בשבוע של הלידה מיקה היתה במחלקת יולדות, רעות במחלקת ילודים, ואני עם כרמל תיזזנו בין הבית, הגן וביה"ח. השתדלתי לשמור על השגרה של כרמל כמה שיותר, והיא מצידה הפגינה בגרות מעוררת התפעלות כשקיבלה את התינוקת החדשה באיפוק מסוים ובחשדנות לא קטנה. ניכר בה שהיא לא בדיוק הבינה מי היצור החדש שמחובר לאמא שלה ומתי הוא מסתלק, ועד עכשיו היא נעה בין אהבה ללא גבולות לרעות (לפעמים יתר על המידה...) לבין הוצאת תסכולים עליה במקום עלינו. בכל מקרה, באותם ימים ראשונים היא יותר התעניינה בשאלה מתי אמא חוזרת הביתה מאשר בתינוקת החדשה. באותו שישי לקחתי את כרמל לחיפה לארוחת ערב, בעוד מיקה אוספת כוחות ומתכוננת לשחרור. שלושה ימים אחרי הלידה, מיקה כבר היתה ניידת בכוחות עצמה, והיא כבר החלה לטפל ברעות רוב שעות היממה.
במהלך ימי האשפוז הגיעו לבקר רשימה ארוכה של בני משפחה וחברים, קרובים ורחוקים, וכולם כמובן התפעלו מרעות המושלמת וכרמל שגדלה מאוד (בלי שאנחנו נשים לב, כמובן). קיבלנו מתנות נדיבות ורבות וראינו גם אנשים שלא ראינו זמן רב. הקרבה לביה"ח (200 מטר מהבית!) אפשרה לי לעשות שליחויות בשביל מיקה, לנהל את הלו"ז של כרמל ולא לדאוג לענייני חניה מיותרים - יתרון שבשבילו היה שווה לשכור את הדירה ;-)
בשבת באנו לבית החולים עם העגלה ועזרנו למיקה לארגן את הדברים ולעשות את המסע הקצר הביתה. את הבירוקרטיה של משרד הפנים ובית החולים דאגו האחיות שמיקה תבצע יום קודם, וכך השחרור היה מהיר ויעיל. כמובן שמיד נכנסנו למצב-תינוקת: חימום תמידי של הבית (שני רדיאטורים על עוצמה מירבית, 24 שעות ביממה), פינת מיבש בקבוקים-מטרנה-מחמם בקבוקים על השיש, תאורת לילה גם בחדר שלנו (בשלב זה רעות ישנה איתנו, כמובן) ומיקה ללא יום או לילה. למזלי הרב, מיקה מקבלת את התפקיד האמהי באהבה והבנה וחוסכת ממני את הקימה באמצע הלילה :-)
אגב החימום הבלתי פוסק, למחרת היום בבוקר קפץ הפקק בבית בגלל שקע דפוק שקיצר, ועם תינוקת בת חמישה ימים זה לא כיף, במיוחד שהדירה שלנו עשויה קרטון כשזה נוגע לבידוד בחורף. דיברנו עם בעל הבית, אבל לא היה לו מענה מספק לאותו רגע. הזמנו חשמלאי בעצמנו, וכאן המקום לפרגן ליוסף הירשברג, שהגיע במהירות, החליף את השקע במקצועיות ובאדיבות, ולקח מחיר סביר ביותר.
כך החלה "חופשת" הלידה של מיקה, שלושה וחצי חודשים של עייפות כרונית, התמוגגות על הפלא הקטן והמתוק, נסיון לתמרן בין הטיפול בכרמל ורעות, משברים קטנים ושמחה גדולה. כמובן שבשבועות הראשונים בקושי יצאנו מהבית, מחמת החורף הקר, וכשבכל זאת רעות נחשפה קצת לאוויר הצח היא נעטפה כמו חבילה עדינה מאוד. המשפחה באה לבקר ועזרה עד כמה שיכלה (בכל זאת, המרחק).
אמא שלי הגדילה ועשתה, ובאה אלינו במהלך חופשת הלידה פעם בשבוע-שבועיים באוטובוס באמצע השבוע ליום שלם, כדי להיות עם רעות ולשחרר את מיקה לנוח או ללכת לחדר הכושר. כמו שהיא עצמה הגדירה את המצב, זו הנכדה הראשונה שהיא באמת נהנית ממנה, עכשיו שפרשה לגמלאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה