעזרת הצעצועים שם היא נרגעה וחזרה לעצמה. מה שכן, הבכי והלחץ כל כך עייפו אותה, שהיא נרדמה בדרך הקצרה מטיפת חלב הביתה. אגב, האחות מדדה את כרמל, והיא כבר 89 ס"מ בגובה ו-13.5 ק"ג במשקל - בדיוק לפי הספר. מה עוד אפשר לבקש?

לקראת סוף מרץ היה בגן יום הורים, והגננת טלי בישרה לנו את מה שידענו כל הזמן: כרמל ילדה נבונה, בעלת זכרון נהדר, מדברת שוטף ובעלת אוצר מילים גדול לגילה, עצמאית (ועם זאת מחפשת כל הזמן את קרבת הגדולים) ולא מפחדת משום דבר ואף אחד. היא קצת חסרת סבלנות ואוהבת יותר לשחק בחצר מאשר לעבוד ליד שולחן, אבל בסופו של דבר ההתפתחות שלה יפה מאוד, וכנראה שאחרי הפסח נתחיל בגמילה מחיתולים. אנחנו מרוצים.

בהמשך אותו שבוע פורסמה ידיעה משמחת על כך שסוזאן וגה חוזרת לארץ! היא תגיע לשתי הופעות בחודש יולי, כאשר הפעם ההופעות נקבעו מראש לשני ימים שונים. בחמישי 15/7 היא תופיע בקיסריה (אותו מקום בו הופיעה לראשונה ב-1989) ולמחרת היא תופיע באמפי בחוות רונית. כמובן שבאותו יום כבר רכשתי כרטיס לחוות רונית (הייתי הולך לשתי ההופעות, אבל אני אסתפק באחת) והספירה לאחור החלה.
עוד לגבי סוזאן, בסוף פברואר אתר האינטרנט שלה עבר שדרוג ועימו אנדרטואו. העבודה נעשתה לאחר יד, והמעריצים נאלצו להרשם מחדש וללמוד ממשק חדש. היסטוריית הדיונים הארוכה נעלמה, ועדיין לא ידוע אם תחזור. מה שכן, יצרתי קשר עם בחור בשם וויל, שמנהל את האתר, והתחלתי לעבוד איתו על תיקון הבאגים באתר. זה מאוד נחמד שיש מישהו קשוב בצד השני, ואני מקווה שהשת"פ יימשך. אגב, שלחתי לסוזאן הודעה בטוויטר, ובתגובה היא החלה לעקוב אחרי... אני מניח שזה מחייב אותי לסטנדרט מסוים, הא?

בערב פסח מיקה עבדה ואני הייתי בבוקר עם כרמל בבית (הגן בחופש עד אחרי החג). בצהריים מיקה חזרה, התארגנו ונסענו עם דנה לקיבוץ. ביקרנו בדירה החדשה של תמר וגם אצל פרידה. את הסדר עשינו אצל דורון ומירי, כאשר היו שם גם הוריה של מירי ומשפחתו של אחיה - סה"כ 18 איש יחד איתנו. את חלקו הראשון של הסדר עשינו כהלכתו, והאוכל היה מצוין כרגיל. לאחר הקינוח השעה היתה כבר מאוחרת, וכרמל היתה עייפה מאוד (למרות שישנה בצהריים) ונסענו הביתה. במהלך הסדר כרמל התנהגה למופת, ומאוד נהנתה מהשירים, במיוחד מארבעת הקושיות, לאחר שהיא דרשה לשמוע אותן בבית שוב ושוב.

לאחר מנוחה הכרחית בבית ביום החג, כרמל ואני נסענו עם יפעת ודורון (מיקה עבדה) לחוות התוכים בכפר הס בחול המועד. אלינו הצטרפה יעל, שהגיעה לבלות איתנו את היום. האתר פתוח בחינם, תודות לבנק הפועלים, והמוני בית ישראל גדשו אותו כבר בשעות הבוקר. עם זאת, לא הרגשנו שם לחץ מוגזם, והחוויה היתה נחמדה. היינו בפינת ליטוף, בה ליטפנו ארנבות ושרקנים (כרמל קצת חוששת לגעת בהם), ואחר כך באזור התוכים המאולפים, שם ישב לי תוכי על הכתף. בנוסף, יש שם גן חיות שלם, אבל הדגש הוא על עשרות ומאות זני התוכים, בשלל צבעי הקשת.
לקראת צהריים כרמל התעייפה והחלטנו לנטוש. יפעת ודורון יצאו עוד לפנינו, ואנחנו עשינו את דרכנו לכיוון הרכבים בניחותא, בידיעה שאין לחץ. יעל הגיעה לאוטו ונסעה לכיוון הוד השרון בקלות, אבל אני נתקעתי בטור שזז בקושי בגלל רכב שנתקע, ולקח לי חצי שעה לצאת מכפר הס... כרמל כמובן נרדמה באוטו והתעוררה בבית. יעל ישנה אצלנו באותו ערב, לשמחתה של כרמל ושלנו.

היום יום שרבי, ומיקה החליטה שיהיה נחמד לנסוע לפארק הירקון כדי לטייל קצת לאורך הנחל. לקחנו איתנו כל מיני צעצועים, עגלה ותיק עם אוכל ובגדים להחלפה. נסענו לת"א וחנינו באזור הפארק, ואז גילינו לחרדתנו שהתיק איננו! מיקה נזכרה שהורידה את התיק מהבית, אבל כשהכניסה את כרמל לאוטו השאירה אותו לצד האוטו, עם הטלפון שלה והארנק בפנים. מיקה נשארה עם כרמל בפארק ואני נסעתי חזרה הביתה כדי לחפש את התיק. כשהגעתי הביתה מצאתי את התיק בחניה, אך ללא הטלפון. הארנק היה בתוך התיק, עם פנקס השיקים וכרטיס האשראי, אך המזומן שהיה בו, מעל 1000 ש"ח, נעלם. בלית ברירה התקשרתי למיקה (שהחזיקה בטלפון שלי) דרך סקייפ, ותיאמנו איפה להפגש. מיקה חסמה כמובן את הקו הגנוב, וכעת תצטרך לקנות SIM חדש ומכשיר חלופי... לא נעים, אבל כמו שמיקה ציינה, יצאנו יחסית בזול. לא נעלמו שיקים, לא נגנבו כרטיסים חשובים או ת"ז, כך שאין הרבה ביורוקרטיה. ועדיין, יצא לנו בילוי משפחתי מאוד יקר...

מוזר שדווקא כשיש לי זמן בבית, לא יוצא לי לעדכן את הבלוג... אני מניח שככל שאני יותר עסוק, כך יש לי יותר זמן פנוי לבצע את המשימות הקטנות. אני מקווה לעדכן שוב עוד החודש, אבל בלי נדר.

אקטואליה 30/12

לאחרונה נחתה עלי כמות מטורפת של עבודה, כזו שאמורה להספיק לכמה חודשים מעניינים, אך מחמת הדד-ליין תספיק למספר שבועות אינטנסיביים ושוחקים. כדי להכניס את עצמי למצב פרודוקטיבי ככל האפשר, התחלתי להאזין למוזיקה קלאסית, וסוף כל סוף גיליתי את גדולתו של אחד וולפגנג אמדאוס מוצארט. הוא היה גאון בימי חייו, ויישאר גאון על פי כל קנה מידה בכל תקופה שתבוא.

בשבוע שאחרי הצימר התכנסה המשפחה שלי בחיפה לחגוג את יום הולדתה של אמא. היה ערב נעים מאוד, גם אם עלה על גדותיו באוכל ובקינוחים (בכל זאת, אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי עוגה...). ניסינו לשמור על עצמנו, ולפחות מיקה הצליחה. בחודשים האחרונים היא הולכת לקבוצת תמיכה לדיאטה, בסגנון שומרי משקל שאני הלכתי בזמנו, ועד היום (סוף דצמבר) היא הורידה כבר כמעט 9 ק"ג - הישג יפה לכל הדעות. היא מתקרבת למשקל שלה מלפני ההריון, והיא שואפת לרדת אפילו נמוך יותר. זה מאבק קשה מאוד, אבל אני סומך עליה שהיא יכולה לעשות את זה.

בשבוע האחרון של נובמבר תמר נסעה לשבוע באילת והשאירה אצלנו את האוטו שלה, מה שהקל על חייה של מיקה. תמר נפשה באילת עם דורון ומירי, כמו בכל שנה. הם טיילו, אכלו טוב, ישנו טוב ומילאו מצברים.

באותו שבוע החלטתי שהגיע הזמן להכין את הקרקע למעבר סופי ממערכת ה-XP שמותקנת אצלנו בבית למערכת הפעלה אחרת ומבוססת לינוקס - אובונטו. לא שיש משהו לא בסדר עם ה-XP... אבל מערכת Windows7 שיצאה בנובמבר גרמה לי לחשוב שכבודם של מהנדסי מיקרוסופט במקומו מונח, אבל החבר'ה של אובונטו עושים עבודה יותר טובה - ובחינם. התקנתי את הגרסה העדכנית של אובונטו, התחלתי לשחק איתה, וגיליתי לאושרי מערכת יציבה, בשלה, בנויה לתלפיות. מיקה מסתכלת על המערכת החדשה בעין עקומה (למרות שלדעתי היא יותר יפה מ-Windows) אבל אני בטוח שבבוא הזמן היא תתרגל אליה ותעדיף כמוני לנטוש את המערכת המיושנת.

ניר ומיכל קנו בשעה טובה מיטת קומותיים כדי שיהלי תוכל לישון בחדר של שקד. את מיטת היחיד הישנה של שקד הם הציעו לנו, ולקחנו אותה בשמחה. זו היתה הזדמנות פז להעביר את כרמל למיטה רגילה, ומדובר במיטת עץ מלא שגם תחזיק שנים. מצאתי מוביל ביקנעם שהביא לנו את המיטה תמורת סכום סמלי, וכך כרמל עברה ממיטת התינוק למיטה רגילה עוד לפני יום ההולדת שלה.

בשבת הראשונה של דצמבר חגגנו לכרמלי יומולדת שנתיים בבית, עם רוב בני המשפחה. השנה, בניגוד לשנה שעברה, כרמל שיתפה פעולה והבינה הרבה יותר על מה המהומה. ניפחנו לה בלונים והלבשנו אותה בשמלה לבנה וזר פרחים, והיא היתה מאושרת, במיוחד מכיבוי הנרות. היא קיבלה מתנות רבות, במיוחד צעצועים וספרים, ושיחקה יפה עם יהלי והבנות האחרות. למחרת חגגו לה גם בגן, והחגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הצהריים.

לאחר בחינה של ההוצאות שלנו, דיברתי עם מיקה והגענו למסקנה שאנחנו משלמים יותר מדי לבזק. עשיתי סקר קצר ולמדתי שחלק לא מבוטל מההוצאה שלנו על קו הטלפון היא דמי מנוי ודמי חיבור גבוהים לADSL, עוד לפני השקל הראשון של השיחות, ואין הרבה כאלה. התקשרתי לבזק והקפאתי את הקו, ובמקביל הזמנתי אינטרנט בכבלים של Hot ללא קו טלפון. יש לנו שני קווים סלולריים... למה צריך להחזיק עוד קו?

בשני לפני שבועיים התקיימה בגן מסיבת חנוכה אחה"צ עם ההורים והילדים (גם הקטנים מהגן הישן). היתה תכנית אמנותית חביבה, סופגניות לשתי פלוגות והרבה צילומים.

בסוף אותו שבוע באנו להפגש עם המשפחה של מיקה אצל איילת וחמי, כדי לחגוג את החנוכה ובכלל. חוף מאיתנו והמשפחה המארחת היו שם חווה ואריה, שרית, שרון והילדים, אמיתי ואילנה. הדירה לא יותר מדי גדולה, כך שהיה טיפה צפוף ורועש, אבל לא נורא. כולם התלהבו באופן טבעי מכרמל, שגדלה והתפתחה מאז המפגש הקודם.

בשבוע שעבר עבר אותי גל של צינון קשה, שאפילו השאיר אותי בבית ליום אחד. שתיתי את מכסת התה השנתית שלי, עברתי לשרוול ארוך וישנתי הרבה, ובסופו של דבר עברתי גם את זה.

חידשנו את המנוי ל"הבימה" גם לשנה הבאה, למרות שעדיין לא סיימנו את המנוי הקודם. זה חשוב שנצא מהבית לבילוי זוגי מדי פעם, וקצת קולטורה זה בכלל טוב. במסגרת המנוי החדש קיבלנו הצגת בונוס, אותה ראינו כבר ברביעי שעבר. ההצגה, "איולף הקטן", היא הצגה של איבסן שנכתבה לפני למעלה ממאה שנה, ועל כן קשה לקהל הישראלי להתחבר אליה לחלוטין, אבל המשחק העוצמתי של יבגניה דודינה ויגאל שדה מביא את ההצגה לשיאים מרגשים. ההצגה מדברת, בין היתר, על אובדן וההכרה בערכו של אדם רק כשהוא חסר - נושא שלמזלנו אנחנו לא מנוסים בו יתר על המידה.
אם כבר נגענו בנושא, מצבו הגופני של אלידע אמנם משתפר קמעה, אבל נראה שהוא עצמו חש שהוא מתקרב לסוף דרכו. בכל ביקור בקיבוץ הוא נראה קצת יותר מצומק ופחות מלא חיים, ומיקה מרגישה את זה טוב מאוד.

בשישי שעבר נסענו לחיפה כדי לחגוג את יום הולדתה העשרים פלוס של יעל. שוב הגיעו ניר והבנות, והיה ערב נחמד מאוד, כרגיל עם כמות קלוריות שהיתה מספיקה למדינת עולם שלישי קטנה למשך כמה ימים.

למחרת בבוקר נסענו עם יפעת ודורון לבקר בגן החיות התנ"כי בירושלים. כרמל התלהבה לראות במציאות את הפילים, הקופים ושאר החיות שעד עכשיו נחשפה אליהן רק דרך דורה ודייגו, ואביב היתה קצת יותר אדישה. בילינו שם עד אחה"צ וחזרנו הביתה מרוצים ועייפים.

כאמור, לקח לי חודש וחצי לעדכן כאן, בעיקר בגלל עומס בעבודה, שסופו לא נראה כרגע באופק. על אמובי עוברים כל מיני שינויים, אבל זה לא המקום לפרט אותם. אני מקווה שיצא לי לעדכן יותר תכופות (כלומר, שאני אצליח להכריח את עצמי),לפחות בשביל סיכום 2009.

אקטואליה 10/11

כמעט חודש חלף מאז העדכון האחרון, ולהפתעתי מישהו העיר לי על כך... כנראה שהמילים שנכתבות כאן לא צפות להן באינטרנט ללא מטרה.

באמצע החודש שעבר, בשבת שאחרי העדכון האחרון, יפעת ודורון ערכו מסיבת יום הולדת צנועה בביתם לאביב הקטנה. כרמל ואביב שיחקו בצעצועים, כשאביב בעיקר בוחנת את כרמל ולומדת, וכרמל נהנית מהבינבה שקנינו לאביב. היו שם גם אבישי (שעבד איתי ועם יפעת באינטרביט אי אז) עם אשתו סיון והבת יערה, שגדולה מכרמל בחודשיים (אבל נצמדה להורים בביישנות), ועוד זוג חברים חביב מחדרה שלא הכרנו לפני כן. בסה"כ היה מאוד נחמד, וכמובן שמסיבת יום ההולדת של כרמל שתהיה בתחילת החודש הבא תהיה שונה מאוד... אנחנו מתכננים פיקניק המוני ליד גן שעשועים.

מיקה עדיין לא מצאה עבודה, ולפי דעתי היא שוברת שיאי אבטלה אישיים. היא התחילה שבוע נסיון במשרד נוסף ברעננה, אבל אחרי יומיים הבינה שזה ממש לא המקום בשבילה, לא מבחינת העבודה, לא האנשים ולא המשרד. היא שולחת קו"ח למשרדים שונים באזור וגם בת"א, אבל כרגע אין היענות. היא נתקלה במודעת דרושים של הנהלת בתי המשפט, שמחפשת קלדניות לשופטים - אותה עבודה שמיקה עבדה בה כשהכרתי אותה, לפני שמונה שנים. מבחינת מיקה זו אופציה לא טובה (בכל זאת, זו עבודה שהיא לא אהבה) אבל זו אופציה. השעות נוחות, והתנאים בשירות המדינה לא רעים, גם אם השכר נמוך. כדי להתקבל היא צריכה לעבור מבחן פסיכוטכני, שמתקיים פעם בשבוע בת"א. בשבוע שעבר היא הגיעה לשם בזמן, רק כדי לגלות שלא נותרו מקומות... מעצבן. היא תנסה שוב השבוע.

ביום שישי לפני שלושה שבועות הגענו לדירה החדשה של רביב וגל ואכלנו שם ארוחת ערב משפחתית בהרכב מורחב. אורי הקטן אמנם מתפתח קצת יותר לאט מכרמל (הבנות תמיד מתפתחות יותר מהר...) אבל הוא כבר זוחל ואוטוטו יתחיל לעמוד ולהלך בעזרת רהיטים. היה ערב נחמד, אבל נאלצנו לעזוב מוקדם כי כרמל היתה מאוד עייפה.

למחרת נסענו לחיפה, כדי לראות את ההורים שלי, וגם כדי לנסוע איתם לביקור אצל ברוריה וניב ברמות מנשה. בדרך לקיבוץ, עדיין בתוך חיפה, היתה לנו תאונה קטנה, כאשר רכב שעמד מאחורינו ברמזור נכנס בנו כשהתחלנו לנסוע. לא נעים, אבל לא נורא. הפגוש עשה את העבודה שלו, וחוץ מכמה שריטות אין נזק. בכל זאת החלפתי פרטים עם הנהג השני, שהודה באשמתו כמובן.
בקיבוץ ישבנו אצל ברוריה וניב ושוחחנו על הא ועל דא. הבנות שלהם כבר גדולות - הילה בת 19, מדריכה במוזיאון חיל הים בחיפה, וספיר כבר בת 17... איך הזמן טס. כרמל ראתה לעצמה צורך לסייר באזור שמחוץ לבית, למרות החושך, ואנחנו ליווינו אותה בתורנות. בסופו של דבר אני נסעתי הביתה עם כרמל, תמר (אותה אספנו מדליה) והחבר של הילה (שגר בהוד השרון) ומיקה חזרה עם ההורים שלי לחיפה כדי ללכת להסתפר אצל הספר שלה למחרת.

ביום שני לפני שבועיים התקיימה אסיפת הורים בגן. תמר נשארה עם כרמל בבית ואנחנו הלכנו לפגוש את צוות הגן וההורים האחרים. טלי הגננת הסבירה לנו על שגרת היום בגן, הפעילויות המתמשכות והארועים המתוכננים לעתיד הקרוב. אין ספק שאנחנו הרבה יותר מרוצים מהגן השנה, עם גננת מנוסה ובעלת יוזמות, שגם מעוניינת לשתף את ההורים בתהליך.

בסוף אותו שבוע נפתחו ארובות השמיים והיו לנו 6 ימים של חורף אמיתי, עם גשמי שטפונות וקור חודר. לבשנו בגדים ארוכים, הפעלנו את הרדיאטור ולקחנו איתנו מטריות לכל מקום. באותו יום שישי ההורים הוזמנו לארוחת ערב אצל פנינה בכפר-סבא עם קרובי משפחה מאוסטרליה, ויעל הגיעה איתם אבל נשארה לאכול ארוחת ערב איתנו, עם תמר ודנה. היה נחמד.

הגשם שנחלש פינה את מקומו לחמסין, כיאות לעונת מעבר, ובשבת האחרונה כבר היה קיץ של ממש. באותו יום אחה"צ, בהחלטה ספונטנית, ביקרנו את איילת וחמי בדירתם החדשה בגבעתיים. עברו שלושה חודשים מאז שנולדה דפנה, וזו פעם ראשונה שאנחנו רואים אותה... ישבנו וקשקשנו, אכלנו ארוחת ערב והיה מאוד נחמד. כרמל גילתה ים של צעצועים חדשים (של יעל בת ה-3.5) והעסיקה את עצמה כל הערב. אני מקווה שנראה אותם יותר תכופות, לכל הפחות ביומולדת של כרמל.

בסוף השבוע הזה אנחנו נוסעים לצימר... ועל כך בפעם הבאה.

אקטואליה 23/8

חודש עמוס עבר על כוחותינו, אבל זה בסדר, אין נפגעים.

בשבוע בו היתה ההופעה של סוזאן וגה, היתה לתמר תאונת דרכים קלה... מישהי יצאה מרחוב צדדי, לא הסתכלה שמאלה, ופגעה בצידו הימני של הרכב של תמר שנסע ברחוב הראשי יותר. לא נעים, אבל לא נורא. לתמר שלום, ברכב השני ישבה מישהי בלי חגורת בטיחות ונפצעה קל. הנהגת הפוגעת הודתה באשמתה באזני השוטר שהגיע למקום, ותמר החליפה את החלקים שנפגעו (פח בלבד, אין נזק לשלדה) ע"ח הביטוח. הרכב נראה עכשיו יותר טוב מלפני התאונה.

באותו סופשבוע נסעתי עם יעל, לון ואסף גלעד לטיול שישי-שבת באזור הנגב הצפוני, אבל על כך ברשומה נפרדת.

ביום ראשון שאחרי הטיול התקיים ארוע חברה על חוף הים בהרצליה, כדי לחגוג את יציאתה של גרסה 3.0 של מוצרי אמובי. בירות, בשר על האש, מטקות, כדורגל, מוזיקה ומעגל מתופפים, כל המרכיבים של מסיבת חוף מוצלחת. היה נחמד מאוד, רק חבל שלא הבאתי את הגיטרה שלי.

ביום שישי האחרון של יולי נסענו לחיפה בבוקר. בילינו עם ההורים שלי ויעל עד אחה"צ, ובערך ב16:30 יצאנו בחזרה דרומה. התכנון היה לעבור דרך הוד השרון, לאסוף את תמר ולנסוע לחגוג את יום ההולדת של תמר במסעדה ברמת החי"ל בת"א. על כביש החוף, ליד נתניה, תוך כדי נסיעה במסלול השמאלי במהירות גבוהה למדי, לפתע שמענו "בום" רציני. הצמיג השמאלי הקדמי, שדלף ממנו אוויר בשבועות האחרונים וחשדתי שמשהו לא בסדר איתו, התפוצץ. מיד עצרתי את הרכב בשוליים השמאליים הלא-כל-כך-רחבים של הכביש, ושמתי עלי את האפוד הזוהר כדי לצאת ולהחליף גלגל. נעצרנו בדיוק מול תחנת דלק של סונול, והמתדלק שם ניסה לסמן לי להתרחק משולי הכביש, אבל שלושה נתיבים של מכוניות הפריעו לי לשמוע אותו. הבחור שם את נפשו בכפו, חצה שלושה מסלולים מהירים והגיע אלינו כדי להזהיר אותנו. לפני שהבנתי מה קורה הוא נכנס לאוטו וחתך איתנו את אותם שלושה נתיבים לכיוון תחנת הדלק, שם הוא תפס פיקוד והחליף עבורנו את הגלגל בבטחה ובמהירות. נתנו לבחור החביב טיפ נדיב והמון תודה. הודענו לתמר שלא נספיק לאסוף אותה ושכדאי שתיסע בכוחות עצמה לת"א, ובזכות ההחלפה המהירה של הגלגל הצלחנו להגיע למסעדה בדיוק בזמן. אגב, הארוחה (בה היו גם רביב, גל ואורי, דנה וליאור, תמר ואנחנו) היתה טעימה, אם כי המחירים גבוהים מדי לטעמי, ולא נראה לי שנחזור לשם מתישהו בקרוב.

ביום ראשון הגעתי עם הצמיג המפוצץ למוסך הצמגים של אלדן, כדי לברר מה קרה. בעל המקום פירק את הצמיג והראה לי שהג'אנט דפוק בחלקו הפנימי והחיצוני באותו מקום, ראיה ברורה לכך שעליתי עם הרכב במהירות על משהו קשיח. בכל מקרה, זהו נזק ולא בלאי, ולכן אלדן אינה נושאת בהוצאות. הג'אנט תוקן, הצמיג הוחלף, ואני בטח אראה את החיוב בתלוש המשכורת הקרוב. בעקבות המקרה התחלתי לחשוב האם הסדר הליסינג שווה את הסכום הנכבד שאני משלם כל חודש (3000 ש"ח מהברוטו על הרכב, ועוד מס שווי שימוש של כ-1800 ש"ח נוספים, מס שצפוי לגדול בינואר הקרוב). הגעתי למסקנה שאחזקת רכב פרטי (כולל ירידת ערך, ביטוח, טסט, תיקונים ודלק) תעלה משמעותית פחות מהסכום הזה, ולכן אם ברצוננו לחסוך כסף הגיע הזמן לוותר על נוחות הליסינג ולעבור לרכב פרטי. בנוסף, הגעתי למסקנה שאני לא מרוצה מהרכב המאוד-יקר שיש לנו כרגע. אפס אבזור ומנוע שבקושי סוחב, ועוד במחיר גבוה? למה מה קרה?

האפשרות הראשונה שעלתה אצלי היא טויוטה פריוס, הרכב ההיברידי המוצלח של טויוטה. לאחר שביצעתי נסיעת מבחן מוצלחת מאוד, השתכנעתי כמעט במאת האחוזים בבחירה הראשונית שלי. זהו רכב בקבוצה 4, ולכן יקר מרוב המכוניות המשפחתיות, ומצד שני צריכת הדלק שלו היא ללא אח ורע בשוק הישראלי. הרכב נוח לנהיגה, מרווח, מעוצב בעיצוב חדשני ומעניין, ובעל תא אחסון נרחב למדי. מנוע הבנזין, בנפח 1500 סמ"ק, נתמך במנוע החשמלי ושניהם ביחד מניעים את הרכב בקלות ובנעימות.

בכל זאת בחנתי את הרכבים בקבוצה 2, אליה משתייך גם הרכב הנוכחי. לאחר תהליך של קריאה מעמיקה באינטרנט, התייעצות עם אנשים סביבי ונסיעת מבחן על אחד הרכבים, החלטתי שאם כבר קונים, נלך על משהו נורמאלי, שלא נצטער על הקנייה במשך ארבע השנים הקרובות, ולכן ההחלטה הסופית נפלה על הפריוס. בקרוב מאוד אני אתחיל לחפש במודעות יד שנייה (הכוונה היא לקנות מודל 2007), ואני מקווה שאמצא משהו טוב.

בשבת 8/8 חגגנו לרביב יום הולדת אצל תמר. הגיעו משפחת שכטר המורחבת, כמו גם הקרובים מהקיבוץ. אכלנו ארוחה משפחתית עצומת מימדים, והתפעלנו מאורי הקטן, שכבר בן שמונה חודשים ואוטוטו כבר יושב. היה מאוד נחמד, אם כי מצבו של סבא של מיקה קצת מעיב על השמחה. האיש הציני והשנון, שהכרתי לפני כשמונה שנים, הולך ונמוג מפגישה לפגישה. מצבו הבריאותי מעולם לא היה מזהיר, אבל עכשיו גם מצבו המנטלי מתחיל אט-אט להדרדר... קשה להזדקן, אבל כמו שנאמר, זה עדיף על האלטרנטיבה.

בפינת החדשות הטובות: איילת ילדה בשעה טובה בת קטנה ושמה בישראל דפנה, שמצטרפת ליעל החמודה בת ה-3. עדיין לא יצא לנו לראות את הרכה הנולדת, אני מקווה שבקרוב.

בשישי 7/8 התקיימה בגן מסיבת סוף השנה, בה ההורים הוזמנו להנות עם הילדים הקטנים והגדולים. בהזדמנות זו ראיתי את המרתף ששופץ השנה לטובת קבוצת הילדים הגדולים לשנה הבאה. שבוע לאחר מכן היה היום האחרון של הגן, שיוצא לחופשה של שבועיים וחצי עד תחילת ספטמבר. הלכנו לקחת את כרמל מהגן ולהיפרד מהגננת והמטפלות, ובאותה הזדמנות הודיעה לנו הגננת על חדשות: נשכר גן חדש עבור קבוצות הילדים הגדולים, טווח הגילאים מתרחב עד גיל 5, והמחיר לשנה הבאה ירד. לכאורה אלה חדשות טובות, אבל אליה וקוץ בה: הגן החדש רחוק מזה הנוכחי, ואינו במרחק הליכה מהבית. הגננת העלתה רעיון לפיו נביא את כרמל לגן הנוכחי ברגל כל בוקר, היא תסיע אותה לגן החדש ותחזיר אותה אחה"צ, ומשם נוכל לקחת אותה ברגל הביתה. אנחנו לא בטוחים שזה רעיון כל כך טוב, וכרגע אנחנו חוככים בדעתנו לגבי האלטרנטיבות העומדות בפנינו.

בכל מקרה, כרגע כרמל בחופש. בשבוע שעבר חילקנו את היום בינינו, כך שאני נשארתי איתה עד הצהריים, ומיקה עבדה עד 13:00 ובאה להחליף אותי, כדי שגם אני אוכל לעבוד חצי יום. תמר עוזרת ככל יכולתה, וגם אמא שלי הגיעה היום כדי לבלות זמן איכות עם כרמל. קשה לטפל בילדה בת שנה ו-9 חודשים, במיוחד לבד, אבל אין ספק שזה כיף לבלות איתה כל כך הרבה זמן. היא כבר מדברת מילים כמעט שלמות, ובקרוב בטח תתחיל לחבר משפטים קצרים.

וכעת לתחזית. צה"ל קרא לי ליומיים מילואים בתחילת ספטמבר, באמצע החודש ישנם חגי תשרי (אזהרת אוכל!) ובסוף החודש כנראה תצא גרסא חדשה של התוכנה עליה אני עובד. חודש מעניין לפנינו...

אקטואליה 16/6

פעמיים באותו החודש... אבל לא הייתי מתרגל לזה כל כך מהר.

בתחילת החודש היינו עם כרמל בטיפת חלב. מעבר לבדיקה פיזית רגילה ומדידות (גובה 81 ס"מ, משקל 12 ק"ג), רופאה התפתחותית בדקה את ההתנהגות של כרמל ואת דרגת ההתפתחות המנטלית שלה, ושמחה לבשר לנו את מה שרצינו לשמוע - שכרמל היא ילדה נהדרת שמתפתחת בקצב נורמלי לחלוטין. מבחינת האחוזונים, כרמל קצת כבדה ביחס לגובה שלה, ואנחנו צריכים טיפה להקפיד עם העוגיות והממתקים שאנחנו נותנים לה.

באותו יום מיקה היתה אצל מומחית ריאות, שבדקה אותה והעלתה השערה שדלקת הריאות החוזרת ונשנית נובעת מאיזה כשל חיסוני או אלרגיה. מיקה עשתה בדיקת דם והשבוע היא תגיע לרופאת המשפחה כדי לקבל את התוצאה. אני מקווה שזו לא בעיה רצינית.

כמעט בלית ברירה החלטתי ללכת עם הזרם ופתחתי חשבון טוויטר. לא שיש לי הרבה מה לתרום לעולם הגדול בפורמט הזה, אבל זו עוד פלטפורמה לתקשורת, וכזו שבה ישנם עדכונים שאין בפלטפורמות אחרות. יש משהו כמעט צ'אטי בעדכונים קצרצרים, וזה מעניין לראות אנשים שמציפים את אלה שעוקבים אחריהם בשטף של קישורים מיותרים והערות אגב שלא מעניינות חצי מהם, ומצד שני אנשים שמפיקים פנינים של ממש בפחות מ-140 תווים. בכל מקרה, למשועממים במיוחד - עקבו אחרי!

בעקבות הודעה של ישראלי ב-Undertow קיבלתי לינק לאתר שהתחיל למכור כרטיסים למופע של סוזאן וגה עוד לפני קסטל. נתקלתי בהודעה בשעת לילה מאוחרת, ובו במקום שלפתי כרטיס אשראי והבטחתי את מקומי בשורה הראשונה באמצע, מול סוזאן, מייק וג'רי. אגב, קניתי לסוזאן מתנה צנועה ליום ההולדת ה-50 שלה שחל שמונה ימים לפני ההופעה - עט נובע. אני מקווה שהיא תאהב את זה.

באותו שבוע מיקה שלחה אימייל בתגובה למודעת דרושים של משרד עו"ד ברעננה, הגיעה לשם לראיון ומיד התקבלה. היא התחילה לעבוד שם בים ראשון שעבר, ולפי מה שהיא מתארת, האנשים במשרד נחמדים מאוד (חגגו לה יום הולדת ביום הרביעי לעבודה, ואפילו הביאו לה פרחים ומתנה) והעבודה לא קשה מדי. נראה שהיא מתמקמת לא רע, ואנחנו מחזיקים אצבעות שמקרה המשרד הקודם לא יחזור על עצמו. אגב, המשרד ממוקם מעל סניף של רשת מכוני הכושר שבו למיקה יש מנוי... היא מיהרה והעבירה את המנוי מכפ"ס לרעננה, מתוך כוונה ללכת ולהתאמן לפני העבודה. זה עובד ככה: קמים מוקדם מאוד, מיקה מתארגנת ולוקחת את האוטו לרעננה, אני לוקח את כרמל לגן אחרי 7:00, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר בבית לוקח אוטובוס לרעננה, ולוקח את האוטו לעבודה בהרצליה. עד עכשיו הסידור עובד ונראה מבטיח.

בשבת לפני 10 ימים יצאנו לטייל אחרי הרבה מאוד זמן בלי טיולים. חיפשתי באינטרנט ומצאתי אתר נחמד שמציע טיולים למשפחות. מצאתי מסלול טיול בנחל ספונים, שהוגדר כ"בינוני". גייסתי גם את אמא ויעל לטיול, וכך יצאנו לטיול עם כרמל במנשא החדש, שמחים וטובי לבב.
בחלקו הראשון של הטיול, בשביל הכחול, טיפסנו בעלייה לא קשה ממרגלות ההר לראש הצוק בדרך ארוכה אבל לא קשה. עם העלייה נגלה לנו הנוף היפהפה של החוף, מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום, כשמולנו נמצאת עתלית. מראש המצוק הנוף יפה מאוד, ומזג האוויר הנוח והרוח הקרירה בהחלט הפכו את המקום לנעים.
לאחר המצוק המשכנו בשביל הכחול, שהתפתל בעליות קטנות וירידות קטנות, אל עבר מערת ספונים. המרחק שעברנו לא היה גדול (כל המסלול כולו הוא 4 ק"מ בערך) אבל מיקה החליטה שהיא לא מסוגלת, ולאמא כאבו הרגליים, ולכן התקדמנו בקצב מאוד איטי. בסופו של דבר הגענו למערה, אבל רק ליעל ולי היה כח להיכנס אליה. המערה היא מערה קרסטית (מה שאומר נטיפים), בה נמצאו שרידים של אנשי מערות. בחודשים מסוימים בשנה חיה במערה להקה גדולה של עטלפים, אבל אנחנו לא ראינו אפילו אחד.
המשכנו במורד הנחל עד לכביש 4 והרכב שחיכה לנו בסבלנות. ללא ספק הטיול היה קשה מדי עבורנו (לקח לנו 5 שעות!) ולא לקחנו איתנו מספיק מים. מיקה נשבעה שהיא לא באה איתנו לטיולים יותר, אבל יותר מאוחר התרככה ואמרה שלטיולים קלים היא תבוא. אם היא תתמיד בכושר, אני מאמין שגם לטיולים כאלה היא תבוא שוב.

בשישי האחרון הגענו אחה"צ לחיפה כדי להפגש עם המשפוחה על חוף הים. פגשנו את ההורים שלי, ולקחנו את כרמל לשחק בחול. היא מבחינתה רצתה רק למים, ונהנתה עד לב השמיים כשאמא נכנסה איתה עד גובה הברכיים. היא עשתה פרצוף כשיצא לה לטעום בפעם הראשונה מי-ים, אבל זה לא הרתיע אותה; אדרבא, גם אחרי שהחלפנו לה בגדים היא רצתה לחזור למים.
יעל הגיעה עם הרכש החדש - דייהטסו שרייד שאבא עזר לה לקנות ולהשמיש. הילדה כבר בת 28.5, גרה לבד ויש לה רכב משלה... אני לא יודע איך היא תממן אותו, אבל אני בטוח שיש לה חסכונות. ניר ומיכל הגיעו יותר מאוחר בהרכב מלא, ויחד ישבנו לאכול במסעדה על החוף. אני, שהייתי רעב מאוד, אכלתי קצת יותר מדי בקצת פחות מדי זמן, ומהר מאוד הרגשתי את ההשפעה. למזלי מיקה נהגה הביתה.

במוצאי שבת הלכתי לסרט Star Trek החדש עם יפעת ודורון בסינמה-סיטי, על המסך הענק בסינמקס. הסרט חביב, מצחיק בנקודות מסוימות, וכמובן מלא אפקטים מיוחדים. הסיפור מספר את סיפור פגישתן של דמויות הסדרה המקורית והאירועים שהובילו למצב ההתחלתי אותו מכיר כל חובב מד"ב., בקיצור, נחמד מאוד, אבל נדיר לראות יצירות מופת בז'אנר הזה.

למיקה היה יום הולדת בשבוע שעבר, ולי יש יום הולדת בשבוע הבא. בשבוע שאחרי יש לנו יום נישואין, ואני מקווה שיצא לנו ללכת לאיזו ארוחה טובה וסרט כדי לחגוג את האירועים, אם תמר תוכל לשמור על כרמל לערב שלם. אנחנו זקוקים לבילוי כזה, רק שנינו.

הטיול לאילת

ברביעי שעבר אמא שלי ויעל הגיעו אלינו בערב כדי לישון אצלנו. בחמישי על הבוקר יצאנו לכיוון דרום, נוסעים מול הפקקים לתוך גוש דן, בדרכנו לאילת. בדרך עצרנו בצומת קסטינה לארוחת בוקר, בשדה בוקר לתדלוק ובמצפה רמון לתצפית קצרה על המכתש. הגענו לאילת בסביבות 14:00, זרקנו את המזוודות במלון ונסענו למרכז העיר כדי לקנות כמה דברים, ביניהם טיולון חדש לכרמל.

אחה"צ, אחרי מנוחת צהריים קלה, לקחנו את כרמל לחוף הים בפעם הראשונה בחייה. הים הדהים אותה, והיא הסתכלה בחשדנות ועניין בגלים. מה שעניין אותה עוד יותר היה הזיפזיף על החוף, משובץ בשברי צדפים ואבנים חלקות אחרות. אחרי ארוחת ערב מיקה השכיבה את כרמל לישון, ואני נסעתי עם אמא ויעל לקניון לקנות מצופים לכרמל ועוד איזה בגד ליעל. כשחזרנו למלון היתה מסיבה רועשת על החוף, שסירבה להגמר עד 23:30 בערך, והפריעה לנו לישון. זה מאוד מטריד כשהחדר לא אטום לרעש כמו שצריך, אבל זה בגלל שהמלון עצמו ישן ולא עבר שיפוץ רציני כבר כמה שנים טובות.

בשישי קמנו מוקדם בבוקר (זה לא אנושי להתעורר ב6:00 ביום של נופש במלון!!!) ואחרי ארוחת הבוקר נסענו לתמנע, מרחק חצי שעה נסיעה צפונה מאילת. פארק תמנע היום מסודר ומאורגן כאתר תיירות למיטיבי לסת, כאשר אפשר לעשות בו מסלולי הליכה, אבל בין האטרקציות ישנו כביש ואפשר בקלות להגיע עם הרכב. בכל זאת לקחתי את כרמל עם המנשא החדש כשהגענו לעמודי שלמה, וגם צילמתי לא מעט.
התחלנו כאמור בעמודי שלמה, צוק סלע רך שנשחק בצורת עמודים מעניינים. במקום היה גם מקדש מצרי של כורי הנחושת, שהשאירו אחריהם גם גרפיטי בצורת הירוגליפים. משם המשכנו לאגם המלאכותי, בו שטנו בסירת פדאלים, מילאנו בקבוקי פלסטיק קטנים בחול צבעוני ואכלנו גלידה.
ראינו את הסרטון הנחמד שמתאר את ההיסטוריה של המקום ואת הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בו, את העמים ששלטו בו ואת תעשיית המכרות שפעלה בו עד אמצע המאה ה-20, והכל ב360 מעלות (הבמה עליה יושב הקהל מסתובבת... אפקט נחמד).
בשלב הזה כרמל כבר היתה עייפה, וגם מיקה התחילה לאבד סבלנות. אילוץ נוסף היה שהיינו צריכים להגיע לאילת בחזרה בשעה סבירה כדי לקנות כמה דברים קטנים לפני כניסת השבת, ולכן נשאר לנו זמן רק לקפוץ לראות את הפטריה ועוד להציץ בסלע הקשתות ואתר המכרות, שם אבני החול יוצרות ערבוביה של חול צבעוני בצבעים עזים ומרהיבים.

חזרנו לאילת לפני 15:00, קנינו מים, עיתון וקצת אוכל וחזרנו למלון. מיקה וכרמל הלכו לישון, ואני הלכתי לחדר של אמא ויעל לפתור את תשבץ התרתי-משמע. אחה"צ ירדנו שוב לחוף, שם כרמל שיחקה בדלי וכף בהנאה צרופה. אחרי ארוחת ערב מוקדמת נסענו למרכז העיר, שם הסתובבנו קצת על הטיילת. אילת היא עדיין אילת שהיתה תמיד, מלאה חיים, מוזיקה, אורות צבעים, וערסים.

שבת היה יום הבטן-גב. בבוקר, אחרי ארוחת בוקר, לקחנו את כרמל עם בגד ים ומצופים לבריכת הפעוטות. כרמל ישבה על אחת המדרגות והשפריצה באושר לכל הכיוונים. הבעיה היחידה היתה הרוח הקרירה שגרמה לכרמל לרעוד ממש ברגע שהוצאנו אותה מהמים. זה לא הרס לה את החוויה, אבל אנחנו עטפנו אותה וחיבקנו אותה מכל עבר כדי לחמם אותה. ברגע שיגיע הקיץ ממש ניקח אותה לבריכה באזור הבית, שם היא תוכל להנות אפילו יותר.
לקראת הצהריים נסענו לפגוש את בעלי הבית שלנו, שהם אילתים. ישבנו אצלם שעה ומשהו וקשקשנו על הא ועל דא, וגם קצת על הדירה והחוזה שעומד לפוג. הם זוג מבוגר, שמתגורר באילת כבר יותר מחמישים שנה, ויש להם חמישה ילדים ושלושה עשר נכדים. ריבוי הנכדים גם גרם לכך שהבית שלהם מלא כל טוב צעצועים ומוצרי ילדים אחרים, וכרמל לא נחה שם לרגע.
בצהריים מיקה השכיבה את כרמל והלכה לישון בעצמה, ואני ירדתי עם אמא ויעל לחוף כדי לשרוץ על כסאות ולהמשיך לפתור תשבצים. אחה"צ נסענו שוב לטיילת, קצת להסתובב, וחזרנו למלון לארוחת ערב. אחר כך, כשכרמל הלכה לישון, מיקה התחילה לארוז (תוך כדי צפייה ב"השרדות") ואני הלכתי לחדר השני כדי לראות "אחד נגד מאה".

ביום ראשון אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו את יתר החפצים שלנו, ויצאנו מהמלון ב10:30 לכיוון צפון, כאשר אמא ויעל עזבו את המלון כשעתיים יותר מאוחר לכיוון שדה התעופה. הן טסו לנתב"ג ומשם ברכבת לחיפה, בעוד אנחנו שרכנו את דרכנו צפונה דרך כביש הערבה, דרך דימונה, לבאר-שבע, שם עצרנו לאכול צהריים. לאחר הארוחה המשכנו דרך כביש 40 צפונה עד הוד השרון.

היה מאוד נחמד, ואנחנו צריכים לעשות את זה שוב. עכשיו שהמנשא הוכיח את עצמו, אני צופה לנו קיץ של טיולים. אולי לא כל שבת, אבל יותר מהקיץ הקודם לבטח.